(657) דע, ש"בזיון התורה" זו נקודה שלא הוזכרה בדבריו על המשנה הקודמת. ומכל מקום נראה לבארו, שכאשר משתמש בכתר תורה להנאתו, בזה מורה שהתורה אינה תכלית לעצמה, אלא היא אמצעי והיכי תמצא להשגת דברים להנאתו, וזה גופא בזיון התורה כאשר התורה נתפסת כאמצעי ולא כתכלית. כי דבר שלא עומד לשמש זולתו, אלא עומד לעצמו, הוא נחשב בעל מציאות בעצם. דוגמה לדבר; חשיבות ישראל לעומת אומות העולם היא שישראל נבראו לעצמם, ואילו האומות נבראו לשמש זולתם, וכמו שכתב למעלה בביאור משנת "כל ישראל" [ע:], וז"ל: "ישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א]... ואף על גב כי כל הנבראים נאמר גם כן עליהם 'מעשה ידיו', כמו שאמרו רז"ל [מגילה י:] 'מעשה ידי טובעים בים, ואתם רוצים לומר שירה', הפרש יש, כי אינם נקראים 'בנים' למקום. ואם הם מעשה ידיו של הקב"ה, אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל, לכך אין עליהם שם 'מעשה ידיו'... אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'" [הובא למעלה פ"ג הערה 599]. דוגמה שניה; אמרו במשנה [ברכות נד.] "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים... ולא יעשנו קפנדריא", ופירש הרמב"ם בפיהמ"ש שם: "'קפנדריא' שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו. וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו כדי שיגיע למקום ידוע. כי אין ראוי להכנס במקום הנכבד ההוא תחילה אלא לענין מעניני תפלה ועבודה". הרי האיסור של קפנדריא הוא שהופך דבר שהוא תכלית לעצמו, לאמצעי לדבר אחר. וראה גו"א דברים פ"ח הערה 27 שנלקטו שם מקבילות ליסוד זה, וכן ראה להלן הערה 681.
(658) כן כתב היעב"ץ כאן: "יתכן לפרש טעם הסמיכות, כי העושה התורה עטרה, הנה הוא מחלל קדושת התורה, וגופו מחולל... אמנם השומט ידו מכל הנאמר, מכבד את התורה ומקדשה, וגופו מכובד על הבריות". ומה שלא מבאר את הסמיכות מצד שהיו באותו זמן, וכפי שביאר למעלה הרבה פעמים [ראה למעלה הערות 166-169, 523], כי נתבאר למעלה [הערה 172] שעדיף למצוא קשר מהותי כאשר הוא ביאור מרווח, רק שאין צורך להדחק במציאת קשר מהותי, כי סדר הדורות הוא גם סבה מספקת. לכך אם ניתן למצוא ברווחה קשר מהותי, יש לעשות כן. והואיל וכאן "מבואר הטעם למה נסמך למאמר שלפני זה", לכך יש לנקוט בהסבר זה. וראה להלן הערה 679.
(659) ואם תאמר, הרי נאמר בפסוק שרק בשמאל התורה יש עושר וכבוד, ולא בימין התורה, ואיך ניתן ללמוד מפסוק זה "כי התורה היא עצם הכבוד", והרי ימין חשוב משמאל [ח"א לב"ב עג: (ג, צא.)]. אך כוונתו מבוארת על פי גמרא ערוכה, שאמרו [שבת סג.] "מאי דכתיב 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד', אלא בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא [בתמיה]. אלא למיימינין בה אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". הרי שגם בימין התורה יש עושר וכבוד, ולהלן משנה ט [לפני ציון 823] הביא את המאמר ובארו. נמצא שהתורה היא עצם הכבוד.
(660) וכבר נתבאר [למעלה הערות 312, 432] שכבוד החכמים הוא כבוד התורה. ובח"א לסנהדרין ק. [ג, רל.] כתב: "רבנן הם התורה בעולם". ואודות שהחכמים ראויים בפרט לכבוד, ראה למעלה הערות 150, 506.
(661) בנתיב התורה ר"פ יא הביא המאמר, וכתב: "וכבר בארנו זה אצל 'המכבד את התורה' במסכת אבות. וכל זה כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות. ואילו השכל הנבדל מן החומר, הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים, עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן, מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד. ומפני כך נקרא יניק וחכים גם כן בשם 'זקן' [קידושין לב:], ואין זקן אלא שקנה חכמה [שם]. וכל זה מפני שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד" [הובא למעלה הערה 150].
