(639) לשון רש"י כאן "חור כרפס ותכלת - מיני בגדים צבעונים פירס להם למצעות". ומכך משמע ש"חור כרפס ותכלת" היו להם למצע לישיבתם, ולא שהיה תולה עליהם קלעים [וילונות]. אך מהתרגום שם משמע שהיו וילונות, וכמובא בהערה הבאה. וכן הוא בערוך ערך חר [ז, ויובא בהערה 652]. וכן כתב המהרש"א שם. וראה להלן הערה 694.
(640) לשון התרגום כאן "ומן אילנא לאילנא הוו פריסן יריען דבוץ גון חיור בספירין וכרתנין ותיכלא".
(641) לשון רש"י כאן "אחוז בחבלי בוץ וארגמן - מרוקמים בפתילי בוץ וארגמן, אותן פרס להם על גלילי כסף ועל עמודי שש. מטות זהב וכסף - ערך לישב עליהם לסעודה. על רצפת - קרקעות של בהט ושש וגו', מיני אבנים טובות... ולפי משמעות המקרא כך שמם".
(642) "מעשה מחט, מלאכת המצעות היתה עשויה נקבים נקבים" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 652 שכנראה המהר"ל אינו מבאר כרש"י.
(643) "'חור' לשון חיור" [רש"י שם].
(644) פירוש - כרים של צמר משובח. ורש"י בראשית לז, ג כתב "פסים - לשון כלי מילת, כמו 'כרפס ותכלת'".
(645) הגמרא אינה מבארת תיבות "על גלילי כסף ועמודי שש" [ובעין יעקב לא גרס אותן], אלא ממה היו עשויים מטות אלו, מכסף או מזהב. וכן פירש רש"י שם "מטות זהב וכסף קדריש".
(646) "שר הראוי לזהב לזהב, וגרוע לכסף" [רש"י שם].
(647) בגמרא שלפנינו איתא "בהט ושש, אמר רבי אסי אבנים שמתחוטטות וכו'", אך כדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 1], ששם שאלו "מאי בהט", והשיבו בשם רבי יוסי בר חנינא, ולא בשם רב אסי. וראה להלן הערה 675.
(648) "רצפה עשה להם באבנים חטוטות, כלומר שלא באו לידי אדם אלא בטורח, שמחטטים ומחזירים בעליהן אחריהן עד שמוצאין אותן בדמים יקרים" [רש"י שם].
(649) "וכן הוא אומר - שהמקרא משבח אבנים יקרות, ואומר שעל ידי נסיונות הרבה הן באין, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו, והכתוב מדבר לישראל לעתיד לבוא, שיהיו חשובין ויקרים בין האומות כאבני נזר המתנוססות" [רש"י שם].
(650) "שורות שורות סביב, ו'סוחרת' לשון סחור סחור" [לשון רש"י שם]. ופירושו שהיו שורות שורות של מרגליות.
(651) "עשה נחת רוח לבני מלכותו, להעביר מהן מכס של סוחרין" [רש"י שם]. וראה להלן ציון 685.
(652) יש להעיר, כי רש"י ביאר שם ש"חורי חורי" הוא מעשה מחט [הובא בהערה 642], והוא אינו נעשה בטורח גדול, וכמו שפירש רש"י [קידושין יז.] "בעושה מעשה מחט - בחליו שהוא מעשה קל". וצריך לומר שהמהר"ל אינו לומד כרש"י ש"חרי" הוא מעשה מחט, אלא כמו שפירש הערוך ערך חר [ז] "יריעות מנוקבין שיהיו רואין אלו את אלו" [הובא במהרש"א מגילה יב.], וזה נעשה בטורח גדול. ואודות שהטורח מורה על החשיבות שבדבר, כן מבואר בגמרא [ב"מ כא.], שאמרו שם "מצא פירות מפוזרין, וכמה ["חשוב פיזור" (רש"י שם)], אמר רבי יצחק, קב בארבע אמות... משום דלא חשיבי". ופירש רש"י שם "משום דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות". הרי העדר נכונות לטרוח נובע מהעדר חשיבות הדבר, וממילא נכונות לטרוח מורה על חשיבות הדבר.
