(401) הרי דוד המלך למד מאחיתופל שני דברים [בסמוך יביא את שני הדברים האלו], וכיצד ניתן ללמוד מכך שיש לנהוג כבוד במי שלימד דבור אחד או אפילו אות אחת.
(402) כי ברייתא דידן באה להורות שיש לכבד אף מי שלימדו אפילו דבר אחד בלבד, ונקודה זו אינה קשורה לכך ש"אין כבוד אלא תורה".
(403) קודם בא לבאר את הסמיכות שבין הברייתא הזאת לברייתא שלפניה.
(404) כי כבוד ניתן רק למי שהוא מרומם ונבדל מהחומרי [יבואר להלן ד"ה ומה שראוי], לכך הואיל ומי שמלמד חברו אפילו אות אחת ראוי לכבוד ["שייך לנהוג בו כבוד"] מחמת התורה שהשפיע לזולתו, א"כ מוכח מכך ש"כל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה" [למעלה סוף משנה ג], ונגזר מכך שהוא ראוי לכבוד. וראה להלן הערה 441.
(405) בא ליישב את שאלתו הראשונה על הברייתא [כיצד ניתן ללמוד מדוד המלך שיש לכבד מי שלימד אפילו אות אחת, הרי דוד כיבד את אחיתופל שלימדו שני דברים]. ומתחילה יבאר מה הם שני הדברים שדוד למד מאחיתופל, ואחר כך יישב את שאלתו השניה [היכן דוד כינה לאחיתופל בשם "רבו"], ולאחר מכן יבוא לישב שאלה זו.
(406) הדבר הראשון [שדוד לא ילמד לבדו] נמצא בכלה רבתי פ"ה ה"ד, וכך אמרו שם: "שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. מאי נינהו, אמר רבא... אמר לו, דוד למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים... ואידך, אמר לו כי אתיה לצלויי רהוט כאיניש דאזל בתר מלכא [כשתלך להתפלל, רוץ, כאדם ההולך אחר המלך]". ודבר שני זה לא הובא ברש"י כאן [אלא הובא שלא יכנס לבית המדרש בקומה זקופה], ולא מצאתי מקורו של רש"י [והובא גם במהרש"א סנהדרין קו:]. ובילקו"ש ח"ב רמז קמב מביא שני דברים אחרים שלימד אחיתופל לדוד; שיש לשאת את הארון בכתף, ושמותר לכתוב שם ה' על חרס כדי למנוע מימי התהום לעלות לעולם, וכמו שמובא במסכת סוכה נג. וכן בפירוש רבינו יונה כאן [כת"י] כתב: "ואלו שני דברים שלמד אחיתופל לדוד; פעם אחת היה יושב לבדו ושונה, א"ל, והכתיב 'חרב על הבדים', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד... א"ל דוד, ומה אעשה, ואמר לו אחיתופל, 'אשר יחדיו נמתיק סוד', שנעסוק בתורה יחדיו. פעם אחרת מצאו שהיה הולך לבית המדרש יחידי, ואמר לו, שלא היה עושה כהוגן לילך יחידי, ואמר לו, ומה אעשה, אמר לו, 'בבית אלקים נהלך ברגש'. ועוד כשבנה דוד מלך ישראל בית המקדש חפר עפר עד לתהום, ויצאו המים והתחיל העולם לחרב, כינס דוד כל אדם לשאול עצה בזה, היודע ואינו נותן יחנק, בא אחיתופל וכתב שם... ויש אומרים שני דברים שלמד מאחיתופל, והם, 'וירכיבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה' [ש"ב ו, ג], אמר אחיתופל לדוד והלא קרית [במדבר ז, ט] 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו'... והדבר השני, בשעה ששלח דוד שליחים לחנן בן נחש לנחמו [ש"ב י, ב], אמר אחיתופל לדוד והלא קרית [דברים כג, ז] 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם'. הוי למד מאחיתופל שני דברים". וכן המהרש"א בסנהדרין קו: מביא שיש מדרשים חלוקים מה הם שני הדברים שלמד דוד מאחיתופל.
(407) ואמרו חכמים [ברכות סג:] "מאי דכתיב 'חרב אל הבדים ונואלו', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד, אלא שמטפשים".
(408) אע"פ שאין בידינו פירוש הרמב"ם לפרק ששי דאבות, מ"מ במדרש שמואל הובאו דברים אלו בשמו.
