(1024) עומד על כך שבפסוקנו נאמר "ושתי המלכה", ובפסוק הבא נאמר להיפך "המלכה ושתי".
(1025) כמו שנאמר [ישעיה יג, יז] "הנני מעיר עליהם את מדי וגו'", ופירש רש"י שם "הנני מעיר עליהם את מדי - דריוש המדי הרג את בלשאצר, וכן הוא אומר [דניאל ה, ל] 'בה בליליא קטיל בלשאצר', 'ודריוש מדאה קביל מלכותא' [שם ו, א]". וראה סדר עולם פכ"ח וילקו"ש אסתר תתרמט. ואודות השייכות בין מפלת מלכות בבל בידי מדי להריגת בלשצר על ידי דריוש, הנה נאמר [ירמיה נא, מו] "ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ ובא בשנה השמועה ואחריו בשנה השמועה וחמס בארץ ומשל על משל", ופירש רש"י שם "בשמועה הנשמעת בארץ - השמועה הזאת של בלשצר שנהרג. ובא בשנה השמועה - באותה שנה עצמה תבוא השמועה שחרבה בבל מאליה מן השמים, שנאמר [ישעיה יג, יט] 'והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה'". ורש"י [ישעיה יג, יט] כתב: "והיתה בבל - שתי פורעניות באו לה בשתי שנים; דריוש הרג בלשאצר, ומלך שנה. ולשנה השנייה נהפכה כמהפכת סדום מן השמים". וכן הוא ברד"ק שם. הרי ששתי הפורעניות הללו של בבל [הריגת בלשצר ומפלתה] הוזכרו בחדא מחתא, וזה מורה על השייכות שביניהן [הובא למעלה הערה 879]. וושתי היתה בתו של בלשצר [מגילה י:], וראה למעלה הערה 907, ולהלן הערות 1119, 1363.
(1026) כן מבואר בילקו"ש כאן [רמז תתרמט], שאמרו שם "והיאך נטלה אחשורוש לאשה. אמר רב, אותו הלילה שנהרג בלשאצר והמליכו לדריוש... היו אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין, כשראתה הבית מעורבב שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחלקו של דריוש, וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו".
(1027) לשון הגר"א [להלן פסוק יב]: "מתחילה 'ושתי המלכה', והיינו שהוא אמר שמה תחילה, שמתחילה היתה הדיוטית ואחר כך נעשתה מלכה". וביוסף לקח כתב [להלן פסוק יב]: "כי כשהאשה נקראת 'מלכה' מחמת היות בעלה מלך הנה שמה קודם להיותה מלכה, אבל כאשר האשה נקראת 'מלכה' להיותה בת מלך, הרי מלכותה קדם לשמה". ולהלן פסוק יט [לאחר ציון 1362] חזר על דברים אלו.
(1028) מקור הדברים הוא מהילקו"ש ח"ב רמז תתרמט, שאמרו שם: "ועוד שלחה לו, שוטה טפש, אם ביינך יצא לבך, דע כי אני ושתי המלכה, בתו של בלשצאר בנו של נבוכדנאצר, אותו שהיה מתקלס במלכים, ורוזנים נעשו מאומה לפניו, שכן הוא אומר [חבקוק א, י] 'והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו', לא היית כקסדור לרוץ לפני מרכבת אבי, ואילו היה אבי קיים לא נשאת לי". וראה להלן הערה 1350.
(1029) כי הקטן בא אל הגדול, ואין הגדול בא אל הגדול. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ברכות י.] "מאי דכתיב [קהלת ח, א] 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר', מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר, ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. ישעיהו אמר, ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע". הרי שהגדול מסרב לבא למי שאינו גדול ממנו. וראה להלן ציון 1364 שחזר שם על דברים אלו.
(1030) בא לבאר טעם שני מדוע "ושתי המלכה" הנאמר בפסוקנו מורה שמלכותה באה מחמת אחשורוש, ואילו "המלכה ושתי" מורה שאין מלכותה באה מחמת אחשורוש. ועד כה ביאר שכאשר נאמר "ושתי המלכה" פירושו שמתחילה לא היתה מלכה, ורק לאחר מכן [כשנשאת לאחשורוש] נעשתה למלכה. ואילו "המלכה ושתי" מורה שכבר מתחילתה היתה מלכה מחמת אביה. אך מעתה יבאר שההבדל ביניהם נובע מסמיכות מלים אלו למה שנאמר מיד לאחריהן, שבשני הפסוקים הוזכר מיד לאחר מכן המלך אחשורוש ["להביא את ושתי המלכה לפני המלך", "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך"], ובפסוקנו תיבת "המלכה" נסמכה ל"לפני המלך", ובפסוק הבא תיבת "ושתי" נסמכה ל"לבוא בדבר המלך", וכמו שמבאר.
(1031) פירוש - היא היתה מלכה מחמת המלך.
(1032) מגילה יא. "'הוא אחשורוש' [לעיל פסוק א]... שמלך מעצמו ["שלא היה מזרע המלוכה" (רש"י שם)]... דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם", והובא למעלה לפני ציון 97.
