(1409) בא לבאר כיצד הנאמר בפסוקנו ["להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו"] הוא פועל יוצא ממעשה ושתי.
(1410) לשונו למעלה בפסוק יז [לאחר ציון 1329]: "אשה היא תחת רשות בעלה, וצריכה האשה לקבל גזירת בעלה... והאשה נגררת אחר הבעל". ובגבורות ה' פס"ח [שיד:] כתב: "מאן דאמר [שהאשה נבראה] זנב [לאדה"ר (ברכות סא:)], סבירא ליה כי האשה טפילה אצל האדם, ולפיכך כאשר נבראת עם האדם, לא היתה נבראת פרצוף, רק זנב, שהזנב נמשך וטפל אצל הגוף". ובח"א לב"מ נט. [ג, כד:] כתב: "האשה נבראת שהיא תחת ממשלת בעלה, כדכתיב בקרא [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך'". ובח"א לגיטין ו: [ב, צב.] כתב: "כל לשון זנות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, כי לשון זנות שהיא מזנה על בעלה, ודבר זה הוא בודאי יציאה מן הסדר, כי כאשר האשה היא עם בעלה דבר אחד, ואינה סרה מבעלה, הוא קיום הסדר". ואמרו חכמים [ביצה לב:] "שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן; המצפה לשלחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין מושלין בגופו". ובח"א לב"מ עה: [ג, ל:] כתב: "אין כמנהגו של עולם כי תמשול האשה על בעלה... ומי שאשתו מושלת עליו מבטל ממנו מה שנקרא 'איש', עד שאין לו חשיבות הצורה שהיא מושלת בחומר, וזה מבטל ממנו שם צורה". וראה למעלה הערות 897, 905, 1096, 1287, 1330, 1335, הערה הבאה, ופ"ב הערה 223.
(1411) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 895], וז"ל: "אין דבר הזה ראוי לאשה, כי כל אשה ראוי שתהיה נגררת אחר המלך בעלה, והמלך אחשורש עשה סעודה זאת בשביל להראות תפארתו [למעלה פסוק ד], לא היה למלכה זאת להראות חשיבות מיוחד בפני עצמה, רק ראוי שתהיה טפל אצל חשיבות המלך, ואליו בלבד ראוי החשיבות. [ו]דבר זה היה גורם שתמרוד במלך, ודבר זה התחלה אל הריגתה, בשביל שלא היתה נגררת אחר המלך". ולמעלה בפסוק יב [לפני ציון 1108] כתב: "בודאי לא היתה נמשכת אחר המלך כמו שראוי לאשה".
(1412) כמו שכתב למעלה [לפני ציון 54]: "ולא שייך להזכיר 'מלך', אשר המלך הוא הסדר, ומסדר את הכל". והוא יסוד נפוץ בספריו, וכגון בתפארת ישראל פ"ד [עב.] כתב: "כמו המלך שהוא שומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי". ובהמשך הפרק [פב.] כתב: "מלך שומר הסדר שלא ישתנה, כמו שהוא ענין המלך". ובח"א לגיטין ו: [ב, צא.] כתב: "ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה... כאשר היו ישראל בלי מלך, ולא היה להם סדר. ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים [פרק יט], אשר כל ספר שופטים מדבר בה מעשי ישראל כאשר היו בלי מלך". ובח"א לב"ב טז: [ג, ע:] כתב: "כי המלכות הוא הסדר אשר מקבלים מן המלך, וקודם שבא המלכות אל העולם, היה ההעדר אל זאת המדריגה, ולא היה שום סדר". ובח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה.] כתב: "ענין המלך... מסדר את העם בסדר הראוי". ובח"א לחולין נז: [ד, צה.] כתב: "כי השם יתברך ברא המינים ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי. ולא שידעו ויבינו ויש בהם דעת, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל [עירובין ק:] למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, דרך ארץ מתרנגול... וכמו שיש לאדם מלך שהוא מסדר עניניהם במוחש, כך יש לכל מין ומין מלכות. ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כך המין בטבע... נמשך אחר זה. וזהו המלך שיש להם, ונמצא שיש להם מלך מצד הטבע, שהוא מנהיג אותם כמו שראוי". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכז.] כתב: "המלך הוא מסדר הכל... המלך הוא עצם הסדר". ובדרשת שבת הגדול [רז.] כתב: "כי כאשר תראה סדר במדינה תדע כי יש מלך מסדר הכל, וכאשר אין סדר להם, תדע כי אין להם מלך". וכן כתב בגבורות ה' ר"פ מו, ונתיב הזריזות פ"א [הובא למעלה בפתיחה הערה 41, ופרק זה הערה 54, ולהלן פ"ג הערה 402].
