(1354) כי שם היה המקום המתאים יותר לכתוב את מעשה ושתי, וכפי שכתב בסמוך: "אף על גב שאין דרך לכתוב בדתי פרס ומדי רק דבר שהוא דין ודת, ודבר זה שאינו רק מעשה שהיה אין עוד לכתוב זה רק בדברי הימים". וכן כתב כאן היוסף לקח, וז"ל: "כי אין דרך לומר שיכתוב מעשה ושתי בספרי הדתות, אבל המעשיות והמקרים נכתבים בספרי דברי הימים, כמעשה בגתן ותרש [אסתר ב, כג]".
(1355) משמעות לשונו מורה שלא איירי רק בנוגע לושתי, אלא שהפסק הזה לא יתבטל אף לעתיד הרחוק, והוא יהיה נוהג כלפי כל הנשים. וכן פירש רש"י כאן "ולא יעבור - חוק זה מביניהם שיהא זה חוק ודת לכל הבוזה את בעלה". אמנם חכמי צרפת פירשו שאיירי בנוגע לושתי בלבד, וכלשונם: "ולא יעבור גזירה זו לא תיבטל, שאם יבוא מחר שום אדם לפייס את המלך על ושתי, לא תעבור גזירה זו, ולא יועיל שום פיוס". ומהתרגום כאן משמע ג"כ כחכמי צרפת, שכתב: "אין קדם מלכא שפיר יפוק פתגם גזירת מלכותא מן קדמוי ויתכתב בגזרין דפרסאי ומדאי ולא יתבטל הדא גזירתא די לא תעול ושתי קדם מלכא". וכן המנות הלוי [נו.] כתב כאן: "מצאתי אל הה"ר אליעזר מגרמייזה ז"ל שכתב: 'ולא יעבור' מלא וי"ו, אפילו יבקשו ו' שרים שלך ויועציך שתעביר רעתה, לא תשמע להם, 'אשר לא תבא' לפניך לדין, ותהרגנה כיון שלא באה עד עתה, ג"כ לא תבא לעתיד, עד כאן לשונו. ודברי המתרגם נוטים לזה". וראה להלן הערה 1371.
(1356) כן כתב כאן הרס"ג, וז"ל: "וייכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור - כדי שלא ייבטל ולא יעברו עליו".
(1357) כפי שפירש רש"י כאן "אשר לא תבוא ושתי - ולכך נהרגה". כלומר "אשר לא תבוא ושתי" אינו העונש שהוטל עליה [שלא תבוא יותר ושתי כי היא תיהרג], אלא "ואשר לא תבוא ושתי" הוא נתינת טעם לעונש מיתה שהוטל עליה, שהוא משום שלא באה ושתי לפני אחשורוש. כלומר כוונת הכתוב שיהיה כתוב בספרי מדי ופרס למה היא נהרגה.
(1358) כפי שכתב כאן רש"י "ויכתב בדתי פרס ומדי - בספרי חוק ומנהג המלכות".
(1359) זו התחלת התשובה.
(1360) כפי שאלה ותשובה זו לגבי כתיבת מעשה ושתי בדתי פרס ומדי, ביאר [להבדיל] את שאלת רבי יצחק ותשובתו שהובאו ברש"י תחילת החומש [בראשית א, א] בזה"ל "בראשית - אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' [שמות יב, ב], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית'. משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' [תהלים קיא, ו], שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ובגו"א שם אות א ביאר את שאלת רבי יצחק בזה"ל: "אף על גב דאין ספור אחד בתורה שלא לצורך, אפילו 'אחות לוטן תמנע' [בראשית לו, כב], כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צט:], אחר ששם 'תורה' אינו נופל אלא על מצות התורה, שהרי לשון 'תורה' הוא לשון הוראה, להורות לנו המעשה אשר נעשה. ולפיכך דוקא תורת משה נקרא 'תורה' [דברים לג, ד], מפני שבה כתובים המצות... אם כן אין לכתוב בה רק המצות". ותשובת רבי יצחק ביאר שם בהמשך [אות ב] בזה"ל: "לפי שאם יאמרו וכו'. ואם תאמר, דאכתי קשה דמאי ענין נתינת הארץ לישראל אצל מצות התורה, שכתוב זה בתורה. ואין זה קשיא, מפני שרוב מצות התורה תלויות בארץ, שהרי תרומות ומעשרות ובנין בית הבחירה בארץ תולה, ואם אין הארץ לישראל לא יתכן אלו המצות כלל... והרמב"ן כתב [בראשית כו, ה] גם כן שכל מצות שבתורה 'משפטי אלקי הארץ', כלומר שכל המצות שבתורה הם שייכים דוקא בארץ... ולפיכך הוצרך לכתוב בתורה שמן הדין בא הארץ לישראל, שהוא בראה והוא נתנה". וראה להלן פ"ט הערה 551.