(662) פירוש - כאשר אדם מתחבר אל דבר שיש לו מעלה מובהקת, הרי אותה מעלה מובהקת מגיעה גם אל האדם המתחבר אל הדבר. וכך כאשר אדם מתחבר אל הכבוד, שהתורה היא עצם הכבוד, הרי הכבוד של התורה חל גם על האדם המתחבר אל התורה. וכן אמרו [שבת מח:] "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו". ועוד אמרו [ב"ק צב:] "כל המחובר לטהור, טהור". ובבאר הגולה בבאר הראשון [קג.] כתב: "המחובר לטמא, טמא". ושם בבאר הששי [ריא:] כתב: "וכאשר הנשמה היא בגוף, יש עליה משפט גוף גשמי, שהגשמי מוגבל". ושם בבאר השביעי [שסד.] כתב: "אותם שיש להם חיבור וצירוף אל תלמיד חכם, נחשבים כמשפט תלמיד חכם, כי המחובר לדבר הרי הוא כמוהו" [הובא למעלה פ"ב הערה 500]. ולמעלה פ"ב מ"ה [תקעא:] כתב: "כי האדם שיש בו החכמה, מצד כי גופו מחובר לשכל, הנה יש בו זכות החומר. כי אין ספק כי לא ישוה גוף האדם וגוף הבהמה; כי גוף הבהמה מפני שאין גוף שלה קרוב אל השכל, היא בעלת חומר עב וגס לגמרי. אבל גוף האדם, מפני שהאדם הוא בעל שכל, חומר שלו דק וזך. וכאשר הוא בעל חכמה לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי". ובגו"א שמות פכ"ה אות יז כתב: "כל המחובר לדבר, הרי הוא בטל אצלו [להיות] כמוהו", ושם הערה 151. וראה להלן הערה 690.
(663) פירוש - האופן היחידי להתחבר לכבוד הוא על ידי נתינת כבוד למכובד, ובזה גם מקבל הכבוד. ובסמוך יבאר מדוע כשלומד תורה אין בכך התחברות לתורה.
(664) פירוש - אין האדם עצם הכבוד, לכך ההתחברות אל האדם אינה מביאה לקבלת כבוד. ובנר מצוה [קיח:] כתב: "עולם הזה [האדם]... אינו כולו כבוד. כי יש בו הגוף שיש בו כמה דברים של גנות. גם בא לעולם שלא בכבוד, כאשר הוא ערום... גם נמצא בו הגנאי בצואה ובשתן ושאר דבר". ואם תאמר, הרי אמרו למעלה [משנה א] "איזהו המכובד, המכבד את הבריות". ויש לומר, ששם הכבוד שמתקבל אינו מחמת שהמכבד התחבר אל הכבוד, אלא הוא משום שעשה דבר המורה שהוא ראוי לכבוד, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 121]: "לכך אמר 'איזה מכובד המכבד את הבריות', וזה יחשב 'מכובד' כאשר עמו הכבוד, שכאשר מכבד את הבריות הנה הכבוד אתו... שהמכובד חולק כבוד לאחר, והכבוד הזה הוא מצד עצמו, לא מצד הזולת. והביא ראיה ממה שכתוב [ש"א ב, ל] 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'... 'כי מכבדי' כאשר הם מכבדין אותו, הם בעלי כבוד. ומאחר שהם בעלי כבוד, אכבד אותם גם כן. ומזה תראה כי מי שמכבד את אחר הוא בעל כבוד, ולו נאה לכבד". א"כ אין הכבוד המתקבל אצל המכבד מחמת שהתחבר אל הכבוד, אלא מחמת שעשה מעשה המורה שהוא ראוי לכבוד [ראה שם הערה 123]. אך במשנתינו איירי שהכבוד של המכובד חל על המכבד מחמת החבור אל עצם הכבוד, והכבוד הזה רק שייך במכבד את התורה, שהיא עצם הכבוד.
(665) אודות שהלומד תורה מתחבר לתורה, כן אמרו חכמים [ברכות סג:] "חביבה התורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני". ועוד אמרו [עירובין נד:] "למה נמשלו דברי תורה לאילת, לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה... שמעלת חן על לומדיה". ובאליהו זוטא פרק יד אמרו: "אין דברי תורה נבלעים בלב האדם אלא במי שהוא עיף [צמא] להם". ובהקדמה לתפארת ישראל [יג:] כתב: "כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה", הרי "חביבות" היא דביקות. ובח"א לנדרים סב. [ב, כב.] כתב: "אם למד תורה לא מצד אהבת התורה, רק לכונה אחרת... אין לו חבור ודבוק אל התורה, כאשר לא ילמד תורה מצד עצמה... שאז אינו דבק בתורה כאשר אין כונתו רק לשם כבוד". אך אם לומד תורה כדבעי, הרי היא נבללת ונבלעת בדמו, ומתחברת עמו. ובהקדמה המפורסמת של האגלי טל כתב: "עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה". ושם מציין לעיין ברש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק, שכתב "ודבק ולא בזכר - דליכא דיבוק, דמתוך שאין הנשכב נהנה, אינו נדבק עמו". הרי במקום שיש הנאה, יש גם דיבוק. והואיל והתורה חביבה על לומדיה, ממילא התורה נדבקת בלומדיה.