(1413) כאן מבאר שאחשורוש ממונה על הסדר, ויש לו גנאי כאשר אין הסדר קיים. אך למעלה בפסוק א [לאחר ציון 49] כתב: "כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה, מה שאירע לישראל, היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל... על זה אמר 'ויהי בימי אחשורש' [למעלה פסוק א], כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי, דבר זה היה ראוי אל 'אחשורש', שהוא בעצמו היה יוצא מן הסדר הראוי, כמו שמורה עליו השם. ולא שייך להזכיר 'מלך', אשר המלך הוא הסדר, ומסדר את הכל". ויש לומר, שכאן איירי במה שאחשורוש חושב על עצמו, אך למעלה איירי במה שאחשורוש הוא אליבא דאמת. ומעין זה אמר בלעם להקב"ה [רש"י במדבר כב, י] "אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים".
(1414) וזהו סדר הכלל, שהכל ידברו לשון אחת, וכמו שמבאר.
(1415) כי עירוב לשון הוא בטול הסדר, וכמו שכתב בדר"ח פ"ו מ"ז [קצ:], וז"ל: "דבר זה ראוי אל השכל שלא יהיו דבריו בערבוב. וכזה אמרו בפרק כיצד מעברין [עירובין נג.] אמר רב יהודה אמר רב, בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתן בידם. בני גליל שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתן בידם, עד כאן. והטעם הזה מבואר, כי עירוב לשון מביא עירוב השכל". וכשם שכך הוא כלפי היחיד, כך הוא גם כלפי האומה, שנאמר שהמרגלים נצטוו [דברים א, כב] "וישיבו אותנו דבר וגו'", ופירש רש"י שם "באיזה לשון הם מדברים". וכתב שם בגו"א אות נא בזה"ל: "ואם תאמר, מאי אכפת להו באיזה לשון הם מדברים. ויראה, כי ע' לשונות הם כנגד ע' אומות, ולכל אומה נתן לה לשון. והלשון הוא מתיחס אל האומה, לפי מה שהיא נתן לה הקב"ה לשון. כי לשון הקודש נתן לעם הקודש. נמצא כי הלשון הוא מתיחס לפי מדריגת האומה. ולפיכך היו רוצים לדעת באיזה לשון הם מדברים. והם ידעו כבר ענין כל לשון, כי אותם שיש להם לשון זה, ענינם כך. ורצו שיעמדו על ענין האומה מה הם, כי הלשון הוא גדר האומה מה שהיא" [הובא למעלה בפתיחה הערה 79]. הרי כפי שדיבורו של יחיד מורה על מהותו [כי צורת אדם היא היותו "חי מדבר" (כמבואר למעלה בפתיחה הערה 78)], כך דיבורה של אומה מורה על מהותה. וכשם שעירוב לשון אצל יחיד הוא בטול הסדר, כך עירוב לשון של אומה הוא בטול השכל.
(1416) כי אין חצי סדר, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"א [רצא:], וז"ל: "אמרו ז"ל [שבת פח.] שאם לא היו מקבלים התורה, היה הקב"ה מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה, מוטב. ואם לא, יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר". ובנתיב התורה פ"א [לב.] כתב: "וכאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר, דבר זה הוא ביטול הסדר להכל. וכן כאשר מקיים הסדר בדבר אחד, הוא קיום אל הכל". ובתפארת ישראל ר"פ לד כתב: "כל סדר מקשר דבר עם דבר, עד שהכל נעשה אחד". ולכך ברי הוא שאי אפשר שיהא חצי סדר, אלא סדר שבטל מקצתו בטל כולו, ומקצת הסדר ככל הסדר. וראה להלן פ"ג הערה 407.
(1417) פירוש - אשר המלך הועמד לשמירת הסדר. וכשם שהעדר הסדר הוא גנאי למלך [כמבואר למעלה לפני ציון 1413], כך קיום הסדר הוא כבוד למלך.
(1418) "שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות" [רש"י שם].
(1419) "שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות, ולא היו ממתינים ליום המועד" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 1430.