(409) לשון המדרש שמואל כאן: "והרמב"ם ז"ל כתב הלומד מחבירו וכו'... לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי, אמר לו למה אתה יושב ועוסק בתורה יחידי... שוב פעם אחת מצאו שהיה נכנס לבית המדרש בקומה זקופה, אמר לו והרי כבר נאמר שצריך לאדם ליכנס שם בקידה, כדי שתהיה אימת שמים עליו". ובשלב זה עדיין לא יישב את שאלתו הראשונה כיצד מוכח מדוד המלך שיש לכבד מי שלימדו אפילו אות אחת, וזה יעשה בסמוך [ד"ה ולמד גם כן].
(410) בא ליישב את שאלתו השניה על הברייתא [למעלה לאחר ציון 401] "לא מצאנו שקראו דוד את אחיתופל 'רבו', רק 'אלופי ומיודעי', ולא מצינו שקרא אותו 'רבו'".
(411) כמו שכתב רש"י [בראשית מח, ב]: "ויתחזק ישראל - אמר אע"פ שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד למלכות, [שמות יא, ח] 'וירדו כל עבדיך אלה אלי'. וכן אליהו [מ"א יח, מו] 'וישנס מתניו וגו"". והרמב"ם בהלכות מלכים פ"ב ה"א כתב: "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר [דברים יז, טו] 'שום תשים', שתהא אימתו עליך [כתובות יז.]".
(412) כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א, וז"ל: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". וכן הוא בטושו"ע יורה דעה, סימן רמב סעיף א. ורש"י [תהלים נה, יד] כתב "אנוש כערכי - איש חשוב כמוני".
(413) רד"ק ספר השרשים, שורש אלף: "'אלופי ומיודעי', 'אלוף נעורי אתה' [ירמיה ג, ד]... ענין כל אלו שר וגדול. ואמרו רבותינו [סנהדרין צט:] כל 'אלוף' מלכותא בלא תגא, כלומר אינו חסר מהיותו מלך אלא הכתר, כי 'מלך' יקרא כשהוא מוכתר, ו'אלוף' שאינו מוכתר". ואמרו חכמים [חגיגה טז.] "אין 'אלוף' אלא הקב"ה, שנאמר 'אלוף נעורי אתה'".
(414) מדרש שוח"ט נה, א "לא נתיירא דוד מאדם אלא מאחיתופל". ורש"י סוכה נג. כתב "דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל".
(415) קשה, שכתב כאן שתיבת "מיודעי" מתפרשת ש"מוראו תמיד נגדו", ומנין לומר כך. ועוד, דאדרבה, תיבה זו מורה על אהבה ולא על יראה, וכמו שכתב רש"י [בראשית יח, יט] "כי ידעתיו - לשון חיבה, כמו [רות ב, א] 'מודע לאישה', [שם ג, ב] 'הלא בועז מודעתנו', [שמות לג, יז] 'ואדעך בשם'. ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו". ויש לומר, כי בפסוק זה מוזכרות שלש דרגות זו למעלה מזו; "ערכי אלופי ומודעי"; "ערכי" הוא שוה לי, "אלופי" הוא גדול ממני, לכך בעל כרחך ש"מיודעי" יתפרש שמוראו תמיד נגדי, שאם תפרש שמדובר באהבה, לא היה בזה המשך לשתי הדרגות הקודמות שהוזכרו בפסוק ["כערכי אלופי"]. ונמצא שמיישב את שאלתו השניה [היכן הוזכר בקרא שדוד קרא לאחיתופל בשם "רבו"] משום שכל אחד משלשת התוארים שבפסוק ["כערכי אלופי ומיודעי"] מורים על שאחיתופל הוא רבו של דוד; הוא שוה לו ["כערכי"] מפאת שכנגד כבוד מלכות יש כאן כבוד רב. הוא גדול הימנו ["אלופי"] מפאת שכבוד התורה מרובה מכבוד המלכות. הוא מרומם ממנו ["מיודעי"] מפאת שמורא רבו עליו. אמנם רש"י [סנהדרין סוף קו:] פירש לא כן, שאמרו שם "בתחלה קרא דוד לאחיתופל 'רבו', ולבסוף קראו 'חבירו', ולבסוף קראו 'תלמידו'. בתחילה קראו 'רבו' - 'ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי'", ופירש רש"י שם "אלופי - היינו רבי". הרי שרש"י פירש שתיבת "אלופי" לחוד מורה על היות אחיתופל רבו של דוד, ודלא כדברי המהר"ל כאן ששלשת התוארים מורים כן.
(416) בא ליישב את שאלתו הראשונה על הברייתא, שק"ו פריכא היא, שדוד למד מאחיתופל שני דברים, וכיצד נלמד מכך שאפילו אדם שלימד לחבירו רק דבר אחד או אפילו אות אחת מחוייב לנהוג בו כבוד.
