(405) בא ליישב את הצורך בפסוקנו. וכן הגר"א כתב כאן "ובהגיע תור נערה ונערה כו' - על פי פשט יש בזה דברים מיותרים שאין בהם צורך כלל". וכן היוסף לקח כתב כאן "ובהגיע תור נערה - לא היה צריך זה לענין הספור, שמה יוסיף ענין תור שאר הנערות אצל הספור הזה".
(406) כי הסימן המובהק לדרך זנות הוא שאין יחוד האשה לבעלה, אלא הכל נעשה באופן מקרה ומזדמן. אך כאשר היתה הכנה של שנים עשר חודש, שוב אין זה באופן מקרה ומזדמן. ואודות שזנות היא באופן מקרה, כן כתב בנתיב התורה פ"ד [קפג.], וז"ל: "בפרק חלק [סנהדרין צט:], 'נואף אשה חסר לב' [משלי ו, לב], אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים... המאמר הזה בא לבאר כי התורה לפי מעלתה ומדריגתה אין ראוי שיהיה הלמוד בה שלא בקביעות, ודבר זה פחיתות גדול לתורה, כי הוא דומה למי שנואף עם אשה, שאין לו אשה מיוחדת... כי הזונה שלא יחדה אליו, ודרך מקרה בא עליה... וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה... כי הדבר שהוא במקרה הוא פחיתות, כי המקרה הוא טפל אצל דבר שהוא בעצם... כי האשה היא השלמת מציאות האדם, שעל ידה האדם שלם [ראה למעלה פ"א הערה 1320, ולהלן הערה 520]. וכאשר יש לו אשה מיוחדת, יש לו מציאות בעצם, לא במקרה. אבל כאשר הוא נואף אשה, שדבר זה במקרה בלבד לפי תאותו שמגיע לו, הנה נחשב מציאות של מקרה". וברי הוא שהכנה של שנים עשר חודש עומד לגמרי כנגד מקרה.
(407) "גנותו הוא זה, שהוא בועל נשים ומשלחן" [רש"י שם].
(408) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 410]: "כך תמצא באחשורש, כמו שאמרו בגמרא [מגילה יג.] שהיה צנוע בתשמיש, שהרי אומר הכתוב 'בערב היא באה ובבקר היא שבה', ולא היה משמש מטתו ביום. שהיה לאחשורש הרשע המדה הזאת, הוא הצניעות, שהוא הכבוד". ובח"א לנדה יז. [ד, קנד:] כתב: "יראה לפרש, התשמיש בלילה שהוא צניעות, אבל ביום יוצא מן הצניעות".
(409) ופירש רש"י "כל אשר תאמר - כל שחוק ומיני זמר". וחכמי צרפת פירשו "וכל נערה ונערה בהגיע תור שלה לבוא אל המלך, היתה שואלת שיינתן לה אדם חשוב מעמה וממולדתה שיוליכנה מבית הנשים עד בית המלך". וכן בסמוך יזכיר שהיו מוליכין אותה שרים וכלי זמר.
(410) אודות שהכנסת הכלה נעשית בדרך כבוד, כן כתב בנתיב הצניעות רפ"א, שהביא שם את מאמרם [סוכה מט:] "'והצנע לכת עם אלקיך' [מיכה ו, ח], זה הכנסת כלה והלויית המת", וכתב בזה"ל: "קרא הכתוב הכנסת כלה והלוית המת 'והצנע לכת עם אלקיך', כי הצניעות הוא הכבוד בעצמו, וכאילו אמר הכתוב שידבק בצניעות, שהוא הכבוד... שיהיה עושה צניעות וכבוד לאחרים, דהיינו הכנסת כלה והלוית המת... כי כאשר בני אדם מכניסים החתן והכלה ומלוין את המת, דבר זה הוא צניעות, שבני אדם המכניסים הכלה, [הכלה] בתוכם נסתרת, והוא דרך כבוד. וכן המת נסתר בתוך בני אדם המלוים" [הובא למעלה פ"א הערה 405]. ובשו"ע או"ח סימן שלח סעיף ב התיר הרמ"א לומר לגוי לתקן כלי שיר בשבת לחופה משום כבוד חתן וכלה. ושם בסימן שלט סעיף ד כתב הרמ"א שיש מתירין להכניס כלה לחופה בשבת כדי שלא לבייש החתן והכלה.