(653) פירוש - בעוד שלפי רב חשיבות הקלעים נבעה מהמלאכה הרבה שהושקעה בהם, הרי לשמואל חשיבות הקלעים נבעה מהיותם עשויים ממלת לבנה [צמר לבן], שהוא דבר חשוב מצד עצמו. וראה להלן ציון 772.
(654) מציון 586 ואילך, שכתב: "ולא שייך בזה שהוא מטיל קנאה בסעודה, כי דבר זה צריך להיות, כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו. ואי אפשר שיהיה מקום כל בני אדם שוים במדריגותם, לכך לא שייך בזה קנאה. רק אם ישב אחד במטה של עץ, ואחד על מטה של כסף, זהו קנאה, אבל שיהיה מקום הכל שוים, זה אי אפשר, כי יש ג' מעלות, וכל אחד זוכה במעלתו, ויש לו מקום הראוי לו, ולא שייך בדבר זה לא קנאה ולא שנאה".
(655) "כי הרגלים... הם פחותים מן הכל" [לשונו בסמוך], וזה יסוד נפוץ בספריו שהרגלים מורות על הפחיתות [כפי שיובא בהערה 659], והזהב חשוב יותר מהכסף [ברכות לג:]. וכן הקשה המהרש"א שם, וז"ל: "ולכאורה מהסברא בהיפך הוה ליה למימר, דהמטות גופייהו של זהב, ורגליהן של כסף".
(656) לשונו בח"א לסוטה כא: [ב, סב.]: "כל דבר מקוים על ידי הנושא, וכאשר אין נושא אין לו קיום כלל". ואודות שהרגלים הן נושאות ומקיימות את העומד עליהן, כן כתב בנתיב הלשון פ"ג, וז"ל: "כבר התבאר ענין הלשון, שנקרא 'נכה רגלים' [ילקו"ש ח"א תתקלג], שאין הלשון כמו שהם שאר איברים, כי הלשון מונח, והוא צריך לנושא, כמו נכה רגלים, שצריך לאחר להוליכו... כלל הדבר, כי הלשון מצורף אל הנושא, ולפיכך מדמה אותו אל נכה רגלים". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנז:] כתב: "אין יסוד גודל האדם רק ברגלים, המקימים את האדם על קומתו". וכן נאמר [דברים יא, ו] "ואת כל היקום אשר ברגליהם", ודרשו חכמים [פסחים קיט.] "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו". הרי העמדת אדם על רגליו נקראת קיומו ["היקום"]. ועוד אמרו חכמים [שבת קד.] "שיקרא אחדא כרעיה קאי... שיקרא לא קאי", נמצא שהעדר רגלים הוא העדר קיום. וכן אמרו [תקוני זהר תקון כה] "שקר אין לו רגלים", שפירושו כי לשקר אין קיום [באר הגולה באר הרביעי (שיט.)]. ובגו"א דברים פט"ז אות כה כתב: "כי שקר אין לו קיום, והאמת יש לו רגלים" [ראה להלן פ"ג הערות 190, 715]. וכן הבנים הם קיום האב ["מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס" (רש"י בראשית טז, ב)], והבנים הם כרעיה דאבוה [עירובין ע:, ורש"י כתובות צב: ד"ה כבעל חוב, וראה להלן הערה 1249, ופ"ב הערה 259]. וכן אמרו [ב"ק עד:] "בבא הרוג ברגליו", ופירש רש"י שם "בבא הרוג ברגליו - אותו שאמר עליו שהוא נהרג, בא חי ברגליו לפנינו". ומדוע נקטו ברגלים, ולא אמרו סתם "בבא הרוג חי לפנינו", אלא הכוונה היא שההרוג היה קיים ולא נהרג, והקיום מתבטא שבא ברגליו דייקא.
(657) לשונו בגבורות ה' פ"ס [רסז:]: "כי כאשר הגוף חזק, הוא נושא משא גדול... ותמצא בהמה כמו החמור, שהוא בעל אברים חזקים, נושא משא כבד".