(417) נקודה זו מבוארת לפי מה שכתב למעלה פ"א תחילת מ"א [קז.], וז"ל: "לפי הנראה, כי דברי המסכתא הזאת דברי מוסר, ואינם בכלל תורה אשר קבלו מסיני". וביאור דברים אלו הוא כפי שכתב בגו"א הראשון [בראשית פ"א אות א], שעמד על דברי רש"י שם שכתב: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' [שמות יב, ב], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית". וכתב על כך בגו"א שם בזה"ל: "אף על גב דאין ספור אחד בתורה שלא לצורך, אפילו 'אחות לוטן תמנע' [בראשית לו, כב], כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צט:]. אחר ששם 'תורה' אינו נופל אלא על מצות התורה, שהרי לשון 'תורה' הוא לשון הוראה - להורות לנו המעשה אשר נעשה. ולפיכך דוקא תורת משה נקרא 'תורה' [דברים לג, ד], מפני שבה כתובים המצות. וכן פירש הרד"ק [ספר השורשים שורש י. ר. ה.] שלשון 'תורה' הוא לשון הוראה. אם כן אין לכתוב בה רק המצות. תדע לך, שהרי ספר איוב שגם כן כתבו משה, כדאיתא בבבא בתרא [יד:], ואילו היה נכתב בתורה ספר איוב היה אסור לקרות באותה ספר תורה בציבור, לכך מקשה 'לא היה צריך כו'". וזהו לשונו שם שכתב "ואינם בכלל תורה אשר קבלו מסיני" [הובא למעלה פ"א הערה 3]. והוא הדין לדבריו כאן, שהואיל ולא מדובר במצות התורה והלכותיה, אלא בדברי מוסר, שוב אין לזה גדר של "דבור בתורה".
(418) ש"רבו" הוא בדרך כלל מי שלימדו תורה, ולא שאר מילי.
(419) שאמרו שם במשנה "אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא", ועל כך אמרו בגמרא "תנו רבנן, 'רבו' שאמרו, רבו שלמדו חכמה וכו'".
(420) "סברת טעמי המשנה, ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו, וטעמי איסור והיתר, והחיוב והפטור, והוא נקרא 'גמרא'" [רש"י שם].
(421) "מקרא - תורה נביאים וכתובים. משנה - כמו שהן שנויות, ואין טעמן מפורש בהן" [רש"י שם].
(422) "אם מקרא, אם משנה, אם גמרא" [רש"י שם]. אמנם המהר"ל חולק על רש"י, וסובר שגם לפי רבי יהודה "רבו" הוא רק מי שלימדו חכמה [גמרא, וכר"מ], ורק מוסיף עליו שבעי שגם רוב חכמתו תהיה ממנו, וכמו שיובא בהערה 426.
(423) "שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין" [רש"י שם].
(424) אין כוונתו שלכו"ע אם לימדו משנה סגי בזה שיקרא "רבו", שהרי רק רבי יוסי אומר כן, ולא רבי מאיר ורבי יהודה. אך כוונתו היא שלפי כולם בעי שילמדו הלכות [שעליהן מוסבות המשנה והגמרא, וכמבואר בהערה הבאה], ולכך לא יחשב ל"רבו" אם לא לימדו הלכות, וכמבואר בהערה 426.
(425) אודות שהמשנה היא אוסף של הלכות, כן כתב למעלה פ"ד מי"ד [רנה.], וז"ל: "לפי שהמשנה אין בה בירור הדברים לגמרי, רק ששונה הדין לפי מה שהוא". ובח"א לסוטה מד. [ב, פא:] כתב: "כי נזכר בתורה עשיית סוכה, ולא נזכר בה ענינה על השורש. והמשנה, כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה עד שיובן ענין המצוה על בוריה, ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם ומניין זה, רק ציור המצוה כאשר היא. אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה בשלימות". ובח"א לע"ז יט. [ד, מט.] כתב: "כי המקרא היא התורה בעצמה, כמו מצות סוכה שכתוב בתורה. אבל שלימות המצות, כמו שהוא על איזה דבר יפול שם סוכה, דבר זה ענין בפני עצמו, וזה נקרא משנה, שהוא ידיעת הדבר כמו שהוא. וגמרא הוא התאמתות הדבר, למה הוא כך, ומניין לומר כך, וכל התאמתות הדבר נקרא 'תלמוד', והוא עיקר השכלה" [הובא למעלה פ"ה הערה 2157, ולהלן הערה 1005].