(1420) "אומרים האומות מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו, שאף הגרדן (אורג) שורר בביתו. פרדשכא - פקיד ונגיד" [רש"י שם]. והמהרש"א שם כתב: "'קרחא' שפל אנשים נקרא בלשון גנאי 'קרחא'... ורש"י שפירש 'שאף הגרדן שורר בביתו', אין זה פירוש של 'קרחה', אלא דרצה לומר אדם בזוי ושפל כמו הגרדי". ומתבאר מדבריו להלן שהמקשן בגמרא הבין ש"בביתו" הכוונה לבית ממש, ולא לאנשי הבית, ולכך תמה שפשיטא שאדם מושל על ביתו ממש. וכמו שאמרו בגמרא [ב"ק סט:] "מה ביתו ברשותו". וראה להלן הערה 1436.
(1421) פירוש - לפי הגמרא אין בדברים אלו משום העמדת הסדר על כנו [כפי שביאר למעלה], אלא רק נתינת כח לאיש להיות שורר בביתו, וזה דבר מיותר, ולכך לעגו עליו הבריות.
(1422) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 1388]: "כי לא היה הריגת ושתי... רק כדי שיתן להן הצלחה עליונה, כדכתיב [להלן ח, טז] 'ליהודים היתה אורה ששון ושמחה ויקר', ודבר זה היה על ידי גרמת אסתר, ולתכלית זה נגזר מיתה על ושתי". וראה למעלה הערות 1157, 1194, 1299, 1314, 1390, 1408, ולהלן פ"ט הערה 372 שבכל המקומות הללו ביאר שהריגת ושתי היתה כדי שתבוא אסתר במקומה. וראה להלן פ"ו הערה 193 במה שנתקשה משם על דבריו כאן.
(1423) "נראה שבא לומר כי כל עניין המגילה הזאת לא היה במקרה, רק כל דבר היה כאשר ראוי להיות" [לשונו למעלה לפני ציון 927]. ושם בהערה 927 הובאו מקבילות לכך שכל דבר שהיה במגילה מורה על גודל הנס. וראה למעלה ציון 1393, ולהלן פ"ב הערה 319.
(1424) פירוש - אין כוונת רבא [בעל המאמר במגילה יב:] לומר שהאגרות הראשונות יגרמו שדברי אחשורוש יתבטלו לגמרי, ויהיו כמאן דליתא.
(1425) ולא קודם לכן, ואיך היה אפשר להקדים לזמן מוקדם יותר.
(1426) "בודאי מצות המלך יש לעשות ולהיות זריז על מצותיו" [לשונו בגו"א שמות פ"ד אות ו]. ומה שכתב כאן "זריזין מקדימים מה שאפשר" יומתק מאוד לפי דברי הקובץ שעורים לב"ב אות כח, שכתב: "זריזין מקידימין לא שייך אלא במצוה שכבר נתחייב בה, רק שאפשר לעשותה לאחר זמן, אבל בפדיון הבן תוך ל', דעדיין לא נתחייב, ודאי ליכא שום מצוה להקדים לפדותו בתוך ל'". וראה תפארת ישראל פכ"ז הערה 19. לכך אפשר להקדים את המצוה רק "מה שאפשר".
(1427) כך יאמרו הבריות בעקבות האגרות הראשונות.
(1428) מבאר כאן שהואיל ומעשי אחשורוש נראים שהם אינם בעצה ובחכמה, לכך מה שיאמר היום לא יאמר מחר. וכן כתב למעלה [לאחר ציון 121]: "גם שלא היה קיום ויסוד למעשיו [של אחשורוש]... מלך הפכפך היה, ולא היה יסוד קיים בכל ענייניו ובכל מעשיו". והביאור הוא, שהסימן המובהק לשכל הוא ברירותו וחדותו, והעדר הספק שבו, וכמו שכתב בדר"ח פ"א מט"ז [שפה.], וז"ל: "דע, כי רבן גמליאל בא לתת מוסר לאדם, שיהיו כל עניניו ברורים, עד שאין ספק בהם. כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק, לא נקרא בעל שכל, כי השכל לכל ענינו ברור בלתי ספק. ועל הכסיל אומר 'הכסיל בחושך הולך', אבל האדם שירצה להיות בעל שכל, יהיו דבריו בבירור. ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת, כאילו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל" [הובא למעלה הערה 124, ולהלן פ"ד הערה 245]. לכך הואיל ומעשי אחשורוש נתפסים בעיני הבריות כמשוללות חכמה, ממילא הם גם כן משוללות קיום ויסוד, ומה שאומר היום לא יאמר מחר.