(658) תוספות ב"מ מד: "ואומר ר"ת דדינר זהב היה שוקל ב' דינרי כסף, לפי שהזהב כבד מכסף". ותוספות כתובות צט. כתבו "דדינר של זהב פי שנים בדינר של כסף... ושוקל דינר זהב פי שנים בדינר של כסף". וכדברי המהר"ל כתב כאן הבן יהוידע, וז"ל: "הן של כסף ורגליהם של זהב. הקשה מהרש"א ז"ל, הוה ליה למימר להפך, המטות גופייהו של זהב, ורגליהם של כסף [הובא בהערה 655]... ונראה לי בס"ד, דידוע שהזהב הוא יותר כבד ויותר חזק מן הכסף. ואם יעשו כל המטה של זהב, והרגלים של כסף, לא יוכלו הרגלים לישא עליהם משא הזהב של כל המטה כולה, אשר שיעור שלה חמש פעמים על שיעור הרגלים. ולא עוד, אלא שהיא זהב, שהוא כבד הרבה. לכך אמר שעשה הרגלים זהב, שהוא חזק, ויוכל לשאת משא הכסף של המטה כולה". וכן כתב המלבי"ם [שיה"ש ג, י]. אמנם האברבנאל [שמות כו, לב] כתב: "ואמר 'על ארבעה אדני כסף' [שם], להגיד שהיו אדנים של כסף, לפי שהכסף יותר חזק מהזהב". וראה להלן פ"ה הערה 497.
(659) כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"א מ"ד [רמב:] כתב: "ואמר [שם] 'והוי מתאבק בעפר רגליהם'. כלומר שלא יהיו החכמים נחשבים אליו כמו דרך החברים, שבזה היה ממעט במעלת החכמה כאשר הוא עדיין אינו חכם כמותם. אבל יהיה מתחבר להם, דהיינו להשפיל תחת רגליהם. וזהו 'הוי מתאבק בעפר רגליהם', שהוא סוף שפלותם, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם. ויהיה מתאבק בהם להשפיל עצמו לגמרי, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם". ובהקדמה לנתיבות עולם [יא:] כתב: "כי רגלים הם כנוי אל הפחיתות, שזה ענין הרגל". ובנתיב העבודה פ"ו כתב: "כי הרגלים הם מורים על פחיתות, כאשר ידוע מן הרגלים, שהם בשפלות האדם... ומפני שאין במלאכים הפחיתות שהוא אצל האדם, ולכך אמר [יחזקאל א, ז] 'ורגליהם רגל ישרה', שאין להם התפשטות הרגלים. כי כאשר אין התפשטות לרגלים, אין כאן פחיתות... ולכך האדם בתפלתו שבא להתיחד עם השם יתברך, יש לו גם כן לכוין רגליו זה אצל זה [ברכות י:], מבלי התפשטות הפחיתות כלל, כמו שהוא במלאכים". ובח"א לב"ב עג: [ג, צו:] כתב: "וידוע כי האדם התחלתו הוא... ארכבותיו [הברכיים (תויו"ט חולין פ"ד מ"ו)], כי למטה מזה אינו נחשב מן האדם כלל... הרגל הוא פחיתות האדם בכל מקום". ובנצח ישראל פ"ה [קד.] כתב על הרגל ש"הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי". ושם פט"ז [שעט:] כתב: "הרגל הוא מיוחד, שיש בו פחיתות". ושם פכ"ב [תסז.] כתב: "הרגל הוא הדבר הפחות והשפל". ובח"א לגיטין סח: [ב, קכט.] כתב: "ברגל, הוא מקום שיש חסרון ופחיתות". וכן הוא בגבורות ה' פי"ח [סוף פא:], שם פס"ד [רצה.], נתיב העבודה פט"ז, נתיב השתיקה פ"א, נתיב כח היצר פ"א, וח"א לסנהדרין מט. [ג, סוף קסא:], ועוד. וראה תפארת ישראל פי"ב הערה 36, ובאר הגולה באר השביעי הערה 124.