(426) לשונו למעלה פ"ד מי"ד [רסא.]: "מה שאמרנו למעלה [שם מי"ג] 'מורא רבך כמורא שמים', היינו רבו שלמדו תלמוד, שהוא חכמה. ואתיא כההיא דפרק אלו מציאות [לג.] אבידת אביו ואבידת רבו, אבידת רבו קודמת. ובגמרא; רבו שאמרו, רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, כל שרוב חכמתו ממנו. רוצה לומר, אף על גב שלמדו חכמה, לא סגי אלא אם רוב חכמתו הימנו, ולעולם צריך שלמדו חכמה. אבל רש"י ז"ל פירש [שם] ש'רוב חכמתו הימנו - אם מקרא אם משנה, [אם גמרא]'". הרי שגם לדעת רבי יהודה בעי שילמדו דוקא חכמה [גמרא]. ורק רבי יוסי סובר שאפילו העיר עיניו בהבנת משנה אחת יחשב בזה ל"רבו". וממילא מתבאר שלכולי עלמא אם לימדו פחות ממשנה [לא דבר הלכה], לא יחשב בזה ל"רבו".
(427) "פרק אחד... או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד" [המשך הברייתא]. לכך לא יקשה כיצד ניתן ללמוד מדוד המלך [שלמד מאחיתופל שני דברים], שיש לנהוג כבוד אף בלימדו אות אחת, כי אות אחת של תורה חשובה יותר מאשר שני דברים שאינם בתורה, ולכך שפיר חוזר הק"ו למקומו; אם יש לנהוג כבוד במי שלא לימדו תורה, ק"ו שיש לנהוג כבוד במי שלימדו תורה, ואפילו אם לימדו רק אות אחת.
(428) פירוש - הק"ו אכן לא מלמדנו "אפילו אות אחת", אלא זו הוספה של התנא מסברא דנפשיה, והק"ו רק מלמדנו שאם דוד מלך ישראל קרא למלמדו "רבו", ק"ו למי שאינו מלך שיעשה כן. ולכך לא יקשה כיצד ילפינן בק"ו "אפילו אות אחת" [כאשר דוד המלך למד שני דברים], כי אכן אין זה נלמד מהק"ו, וכמו שיבאר.
(429) כמו שאמרו [מנחות צט:] "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית, ופרק אחד ערבית, קיים מצות [יהושע א, ח] 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'... אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש'". והריטב"א [סוכה כ.] כתב: "לא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחבריו, שהיו גדולי ישראל. אלא אמר כך, בשביל מה שחדשו בהלכה זו, שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח, הרי הוא כאילו מיסד כל התורה כולה". והים של שלמה ב"ק פ"ד סוף אות ט כתב: "לומר על הפטור חייב, או להיפך, היה ככופר בתורת משה. מה לי דיבור אחד, מה לי כל התורה, כדאיתא בפרק ג' דיומא [לח:] אמר רב, כל השוכח דבר אחד מכל תלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר [הושע ד, ז] 'ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני', אלמא דדבר אחד מתורה הוא נקרא 'תורת ה"". וכן אמרו למעלה [פ"ג מ"ח] "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר [דברים ד, ט] 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'". ובגו"א שמות פל"ב אות יח כתב: "אין נתינת התורה רק למצוותיה, ואם אחת מהן בטל, לא שייך תורה לישראל". ולמעלה פ"ד מ"ה [קיז.] כתב: "אם הוא רוצה ללמוד מסכתא אחת במקצת, אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכתא, כי נקרא למוד התורה אפילו אות אחת בלבד", ושם הערה 557.
(430) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ב"ר ס, ח] "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא", ורבוי זה הוא מהאות וי"ו של הפסוק [ויקרא יא, כט] "וְזה לכם הטמא" [תו"כ שם, ואור החיים שם].
(431) דוגמה לדבר; רש"י [שמות כ, א] ביאר שהקב"ה אמר את כל עשרת הדברות בדבור אחד. ובגו"א שם [אות ג] כתב: "אף על גב שלא הבינו בדבור זה כלום, אמרם בדבור אחד, לומר כי כל התורה ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות... ואלו עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, הרי כל התורה דבור אחד. ונפקא מיניה בזה, שאם אמר ש'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו', הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה' [במדבר טו, לא], וכופר בכל התורה. כי מאחר שכל התורה כולה דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת, הוא כופר בכל התורה. וכן איתא בפרק חלק [סנהדרין צט.]". ובכת"י כאן הוסיף: "כי אם התורה חסר אף אות אחת בתורה, אסור לקרות בו עד שיתקן, וכאילו היה חסר פסוק שלם, ולכך אין חלוק בין פסוק ובין אות אחד". וכן כתב בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכו.], וז"ל: "אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה [הרי זה בכלל (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה"]. לפי שכל התורה היא אחת בלתי מחולקת, וראיה לזה שהרי אפילו אות אחת נמי מעכב בספר תורה. ואם כן אם מבזה דקדוק אחד הוא בכלל 'דבר ה' בזה', כמו אם היה מבזה כל התורה, כיון שהתורה היא אחת, אין זה בלא זה". אמנם בתפארת ישראל ס"פ סז [תתרנח:] התיר לקרוא בצבור בספר תורה שחסרה תיבות או אותיות. וכן בהגהות המהר"ל לטור יורה דעה [נדפס בטור "אל המקורות", שנת תשכ"ד, ירושלים], סימן רעט, כתב: "וכן הנהגתי פה בפראג, שגם אם חסר בו הרבה, שקורין בו עד גמירא". וכן המגן אברהם [סימן קמג סק"ד] הביא כן בשם המהר"ל.
