(574) לשון היוסף לקח כאן: "ויסר המלך את טבעתו. יש להתעורר מה היתה הסרת הטבעת והתועלת הנמשך מנתינתו אותו להמן. ואם המנהג היה כך לתת לכל שואל שהמלך מתרצה להפיק שאלתו, א"כ מה הוצרך לספר הדבר... היה מספיק אומרו 'ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך', ואני יודע שעשה כמנהג ענין הכתיבה והחתימה, שהרי כבר נאמר [להלן פסוק יב] 'נכתב ונחתם בטבעת המלך'".
(575) רש"י כאן כתב "ויסר המלך את טבעתו - הוא מתן כל דבר גדול שישאלו מאת המלך להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך". והמהדיר שם [בהוצאת מוסד הרב קוק] כתב: "נראה כוונתו שנתינת הטבעת לא היתה כאמצעי לחתום בה מה שירצה [כי אם כן היה לו תחילה לאשר את בקשתו ואחר כך לתת לו את הטבעת, ולא מצאנו שאמר לו דבר אלא לאחר נתינת הטבעת]. אלא כמתן אישור לבקשה, שכך היה הדרך לאשר בקשת דבר גדול, ומשום שמי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך".
(576) פירוש - אין בידי אחשורוש לחזור בו מהמינוי של המן, כי מעתה המן הוא כמו המלך, ולא אחשורוש. ומעין דברי משה שאמר [דברים לא, ב] "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", שכתב על כך רש"י [שם] "יכול שתשש כחו, תלמוד לומר [דברים לד, ז] 'לא כהתה עינו ולא נס לחה'. אלא מהו 'לא אוכל', איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע". וכך אחשורוש כביכול העביר את הרשות מעצמו ונתנה להמן, ומעתה המן הוא בעל הרשות.
(577) לשון מנות הלוי [קכג:]: "כאילו המלך מסיר היכולת - אשר יורה עליו הטבעת - ממנו, ונותנו לזה". אמנם יש להעיר מדברי רש"י [בראשית מא, מב], שכתב "ויסר פרעה את טבעתו - נתינת טבעת המלך היא אות למי שנותנה לו להיות שני לו לגדולה". אך כאן מבאר שמקבל הטבעת אינו שני למלך, אלא אדרבה, המלך שני למקבל הטבעת. ודו"ק.
(578) "שגזרו עליהן תעניות לתשובה, כדכתיב [להלן ד, ג] 'צום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים'" [רש"י שם].
(579) פירוש - הנביאים הם שלוחים של הקב"ה, ומוכיחים את העם שלא יבוא עליהם העונש מהשמים. והדגשתו היא שהנביאים הם שלוחים של הקב"ה, והקב"ה מלא רחמים, וכמו שמבאר. ואודות שהנביאים מוכיחים את העם, כן אמרו חכמים [מדרש תהלים מזמור ד] "כל הנביאים פותחין בתוכחות וחותמין בנחמות, חוץ מירמיה שחתם בדברי תוכחות". ורש"י [הושע ח, יב] כתב שהקב"ה אומר על ישראל ש"אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי". ורש"י [תענית טז.] כתב: "לשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל". ובח"א לסוטה מז. [ב, פו.] כתב: "כי הנביא כאשר הוא מוכיח את בני אדם, והם לא שמעו לו, נענשו על ידו". ובדרושי הצל"ח [דרוש ה' ליום א' דסליחות] כתב: "כל זמן שהיה רוח נבואה שורה בישראל, אז לא היה צריך לייסר ביסורים, אלא שהיה שולח נביאים ומוכיחים השכם ושלוח ובדברי אהבה והתלהבות שנשוב בתשובה, כאשר כל ספרי הנביאים מלאים תוכחה... שאף שהרבינו לפשוע אעפ"כ לא נמנע מלשלוח אלינו שלוחיו הנאמנים... אבל כשחרב בית ראשון לא נשאר עוד שפע נבואה... אין אתנו נביא וחוזה ונגשש כעור באפלה. ולכן כשהקב"ה רוצה להזכירנו לטובה, לסור מדרכינו הרע ולילך בדרך טוב, ונביא אי אפשר לשלוח... ולכך הקב"ה ברחמיו שלא נשתקע בטומאת העבירות שולח יד שמאל, שלכאורה הוא מדת הדין ושולח יסורים".
(580) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" [תהלים קמה, ט]. ובגו"א בראשית פ"ו אות כח [קמ:] כתב: "השם יתברך כאשר גוזר גזירה אינו ממהר להביא אותה, שהוא חס על העולם, ואין הגזירה נחתמת להביא הדין". ובנצח ישראל פמ"ז [תשפח:] כתב: "כי השם יתברך הוא משפיע החסד ומרחם על עולמו". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קל:] כתב: "נתן השם יתברך ארך אפים שלא להשחית עולמו עד עשרה דורות [אבות פ"ה מ"ב], בשביל שחס על העולם שיש בו המעלה העליונה שנברא בעשרה מאמרות".