(411) כמבואר בהערה 409. וראה להלן לפני ציון 451.
(412) כן מובא בתורה שלמה כאן אות צח בשם הלקח טוב, וזה לשונו: "'את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה'. כל מלבוש ובגד שתאמר היו נותנין לה לבוא עמה, כל מה שהיתה שואלת שיבא עמה מבית הנשים עד בית המלך לא היו נמנעים ממנה. דבר אחר, 'את כל אשר תאמר ינתן לה', שהיו השרים נותנים לה ממון כדי ללוותה, שנאמר 'ינתן לה לבוא עמה'".
(413) מעין מה שכתב להלן [ז, ו (לאחר ציון 74)], וז"ל: "איך אפשר שתבוא הגאולה על ידי שקר". וראה למעלה פ"א הערה 1159 ששלל את האפשרות שהגאולה תבוא על ידי מי שמתנגד לישראל. ואודות שאי אפשר שיבוא דבר טוב מדרך זנות, כן כתב בבאר הגולה באר החמישי [מד:], וז"ל: "כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה. וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל". ונאמר [ויקרא כ, יז] "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא וגו'", ופירש רש"י שם "ומדרשו, אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'". ובגו"א שם אות יח כתב: "קין, אף על גב שעדיין לא נצטווה, כיון שהקב"ה בתורה ברא העולם [ב"ר א, א], לא היה ראוי שנברא בענין זה עד שאי אפשר שלא יהיה נדחה התורה, דאיך התורה בראה דבר שכנגד התורה... כי אף על גב שלא ניתנה התורה... מכל מקום אין ראוי שיהיה מוכן להיות נגד התורה שבה ברא העולם". וראה להלן פ"ו הערה 160.
(414) לשונו בנתיב התורה ר"פ יא [תמד:]: "הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות" [הובא למעלה פ"א הערות 735, 795]. ובדר"ח פ"א מ"ב [קפ:] כתב: "גלוי עריות הוא הפך התורה. כי כבר בארנו למעלה כי מעלת התורה שהיא השכל נבדל מן החמרי לגמרי, ואין דבר שעל ידו האדם נבדל מן החמרי רק על ידי התורה השכלית, ואין צריך לזה ראיה. והפך זה גלוי עריות, שהולך אחר זנות הגוף, שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה [יד.] מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית". ובנצח ישראל פ"ה [קטו:] כתב: "ויהיה נוהג זנות, שהוא גנאי ומאיס". ובהמשך הפרק שם [קלד.] כתב: "גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית". ובח"א לגיטין ו: [ב, צב.] כתב: "לשון זנות משמע תיעוב והסרה לגוף". ורש"י ר"פ קדושים [ויקרא יט, ב] כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג: "ונראה הטעם, שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', רצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף". וראה למעלה בפתיחה הערה 386, ופרק זה הערה 268.