(432) עד כאן שאלתו. ושואל על המהלך השני שלו, שאם הק"ו אינו מהכמות שדוד המלך למד מאחיתופל, אלא מדוד המלך עצמו, לשם מה ציינו בברייתא שדוד למד מאחיתופל שני דברים, הרי הק"ו אינו קשור כלל לכמות הלימוד, אלא לעובדה שמלך ישראל קרא לזולתו "רבו", ק"ו ששאר ישראל יעשו כן. ובעל כרחך משמע מכך שיש בכמות זו רבותא מסויימת, והדרא קושיא לדוכתא מנא לן להרחיב את הרבותא אף לאות אחת.
(433) פירוש - כמות הלימוד צויינה ["שני דברים בלבד"] כדי שלא נאמר שאחיתופל היה רבו המובהק של דוד, שהרי לימדו רק שני דברים, וכמו שמבאר.
(434) כמו שיבאר בסמוך.
(435) ו"רב מובהק" הוא מי "שרוב חכמתו ממנו" [שו"ע יו"ד סימן רמב סעיף ל]. אמנם יש להעיר, כי רש"י [סוכה נג.] ביאר ש"דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל, והוא היה שם", ונמצא שהלכה זו [שלא להורות בפני רבו] קיימת גם ברב שאינו מובהק. ועיין בשו"ע יו"ד סימן רמב סעיף ד שהובאו דעות שונות בזה.
(436) כמו שכתב בגבורות ה' פמ"ח [קצט:] לגבי מה שאמרו [פסחים קח.] שתלמיד לא יסב אצל רבו, וכתב שיש מקום לומר שהגמרא איירי רק ברבו מובהק, ולא ברב שאינו מובהק, וכלשונו: "למה לא יהיה חלוק בין רבו מובהק לשאינו מובהק, דהא אשכחן בדוכתי אחריתי [קידושין לג.] לענין קימה, דבפני רבו מובהק מלא עיניו, ואילו ברבו שאינו מובהק אין צריך לעמוד רק ד' אמות".
(437) אחיתופל [לדוד].
(438) ודע, שרק לפי המהלך השני ביאר שהברייתא באה לאפוקי מהאפשרות שאחיתופל היה רבו המובהק של דוד, ולא ביאר כן לפי המהלך הראשון. וטעם הדבר, כי רק לפי המהלך השני הוצרכנו למצוא פרנסה לתיבות "אלא שני דברים בלבד", כי הואיל וכמות הלימוד אינה קשורה לעצם הק"ו, לכך הוקשה מדוע היא צויינה כלל, ועל כך ביאר שזה נעשה כדי לאפוקי מן האפשרות שנבאר שאחיתופל היה רבו המובהק של דוד. אך לפי המהלך הראשון שכמות הלימוד היא שייכת לעצם הק"ו [שלימדו שני דברים שאינם דברי תורה, ק"ו לאות אחת של תורה], שוב אין שום דוחק למצוא פרנסה אחרת לתיבות אלו [שהן באות לאפוקי מהאפשרות שאחיתופל היה רבו המובהק של דוד], אלא הן הוצרכו לעצם הק"ו.
(439) נראה שמעדיף פירוש זה על פני פירושו הקודם, כי משמעות לשון הברייתא היא שהק"ו נעשה מהגברא של דוד, ולא מהלימוד של דוד, שהרי הודגש פעמיים בבברייתא שדוד הוא "מלך ישראל", ולפי הפירוש הראשון הק"ו הוא קיים גם ללא הדגשה זו, כי אף אם דוד לא היה מלך ישראל עדיין ניתן למילף הק"ו, שאם כך נהג דוד כלפי מי שלימדו דברים שאינם דברי תורה, ק"ו שיש לנהוג כך כלפי מי שלימדו דברי תורה. אך לפי פירושו השני כל הק"ו הוא בנוי על כך שדוד הוא מלך ישראל, ושאם הוא נהג כך כלפי מי שלימדו תורה, ק"ו ששאר הדיוטות יש עליהם לנהוג כך, ואין התואר "מלך ישראל" שפת יתר, אלא הוא נצרך לגמרי למהלך הק"ו.