(1361) בלבד, ללא תואר "מלכה". וכן העירו הרלב"ג והמנות הלוי [נו.] כאן. ויש להבין, מדוע מקשה מפסוק יב ["ותמאן המלכה ושתי"], שזה לא נאמר על ידי מומכן, ולא מקשה ממה שמומכן עצמו אמר, שנאמר [פסוקים טז-יז] "ויאמר מומכן לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה וגו' באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה", והמנות הלוי [נו.] אכן העיר מדברי מומכן ["ושתי המלכה"] ולא מפסוק יב ["ותמאן המלכה ושתי"]. ואין לומר שנקט בפסוק הקדום יותר, כי א"כ היה יכול להקשות כבר מפסוק ט ["גם ושתי המלכה עשתה משתה וגו'"], ומפסוק יא ["להביא את ושתי המלכה"]. ואולי יש לומר, שמתכוון לשאול שאלה זו בשני אופנים; מדוע לא נאמר כאן "המלכה ושתי", וכן מדוע לא נאמר כאן "ושתי המלכה". ומתחילה שאל מ"המלכה ושתי" כפי שנאמר לראשונה בפסוק יב ["ותמאן המלכה ושתי"], ובהמשך יבוא ליישב מדוע לא נאמר "ושתי המלכה", וכמו שיתבאר בהערות 1364, 1366.
(1362) למעלה פסוק יא [לאחר ציון 1024].
(1363) לשונו למעלה [לאחר ציון 1024]: "וזה מפני כי המלך נתן לה כבוד המלכות, ומתחלה לא היתה מלכה, כי מלכות בלטשצר נסתלק לגמרי כשנהרג, ובטל השם יתברך מלכותו, ולפיכך לא היתה מלכה. ואחר כך על ידי המלך אחשורוש שנשאת לו נעשתה מלכה. ולפיכך כתיב 'ושתי המלכה', ושם 'מלכה' בסוף, לומר כי כשנשאה אחשורוש נעשת מלכה", וראה שם הערה 1027.
(1364) לשונו למעלה פסוק יא [לאחר ציון 1027]: "ואחר כך כתיב [פסוק יב] 'ותמאן המלכה ושתי' [לעומת "ושתי המלכה" (פסוק יא)], כלומר שהיא אמרה שהיתה כל ימיה מלכה, ולא קבלה מאחשורוש המלכות. ולכך כתיב 'המלכה ושתי', כי אמרה שהיא חשובה כמו המלך, ולכך אין לה לבא אליו כמו שאמר המלך". ובזה מיישב את השאלה מדוע לא נאמר כאן "המלכה ושתי", כי רק ושתי מכנה את עצמה כך ורוצה בזה להתריס כנגד אחשורוש, אך כאן שמומכן מדבר עם אחשורוש, לא יתכן שיאמר "המלכה ושתי". ומעתה יבוא לבאר מדוע לא נאמר "ושתי המלכה", וכפי שנאמר עד כה ארבע פעמים [פסוקים ט, יא, טז, יז].
(1365) "ושתי המלכה", שמורה שקבלה את מלכותה מאחשורוש, וקודם לכן היתה הדיוטית.
(1366) כי השם "ושתי המלכה" מורה על מלכות אחשורוש שחלה על ושתי לאחר שנשאה לאחשורוש, ואי אפשר להזכיר את ושתי בשם זה כאשר איירי בהריגתה, כי זהו גנאי למלכות אחשורוש.
(1367) לשון הרלב"ג כאן: "הנה לא קראה 'מלכה' בזה המקום, כי היה רצונו לעשוק ממנה המלכות. ואמר, כי על מה שמנעה מלבוא אל המלך תסור ממנה המלוכה, כי לא היתה לה אם לא מפני המלך, ולפי שאינה נשמעת לו אין ראוי שתישאר לה".