(415) יש להבין לאן נעלמה שאלתו "כי היה תמיה שתבוא הגאולה על ידי דבר שהוא זנות, שהוא מגונה והוא חרפה". ואע"פ שהמעשה נעשה דרך כבוד ולא דרך זנות, מ"מ מידי זנות לא יצאנו, וכיצד הגאולה באה על ידי זנות. ובשלמא לפי הסברו הקודם שאיירי בכבודה של אסתר, ניחא, שאע"פ ש"זהו גנאי לאסתר שתבעל לגוי דרך זנות" [לשונו למעלה לאחר ציון 408], מ"מ "לכך כתב שלא היה דרך זנות וגנאי מה שאפשר" [לשונו למעלה לפני ציון 409]. ונמצא שכבודה של אסתר לא כ"כ הושפל בעיני הבריות. אך כאשר איירי בהנהגתו יתברך, שאין הוא מביא הגאולה באמצעים פסולים ומגונים [ראה הערה 413], מאי אהני לן המעטפה החיצונית המכובדת של המעשה, כאשר המעשה עצמו הוא בעילה לגוי. ואולי יש לומר שהואיל וגם בדיוטא כל כך תחתונה [כמו בעילה לגוי] הקב"ה סידר שהכל יעשה בדרך כבוד, א"כ זה מורה באצבע שהקב"ה נמצא עם אסתר אף בבירא עמיקתא זו, וממילא שוב לא יקשה כיצד תבוא הגאולה על ידי דבר שהוא זנות, כי הגנאי בעצם שיש בזנות הוא שהקב"ה אינו נמצא במקום זנות, וכמו שנאמר [דברים כג, טו] "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ומן הנמנע שהגאולה תבוא ממקום נעדר שכינה. אך כאשר מוכח בעליל שאף במקום כזה הקב"ה נמצא עם אסתר, שוב אין לתמוה כיצד תבוא הגאולה ממעשה כזה, שאע"פ שהם טמאים, שכינה ביניהם [רש"י ויקרא טז, טז]. ומעין זה כתב הגרש"ז ברוידא זצ"ל [מובא בהגדה של פסח כנסת ישראל סלבודקה, חברון, עמוד קעה] בהקשר אחר, וז"ל: "מצינו גם במצב של עונש מבואר בדברי חז"ל [בראשית רבה פד, יז] על הכתוב [בראשית לז, כה] 'והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט', 'למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים; שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן, שריחן רע. ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע'. ולמדנו שגם כאשר נענש יוסף הצדיק כשנמכר לעבדות במקום של מ"ט שערי טומאה, נעשה העונש באהבה וחביבות. וגם כאשר מידת הדין והמשפט מתוחה על האדם, ובאים עליו מכאוב וצער, יש לו למצוא את עיטופי הנוי ואת 'ריח הבשמים' שנמסך בכל הקורה לו. הרי לפנינו שאף בעונש יש למצוא את אהבת השם יתברך ויחסו לבנו יחידו עם ישראל".
(416) סוטה מב: "אסור לספר בשבחן של רשעים", ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמג:] כתב: "כי אף אם יש קצת שבח ברשע, אין השבח הוא דבר בפני עצמו, רק הוא בטל אצל שאר מעשיו. והמספר בשבחו כאילו יש לו שבח בפני עצמו, זה אינו, כי אין לו שבח בפני עצמו כאשר השבח שלו בטל אצל שאר מעשיו. ואם מספר בשבחו, משבח את הרשע, ודבר זה בודאי אסור". וכן למעלה פ"א [לאחר ציון 112] כתב [לגבי אחשורוש]: "אין הכתוב בא לדבר במעלת הרשע", ושם הערה 113.
(417) מה שכתב "בגורלו של אחשורוש" כוונתו לנאמר [תהלים קכה, ג] "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", ואמרו על כך חכמים [סוטה ב.] "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו ["צנועה לצדיק ופרוצה לרשע" (רש"י שם)], שנאמר 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים' ["לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק" (רש"י שם)]". ומכל הדין יש לתמוה "מאיזה צד נפל אסתר בגורלו של אחשורוש".
(418) שאמרו בגמרא שם "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר", ובעין יעקב [שם] הוסיפו "ואסתר מאי היא, דּכתיב, [להלן פסוק כ] 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'". ובנתיב השתיקה פ"א [ב, ק:] כתב על כך: "ומאי צניעות היתה באסתר, שנאמר 'אין אסתר מגדת'. כי מעוט גלוי דברים מורה על צניעות, כמו שהוא לשון צנוע" [הובא למעלה בהקדמה הערה 277].