(1033) פירוש - מצד אחשורוש יש כאן בחינה מסויימת של הדיוטות, ולא של מלכות, וכמו שביאר. ולהלן בפסוק יב [לאחר ציון 1118] חזר שם על דבריו כאן. ואודות שהכתוב נכתב באופן שתיעשה סמיכות בין המלים, כן כתב להלן [ז, ו], וז"ל: "'המן הרע הזה', סמך אל 'המן' 'הרע', ולא אמר 'המן הצר והאויב והרע הזה', מפני [כי] שם רע כאשר הוא אדם רע בעצמו, ולא שהוא רק בשביל שנאה או בשביל שום דבר. לכך 'הרע' סמך אצל שמו, כי השם מורה על עצמו של אדם". וכן כתב להלן כמה פעמים [ו, יג (לאחר ציון 409), שם ט, יח (לאחר ציון 241), שם י, ב (לאחר ציון 9)]. וראה להלן פ"ט הערה 242.
(1034) כן כתב במנות הלוי [מג:], וז"ל: "ושוב מצאתי אל הה"ר יוסף גאקון ז"ל שדקדק בזה וכה אמר; ויראה לי שלא צוה שתבא אלא שיביאוה כאחת הנבלות, כי כן תורה מלת 'להביא', כי מן הראוי שיאמר שתבא ושתי לפני המלך. וגם מלת 'להראות' אינה בדיוק, כי ראוי שתאמר שיראו העמים והשרים את יופיה, לא 'להראות' כמו שמראים שפחה הנמכרת בשוק היש בה מום אם אין". והמנות הלוי שם דן בדברים אלו בארוכה. וכן כתב היוסף לקח כאן, וז"ל: "לא צוה לסריסים לקרות אותה כמו שאמר דוד [מ"א א, כח] 'קראו לי לבת שבע', אבל אמר להביאה, שהצווי אל הסריסים להביאה על כרחה". וכן העיר שוב להלן [לאחר ציון 1338], וישב שם באופן נוסף.
(1035) "שלוחו של אדם כמותו" [קידושין מב:]. ואודות שהמשלח כאילו עומד ליד השליח, ראה בנודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סימן עה שהוכיח ש"שלוחו של אדם כמותו" אינו רק שחלות המעשה מתייחסת למשלח, אלא כאילו המשלח עשה את המעשה עצמו, וכלשונו: "וראיה גדולה שאי אפשר לחלק בשליחות ולומר שלענין להיות המעשה קיים שפיר מיחשב שליחות, ולענין לחייב המשלח לא מיחשב שליחות, דאי הוה מקום לחלק בזה, וא"כ מתחילה [קידושין מא:] דיליף שליחות מתרומה וגירושין וקדשים, שם לא שייך שום חיובא למשלח, ושם עיקר הלימוד להיות המעשה קיים, שתרומתו מקרי תרומה, ואסורה לזרים, ומתרת השיריים, וכן בגירושין וקידושין שחלין, ונעשית אשתו על ידי קדושין, וניתרת לעלמא בגירושין, וכן בשחיטת קדשים שיהיה הקרבן כשר, אבל אין שם חיובא למשלח, ואם כן מאי מקשה שם [קידושין מב:] שילח ביד פקח וכו' ואמאי נימא שלוחו כמותו. ומאי קושיא, דלמא לא אמרינן 'שלוחו כמותו' רק לקיים המעשה, אבל לא לחייב המשלח כאילו עשאו בעצמו. אלא ודאי דאי אפשר בשום אופן לומר שהמעשה קיים במידי דבעי שליחות כי אם שהוא לגמרי כאילו עשאו המשלח בידיו, וממילא המשלח חייב". וכן הוא באבני נזר יו"ד ח"א סימן תעח, ובאור שמח הלכות אישות פ"ג הי"ז. וצרף לכאן שיטת רש"י [ב"מ י.] הסובר שששליח מהני אף במקום שהוא חב לאחרים, דכשהוא שליח הוי כאילו המשלח עצמו נמצא שם ותופס, ולא איכפת לן במה שזה חב לאחרים. וראה בשו"ת שואל ומשיב [מהדורא קמא ח"ג סימן צג] שביאר את שיטת רש"י.
(1036) בא לבאר מדוע זה נחשב ל"דבר המלך אשר ביד הסריסים", שזה מורה שהרשות נתונה בידי הסריסים. וכן מדוע התנהגותה של ושתי היא מיאון וסירוב להשמע לדבר המלך, דשמא יש לושתי הרשות להסביר מדוע אינה חפיצה לבא.
(1037) מבלי לומר "לפני המלך", כי בפשטות ושתי הובאה בעיקר בכדי להראות יופיה לשרים, וכמו שאמרו [מגילה יב:] "וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי, אלא כשדיי, רצונכם לראותה, אמרו לו אין, ובלבד שתהא ערומה". וכן העיר המנות הלוי [מד.].
