(485) בא לבאר מדוע ברישא דקרא אמר "מכל הנשים", ובסיפא דקרא "מכל הבתולות".
(486) ראויה למלכותו שהיא בכל העולם, וכמו שפירש בפסוק הקודם [לאחר ציון 481].
(487) פירוש - מה שאסתר היתה אשה הגונה וראויה למלכות אחשורוש יותר משאר נשים, אינו שייך כלל להיות שאר הנשים בתולות או בעולות, ולכך הכתוב לא יתלה את זאת בבתולות, אלא בנשים. ואודות שהכתוב תולה את הדבר בסבתו האמיתית, כן כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א, וז"ל: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה [ויקרא כג, טו] 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית [מנחות סו.]. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב [שם]. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה [ויקרא כג, יד] 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר [יהושע ה, יא] 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע". וכן נתבאר בדר"ח פ"א הערה 8, שם פ"ב הערה 617, שם פ"ג הערות 325, 576, שם פ"ד הערות 1009, 1771, תפארת ישראל פכ"ה הערה 109, ובאר הגולה באר השני הערה 89. וראה בספר המפתח לגו"א, ערך סבה ומסובב [עמוד רמ:], שיסוד זה הוזכר בגו"א עשרות פעמים. וראה להלן הערה 613, פ"ה הערה 467, פ"ו הערה 251, ופ"ט הערה 253.
(488) תולה את מציאת החן ב"עניין היופי", וכן למעלה [לפני ציון 434] כתב: "'ותהי אסתר נושאת חן' [למעלה פסוק טו], אף על גב שכבר כתב זה למעלה [פסוק ז] 'והנערה יפת תואר וטובת מראה'".
(489) אודות חן הבתולות, הנה אמרו בגמרא [כתובות יא:] "תנו רבנן, כנסה ראשון לשום נשואין, ויש לה עדים שלא נסתרה ["רבותא אשמעינן דאפילו הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה ולימא מקח טעות הוא" (רש"י שם)]... אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון ["ועליו לדעת שנבעלה" (רש"י שם)]". ובשיטמ"ק [שם] בשם הרמב"ן כתב: "הא דאמר שהרי כנסה ראשון, תמהני, הואיל ועידיה העידו לה קודם שקדשה שלא נסתרה... היאך היא בחזקת בעולה לראשון. ומשמע לי דהכי קאמר, בודאי שבחזקת בתולה נשאה... אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין, ושוב אין לה חן כבתולה, אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה, אף על פי שאינה בעולה, לפיכך אין זה מקח טעות... מפני שכבר בטל חינה". ויש להבין לשונו כאן, שכתב "ואמר עוד 'ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות', ודבר זה בודאי לעניין היופי, ובזה שייך לומר 'בתולות', כי הבתולות נושאות חן יותר". דפתח בחן, וסיים בחן, אך ביניהן כתב "ודבר זה בודאי לעניין היופי", דמה מוסיף ומה נותן ש"דבר זה בודאי לעניין היופי". ומה היה חסר אם חמש תיבות אלו לא היו נכתבות כלל, ורק היה כותב "ואמר עוד 'ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות', ובזה שייך לומר 'בתולות', כי הבתולות נושאות חן יותר", ודל מהכא "עניין היופי". ואולי יש לומר שבא להעמיד ב"זה לעומת זה" את ההבדל בין הרישא לסיפא; ברישא איירי במעלת ההגונה למלכות, ובסיפא איירי במעלת היופי. אך גם בלא"ה היה ניתן לבאר ש"חן" שייך לבתולות, מבלי לפרט שאיירי ביופי.
(490) מדגיש זאת לעומת דברי הגמרא [מגילה יג.] שדרשו את הפסוק בפנים של דרש, וכפי שיביא בסמוך. ולא נתבאר לפי הסבר זה מדוע ברישא נאמר "ויאהב", ובסיפא נאמר "ותשא חן וחסד". ויש לומר, כי ברישא איירי במעלת ההגונה למלכות, ומעלה זו מורה על שייכותה של אסתר לאחשורוש, וכיצד היא תואמת לו [מולכת בכל העולם כמוהו]. ואהבה תפול בין שוים, וכפי שהשריש בנתיב אהבת השם ר"פ א, וז"ל: "אהבה היא לריע שלו במה שיש להם שתוף וחבור, והדברים הרחוקים זה מזה אין בהם אהבה... כי בני אדם שהם מתדמים באומה אחת, אוהבים זה את זה. ואמרו חכמים [ב"ק צב:] לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו... אם כן האהבה מצד שהם דבר אחד, ומצד הזה היא האהבה, לא זולת זה". לכך ברישא נקט אהבה, כי איירי במעלה המשוה את אסתר לאחשורוש, לעומת הסיפא שאיירי במעלת היופי, המביאה לנשיאת חן בעיני הרואה.