(440) בא ליישב את שאלתו השלישית על הברייתא, ששאל למעלה [לפני ציון 402]: "ועוד, שאמר 'אין כבוד אלא תורה', דבר זה אין צריך להביא כאן, כי אין כאן מקומו". ומה שכתב כאן "ואין כבוד אלא לחכמים", משפט זה הוא מצירוף המשפטים "אין כבוד אלא תורה", וכן "שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו'", ולכך כתב "אין כבוד אלא לחכמים". אמנם יש הגורסים בברייתא "ואין כבוד אלא לחכמים" [כמובא בשנויי נוסחאות במשניות], אך כאמור למעלה בשאלתו הביא את הגירסא "אין כבוד אלא תורה".
(441) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 403]: "ופירוש זה, כי הובא בברייתא הזאת דבר זה, מפני שאמר לפני זה 'כל העוסק בתורה מתעלה', הביא אחר כך כמה גדול העלוי הזה, כי מי שלמד מחבירו אפילו אות אחת שייך לנהוג בו כבוד, ודבר זה עלוי הוא בודאי".
(442) במלים של "אין כבוד אלא תורה".
(444) של "ותמימים ינחלו טוב".
(445) כי משווים את ה"ינחלו" שנאמר אצל "תמימים" ["ותמימים ינחלו טוב"] ל"ינחלו" שנאמר אצל "חכמים" ["כבוד חכמים ינחלו"]. וכן כתב כאן החסיד יעב"ץ, וז"ל: "כי רצה להורותנו כי אלה החכמים אשר אנו חייבים לכבדם, אינם חכמי הטבע והתכונה, אלא חכמי התורה הקדושה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, והיא חולקת מכבודה לעוסקים בה, כי הם אוחזים בשם אלקי הכבוד. ולזה הביא ראיה 'ותמימים ינחלו טוב', נאמר כאן 'כבוד חכמים ינחלו', ונאמר 'ותמימים ינחלו טוב', מה להלך הטוב הגמור שאין זולתו, אף כאן לא ינחלו הכבוד כי אם חכמי התורה המסולאים בפז".
(446) נתיב התורה ר"פ יא, הקדמה שלישית לגבורות ה' [יט], נר מצוה [קיח:], ח"א לשבת קיג. [א, נ:], ח"א לנדרים לא: [ב, ה.], ועוד. וראה הערה הבאה. וראה להלן ציון 838.
(447) לשונו בנתיב התורה ר"פ יא [א, מו.]: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים, עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן, מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי אל הכבוד ג"כ, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד. ומפני כך נקרא יניק וחכים גם כן בשם 'זקן', ואין זקן אלא שקנה חכמה [קידושין לב:], וכל זה מפני שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד". וראה נר מצוה [קיח:], ושם הערה 337. ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "כי כל נבדל הוא מפואר למי שמסולק ממנו עכירות הגשמי... שדבר שאינו גשמי נקרא 'תפארת'... כי התפארת הוא ענין נבדל ואינו גשמי". וכן "אין כבוד בדבר החמרי" [לשונו בח"א לנדרים לא: (ב, ה.)]. ואמרו חכמים [שבת קיג.] "'וכבדתו מעשות דרכיך וגו" [ישעיה נח, יג], שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול". ובח"א שם [א, נ:] כתב: "פירוש זה, כי השבת הוא קודש, כדכתיב [שמות לא, יד] 'קודש היא לכם'. כל דבר שהוא קודש, נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת... ומפני זה ראוי יום השבת הקודש לכבוד, כי הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחמרי אינו בעל כבוד. ולפיכך אמר הכתוב [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', שיש לכבד הזקן שקנה החכמה, שאינו גשמי. כי ראוי הכבוד למי שמסולק מן החמרי. ולפיכך ראוי השבת, שהוא יום קודש, נבדל מן הגשמי החמרי, שהרי קודש הוא, ולפיכך ראוי שלא יהא מלבוש של שבת כמו מלבוש של חול, כדי שיהיה האדם מכובד במלבוש שלו, ודבר זה מבואר" [הובא למעלה פ"ד הערות 1873, 1875]. ולפי זה הכבוד הוא ראוי לשכלי משום שהשכלי מסולק מן הפחיתות. ויש למהר"ל הסבר נוסף אודות שהכבוד ראוי לשכלי, ובעוד שכאן ביאר שהוא מצד מעלת השכלי [שהוא מסולק מן החמרי], הרי בהסברו השני ביאר שהוא מצד מעלת הכבוד [שהוא דבר רוחני נבדל], ולא מצד מעלת השכלי, וכלשונו למעלה פ"ד מכ"ב [תמב.]: "הכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד. כי למדריגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, וכדכתיב 'כבוד חכמים ינחלו', הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי, כי הכבוד הוא דבר רוחני, ואינו דבר גשמי, ולכך הכבוד ראוי אל השכלי. וכתיב [ישעיה כד, כג] 'ונגד זקניו כבוד', שתראה כי הכבוד הוא אל הזקנים, שהשכל גם כן אצלם... כי הכבוד ראוי אל כח השכלי" [ראה להלן הערה 521]. וכן להלן משנה ט [לפני הערה 1518] כתב: "כי הכבוד כאשר הוא מן השם יתברך, היא מדריגה רוחנית, כמו שאמר הכתוב 'כבוד חכמים ינחלו', שתראה כי הכבוד ראוי אל החכמים דוקא. וזה מפני כי הכבוד הוא מן השם יתברך, היא מדריגה עליונה רוחנית", וראה להלן ציון 838.
