(363) ו"מולדתה" היינו משפחתה, וכמו שיבאר בסמוך. וכן כתבו הרמב"ן בראשית כד, ז, ראב"ע נוסח ב כאן, וגר"א כאן.
(364) פירוש - האומות יחששו מאסתר שהיא תגדיל את אומתה על כלם, ותשפיל את האומות האחרות. וקשה, שאף אם אסתר תהיה מאומה אחרת יחששו ממנה שאר האומות שהיא תגדל רק את אומתה ותשפיל אחרים, ומדוע יראת האומות קיימת רק כלפי אסתר היהודיה. ואולי אפשר לומר שאין הכי נמי, שמאיזו אומה שהיא תהיה יחששו מפניה שאר האומות. ולכך עדיף שאסתר לא תזדהה עם שום אומה, וכך היא לא תעורר את יראתן של האומות, שכל אחד יחשוב שאסתר היא מאומתו. וכך באמת אמרו בגמרא [מגילה יג.] "שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו", "והיו אומרים בפיהם זו משלנו היא" [רש"י מגילה ז.], וראה למעלה ציון 213. וכן מדוייק מלשונו כאן, שלא ציין שיראת האומות קשורה ליהדותה של אסתר, לעומת ההסבר הבא שיביא, שהדגיש את יהדותה של אסתר. ולהלן פ"ג [לאחר ציון 39] כתב: "אסתר המלכה... היתה על כל השרים".
(365) שוב יש להעיר, מדוע רק אם אסתר היא יהודיה יש לחשוש שתהיה שונאת את אלו שאינם מבני אומתה, ולא אם היא מאומה אחרת שתשנא את אלו שאינם מבני אומתה [ראה הערה קודמת]. והענין יוסבר על פי דבריו בגבורות ה' פס"ד [רחצ.], וז"ל: "'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם' [תהלים קיח, י-יב]. זכר ג' פעמים 'סבבוני' כנגד הגוים אשר הם מתנגדים לישראל בג' התנגדות; האחד, מצד החילוק שיש ביניהם, שהרי אינם אומה אחת, כי כל אומות בעולם שהם מחולקים מתנגדים זה אל זה, וזה אף באומות עולם עצמם. ולפיכך אמר 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות לישראל עם האומות בפרט, כי ישראל ואומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד. ושאר האומות, אף על גב שיש חילוק ביניהם מפני שהם מחולקים, יש להם השתתפות גם כן, שהם אומות מתדמים. אבל ישראל והאומות אינם משתתפים כלל בשום דבר, והם נבדלים, כנגד זה אמר 'סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות ישראל והאומות, כי יש אומות אשר הצלחת ישראל לא ימצא כאשר אותם האומות בהצלחה. וכן כאשר ישראל בהצלחה, אין אותם האומות בהצלחה, וזה שאמר הכתוב [יחזקאל כו, ב] 'אמלאה החריבה', לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים [מגילה ו.]... וכל התנגדות הוא התנגדות יותר מן הראשון, לכך בראשון [התנגדות האומות להדדי מצד החילוק] נאמר [תהלים קיח, י] 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. בשני [התנגדות האומות לישראל] הוסיף לומר [שם פסוק יא] 'סבוני גם סבבוני'. בג' [התנגדות אדום לישראל] הוסיף לומר [שם פסוק יב] 'סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם'" [הובא למעלה בהקדמה הערה 273, פתיחה הערה 186, ופ"א הערה 1158]. הרי שהתנגדות האומות לישראל היא יותר מהתנגדות האומות בינן לבין עצמן, ולכך יראתן של האומות מישראל גדולה יותר מיראתן משאר אומות, כי כמו שהן שונאות את ישראל ביותר, כך הן יחשבו שישראל שונאים אותן ביותר. וכן כתב רש"י [דברים א, כז] "בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך". וראה להלן ציון 383, ופ"ג הערה 653.