(660) אודות שחסרון הרגלים הוא משום שהן מוליכות אותו ממקום למקום, כן אומרים ב"על חטא" שביום הכפורים "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". ובבנתיב העבודה פ"ו כתב: "לפיכך אמר [ברכות י:] צריך שיכוין רגליו [בעת תפילת עמידה], כי השוואת הרגלים מורה על ענין זה שהאדם בעצמו כאילו אין יכול לפעול דבר. כי התחלת הכל הם הרגלים שמוליכים אותו אל אשר רצונו שם לעשות מה שירצה... כי העבודה הזאת שהאדם הוא העלול מקבל מן העלה, והעלול הוא נכנס לגמרי תחת רשות העלה. ועל זה אמר שצריך שיכוין האדם רגליו, כי הרגלים הם התפשטות עצמו, אשר התפשט את עצמו כאילו הוא יוצא מן העלה, כאשר יש לו התפשטות מה. כי מצד שהוא עלול אין לו התפשטות עצמו כלל לחוץ, וחלוק הרגלים הוא התפשטות במה, וזה הסרה מן העלה. ולכך החיות הנושאות כסא הכבוד רגליהם רגל ישרה [יחזקאל א, ז], כי מפני שהם נושאות כסא כבודו אין להם התפשטות כלל לסור מן העלה, כי ההתפשטות הוא הסרה והסתלקות מן העלה והוא ברשות עצמו. אבל כאשר רגליהם רגל ישרה, בזה הם תחת רשות העלה לגמרי". ובתפילה זכה אומרים "בראת בי רגלים להלך לכל דבר מצוה, ואני טמאתי אותם ברגלים ממהרות לרוץ לרעה". וכן בוידוי של יוה"כ אומרים "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". וכיוצא מן הכלל נאמר על דוד המלך שרגליו הוליכוהו לבית המדרש, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ב [נא.], וז"ל: "ובמדרש [ויק"ר לה, א] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט], אמר דוד; רבונו של עולם, כל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', עד כאן. והנה תראה כי רגלי חסידיו השם יתברך מביא אותם אל הטוב ואל הזכות... שרגליו מביאות אותו אל הזכות תמיד, אף כי לא היה דעתו על זה כלל. וכן 'רגלי חסידיו ישמור' [ש"א ב, ט] מן החטא". והלל אמר על עצמו [סוכה נג.] "למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי". הרי שיש לרגלים את "הבעלות" להוליך אדם כאילו ללא בחירתו ובזה חסרונן, וכנגד חסרון זה נאמר "רגלי חסידיו ישמור".
(661) מהמטה עצמה [ראה הערה הבאה].
(662) פירוש - הנושא יותר חשוב מהנשוא, כי הנושא הוא קיום וסבה לנשוא, ולכך רגלי המטה נעשו מזהב בעוד שהמטה עצמה נעשתה מכסף. נמצא שביאר שני הסברים לכך שרגלי המטה נעשו מזהב; (א) אע"פ שרגלי המטה אינן חשובות כמטה עצמה, מ"מ רגלי המטה הן נושאות את המטה, וראוי שהנושא יהיה חזק, ולכך הן נעשו מזהב [למרות פחיתותן] כי הזהב חזק יותר מהכסף. (ב) רגלי המטה חשובות מן המטה, כי אין להן את החסרון הדבק ברגלים [כי הן אינן בתנועה] ויש להן את המעלה שהן נושא וקיום למטה, ולכך הן נעשו מזהב, כי הזהב חשוב יותר מהכסף. ואודות חשיבות הנושא, הנה נאמר [דברים ו, ה] "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ופירש רש"י שם "ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך - בכל ממונך. יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר 'בכל מאודך'". ובגו"א שם אות ג כתב: "שממונו חביב עליו מגופו. תימה, אם כן דיבר הכתוב נגד הסכלים, שהרי בני גד ובני ראובן, שחסו על ממונם יותר ממה שחסו על בניהם ונשותיהם, נאמר [קהלת י, ב] 'לב כסיל לשמאלו' [במדב"ר כב, ט], ולמה צריך לכתוב לדבר מאלו אנשים. ויראה לומר, דמי שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו, משום שהממון מחיה את האדם, שהוא סבה לחיותו, ודבר שהוא סבה לחיות שלו, הוא קודם לו במעלה בדבר מה, ולפיכך הוא אוהב אותו יותר מגופו. והשתא הא דכתב 'בכל מאודך', לא שרצה לומר בשביל שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו הוה אמינא שלא ימסור ממונו, רק בשביל שיש לממון מעלה, שהוא סיבה לו... שיש לממון האדם מעלה שהוא מחיה את הנפש". ובח"א לשבת נה. [א, ל.] כתב: "הדבר שהוא סבה לאחר יותר במעלה ובמדרגה מן הדבר עצמו. שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב" [ראה למעלה בהקדמה הערה 100, ופרק זה הערות 520, 566, ולהלן פ"ב הערה 295, ופ"ג הערה 51].