(448) אודות שפלות החמרי, כן כתב למעלה פ"ד מ"ד [פה:], וז"ל: "גוף הגשמי ובמדריגה השפלה, הוא מדריגה הגשמית". וכן "דבר שהוא קדוש, עליון הוא, והחומרי הוא שפל... ומפני זה יאמר כאשר הולך אל ארץ ישראל שהוא 'עולה'... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקרא שפלים, והקדושים נקרא גבוהים" [לשונו בח"א לקידושין סט. (ב, קמז:)]. ובתפארת ישראל ר"פ ד כתב: "מצות התורה... הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא עולם השפל, אל העולם העליון". ובתפארת ישראל פל"א [תע.] כתב: "כי כל ענין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות, ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות" [הובא למעלה פ"ד הערות 1217, 1307, ופ"ה הערה 1583]. ובגבורות ה' פס"ד [רצה.] כתב: "'ואת רגלי מדחי' [תהלים קטז, ח] נאמר על החומר, והוא ידוע שנקרא החומר 'רגל' לפחיתותו, שהוא שפל כמו הרגל". ובנצח ישראל פי"ד [שמז:] כתב: "כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל". וראה להלן הערות 1413, 1460.
(449) כי לחכמים יש את מעלת השכל, וכמו שכתב בנתיב התורה פי"א [א, מט:], וז"ל: "כמו שאמרו [ברכות מב.] 'תכף לתלמיד חכם ברכה' במעשה ידיהם, כי התלמיד חכם הוא הכנה שעל ידם תבא הברכה לעולם, וזולת זה אין העולם הזה ראוי לברכה, כאשר הברכה היא מעולם העליון הנבדל, ולכך על ידי תלמיד חכם, שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קס:] כתב: "אם [החולה] תלמיד חכם הוא, צריך שיחלה עצמו עליו [ברכות יב:]... פירוש התלמיד חכם שיש לו מעלה עליונה, הוא מעלת השכל הנבדל, צריך האדם להתגבר בתפלתו עד שיחלה עליו, שבזה מסלק גופו כאשר יחלה עצמו בשביל הת"ח, שיש לו מדריגה השכלית הנבדלת מן גוף, לכך בשבילו צריך שיחלה עד שמסלק גופו, ודבר זה מבואר". וראה למעלה פ"א הערות 688, 690, 879, פ"ב הערה 1205, ופרק זה הערה 245. וראה להלן הערה 510.
(450) לכך לשון הפסוק הוא [משלי כח, י] "ותמימים ינחלו טוב", כי מדובר בכך שהחכמים הם שכליים, מסולקים מפחיתות החומרי, ודבר שאין בו פחיתות הוא תמים ושלם. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכח.] כתב: "כי יש להם מדריגה עליונה מצד השכל, והשכל בעצמו הוא שלם באין חסרון, כאשר ידוע ממדריגת השכל". ולמעלה פ"ה מי"ט [תנה.] כתב: "תלמידי אברהם, מפני שאין בהם החסרון, אבל יש להם השלימות, ומצד השלימות שיש בהם ראוים לאכול בעולם הזה, ונוחלין לעולם הבא, שהרי אין בהם חסרון והעדר. וכאשר מסולקים מן ההעדר, הם ראוים אל עולם הזה ועולם הבא. וזה שאמר הכתוב [משלי ח, כא] 'להנחיל אוהבי יש', כי היש הוא הפך ההעדר והחסרון... והכל מפני שלימות ותמימות שיש בהם מבלי חסרון".
(451) אודות שהשלם נוחל את הטוב, כן ביאר למעלה פ"ה מי"ט [תנה.], והובא בהערה הקודמת. וראה שם הערה 1957 שנתבאר שם שרק מי שהוא מציאות שלימה נוחל שני העולמות.