(1429) כי זו תהיה מרידה גמורה במלכות, וביטול המלכות לגמרי, וזה לא יתכן.
(1430) כל זה מבואר ברש"י במגילה יב:, והובא למעלה 1419.
(1431) כמשמעות הפשוטה של הפסוק [למעלה פסוק יג] "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין".
(1432) כוונתו לדבריו שכתב למעלה בפסוק כא, וראה הערה הבאה.
(1433) כפי שביאר למעלה [פסוק כא] שעצת מומכן היתה עצה חריגה, ומ"מ אחשורוש קיבלה, וכלשונו [לאחר ציון 1406]: "שכל חכמי העולם לא היו יועצים כך, רק שהיה זה מן השם יתברך... כדי שתכנוס אסתר במקומה". ומעין זה כתב למעלה [לאחר ציון 1298].
(1434) ולא על ביתו ממש [כי זו הצעת שטות], אלא הכוונה שימשול באשתו, וכינו את האשה בשם "ביתו", וכמו שמבאר.
(1435) "ודבר זה חורבן העולם כאשר אין שלום בין איש ואשתו" [לשונו למעלה לפני ציון 1290]. והכוונה היא שהואיל וכל הנשים יבזו את בעליהן בעיניהן [פסוק יז], א"כ רבתה המחלוקת בעולם, וזהו חורבן העולם, וכמבואר למעלה הערה 1290.
(1436) וכן כתב כאן הראב"ע [נוסח א], וז"ל: "שורר בביתו - מושל באשתו". ובפירוש ר"י נחמיאש כתב: "פירוש 'בביתו' באשתו, כי האשה נקראת 'בית'". ובנתיב העבודה ס"פ טו כתב: "הבית לאדם הוא השלמתו, ולכך קרא החכם לאשתו 'ביתו' [שבת קיח:]. כי כשם שהבית הוא השלמתו, שכל זמן שהוא חסר בית הוא חסר השלמתו, וכן אשתו היא השלמתו" [הובא למעלה הערה 1320]. ולהלן [ב, ז] הביא מאמר זה [ראה שם הערות 221, 520, ופ"ח הערה 11]. ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "האשה נקראת 'בית' בכל מקום... כי האיש נמשל ונדמה צורה, והאשה חומר. וידוע כי החומר מקבל אל הצורה. וכל מקבל הוא 'בית' לאשר הוא מקבל, כי הבית מקבל הדבר בתוכו" [ראה להלן פ"ב הערה 207]. ומתבאר מדבריו שהמקשן בגמרא הבין ש"בביתו" הכוונה לבית ממש, ולא לאנשי הבית, ולכך תמה דפשיטא שאדם מושל על ביתו. וכמו שאמרו בגמרא [ב"ק סט:] "מה ביתו ברשותו".
(1437) פירוש - הבריות הבינו שכוונת האגרת הראשונה היא לומר שאדם ימשול על ביתו ממש, ולכך לעגו על כך, דפשיטא שאדם מושל על ביתו. והקב"ה סיבב שכך יהיה, שמחמת לעג זה לא נזדרזו הבריות לקיים את דברי האגרת הראשונה, ולכך ישראל נשתיירו ונגאלו, וכמבואר למעלה הערה 1419.
(1438) יועצי אחשורוש, שהיו חכמים גדולים [כמו שכתב למעלה לפני ציון 1431].
(1439) לאחר ציון 1409.
(1440) פירוש - אלו שתי ההנהגות שינהג בהם בעל הבית, וכמו שכתב למעלה [לפני ציון 1414], וז"ל: "לכך כתב שיהיו כל המדינות נוהגים כסדר, בין הנהגת הבית שיהיה כסדר, ובין הנהגת כלל המדינות. לכך אמר שיהיה 'כל איש שורר בביתו', והכל יהיה על פיו, והוא צווי אל בעל הבית שיהיה משגיח על ביתו, ויהיה משתורר עליהם, ויהיה הנהגת ביתו כסדר עולם. והבעל בית עצמו גם כן יהיה נוהג כסדר, ויהיה 'מדבר בלשון עמו', ולא יצא מן הסדר לדבר בלשון שאינו לשון עמו. ובזה יהיה מסודר הכל; כאשר יהיה הנהגת ביתו כסדר, וסדר הכלל יהיו נוהגים בסדר, שיהיה כל אחד מדבר כלשונו, ולא יהיה כאן עירוב לשון".