(1368) כן מבואר בתרגום שני כאן, וז"ל: "ובזמן דגזר ממוכן גזירתא הדא דחיל מן נפשיה ואמר דלמא לא יעביד מלכא גזירת הדא וכד תיעול ושתי ותשמע די גזירתא הדא גזרית עלה ותידון יתי דינון בישין ותקטול יתי אלא אנא אחזיה למלכא אחשורוש די לא תיעול ושתי קדמוי", והובא במנות הלוי [נו:], שכתב על כך: "ראה [מומכן] שהמלך מליץ בעדה ככל אשר אמרנו, ונפשו יודעת מאד כי המלך הוא הפכפך [מגילה טו:], וירא לנפשו שמא לא תעשה עצתו, והמלכה תעשה בו שפטים".
(1369) לשון ר"י נחמיאש כאן: "כי כן היתה דתם, כיוון שהסכים המלך על הדבר, שוב לא היה יכול לחזור בו. בוא וראה, כי דריוש שהיה חפץ בהצלת דניאל, ולא יכול מזה הטעם, כאשר מפורש בדניאל [ו, טז]". ור"מ חלאיו [מודפס במגילת אסתר תורת חיים הוצאת מוסד הרב קוק] כתב: "כי אפילו המלך איננו יכול להעבירו אחר שגזר על הדבר. וכן כתוב בענין דניאל כשהשליכוהו לגוב האריות [דניאל ו, יג], וכן היא דת פרס ומדי. והראיה, מה שכתוב למטה במגילה הזאת [להלן ח, ח] 'כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'".
(1370) כמו שאמרו בגמרא [כתובות כו:] שכאשר נראה שבית הדין הפכפך, זהו "זילותא דבי דינא". והרשב"ם [ב"ב לא:] כתב: "לזילותא דבי דינא - שמא ילגלגו הבריות על ב"ד, על שסותרין את דיניהם, ודמי לחוכא ואיטלולא".
(1371) יש להבין, האם "ולא יעבור" הוא משום שזהו "דבר מלכות", או משום שזה נכתב "בדתי פרס ומדי". כי בתחילת פסוק זה תלה זאת בדתי פרס ומדי, וכלשונו [למעלה לפני ציון 1355]: "כיון שנכתב פסק זה בדתי פרס, ולא בדברי הימים שלהם, לא יעבור הפסק הזה, כמו שלא יעברו שאר הדתות שנכתבו בדתות פרס ומדי", ולא הזכיר שם כלום מ"דבר מלכות". אך כאן תלה זאת בדבר מלכות, שכתב: "ודבר זה שהוא דבר מלכות, אין המלך חוזר". ונראה ליישב, שכלפי ושתי עצמה, הבולם את החזרה מפסק דינה הוא "דבר מלכות", אך לא "דתי פרס ומדי". כי כלפי ושתי עצמה לא היה חוק, ואדרבה ממנה משתלשל החוק, ולכך אי אפשר לומר שהבולם את החזרה מדינה הוא חוק הרשום בדתי פרס ומדי. אך כלפי שאר הנשים הוא להיפך, שלא נאמר כלפיהם דבר מלכות, אלא חוק הרשום בדתי פרס ומדי, והבולם את החזרה מחקיקת חוק זה הוא שהחוק נכתב בדתי פרס ומדי. ודייק היטב בלשונו ותראה שלכך כוונתו. וראה למעלה הערה 1355.
(1372) כי אדם מסיח דעתו מדבר שאין בידו לעשות כלום אודותיו. וכן אמרו [ביצה כז.] לגבי ספק הגמרא אודות מוקצה לחצי שבת "גמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן, כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים", ופירש רש"י שם "אלא מידי דגמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן - דכיון דבידו לתקנו בו ביום, לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו... כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים - על ידי חמה, דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מניה". הרי דבר שאינו בידו לתקן, הוא מסיח דעתו מזה. וכן אמרו בגמרא [יומא סו.] שלא חיישינין בכל אלו שאמרו עליהם [פסחים צח.] "ירעו עד שיסתאבו" שעלול להקריבם, משום ש"הנך דלאו בני הקרבה נינהו, לא טריד בהו", ופירש רש"י שם "לא טריד בהו - אינו מהרהר בהקרבתן, ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו". הרי שאין טירדה בדבר שאי אפשר לשנות. וראה הערה הבאה.