(452) פירוש - החסרון מורה על החמרי, והחמרי הוא רע. ובתפארת ישראל פי"ב [קצא:] כתב: "לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החמרי, וזה ידוע, לפי שדבק בחומר ההעדר והחסרון, שהוא רע. ואין ספק בדבר זה כלל, ובארנו באריכות במקום אחר". ושם כוונתו לדברים שכתב למעלה פ"א מ"ב [קעב.], וז"ל: "שלימות האדם עצמו, עד שהוא נחשב הבריאה החשובה שיש בו הטוב, הוא בשביל התורה, כאשר יאמר על האדם שהוא בעל תורה. ודבר זה אין צריך ראיה, כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה כאשר הוא נבדל מן הבהמית. ואין זה רק על ידי התורה השכלית, שבזה נחשב בריאה שלימה טובה, בעל מעלה מצד עצמו, כאשר הוא בעל שכל. וכאשר הוא בעל תורה, אז הוא טוב מצד עצמו. ואין דבר בעולם שעל ידו נחשב האדם עצמו בעל מעלה, רק בתורה, והוא מבואר. כי התורה נקראת 'טוב', שנאמר [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'... וכל מה שנקראת התורה 'טוב' מפני שהיא שכלית לגמרי, לא שכל האנושי כמו שאר חכמות... ולכך התורה היא טוב הגמור בפרט. והפך זה הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ואין להאריך כאן, כי הדבר הזה הוא ברור כי החומר דבק בו הרע... וכל אשר הוא רחוק מן החומר, כמו התורה, שהיא השכל האלקי הברור, הוא טוב לגמרי. ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר, ואז הוא בריאה שלימה טובה, וראוי אליו המציאות. ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא על ידי התורה בלבד, ולא זולת זה".
(453) בא לבאר הסבר שני מדוע הובא כאן המלים "ואין כבוד אלא תורה". ועד כה ביאר ש"מילתא באפי נפשיה הוא, דקאי אדלעיל שאמר [סוף משנה ג] שהעוסק בתורה מתעלה... ואמר ואפילו לא למד ממנו, אם הוא חכם צריך לנהוג בו כבוד" [לשונו למעלה לאחר ציון 439]. ומעתה יבאר שהן ביסוס הראיה מדוד המלך מה שקרא לאחיתופל "רבו אלופו ומיודעו".
(454) פירוש הו"א זו - מה שדוד קרא לאחיתופל "רבו אלופו ומיודעו" לא היה משום הנהגת כבוד ["שצריך לנהוג בו כבוד" (לשון הברייתא)], אלא שכך היה האמת, שאחיתופל היה רבו אלופו ומיודעו של דוד מחמת שלימדו שני דברים.
(455) פירוש - היה ניתן לבאר את מה שדוד כינה את אחיתופל "רבו אלופו ומיודעו" בשני אופנים; (א) הנהגת כבוד על שלימדו שני דברים. (ב) קריאת שם אמיתית על שם שלימדו שני דברים. הואיל והפסוק "כבוד חכמים ינחלו" מורה שהחכמים בפרט ראויים לכבוד, לכך יותר מסתבר לתלות את הנהגת דוד המלך כלפי אחיתופל בהנהגת כבוד, מלתלותו בקריאת שם אמתית, בבחינת "ילמד סתום מן המפורש" [רש"י בראשית ז, ג].
(456) כן מובאת גירסא זו בשנויי נוסחאות במשניות. וכן במסכת כלה רבתי פ"ח איתא "שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, עשאו רבו ואלופו".
(457) כמו שביאר למעלה [פ"א מ"ו] את המשנה "עשה לך רב", שכתב שם [רעז:]: "כי מה שאמר 'עשה לך רב', אין הכונה על הרב שהוא רב מובהק, שעל זה לא היה אומר 'עשה לך רב', אבל פירוש הדבר שיעשה לו רב אף אם אינו ראוי לו להיות רב, וזהו 'עשה לך'". וכן פירש שם הרמב"ם, וז"ל: "'עשה לך רב'. רוצה לומר אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב, עד שתדמה בו שהוא מלמד, ויעלה בידו בעבור זה למוד החכמה. כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו, שהלמוד מעצמו טוב הוא, אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר, והוא יותר מבואר, אפילו היה כמוהו בחכמה, או למטה הימנו". וכן ביאר שם המאירי [הובא שם הערה 858]. הרי הלשון של עשיה כלפי רב מורה שאיירי במי שאינו רבו, ורק עשאו לרבו דרך כבוד.
(458) לכך ראוי לתלות את השמות "רבו אלופו ומיודעו" בכבוד שיש לנהוג כלפי חכמים, ולא בהיות אחיתופל ראוי לשמות אלו באמת, וכמו שביאר.