(666) נראה פירושו על פי מה שכתב בהקדמה לתפארת ישראל [יג:], וז"ל: "התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד. כי כאשר באים ללמוד תורה, ואהבתם אל התורה, אין בלמוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשנים. כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה, אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה, שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה... שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סבה לתורה" [הובא למעלה פ"ג הערה 959]. והרי הכבוד של התורה הוא מחמת שכליות התורה [כמבואר למעלה בהערה 661], ושכליות התורה היא משום שהתורה היא דבר ה' [כמבואר למעלה הערה 533]. ולכך כאשר לומד תורה ומתחבר אליה דרך לימודו, הרי התחברות זו היא אל התורה מצד עצמה, ולא התחברות אל נותן התורה. ולכך אין בלימוד של תורה התחברות אל הכבוד של תורה.
(667) כי ההפכים אינם נמצאים יחד, כן ביאר למעלה פ"ג מי"ג [לפני ציון 1368], שכתב: "כי אין שני ההפכים נמצאו כאחד". ובבאר הגולה הבאר הרביעי [שכ:] כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "שני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". וכן הוא שם בדברים פ"י ריש אות ט. ולהלן פ"ו תחילת מ"ה כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קפב:] ושם הערה 174, שם פכ"ג הערה 2, דרוש על התורה [י:, טז:], באר הגולה באר השלישי הערה 55, שם בבאר הרביעי הערה 1292, ועוד ועוד. ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בשעת הסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. והחובת הלבבות בשער השמיני פרק ג כתב: "כבר אמר אחד מן החכמים, כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא". [הובא למעלה פ"ג הערה 1368]
(668) כי ההפך מהדבר הוא מרוחק מהדבר, כי ההפכים כוללים את הכל, וכמבואר להלן משנה כב [ד"ה וכל זה], וזהו משום שההפכים עומדים זה מול זה מהקצה אל הקצה, ולכך אין לך רחוק יותר מההפך.
(669) בנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "בפרק במה מדליקין [שבת כג:]... דמוקיר רבנן הוו ליה חתנותא רבנן... מאן דמוקיר רבנן, בשביל שמכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה, כמו שכתוב [ש"א ב, ל] 'כי מכבדי אכבד'. ומפני זה יהיה לו חתנותא רבנן, שחתניו הם כבודו בלבד. ואין דומה דבר זה לבן, שהוא עצמו ובשרו של אדם. אבל חתנותא אינם עצמו, רק הם כבודו, שהכבוד דבק עם האדם בלבד, ואינו האדם עצמו. וכן חתניו הם כבודו בלבד, שהם דבקים בו, ודבר זה ידוע" [הובא למעלה הערה 128]. וכן כתב בח"א לשבת כג: [א, ז:], ושם צירף זאת למשנתינו "המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".
(670) אמנם לא ביאר מהי ההדגשה של "גופו מכובד על הבריות", ו"גופו מחולל על הבריות". והחסיד יעב"ץ ביאר זאת בזה"ל: "לשון 'גופו' כמו עצמו, כמו [פסחים קיד.] 'גופו של פסח', 'גופי הלכות' [ראה שבת לב.], וכן הרבה בלשונם ז"ל". ועיין ביערות דבש חלק ראשון דרוש יב שביאר "גופו" כפשוטו, שאיירי לאחר מותו, שאינו אלא גוף.
(671) פירוש - לאחר שביאר שהמכבד את התורה גופו מכובד משום שהוא מחובר אל הכבוד, א"כ הרודף אחר הכבוד הוא עוד יותר מחובר אל הכבוד, שהרי אץ ורודף אחריו, ומ"מ שנינו [עירובין יג:] "כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו".
(672) לשונו בדרשת לשבת תשובה [עג.]: "הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי אין הרדיפה אחר הכבוד כמו מי שרודף אחר השכר ואחר הריוח. שזה בודאי כאשר הוא רודף אחר הריוח, 'ויד חרוצים תעשיר' [משלי י, ד]. אבל מי שרודף אחר הכבוד, ובודאי מה שרודף אחר הכבוד אין זה כבודו ותפארתו, והוא גנאי לו שאינו שפל ברך. ומאחר שדבר זה אינו כבודו, והוא גנאי לו, איך ישתדל הכבוד בדבר שהוא הפך הכבוד. ולפיכך כאשר רודף אחר הכבוד, בזה עצמו הכבוד בורח ממנו" [הובא למעלה הערה 621]. ולהלן פ"ו מ"ז אמרו שהקנין הל"ו של התורה הוא "מתרחק מן הכבוד", וכתב לבאר: "הל"ו, ומתרחק מן הכבוד, ואינו רודף אחר הכבוד. ודבר זה מבואר ממה שאמרו כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורחת ממנו. והבורח מן הכבוד, הכבוד רודפת אחריו. ו'אין כבוד אלא תורה' [להלן פ"ו מ"ד], שעל ידי התורה האדם יורש הכבוד הגמור. ולפיכך אם בורח מן הכבוד, יורש כבוד התורה, שהיא עיקר הכבוד, וכבר בארנו זה באריכות אצל 'המכבד את התורה'. ואם אינו בורח מן הכבוד, אינו ראוי לכבוד התורה". וראה הערה הבאה.