(663) בביאור פסוקנו "ודר וסוחרת" [ראה למעלה הערה 650].
(664) "ודרה שמה" [המשך לשון המאמר שם, והובא למעלה לאחר ציון 650]
(665) לשון הפסוק הוא [אסתר א, ו] "חור כרפס ותכלת וגו' מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסחרת", ו"שש" הוא שיש [ראב"ע נוסח ב, ורד"ק ספר השרשים, שורש שיש].
(666) כי "דר וסוחרת" על פי פשוטו הן אבנים יקרות [ראב"ע כאן], ולכך הן חשובות מאבני שיש, שאינן כל כך יקרות [כן מבואר באסת"ר ב, ט, ושם בפירוש משנת דרבי אליעזר]. וראה הערה הבאה.
(667) לעומת מה שנאמר [דהי"א כט, ב] "וככל כחי הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחשת לנחשת וגו' וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב", הרי שאבני שיש הוזכרו לאחר "אבן יקרה", ואילו בפסוקנו "שש" הוזכר קודם לכן.
(668) תיבות "דר וסוחרת".
(669) "שורות שורות סביב, ו'סוחרת' לשון סחור סחור" [לשון רש"י (מגילה יב.)]. ופירושו שהיו שורות שורות של מרגליות.
(670) היא דעת תני דבי רבי ישמעאל ["שקרא דרור לכל בעלי סחורה"].
(671) אודות שסעודה חשובה עושין לבני חורין, כן שנינו [שו"ע או"ח סימן תעב ס"ב] "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו", ובמשנה ברורה שם ס"ק ו כתב: "בכלים נאים וכו' - ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצוה להרבות, שזהו בכלל דרך חירות". וכן אמרו חכמים כמה פעמים [עירובין מא., תענית כט:, ב"מ מט., פג., פו:] "אפילו כסעודת שלמה בשעתו", ומעלת המלך בסעודתו היא היותו בן חורין, וכפי שכתב בגבורות ה' פ"ס [ער:], וז"ל: "כי אצל פרעה שהיה מלך נאמר אצלו ארבע כוסות... שהרמז בזה כי הכוסות שהם ראוים למלך, שהוא יותר בן חורין, הם ארבע כוסות, וכנגד זה תקנו ארבע כוסות דרך חירות". וצרף לכאן דברי ערוך השלחן או"ח סימן תעב ס"א, שכתב שבערב פסח יהא שלחנו ערוך מבעוד יום, כדרך בני חורין ששלחנם ערוך זמן רב קודם האכילה. ועוד אמרו [ר"ה ח:] "מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן", הרי שיש אכילה ושתיה השייכות רק לבני חורין [ראה דר"ח פ"ג מט"ז (תיד:)].
(672) כי "דרור" ["שקרא דרור לכל בעלי סחורה"] הוא חירות, וכמו שאמרו חכמים [ר"ה ט:] "אין דרור אלא לשון חירות".
(673) פירוש - מה שאחשורוש שחרר את האנשים נובע מחשיבות הסעודה, שהואיל ונעשתה בעבורם סעודה חשובה, זה מחייב שהמשתתפים בסעודה יהיו אנשים חשובים, ואנשים חשובים צריכים להיות בני חורין. וכן כתב רבינו בחיי בכד הקמח, ערך פורים, וז"ל: "דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה, ועשה זה לכבוד המשתה". ומדגיש ששחרור זה נעשה מחמת חשיבות הסעודה, כי תיבות "דר וסוחרת" מורות על חשיבות הסעודה, כי בפשוטו של מקרא "דר וסוחרת" הן אבנים יקרות, לכך הדרשה ג"כ מורה על חשיבות הסעודה, וכמו שמבאר.