(491) לפי זה אחשורוש קיבץ רק את הבתולות, אך אלו שכבר נבעלו על ידו הן "הנשים", ואלו שטרם נבעלו על ידו הן "הבתולות". וכן בסמוך כתב "'מכל הנשים' הם הבתולות שנבעלו כבר מן אחשורוש". ודלא כפירוש רש"י כאן שכתב "מכל הנשים הבעולות, שאף בעולות קיבץ". וכמהר"ל פירשו כאן הרלב"ג וחכמי צרפת.
(492) "כי כל אהבה דביקות האוהב בנאהב" [לשונו בח"א לנדרים סב. (ב, כב.)]. ובגו"א דברים פ"י אות ט [ד"ה והמאמר] כתב: "כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב, עד שנעשה אחד עם האוהב". ובדר"ח פ"א מ"ג [רכט:] כתב: "כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשורה בו". כי "אהבה הוא עצם החבור" [לשונו בבאר הגולה באר החמישי (מח:)]. ובנצח ישראל פנ"ב [תתל.] כתב: "האהבה היא הדבוק והחבור בעצם... דבק נפשו כמו האב לבן והאם לבנה". ובהקדמה לתפארת ישראל [יג:] כתב: "כי כל אהבה היא דבקות בנאהב". ובדר"ח פ"ו מ"ב [כא:] כתב: "אהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי, עד שנחשב כמותו.... כבר התבאר כי האהבה היא קשור הנפש בנאהב והתאחדות לגמרי". ובנתיב אהבת השם ר"פ א כתב: "האהבה בין איש לאשתו, כי הוא הדבקות הגמור, עד שנעשים דבר אחד". וכידוע הגימטריה של "אהבה" שוה ל"אחד" [ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מה, ושל"ה הקדוש (תולדות האדם בית ישראל תניינא אות ג)].
(493) כמו שנאמר [בראשית לד, ב-ג] "וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אותה ויענה ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וגו'". ופירש הספורנו [שם] "ותדבק נפשו - על הפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה". וכוונתו שאצל אמנון נאמר [ש"ב יג, יד-טו] "ולא אבה לשמוע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר לה אמנון קומי לכי". ואם תאמר, מדוע אצל אמנון הביאה פעלה שנאה, ולא אהבה. אמנם חכמים [סנהדרין כא.] כבר עמדו על כך, ואמרו "'וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד', מאי טעמא... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".
(494) כן כתב במנות הלוי [פג.], וז"ל: "בנשים שייך אהבה מפני הנאת השכיבה, ובתולות שייך חן, שעדיין לא שייך בהן אהבה לפי שהגוף לא נהנה עדיין מהן".
(495) לפנינו בגמרא לא נמצאות התיבות "קרי לה 'אשה' וקרי לה 'בתולה'", אך הן נמצאות בעין יעקב, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 27]. וכן המשך המאמר הוא כגירסת העין יעקב.
(496) "לכך נאמר 'מכל הנשים' ו'מכל הבתולות'" [רש"י שם].
(497) פירוש - "טעם בעולה" אינו רוצה לומר שאחשורוש קיבץ גם בעולות, אלא לעולם אחשורוש קיבץ רק בתולות, אך הבעולות הן אותן בתולות שכבר נבעלו על ידו, וכמו שפירש למעלה [לפני ציון 491].
(498) כי בפשטות אחשורוש ירצה בתולה ולא בעולה. וראה רש"י כתובות מ: ד"ה קורת רוח שביאר שיש לאדם נחת רוח בטעם בתולה יותר מטעם בעולה.