(673) פירוש - מלבד שהרדיפה לאחר כבוד היא גנאי ודחיית הכבוד [כמבואר בהערה הקודמת], הרי היא מופקעת מצד עצמה מלהחשב כהתחברות אל הכבוד. ונראה ביאורו על פי דבריו בנתיב הענוה פ"ו [ב, יג:], שכתב: "ואמר [עירובין יג:] 'כל המחזיר אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו'. ודבר זה כי עצם הכבוד הוא מזולתו, שאחרים נותנין לו כבוד... ולפיכך הרודף אחר הכבוד שיהיה מגיע הכבוד אליו על ידי עצמו, הכבוד בורח ממנו, שהרי אין הכבוד לאדם מעצמו, רק מזולתו. ואם בורח מן הכבוד עד שאין הכבוד לגמרי ממנו, זה שראוי אליו הכבוד שהוא מזולתו, ולכך הכבוד רודף אחריו" [הובא למעלה הערה 120].
(674) לשון רש"י במשנה: "כל המכבד את התורה - שאינו מניחה אלא במקום קדוש, ולא על ספסל שיושבים בו בני אדם, גם לא תורה על גבי תורה". וכן פירש הרבינו יונה כאן, וז"ל: "איזהו כבוד התורה, שלא יניח ספרים בקרקע, ולא ישב בספסל ובכסא שהם עומדים שם כנגדם בשוה". וכן הרמב"ם בפיהמ"ש כאן מבאר שכבוד התורה הוא כבוד לספרים.
(675) "לעושר גדול כזה" [רש"י שם].
(676) לשון הגמרא במילואו הוא: "עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין, אמר לו בשביל שמעשרין... שבבבל במה הן זוכין, אמר לו בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין, אמר לו בשביל שמכבדין את השבת". וראה בח"א שם [א, סא.] בביאור המאמר.
(677) בח"א לשבת קיט. [א, סא:] כתב: "רש"י ז"ל פירש שמכבד את התורה, אינו יושב על הספסל שהתורה עליה. ופירש הוא זה על התורה עצמה [ולא על ת"ח]. ואין נראה כמו שבארנו במסכת אבות. אבל המכבד ת"ח נקרא שמכבד את התורה, כי הוא עושה בשביל התורה" [ראה למעלה הערה 312].
(678) לשון הגמרא "כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה. דאילו בספר תורה כתיב [דברים כה, ג] 'ארבעים', ואתו רבנן בצרו חדא". ובביאור המאמר, ראה נתיב התורה פי"א [א, מו:]. ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפו:] כתב, וז"ל: "כאשר תתבוננו במעשה השם יתברך, שכל אשר נברא צריך תקון ועשייה. הרי החטים צריכים תקון לעשות אותם כדי שיהיו מתוקנים לאדם, ולא נבראו מן השם יתברך שיהיו חטים גמורים. ובמדרש [ב"ר יא, ו] כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תקון ועשייה אחרת; כגון חטים צריכים לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק... ומפני כי התורה ניתנה מן השם יתברך על ידי הנביא, ומעלת השכל הוא יותר מן הנביא, וכמו שאמרו [ב"ב יב.] חכם עדיף מנביא. לפיכך כמו שפועל השכל הוא יותר גדול מן הטבע... כך פעולת השכל יותר גדול מן הנבואה, שכך אמרו ז"ל 'חכם עדיף מנביא'. ולכך החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה [הובא למעלה פ"א הערה 167]... וזה אמרם כמה טפשאי הנהו גברי דקיימי מקמי ספר תורה ומקמי תלמיד חכם לא קיימי, הרי בתורה כתיב 'ארבעים יכנו', ואתו רבנן ובצרי חדא. דבר זה מורה על הדברים שאמרנו, כי בירור התורה הוא על ידי חכמים שיש להם שכל נבדל, והשכל למעלה מן הנבואה, והשכל מברר הכל [הובא למעלה פ"א הערה 1425]... כי כל הדברים הם שיושלמו על ידי האדם השכלי, וכך התורה באה לעולם כמו שבאו לעולם כל הדברים הטבעיים, שלא באו לעולם מבוררים לגמרי, רק כי האדם השכלי צריך לברר אותם".