(674) אודות שישנה זיקה בין חשיבות הסעודה לבין חשיבות משתתפיה, כן נאמר [בראשית כא, ח] "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", ופירש רש"י שם "משתה גדול - שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך".
(675) כן הביא למעלה מאמר זה בשם רבי יוסי בר חנינא, וראה למעלה הערה 647.
(676) הנה בגמרא [מגילה יב.] הביאו תחילה את המאמר "אבנים שמתחוטטות על בעליהן", ולאחר מכן את שלש הדעות בביאור "דר וסוחרת", וכפי שהביא למעלה [מציון 647 ואילך]. אמנם כאן ביאר תחילה את שלש הדעות בביאור "דר וסוחרת", ורק לאחר מכן את המאמר "אבנים שמתחוטטות על בעליהן", וצ"ע מדוע שינה מסדר הגמרא.
(677) פירוש - אם תפרש "רצפת בהט ושש" כפשוטו, שהרצפה עשויה מאבני בהט ושש [כפי שפירש רש"י כאן], היה צריך להאמר "אבן בהט ואבני שש", אך מתוך שלא נאמר כן, מוכח ש"בהט" אינה אבן יקרה גרידא, אלא כפי שדרשו "אבנים שמתחוטטות על בעליהן", וכמו שמבאר.
(678) ודורש "בהט" בחילוף ה"א בחי"ת באותיות אחה"ע [מהרש"א שם].
(679) מבאר "חטוטה" מלשון חפירה, וכמו [קידושין כד:] "יכול יבשה גפה, נקטעה רגלה, נחטטה עינה", ולכך משוה בין חטוטה לחקוקה.
(680) אסת"ר ב, ט "'בהט ושש ודר וסוחרת', רבי ניסא דקיסרי אמר, למרגלית שהיא אהובה על בעלה". ובחדושי הרד"ל אות יב כתב שם: "'למרגלית שהיא אהובה על בעליה' על 'בהט' קאי, וכדאמרינן [מגילה יב.] 'אבנים המתחוטטות על בעליהן', שהוא לשון אהבה וגעגועין".
(681) כמבואר ומלוקט למעלה בהערה 438.
(682) היא דעתו של שמואל [מגילה יב.] שביאר ש"דר וסוחרת" היא "אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה, הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים", ופירש רש"י שם "כצהרים - והאי 'וסוחרת' לשון סהרא הוא".
(683) כמו שאומרים בתפילת שחרית דשבת "מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, ומאיר לעולם כלו וליושביו שברא במדת הרחמים". וכן תמהו חכמים [סנהדרין עב.] "'אם זרחה השמש עליו' [שמות כב, ב], וכי השמש עליו בלבד זרחה". ובח"א לשבת לא: [א, יח.] כתב: "אין לומר על השמש שתתן האור לאחד, כי עצם האור הוא משותף אל הכל". ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקכט:] כתב: "אין שייך ענין פרטי באור, כי הוא אינו חלק".
(684) דוגמה לדבר; נאמר [בראשית ו, טז] "צוהר תעשה לתבה וגו'", ופירש רש"י שם "יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם", ובגו"א שם אות לג כתב: "ואם תאמר, למאן דאמר אבן טובה המאירה להם, ולמה לא לקח נר, שהרי יותר מסתבר להיות משמש בנר משיהיה משמש באבן טובה. ויראה לי שהתורה עשתה בנין התיבה על דרך החכמה, שהיתה דומה לגמרי לכלל העולם, ולפיכך היה לה 'תחתיים שניים ושלישים' [שם] כמו שיש לכלל העולם שלשה עולמות. וכדי שלא יהיה חסר מאור, קבע בה אבן המאירה להם, כדי שיהיה דומה לגמרי לכלל העולם... תדע, שהרי למאן דאמר 'אבן טובה' הרי בודאי חלון היה לתיבה, כדכתיב בקרא [בראשית ח, ו], ואם כן למה לו אבן טובה המאירה להם, אלא שתהיה התיבה דומה אל העולם... תעשה לה אור... שהרי חלון אינו לעולם, והבן זה היטב". וכן כתב בח"א לסנהדרין קח: [ג, רנז:].