(366) לשונו להלן [לאחר ציון 396]: "ונראה כי מה שלא הגידה את עמה ואת מולדתה, זה היה לה פיקוח נפש לגמרי, כי יראה היתה שיעמדו עליה להרוג אותה בכל צד שאפשר". וראה להלן [לאחר ציון 551] שחזר והזכיר את חשש לשון הרע שעלול היה להיות כנגד אסתר. וראה להלן פ"ד הערה 372 שאסתר נחשבת למלכה של ישראל בבית המלכות של אחשורוש. ולהלן פ"ה [לאחר ציון 191] כתב: "כי מה שלא הגידה אסתר עמה, כדי שלא ישלח המן יד בה ובעמה ומולדתה. ולפיכך הזמינה אותו למשתה, שלא יכירו בה שהיא יהודית, כמו שהתבאר למעלה עניין זה, שהיו יראים שתגדול אסתר אומתה, ותגדל את מרדכי, ותשפיל השרים האחרים". ושם ציין בפרט את המן הרשע, לעומת דבריו כאן.
(367) כן הקשה המנות הלוי כאן [עח.] בשם הה"ר יהודה בן שושן, וכלשונו: "יקשה מה זה אשר הקדים את המאוחר, כי אחר שלא הגידה את עמה, הנה בכלל שלא הגידה מולדתה ומשפחתה. ואילו אמר 'לא הגידה אסתר את מולדתה ואת עמה', היה נכון, כי לא זו אף זו הוא". וראה להלן הערה 382.
(368) פירוש - אין אסתר יראה שהאומות יחששו שהיא תגדיל את כל עמה, ויהיו כל היהודים מוגבהים על חשבונם, שזהו חשש מאוד רחוק שתגביה את כל בני עמה.
(369) לאו דוקא את מרדכי [כי לא היה ידוע שמרדכי הוא שאר בשרה של אסתר], אלא שתגביה את בני משפחתה, יהיו מי שיהיו.
(370) פירוש - החשש שתגביה את בני אומתה הוא חשש רחוק, ולחשש זה לכשעצמו אסתר לא היתה חוששת. אך כאשר בלא"ה היא צריכה לחשוש לחשש שהיא תגביה את בני משפחתה, אזי חזי לאיצטרופי לזה גם החשש בנוגע לבני אומתה. אך לולא החשש למשפחתה לא היה מקום לחשש לבני אומתה.
(371) כדי להודיענו שאף לא אמרה שהיא ממשפחת בת מלכים. ותשובה זו אינה לכאורה כרש"י כאן, שביאר שהטעם שמרדכי אסר על אסתר לומר את עמה ומולדתה הוא משום "שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה". ולפי רש"י לא יתכן שאסתר תסתיר את עמה אך לא את יחוסה [שבאה ממשפחת מלוכה], שהרי כל הטעם מעיקרא להסתרת עמה הוא כדי שלא יתגלה שהיא ממשפחת מלוכה, וכיצד תסתיר את עמה אך לא את יחוסה. ובאמת המהר"ל ביאר למעלה באופן אחר את הטעם להסתרת עמה ומולדתה [שלא לעורר איבת האומות כלפיה], ולא ביאר כרש"י, ולכך יכול לומר תשובה זו לשיטתו. וראה להלן הערה 382.
(372) כמו שאמרו כמה פעמים בגמרא [יבמות כב:, ב"ק צד:, ב"מ מח:, ועוד] "'ונשיא בעמך לא תאור' [שמות כב, כז], בעושה מעשה עמך", ופירושו שעושה מצות ולא עבירות [רש"י סנהדרין פה.]. ובגו"א ויקרא פי"ט אות ט [נז:] כתב: "אין ראוי על האב שיבקש כבודו נגד כבוד השם. ואם מבקש כבודו נגד כבוד השם, אין ראוי לכבוד, דכתיב 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך, ואין זה מעשה עמך". וכן נאמר [רות א, טז] "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי וגו'", ודרשו על כך בגמרא [יבמות מז:] "מאי קראה דכתיב [רות א, יח] 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'. אמרה לה [נעמי לרות] אסיר לן תחום שבת, 'באשר תלכי אלך'. אסיר לן יחוד, 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, 'עמך עמי'". הרי "עמך עמי" מורה על דת ישראל שיש בה תרי"ג מצות.
(373) כי "עם" מורה על דת, ולא על אומה, ויכולות להיות הרבה אומות המשתייכות לדת אחת.
(374) מביא את המדרש לבסס את דבריו למעלה שמרדכי ציוה על אסתר לא לומר את עמה ומולדתה, כי חשש מאיבת האומות כלפי אסתר [וכמו שיבאר בהמשך את הדבר אחר שהובא במדרש].