(1373) כאן מוסיף שאין צער בדבר שאי אפשר לעשות לשנות. ומקרא מפורש הוא בספר שמואל ב, פרק יב פסוקים טז-כג, שנאמר שם: "ויבקש דוד את האלקים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה. ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם. ויהי ביום השביעי וימת הילד וגו' ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ה' וישתחו ויבוא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני וחנני ה' וחי הילד. ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי".
(1374) בא ליישב שאלה מתבקשת "מה לו לעצה הזאת, בודאי אם ירצה, ישא אשה מי שירצה" [לשונו בסמוך].
(1375) כמו שאמרו חכמים [יבמות סב:] "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה".
(1376) פירוש - אם לא תבאר שלכך היתה כוונת מומכן כשהציע לתת את מלכות ושתי לאשה אחרת.
(1377) ביוסף לקח כאן הקשה מכיון אחר, וז"ל: "ולא אמר מומכן שיתן מלכותה לרעותה כמייעץ למלך, שזו היתה עצה אשר לא נשאל עליה". וכן כתב למעלה המהר"ל עצמו [לפני ציון 1258], וכלשונו: "ואין זה דרך חכמים להשיב על מה שלא שאלו, ובפרט כאשר היה השואל המלך", וראה שם הערה 1260. וכנראה מעדיף כאן לשאול על עצם העצה ["מה לו לעצה הזאת, בודאי אם ירצה ישא אשה מי שירצה"], שהעצה עצמה תמוהה, מאשר לשאול רק על אמירת העצה.
(1378) פירוש - בודאי כוונתו העיקרית של מומכן היא טובת עצמו, ולא לטובת אחשורוש, וטובת עצמו היא לוודא שהמלך לא יחזור בו בעתיד מהריגת ושתי, ויהרוג את אלו שיעצו לעשות כן, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 1260], וכמבואר בגמרא [מגילה יב:]. וראה להלן פ"ג הערה 493.
(1379) כי היה ניתן לכתוב "לאשה הטובה ממנה", ומדוע נקט דוקא ב"רעותה". או שכוונתו היא שהיה ניתן להשמיט לגמרי תיבה זו, ולומר "ומלכותה יתן המלך לטובה ממנה".
(1380) כמו שאמרו [ב"מ קיא:] "אי הכי אפילו גר תושב נמי, אמר קרא 'רעך', 'רעך' ולא גר תושב", הרי "רעך" פירושו הדומה לך. ובספר עקידת יצחק הערות, שער ח הערה ג, כתב: "וכן אמר הכתוב [ויקרא יט, יח] 'ואהבת לרעך כמוך', רצה לומר 'לרעך' שהוא 'כמוך', ודומה לך במהותו". וכן הוא באור החיים שמות לט, לב. וראה הערה הבאה.
(1381) מיישב בזה תמיה מתבקשת, וכפי שכתבה כאן היוסף לקח, וז"ל: "והנה יש לדקדק, שמילת 'רעותה' תורה על דמיון והשיווי, ומילת 'הטובה ממנה' תורה על תוספת טובה, לא על השיווי". והמהר"ל מיישב זאת ש"רעותה" אינה מורה על השיווי, אלא על הדמיון. ולכך "בא לומר שהיא דומה לושתי, ולכך נקרא 'רעותה', רק שהיא טובה יותר". והמנות הלוי כתב [להלן ב, א (סא.)] "פירוש 'לרעותה' דומה אליה ביחס ובמעלה... וטובה ממנה". וכן הוא בגר"א [להלן ב, ד], ויובא להלן פ"ב הערה 39.
(1382) וכך הוה, וכמו שאמרו במדרש [אסת"ר ו, יא] "עד שהמליכו את אסתר, היתה איקונין של ושתי קיימת, וכיון שנשא את אסתר בת טובים... אמר תיחות ושתי, תיסק אסתר, הדא הוא דכתיב [להלן ב, יז] 'וימליכה תחת ושתי'".