(1038) אלא נאמר "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות", ולכאורה תיבות "בכתר מלכות" היו צריכות להאמר ביחד עם "ושתי המלכה", ולא לאחר תיבות "לפני המלך". וכן כתב היוסף לקח [פסוק יב], וז"ל: "עוד יש לדקדק אומרו 'להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות', שהיה לו לומר 'להביא את ושתי המלכה בכתר מלכות לפני המלך', ולהקדים אופן ביאתה, ואחר כך לומר 'לפני המלך". והמלבי"ם כאן כתב: "למה לא אמר להביא את ושתי בכתר מלכות לפני המלך, שהלא הכתר תלבש קודם שתבא לפני המלך".
(1039) ו"כתר מלכות" אינו שייך לתאותו, כי "הכתר לא היה ליפותה" [לשון היוסף לקח כאן], ולכך לא נזכר אלא לאחר תיבות "לפני המלך".
(1040) בא לבאר מדוע "העמים" הוזכרו לפני "השרים". וכן העיר היוסף לקח כאן, וז"ל: "'להראות העמים והשרים את יפיה', היה ראוי להקדים השרים, כמו שאמר המן [פסוק טז] 'כי על כל השרים והעמים', שהקדים השרים לעמים". וכן העירו כאן המנות הלוי והגר"א.
(1041) מעין דברי רש"י [בראשית יב, יא], שאברהם אמר לשרה "ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה".
(1042) לכך "העמים" הוקדמו ל"שרים", כי הכתוב נקט מהפשוט אל המחודש; קודם יש להראות יפיה לעיני העמים, שלא הורגלו בנשים יפות. ולאחר מכן יש להראות יפיה גם לשרים, אף על פי שהשרים הוגלו בנשים יפות, וכמו שמבאר והולך.
(1043) כן כתב המנות הלוי [מד.], וז"ל: "טעם הקדימו 'העמים' ל'שרים', וכן לא יעשה, כי עיקר ההראות ראוי שיהיה לפני השרים, כי אין מדרכן של בני דעת להתפאר רק בפני הגדולים. אולי פחד שמא השרים מקנאתם ביופיה יטילו בה פגם... לכן העצה שיראוה העמים תחלה אשר לא הורגלו כל כך בנשים יפות כמו השרים, ואחרי שהם יקפצו בתחלה לשבח יופיה כדרכן של הדיוטות לקפוץ בראש, אז שרים יעצרו במלין וכף ישימו לפיהם".
(1044) אמרו חכמים [יומא עח:] "המלך והכלה ירחצו את פניהם [ביום הכפורים]... מאי טעמא, מלך משום דכתיב 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'". ורש"י [יומא עג:] כתב: "מלך - דרכו ושבחו להיות נאה, שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'". וכן אמרו [סנהדרין כב:] "מלך מסתפר בכל יום... שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'". והרמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ה כתב: "המלך מסתפר בכל יום, ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'". ואודות שבימי אחשורוש הושם דגש על היופי, הנה אמרו חכמים [ב"ב טו.] "איוב בימי אחשורוש היה", ובח"א שם [ג, סט:] כתב: "ענין זה דכתיב [משלי לא, ל] 'שקר החן והבל היופי', והיה הדור נמשכים יותר אל דבר שהוא הבל שהוא היופי. שאף המלך היה נמשך אחר הבל, ולפיכך היה השטן מושל [בימי איוב], כי הוא השטן הוא יצר הרע".
(1045) לשון המנות הלוי [מג:]: "להביא את ושתי מוכתרת בכתר המלכות כדי שיראו העמים כי הוא שלם בתכלית בכל הדברים אשר הם חמדת כל האדם. כי עד עתה הראה להם דירה נאה וכלים נאים, ומה לו עוד להראות כי אם אשה נאה [ברכות נז:], וזה טעם 'להראות העמים וגו". ונמצא קשור הענין כי כוונת המלך במשתה אשר עשה כדי להראות עושר כבודו וטוב מזלו בדירה נאה וכלים נאים, ומה גם עתה כי אם להראות אשה נאה".
(1046) לשון רבי אלישע גאליקו כאן: "ואומרו 'כי טובת מראה היא', אפשר לומר כי היופי יאמר על סדר האיברים ותכונתם ותיקונם, מלבד המראה שהוא מורה על הלבנינות והאדמימות והבהירות... כי מה שהיה ידוע להם ולכל הוא שטובת מראה היא, שהוא מראה על הגוונים והזכות וברירות".
(1047) פירוש - הואיל וושתי היתה טובת מראה [שהתואר שלה טוב], לכך היתה נראית יפה בשלימות. ובזה מיישב קושיא מתבקשת על הפסוק, וכפי שכתב כאן רבי אלישע גאליקו, וז"ל: "וגם כן ידוקדק הפסוק שאמר 'להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא', ולא אמר 'כי יפה היא', כיון שאמר מקודם 'את יפיה', נראה דפתח בכד וסיים בחבית". ועל כך מיישב שלאחר שהתואר שלה טוב, לכך היה לה היופי בשלימות.