(686) "כי הוא א-ל זן ומפרנס הכל" [ברכה ראשונה בברכת המזון]. ובגבורות ה' פ"כ [צב.] כתב: "כי הוא יתברך עיקר הכל, כמו שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין לח:] 'כופר בעיקר', בעבור שממנו הכל כמו שמן העיקר נמצא הכל. וכמו שהעיקר הוא מפרנס הכל, כך השם יתברך מפרנס את הנמצאים כלם". ושם פס"ה [שב.] כתב: "השם יתברך אשר הוא קיום הנמצאים, ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם, ודבר זה הוא עליון במעלה יותר מן הבריאה, לכך אמר [פסחים קיח.] שהקב"ה יושב ברומו של עולם כשהוא מחלק מזון, להודיע על מדריגה יותר גדולה שהמזון בא ממנה. וראיות עצומות הם על זה, שהרי נתינת מזון הוא לכל בריה וכל בריה משותף בו, ואין ספק כי דבר כזה יותר עליון מן עיקר הבריאה, שכל בריאה ובריאה יש לה יצירה מיוחדת, שאין זה כזה. אבל במזון הכל שוים, כי גם מזונות הכלב ראוי לאדם. ולפיכך המזון דבר השוה לכל הוא, גדול וקטן, אמר [שם] 'ומחלק מזון לכל בריה'". ובתפארת ישראל פל"ח [תקעו.] כתב: "השם יתברך הוא העיקר, שהכל נמצא ממנו, וממנו מתפרנס הכל. שלכך נקרא השם יתברך ויתעלה שמו 'עיקר', כי כמו שהעיקר הכל יוצאין ממנו, ומתפרנס הכל מן העיקר, וחי ממנו, כן השם יתברך, הכל נמצא ממנו, וחי ממנו" [ראה למעלה בפתיחה הערה 356, ולהלן פ"ב הערה 656]. ובנצח ישראל פי"ג [שלה.] כתב: "מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל". ובדר"ח פ"א מ"ב [קצד.] כתב: "אם אין חסדי השם יתברך, לא היה העולם קיים כלל, כי צריכים אל חסדו, ומכל שכן לפרנסה שלהם, ובחסדו מפרנס הכל ומשפיע אל הכל". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד כתב: "כי השם יתברך מפרנס כל הנבראים... כי מדת השם יתברך שהוא מפרנס הכל בלחם, דכתיב [תהלים קלו, כה] 'נותן לחם לכל בשר', ודבר זה עיקר הפרנסה שמפרנס את הברואים". וראה להלן ציונים 705, 1275.
(687) אודות שהקב"ה אינו מקבל מזולתו, כן כתב בדר"ח פ"ב מ"א [תפ.], וז"ל: "השם יתברך לא יקבל טובה מן הבריות כלל". ושם פ"ו מי"א [תו.] כתב: "הן אמת שאין יתברך מקבל כבוד מזולתו, ובודאי אם יצדק האדם מה יתן לו ואם יחטא מה יפעל לו [עפ"י איוב לה, ו-ז]". וכן נאמר [שמות כה, ב] "ויקחו לי תרומה", ופירש רש"י שם "ויקחו לי תרומה - לי לשמי". וכתב שם בגו"א אות א: "דאם לא כן, הרי 'לה' הארץ ומלואה' [תהלים כד, א], וכתיב [תהלים נ, יב] 'אם ארעב לא אומר לך', 'כי לי כל חיותו יער וגו' [שם פסוק י], ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי'". ובמנחות קי. דרשו מפסוקים אלו שאין הקב"ה זקוק לקרבנות לצרכו, אלא "לרצונכם אתם זובחים". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקטז:] כתב: "לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, חס ושלום לומר כך". והטעם לכך הוא שהרי "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל. כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל" [לשונו בגבורות ה' פמ"ד (קע:)]. ובדר"ח פ"ד מ"א [כ.] כתב: "כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר, שהוא חסר, ולכך הוא מקבל מן אחר". ולכך ברי הוא שח"ו לומר שהקב"ה יקבל מן הבריות.