(375) כמו שנאמר [למעלה פסוק ה] "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני", וקיש הוא אבי שאול [ש"א ט, א-ב], וכמבואר בילקו"ש אסתר תתרנג. וכן בגמרא [מגילה יג:] מבואר שאסתר יצאה משאול, ורש"י [שם] מבאר זאת משום שמרדכי הוא עשירי לשאול, ואסתר היא בת דודו של מרדכי [למעלה פסוק ז]. וראה ראב"ע נוסח א [למעלה פסוק ה] שהסתפק אודות זהותו של קיש.
(376) אמרו בתנחומא ויקרא אות ג: "כל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו. שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך, שנאמר [ש"א י, כג] 'וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים'. מהו 'אל הכלים', כשאמרו לו דבר המלוכה, אמר להם איני ראוי למלכות, אלא שאלו באורים ותומים אם אני ראוי, ואם לאו, הניחו אותי". ובילקו"ש שמואל קיז אמרו "בעו מימניתיה ולא קביל עילויה [כשרצו למנותו (את שאול) למלך, לא קיבל עליו]. כיון דשמע הדא מתניתא חכם וחתן ונשיא מכפרין, קביל עילויה". ובגמרא [מגילה יג:] אמרו "ומה צניעות היתה בשאול, דכתיב [ש"א י, טז] 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל'". וראה למעלה [לאחר ציון 113] אודות ששאול לא היה מוכן אל הממשלה לגמרי מפני שהיה מהשבט הקטן ביותר [בנימין].
(377) כי מרדכי היה בורח מן הגדולה, וכמו הטעם הראשון שאמרו במדרש הנ"ל.
(378) פירוש - מה שמרדכי ברח מן הגדולה והקטין עצמו, זה גרם לו שזכה לנצח את המן, וכמו שמבאר.
(379) מציון 233 ואילך.
(380) לשונו למעלה [לאחר ציון 233]: "כי יותר מוכן לגאולה מן המן הקטון והזוטר... ולפיכך לא היה מרדכי מוכן לגאולה זאת בלבד, רק על ידי אסתר, והיא יתומה מאב ואם... והיא ראויה לגאולת המן... ומפני כך היה צריך שתהיה הגאולה גם כן על ידי אסתר, כי אסתר יתומה מאב ומאם". ויש להעיר, כי שם מבאר שמרדכי לבדו אינו מספיק להביא את הגאולה, והיה צורך לצרף את אסתר היתומה. ואילו כאן מבאר ששפלות מרדכי גרמה לנצח את המן, והשוה והקביל שפלות זאת ליתמותה של אסתר. אך אם מרדכי מצד עצמו הוא שפל כאסתר היתומה, מדוע מרדכי לבדו לא הספיק לגאולה זו, הרי היתה למרדכי שפלות השוה לשפלותה של אסתר. ויש לישב, שעם כל זה אין שפלות מרדכי מגיעה לשפלותה של מי שהיא יתומה מאב ומאם.
(381) פירוש - הביאור לדעה השניה שהובאה במדרש [לבאר מדוע מרדכי ציוה על אסתר שלא תגיד את עמה ומולדתה] הוא כפי מה שכתב למעלה [לאחר ציון 363] בביאור חששו של מרדכי באם יתגלה שאסתר יהודיה. ולשון המדרש [ילקו"ש אסתר תתרנג] הוא "דבר אחר, חשב מרדכי בלבו מיום שגלו ישראל אינם מכובדים על העמים, שלא אעשה דבר ויעמדו על עמו של הקב"ה, וידעו שאסתר קרובתי היא, ויאמרו למלך אשתך יהודית היא, ויכריתו עמה ובית אביה".