(499) כפי שביאר למעלה בהקדמה [לאחר ציון 282], וז"ל: "וכך מרדכי שנרמז בלשון [שמות ל, כג] 'בשמים ראש' הכתוב אצל הקטורת, מורה על ההסתר... ומזה תבין כי אסתר בת זוג למרדכי, שנקרא על שם 'מרי דכיא', והדברים האלו עמוקים מאוד, ואי אפשר לפרש יותר. וכאשר היו ישראל בהסתר פנים מן השם יתברך, ראוי שיהיה הגואל מרדכי ואסתר, שהם מגיעים בתפילתם אל הנסתר". ולמעלה [לאחר ציון 187] כתב: "לכך נפל המן ביד מרדכי ואסתר, שהם משבט בנימין, ובפרט ביד אסתר שנקראת על שם הצניעות. וגם מרדכי היה לו מדה עליונה הנסתרת". וראה למעלה לאחר ציון 308.
(500) כמו שדרשו בגמרא [מגילה יג.] "'ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת' [למעלה פסוק ז], תנא משום רבי מאיר, אל תקרי 'לבת', אלא 'לבית'", וכפי שהביא מאמר זה למעלה [לאחר ציון 162, לאחר ציון 220, ולאחר ציון 254]. וראה להלן ציון 560.
(501) "איתתא לבי תרי לא חזיא" [קידושין ז.].
(502) לכך היא כבתולה, שאינה מחוברת לאיש. ואודות שלבתולה אין חבור לאיש, כן כתב בנצח ישראל פי"ג [שלא:], וז"ל: "לכך כתיב [עמוס ה, ב] 'נפלה בתולת ישראל', שהכתוב רמז כי ישראל הם כמו הנו"ן, שאין לה חבור... ולכך כתיב 'נפלה בתולת" [הובא למעלה בהקדמה הערה 360]. ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 357] ביאר טעם אחר מדוע אחשורוש טעם באסתר טעם בתולה, וז"ל: "כיון שלא ידע משפחתה ומולדתה כלל, נחשבת כל שעה כמו שעה ראשונה, כי כך הוא כל דבר שאינו מכיר בו, אין לו חבור אליו, והיתה נחשבת כמו בתולה כל שעה". הרי שביאר שם "טעם בתולה" מפאת אי ידיעת משפחתה ומולדתה, ואילו כאן מבאר זאת מפאת חיבורה של אסתר למרדכי. וראה שם הערה 360.
(503) לשונו להלן [פסוק יט (לאחר ציון 562)]: "כי חכמים באו להגיד שלא היתה אסתר בת זיווג של אחשורוש רק במקרה, ולפיכך היתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי [מגילה יג:]. כלומר כי היה מרדכי בן זוג הראוי לה לאסתר... וישבה בחיקו של מרדכי, כלומר שהיה לה חבור למרדכי שהוא בן זוגה. ומזה תבין כי היתה לאסתר שתי בחינות; האחת, לאחשורוש, שהיתה אסתר זיווג שלו. אמנם עיקר בן זוג בעצם היה מרדכי, ורמזה בזה שלא פירשה אסתר ממרדכי". וכן למעלה [לאחר ציון 421] ביאר שלפני שאסתר נלקחה לבית אחשורוש היא היתה מיוחסת אחר מרדכי בלבד, אך לאחר שנלקחה לבית אחשורוש היא מתייחסת אחר אביה גם כן. ולהלן פ"ה [לאחר ציון 87] כתב: "ועד הנה אף שהיה לאסתר חבור לאחשורוש, היה לזה פירוד גם כן", וראה שם הערה 88.
(504) לא מצאתי מדרש בלשון זה. אך באסת"ר ו, יא אמרו "רבי חלבו אמר, מלמד שאף הנשואות הביאו לפניו, לכך נאמר 'מכל הנשים ומכל הבתולות'". ובילקו"ש ח"ב תתרנג אמרו "'ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים', אמר רבי חלבו, מהו 'מכל הנשים', אלא אף נשי האנשים היו מביאין לו". וכן תרגם יונתן כאן.