(688) ששחררם מלשלם המכס, כי אחשורוש נהג בסעודה זו כפי מלכותא דרקיעא; אחשורוש הזמין את הכל לסעודתו, ולא קיבל מהם דבר [כי שחררם מהמכס]. וכך הקב"ה נוהג עם בריותיו; הוא מפרנס את כלם, ואינו מקבל מהם דבר. ונראה שאצל אחשורוש שתי הנהגות אלו [סעודה לכל ושחרור מהמכס] מתחייבות זו מזו, שאם היה גובה מהם מכס אז לא היה מפרנסם כלל, אלא "יהיו כאילו הם עושים הסעודה, כי שכר מכס שלהם עושה הסעודה" [לשונו כאן]. נמצא שהאופן היחידי שאחשורוש יפרנסם הוא רק אם "נתן אותם בני חורין, לומר כי הוא היה עושה להם הסעודה" [לשונו כאן]. לכך שחרורם מהמכס היא תולדה מתחייבת מכך שאחשורוש הוא העושה הסעודה.
(689) בא לבאר כיצד שאר הדברים שהוזכרו בפסוקנו ["חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש וגו'"] גם כן נובעים מפאת שסעודה זו הוי כעין מלכותא דרקיעא.
(690) כמו שנאמר [שמות כה, ח] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ופירש הראב"ע "ועשו - נקרא 'מקדש' בעבור היותו משכן השם הקדוש". ובשמו"ר לג, א "אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'". ומדגיש זאת כדי להורות על הצד השוה הקיים בין משכן ה' למקומו של אחשורוש, שלכך אחשורוש חתר להעמיד את מקומו כעין המשכן, שהוא מקומו יתברך.
(691) "כמו שהיה שם אדנים ועמודים ופרוסים עליהם קלעים, כך היה הוא תולה קלעים על גלילי כסף עומדים על עמודי שש, והם כמו האדנים לעמודים" [לשונו בסמוך].
(692) רש"י שמות לח, כא "משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". ומדגיש זאת כדי לבאר כיצד אחשורוש עשה מקומות המקבילים למחנה שכינה, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 592] "כמו שתמצא החצר לפני המשכן [שמות כז, ט], ואוהל מועד [שמות כו, לג], וקדשי קדשים [שם], שבזה תראה כי המחנה שכינה ג' מדריגות זו לפנים מזו", ושם הערה 593.
(693) כפי שכתב למעלה [מציון 585 ואילך].
(694) כפי שכתב למעלה [לפני ציון 639], וז"ל: "פירוש הכתוב לפי פשוטו שעשה עמודים של כסף ושל שש, והיה תולה עליהם קלעים העשוים מן חור כרפס ותכלת, והם מיני צבעים, כמו שיש בתרגום. 'אחוז בחבלי בוץ וארגמן' [שם], שהיו נתלים בחבלי בוץ וארגמן, ועל מה היו נתלים, 'על גלילי כסף ועמודי שש'". ולא כרש"י שביאר שהיו עשויים למצעות [ראה למעלה הערה 639].
(695) פירוש - עמודי שש הם כמו האדנים לעמודים, שעמודי שש הם מחזיקים את גלילי כסף. ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [רס.] כתב: "וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים, והם יסוד הבנין... המקבל צורת הבנין". והגר"א [על דרך הפשט] ביאר להיפך, שגלילי הכסף היו הבסיס שעליהם עמדו עמודי שש.
(696) נראה שהטעם שאחשורוש "עשה הכל בענין המשכן ששם השכינה" [לשונו למעלה] הוא שהמשכן הוא מקום המלכות, וכמו שכתב בפרדס רימונים שער ו פרק ה, וז"ל: "וידוע כי המשכן היא שכינה מלכות". וכן כתב בגו"א שמות פט"ו אות כב, וז"ל: "כי שם א"ד כוננו את המקדש... כי שם זה מספרו 'היכל'... ואמר על מקדש של מטה כי בשם א"ד הכין אותו, כי מקדש של מטה במה ששכינתו למטה עם הנמצאים מצטרף הוא יתברך אל הנמצאים והוא אדון להם... כי בו יש לו צירוף אל הבריות למטה", ושם הערה 96. ולכך אחשורוש החותר להעמיד את מלכותו כעין מלכותא דרקיעא, עיצב את מקום מלכותו כדמות המשכן, כי אין המשכן אלא מקום המלכות.