(581) כי המן הוא אדם ולא מלך, וכמו שנתבאר למעלה בהערה 535.
(582) על פי הפסוק [דניאל ב, כא] "מהעדה מלכין ומהקים מלכין", שפירושו "מסיר מלכים ומעמיד מלכים" [מצודות דוד שם]. וכך נתבאר למעלה בפתיחה [לאחר ציון 267], וז"ל: "כל מלך הוא מלך מאת ה' הממליך מלכים, כמו שאמר 'ומהעדא מלכין, ומאתו המלוכה. והוא יתברך אינו מכלה ומאבד ישראל, לכך לא היתה צרה להם שהיה אחד רוצה לאבד את הכל. אבל 'בקום עלינו אדם' [תהלים קכד, ב], שאין זה מלך מן השם יתברך. ועל זה אמר [שם] 'לולי ה' וגו", שהוא יתברך עוזר ישראל, שישראל דביקים בה', ונשבע להם בשמו הגדול שלא יכלה אותם, ובשמו הוא מקיים ישראל. ולולי כן אבדנו 'בקום עלינו אדם' ולא מלך [מגילה יא.]". ולמעלה [פ"ב לאחר ציון 591] כתב: "כי לכך היה מרדכי מזהיר אותו [את אחשורוש מבגתן ותרש], אף שהיה מן הסברא שלא יהיה חס עליו, כדי שיוציא אסתר מתחת ידו, מכל מקום מפני כי השם יתברך הוא שומר את העולם, ומעמיד המלך לשמור העולם, ולכך אמרו [אבות פ"ג מ"ב] הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו. ומכל שכן שיש להגיד עליו אם אחד רוצה להמית אותו". וראה למעלה בהקדמה הערה 448, ופתיחה הערות 271, 321.
(583) כי "שלוחו של אדם כמותו" [נדרים עב:], וכלל זה נאמר אף כלפי הקב"ה, וכמו שאמרו בתנחומא ויגש אות ו "אמר הקב"ה לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית". ובגו"א השריש שהשליח מזדהה לגמרי עם שולחו, שרש"י כתב [במדבר יג, ג] אודות המרגלים ש"אותה שעה [בעת שנתמנו] כשרים היו". אך מאידך גיסא בהמשך שם רש"י כתב [פסוק כו] "מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה", ומכך משמע שלא היו כשרים בעת שנתמנו. ובישוב קושיא זו כתב הגו"א שם [במדבר פי"ג אות ו] בזה"ל: "באותה שעה כשרים היו. אבל משנשלחו, והיו שלוחיהם של רשעים, למדו ממעשיהם, ונעשים כמו המשלחים עצמם. לפיכך כאשר נתמנו, כשרים היו, ואחר המינוי מיד, רשעים היו. ולפיכך אמר לקמן [רש"י פסוק כו] שאף הליכתן בעצה רעה, ולא קשה הא דאמר כאן שהיו כשרים באותה שעה". ובספר חידושי לב [במדבר שם] כתב על דברי הגו"א בזה"ל: "הנה כל זמן שלא נתמנו המרגלים, לא למדו ממעשיהם הרעים של ישראל, והיו צדיקים גמורים. ורק לאחר שנתמנו למדו מיד ממעשיהם הרעים, ונהפכו לרשעים. ותימה, למה למדו ממעשיהם הרעים אחר שנתמנו, ולמה לא שמרו את עצמם שלא ללמוד ממעשיהם לאחר שנתמנו, כמו ששמרו את עצמם קודם שנתמנו. וצריך לומר שלאחר שנתמנו הרגישו המרגלים שיעבוד למשלחיהם לבצע את השליחות כראוי... ומכיון שהרגישו כן ביטלו את עצמם ואת דעתם לדעת בני ישראל כדי לקיים את רצון משלחיהם, וממילא הושפעו ממעשיהם הרעים, שכן הבחינו שכוונת בני ישראל בבקשת המרגלים היתה לרעה, ורצו בני ישראל למצוא עלילה למרוד נגד השם יתברך". הרי שהשליח נוהג וחושב כפי משלחו. וראה למעלה בפתיחה הערה 298, פ"א הערה 1002, ופ"ה הערה 188.
(584) בפתיחה [לאחר ציון 267], והובא כאן בהערה 582. וראה להלן פ"ד הערה 6. וזהו שנאמר [ש"ב כד, יד] "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". ומעין זה מצינו במה שנאמר [בראשית לז, כא-כב] "וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו", וכתב האור החיים שם [פסוק כא] בזה"ל: "ויצילהו מידם - פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות [הנמצאות בבור], לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים. והוא אומרו 'ויצילהו מידם', פירוש מיד הבחירי". הרי האדם שאינו שליח ה' פגיעתו רעה יותר משלוחי ה'.