(382) לא ברור איזה קושי סמוי בא ליישב במה שכתב "ואם תגיד עמה אף על גב שלא תגיד מולדתה", דמשמע שבא לענות על השאלה מדוע היה צורך שאסתר לא תגיד את עמה ואת משפחתה, היה מספיק שלא תגיד את משפחתה בלבד, ותוכל להגיד את עמה. אך זה אינו מובן, כי עד עתה לא הוקשה קושיא זו [שתסתיר את משפחתה אך תגיד את עמה], אלא להיפך, ש"כיון שלא ידעו עמה, אם כן לא ידעו משפחתה" [לשונו למעלה לפני ציון 366]. אך שתגיד את עמה ולא תגיד את משפחתה לא הקשה עד כה, ומדוע יבוא ליישב קושי שמעולם לא הקשה. ועוד, מה הסברה שאסתר תסתיר את משפחתה ותגיד את עמה, שמהיכי תיתי לומר כן. דבשלמא לשאול הפוך, ניחא, שאם מסתירה את עמה מכלל זה הוי הסתרת משפחתה, ד"בכלל מאתיים מנה" [ב"ק עד.], אך מהי הסברה שתסתיר את משפחתה אך תגיד את עמה. אמנם לפי רש"י כאן היה מקום להעיר כן, שרש"י ביאר שהטעם שמרדכי אסר על אסתר לומר את עמה ומולדתה הוא משום "שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה". ולכאורה לשם הסתרה זו היה מספיק שאסתר לא תגיד את משפחתה, אך תוכל להגיד את עמה. אך הרי המהר"ל אינו לומד כרש"י [כמבואר למעלה הערה 371], ולשיטתו מהיכי תיתי שאסתר תסתיר רק את משפחתה. וצ"ע.
(383) כמבואר למעלה הערה 365.
(384) וזה מה שאמרו בסוף המדרש הנ"ל "הולך ומביט עליה כל הימים, שלא יהרגוה כשם שהרג לושתי" [הובא למעלה לפני ציון 375].
(385) כי אהבה מתבטאת בשמירת הנאהב, וכמו שנאמר [תהלים קמה, כ] "שומר ה' את כל אוהביו", ופירש הראב"ע שם "שומר - אם באה צרה ליריאיו, יושיעם. רק אוהביו הוא ישמור אותם [ש]לא תבא להם רעה". וכן נאמר [דברים לב, י] "ימצאהו בארץ מדבר וגו' יצרנהו כאישון עינו", ואמרו על כך חכמים [במדב"ר ב, ו] "עד היכן חבבן, עד היכן שומרן, עד היכן נצרן, כביכול עד כאישון עינו". ואמרו [ב"ב ה.] "רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו ["ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן" (רש"י שם)]... יומא חד הוה קא גדר דיקלי ["רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו" (רש"י שם)]... אמר ליה, גלית דעתך דמינח ניחא לך". ופירש רש"י שם "אמר ליה רבינא, גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן". הרי שחביבות הדבר מחייבת שמירת הדבר. וכן יעקב אבינו לא רצה לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים [בראשית מב, ד], כי היות בנימין ילד זקונים [שם מד, כ] חייבה שתהיה לו שמירה מיוחדת. וצרף לכאן את הפסוק [בראשית יח, יט] "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'", שרש"י פירש שם שהוא לשון חבה, והרמב"ן פירש שם שהוא "להיות שמירתו דבקה בו תמיד". ולמתבאר כאן רש"י והרמב"ן שני צדדים של מטבע אחת. וצרף לכאן דברי הרמב"ן בפירושו לאיוב לו, ז, וז"ל: "כי החסיד הגמור הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן, אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים, אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים. וכפי קרבתו להדבק באלקיו, ישתמר שמירה מעולה". והגרי"ז [ירמיה א, י] כתב: "אמר הגר"ח זצ"ל, דהנה כשיש למלך בן שהנהו אהוב עליו, הרי שומרו שמירה מעולה מכל מזיקים ופגעים רעים". וראה דר"ח פ"ג תחילת מי"ד [שיז:] שנקודה זו מתבארת שם. וכן נאמר [שמות יב, לד] "וישא העם את בצקו וגו' על שכמם", ופירש רש"י שם "אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים את המצוה". הרי חבוב המצוה מחייב שמירה מעלייתא.
(386) לשון המנות הלוי כאן [עח:]: "נראה בעיני סבת הליכה זו לפי שעדיין לא שמו כתר מלכות בראשה, ולכן היה בכל יום ויום ברצוא ושוב לדעת אם חפץ בה המלך, ואם תצלח למלוכה, וזהו 'ומה יעשה בה'".
(387) במדרש [הובא למעלה לאחר ציון 374] שמרדכי התהלך בחצר בית הנשים כדי לוודא שלא יהרגו את אסתר כפי שהרגו את ושתי.