(505) למעלה פסוקים ב, ג, שנאמר "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגא סריס המלך שומר הנשים ונתון תמרוקיהן". וכן הקשה האלשיך [למעלה פסוק יד], וז"ל: "באומרו 'ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות', מי הן 'הנשים' ומי הן 'הבתולות'. כי הלא אשר נקבצו באו שם אל יד הגי נערות היו, ועצת משרתיו היתה 'ויקבצו את כל נערה בתולה וכו", והכתוב העיד [למעלה פסוק ד] 'וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן', ואם כן כולן היו בתולות, ואיך יאמר 'נשים' ו'בתולות'. והלא כמו זר נחשב על דרך הפשט מאמרם ז"ל שהביאו לפניו גם נשי אנשים".
(506) שלא באמצעות הגי, אלא באמצעים אחרים.
(507) כי תיבת "כל" באה לרבות, וכמו שאמרו הרבה פעמים [סוכה כח., מגילה ח:, חגיגה ד., סנהדרין קיב., ועוד]. ובלשון חכמים "'כל' לאתויי מאי" [שבת קלג:, פסחים ח., מגילה כא., ב"ק צו:, ועוד].
(508) לשון המנות הלוי [פג.]: "ואומרו 'וימליכה תחת ושתי', יראה בתחלת העיון כפל גדול ללא צורך, אחרי שקדם 'וישם כתר מלכות בראשה', היא המלכה, ומה לה עוד".
(509) כי אסתר לא הגידה עמה ומולדתה [למעלה פסוק י], ופירש רש"י [שם] "אשר לא תגיד - כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה וישלחוה, שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה".
(510) פירוש - שהיתה ושתי בת מלכים [מגילה יב:]. וכן כתב כאן המנות הלוי [פג.], וז"ל: "היתה ושתי רבת המעלה והיחס, עד שלא היה אחשורוש כדאי לה, ושעל כן גבה לבה וזחה דעתה עליה למרוד בו, כי על כן היתה עצת הנערים שלא תהיה האשה אשר יבחר רק טובה... מצד עצמה, כי כל עוד שתשפל מדרגתה ויחסה בעיניה, תכבד למלך ותשרתהו. ועתה בבא תחתיה אסתר אשר לא נודע מאין באתה ומי הביאה הלום, ולא נבחרה כי אם מצד יופיה והיותה בעלת חן וחסד, תשפל מעלתה בעיני המלך, לא יעריכנה ולא יחשיבנה ולא תהיה ספונה בעיניו. ואף אם ימליכנה, לא תכון ממלכתה ולא תקום כממלכת ושתי. לכן הזכיר הכתוב 'וימליכה תחת ושתי' להורות כי המלך אהבה והעריכה כערך ושתי". וכן הגר"א כאן כתב בזה"ל: "וימליכה תחת ושתי – פירוש, שהיתה בעיניו כמו ושתי, אף שהיא שתקה ולא היה יודע משפחתה, וגם היא אמרה שאינה יודעת, אף על פי כן היתה בעיניו כמו ושתי, שהיתה בת מלכים". וראה למעלה הערה 39.
(511) כן כתב למעלה [לאחר ציון 37], וכלשונו: "'תמלוך תחת ושתי' [למעלה פסוק ד]. לכך אמרו 'תחת ושתי', ולא הוה ליה למימר רק 'והנערה אשר תטב תמלוך'. רק מפני שרצה לומר שאין זה גנאי למלך אם תמלוך מלכה שאינה מזרע מלכים. כי אילו לא היתה באה במקום ושתי, רק היה זה תחלת מלכותה, בזה יש לומר זה גנאי למלך. אבל מפני כי ושתי שהיתה מזרע מלכות היתה מלכה מתחלה, רק שעשתה מעשה רע [ו]נהרגה, ואחרת היא במקומה, אין זה גנאי למלך".
(512) במחשבתו, וכמו שיבאר.
(513) במחשבתו, שכאשר לא היה טרוד במעשיו, אלא שוכב על מטתו, היתה מחשבת ושתי עולה לפניו.
(514) כי איקונין של מלך מורה על כבוד המלך [ויק"ר לד, ג], אך לאחר מותו שוב אין ענין לכבדו.
(515) ולפי זה הלשון "וימליכה תחת ושתי" יתפרש מלשון שנמלך במחשבתו להמליכה במקום ושתי. וכן הרד"ל באסת"ר א, טו, אות לז כתב: "אפשר 'למלכו' [למעלה א, ג] דרש לשון עצה... עד שנמלך".