(419) כמבואר הרבה פעמים עד כה. וכגון, למעלה בהקדמה [לפני ציון 276] כתב: "לא היה ראוי להיות הגואל רק אסתר. שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה נסתר בלתי נגלה, ודבר זה יתבאר עוד". ושם [לאחר ציון 360] כתב: "כי מפני צניעות של אסתר שנקראת 'אסתר' על שם הצניעות, שהיתה נסתרת תמיד, ולא יצאה לחוץ אל הנגלה". ושם בסוף ההקדמה [לאחר ציון 593] כתב: "לא היה הנס כי אם על ידי אסתר, שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר, כי צנועה היתה כמו שיתבאר דבר זה באריכות". ולמעלה [בפרק זה לאחר ציון 178] כתב: "'אסתר' כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל... שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת 'אסתר' יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה... כי הצניעות דוקא מאבד זרע המן... ובפרט ביד אסתר, שנקראת על שם הצניעות... ועשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה... ולכך שם 'אסתר' ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן, שהוא מזרע עמלק, שהוא מזרע עשו". וראה למעלה בהקדמה ציונים 276, 361, 594, ופרק זה הערות 36, 176, 180, 181, 276, 280, 281.
(420) כמו שאיתא בתרגום אסתר [למעלה פסוק ז]: "אסתר הוי קרי לה על דהות צניעה בביתא דמרדכי שבעין וחמש שנין, ולא חזת אפי גבר אלהן אפי מרדכי". ותרגומו: אסתר היתה נקראת על שהיתה צנועה בביתו של מרדכי שבעים וחמש שנים, ולא הסתכלה בפני גבר חוץ מפני מרדכי. וראה למעלה בהקדמה הערה 361. ולמעלה [לאחר ציון 278] כתב: "שתי השלימות [היו לה]; 'הדסה' על שם שלא היתה מגולה, רק מחופה. ושם 'אסתר' על ההסתר הגמור. כי יש נשים שהם בגלוי ובפריצות, ועל זה נקראת 'הדסה', שעליו מחפין עצו, ואינו מגולה. ויותר מזה, שהיא נסתרת, לכך נקראת 'אסתר' על שם הצניעות".
(421) כי אי אפשר שיהיה זיווג בן פרוץ לצנועה. וכן חזר וכתב להלן [לאחר ציון 459], וז"ל: "וכתב זה להגיד הסבה שנשאת אסתר אל אחשורוש, ואמר כי אחשורוש היה לו הכנה שלימה שתהא הצדקת אסתר נשאת לו לאשה, כי דבר זה היה בשביל הצניעות שהיה בו". וצרף לכאן מאמרם [סוטה י.] "כל המזנה, אשתו מזננת עליו... והיינו דאמרי אינשי איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני", ופירש רש"י שם "קארי ובוציני - מין אחד הוא, אלא שאלו גדולים ואלו קטנים, כלומר במה שהוא עוסק, היא עסוקה". ובח"א שם [ב, מ:] כתב: "כל המזנה אשתו מזנה עליו. פירוש, כי האיש והאשה מתיחסים בחבור שלהם. וכאשר האיש מזנה ואין חבור מיוחד לאשתו לגמרי, באופן זה וביחוס זה אשתו יש חבור אליו, ולכך גם היא מזנה עליו, שכיון שכתוב [בראשית ב, כד] 'והיו לבשר אחד', אם כן כאשר האיש מזנה ואין כאן אחדות, גם אשתו מזנה עליו". הרי שבנוגע לצניעות מצינו במיוחד ובמסוים הדדיות בין הבעל לאשה, והעדר צניעות הבעל מביא להעדר חבורו אל אשתו. ומכך נלמד לאידך גיסא, שצניעות הבעל מביאה לחבורו אל אשתו, וזו היא השייכות המסויימת בין אחשורוש לאסתר.