(388) לשון המדרש שם "'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' לשאול על כתמה ועל נדותה. 'לדעת את שלום אסתר' שלא יעשו לה כשפים".
(389) ואם תאמר, א"כ מדוע אמרו חכמים "לשאול על כתמה ועל נדותה", אם אסתר שאלה על כל המצות. ויש לומר, שמפרשי המדרש [המהרז"ו, הרד"ל, ויפה הענף באסת"ר ו, ח] ביארו שהכרחם של חז"ל היה מתיבות "בית הנשים", שתיבות אלו מורות שאיירי בשאלה בענייני נשים. וכן ביאר המנות הלוי כאן [עח:], וז"ל: "ולמדו זה ממה שנאמר 'מתהלך לפני חצר בית הנשים', ודי שיאמר 'ובכל יום ויום מרדכי דורש את שלום אסתר'. ואחר שאמר 'בית הנשים' נראה שעל אורח כנשים דיבר". והואיל והמעורר את חז"ל לדרשתם הוא התיבות "בית הנשים", לכך חז"ל נקטו בדוגמה של ענייני נשים, אך הוא הדין לשאר מצות. אמנם זה לא יספיק, כי המהר"ל עצמו מבאר בסמוך שדרשת חז"ל נלמדת מתיבת "מתהלך" [שמרדכי הלך דרך טיול], ולא מתיבות "בית הנשים", והדרא קושיא לדוכתא שאם אסתר שאלה את מרדכי את ספקותיה בכל המצות, מדוע נקטו חכמים בענייני נשים דוקא. ואולי יש לומר, ששאלה בענייני נשים בודאי תתעורר, כי "אורח (נשים) בזמנו בא" [נדה טז.]. אך שאר שאלות אינן מוכרחות להיות, ולכך חז"ל נקטו בדוגמה מוכרחת. ועל פי זה אפשר לומר שהטעם שלמהר"ל ברור ששאלות אסתר היו גם בשאר מצות, ולאו דוקא בענייני נשים, הוא משום שהמהר"ל לשיטתו מבאר שהכרחם של חז"ל אינו מתיבות "בית הנשים", אלא מתיבת "מתהלך", ומהיכי תיתי שנגביל את שאלות אסתר רק לענייני נשים. אך אם הכרחם היה מחמת התיבות "בית הנשים", אז היה ניתן לומר שאכן אסתר שאלה רק על ענייני נשים, ולא על שאר מילי, כי המקרא אומר רק "בית הנשים". אך הואיל ולמהר"ל הכרח הדרשה הוא מתיבת "מתהלך", שוב אין מקום להגביל את שאלות אסתר רק לדותה ונדתה, אלא לכל דבר שיפול בו ספק. אמנם אם כן, היה למהר"ל להביא תחילה את הכרחם של חז"ל לדרשה זו ["מתהלך"], ורק לאחר מכן לבאר "כי לאו דוקא אמר דותה ונדתה, רק הוא הדין שאר מצות שבתורה". אך מתוך שעדיין לא גילה לנו את הכרחם של חז"ל לדרשתם, ומ"מ כבר ביאר לנו שאסתר שאלה את מרדכי גם בשאר המצות, יקשה לומר שדבריו כאן הם רק לפי מה שיבאר בהמשך, כאשר בנתיים לא הזכיר המשך זה. לכך צריך לומר שמצד סברה קאמר ששאלות אסתר היו גם על שאר מצות, דמדוע נבאר שאסתר שאלה את מרדכי רק בענייני נשים, הרי ישנן עוד מצות שבתורה, ומאי אולמא האי מהאי. וראה למעלה בהקדמה [לאחר ציון 416] שאסתר חששה שעברה על מצות נדה חלה והדלקת הנר.
(390) "דרך טיול" ללא מטרה מוגדרת, אלא רק כדי להמצא שם באם יצטרכוהו. וצרף לכאן הנאמר [בראשית ג, ח] "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום וגו'", ותרגם יונתן שם "ושמעו ית קל מימרא דה' אלקים מטייל בגינוניתא למנח יומא וכו'". וראה דר"ח פ"ג מ"י [רלז:] ונתיב הליצנות פ"ב [ב, ריט:] שהזכיר שם תיבת "טיול" לגנאי, שמורה על דברים שאין בהם ממש.