(640) בנוסף לסמיכות המאמרים שבין משנה ד למשנה ג.
(641) כמבואר למעלה בסוף משנה ד מציון 633 ואילך. ובנתיב התורה פ"ה [א, כו.] כתב: "אין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה, כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב, כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו". ובנתיב התורה פ"ט [א, מ:] כתב: "מכל מקום לדברי הכל התורה שנתן השם יתברך לאדם, על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית, ועל ידי התורה סלוק הגופני, ויש לו דביקות עם השם יתברך" [ראה למעלה פ"א הערות 1166, 1241, ובפרק זה הערה 356]. ולמעלה פ"א מי"ג [שמט:] כתב: "כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר דביקות בו יתברך".
(642) כי על ידי קבלת עול תורה האדם נדבק בהשם יתברך, ונמצא מעל ומעבר לעול מלכות ועול דרך ארץ, וכמו שהולך ומבאר.
(643) ברכות לה: "תנו רבנן, 'ואספת דגנך' [דברים יא, יד] מה תלמוד לומר, לפי שנאמר [יהושע א, ח] 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה". ומדברי רבי שמעון בן יוחאי נלמד לדברי רבי ישמעאל, שההנהגה של דרך ארץ ומנהגו של עולם שהזכיר הוא "לחרוש ולזרוע ושאר צרכיו". ובביאורי הגר"א כאן הביא תחילת דברי הגמרא שם.
(644) כן מבואר בבאר הגולה באר הרביעי [תעו:], וז"ל: "כאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו". ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים. והוא יתברך מושל על כל, מכל מקום יש לשמש שֵם ממשלה. וכאשר בני אדם אינם עוברים את העולם הטבע לעבוד את ה' כמו שראוי לעשות, רק הם נשארים בעולם הטבע... תחת החמה, אשר העולם הזה התחתון הוא תחתיו, בזה עושים הם החמה למלך, כאשר אינם מקבלים מלכות שמים על כל, רק נשארים אצל החמה". ולהלכה מצינו שאם ראה אדם באצטגנינות יום שאינו טוב לעשות בו מלאכה, לא יעשה, ולא יסמוך על הנס [פסחים סד:], שאסור ללכת נגד המזלות [בית יוסף יורה דעה סימן קעט בשם הרמב"ן בתשובה, ורמ"א שם סעיף ב]. וכן מצינו שביאר שהטבע נקרא "מלך", וכמו שכתב בנתיב הזריזות פ"א [ב, קפב.]: "כמו שיש למין האדם מלך מסדר עניניהם, כך יש לכל המינים שנמשכים אחר הסדר בעצמם, והטבע הוא מלך שלהם" [הובא למעלה בהערה 292]. וממילא מתבאר ש"האדם הוא משועבד להנהגת הטבע".
(645) "הנהגה הנימוסית" היא הנהגה של המלכות התלויה בבחירתו של המלך, וכמו שכתב באור חדש [קלז.] שהמן הרשע טען כנגד ישראל "שיש להם חקים אשר אין טעם והבנה להם, כמו כל החקים שבתורה, ואינם כמו דת נימוסית, אשר הוא תקון המלך כדי לקיים קבוץ המדינה". ואודות לשונו "אשר מתחדש מן הבחירה", הנה אמרו חכמים [קידושין לב:] "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום", וכתב לבאר בנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו.], וז"ל: "מה שאמר שיצר הרע מתחדש בכל יום... בעבור כח היצר הרע שהוא כח שטן כח מלאך המות, שזה הכח אינו דבר טבעי אשר הוא תחת השמש [שעל כך נאמר "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט)], אבל כחו בא מן הכח אשר הוא על השמש. ומפני זה נאמר על היצר הרע שהוא מתחדש בכל יום על האדם, שכל דבר שכח שלו הוא בא ממדריגה עליונה שהוא על הטבע, נקרא כי הוא מתחדש בכל יום ויום". והואיל ואיירי כאן בהנהגה שניה, הרי היא באה ממקום עליון יותר מאשר הטבע [שהוא הנהגה ראשונה], ולכך יש כאן התחדשות מן הבחירה [ראה למעלה הערה 42]. ולהלן [הערה 657] מבואר שהאדם השכלי הוא למעלה מהטבע, וזו ההתחדשות שהוזכרה כאן.
(646) ביחס שבין שתי הנהגות אלו, הנה להלן פ"ה מ"ד אמרו "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה על הים", וכתב שם לבאר [ד"ה ויש להקשות]: "ויש להקשות, אחר שעשה הקב"ה עשרה נסים עם ישראל במצרים, למה הוצרך לעשות על הים. ויראה לומר, כי השם יתברך עשה נסים לישראל כדי שיהיו אל השם יתברך לגמרי... ומפני כי ההצלה היא בשנים; האחד ההצלה מן המתנגד הוא האדם, שהוא בעל בחירה ובעל שכל. והמתנגד השני הוא הטבע. והמתנגד שהוא האדם, שהוא בעל שכל, מצד מה הוא יותר קשה מן המתנגד הטבעי, כי המתנגד הזה מחשב תמיד בחכמתו להתגבר על מתנגדו, ולפיכך מצד מה הוא קשה מן הדבר הטבעי, שהוא הולך לפי טבעו... ומצד מה אינו קשה כל כך, כי אפשר שישתנה דעתו ויבטל מן מה שהיה מתנגד. אבל הטבעי אינו כך, כי לעולם הוא עומד. ולפיכך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים על ידי נסים, והציל אותם מן המתנגד שהוא בעל שכל, הוא פרעה ומצריים, שהיו באים עליהם בכח ובגבורה, והיו עומדים בפניהם שלא יצאו מתוכם, והשם יתברך הוציא אותם. וגם עשה עמהם ניסים על הים, שהוא מתנגד הטבע, שלא היו עוד תחת רשות פרעה, הוציא את ישראל מתוך הים, וקרע להם הים הטבעי שהיה עומד בפניהם. והרי הציל את ישראל ממתנגד הטבעי, וממתנגד בעל שכל". וראה בסמוך הערה 649, שכינה את ההנהגה השניה על שם הבחירה של האדם.
(647) ברכות יז. "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב ["שאין אנו עושים רצונך" (רש"י שם)] שאור שבעיסה ["יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו" (רש"י שם)] ושעבוד מלכיות". הרי שהאדם משועבד לטבע [יצה"ר, וכמבואר להלן ציון 657 שמלאך המות הוא מורה על הטבע, ומלאה"מ ויצה"ר חד הם (ב"ב טז.)], ומשועבד למלכות ["שעבוד מלכיות"]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תפ.] כתב: "הנה במה שכל בני אדם הם תחת המלך". ובגו"א בראשית פמ"ט אות יב כתב: "כי העיר [החמור] מיוחד לתשמיש ולכל צרכי האדם, והעם למלך כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו [שבת קנב.] 'דעל סוס - מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על הבהמה, כמו המלך שהוא רוכב על העם", וראה שם הערה 68. אוזן מלים תבחן, כאשר אחי יוסף התרעמו ליוסף, נאמר [בראשית לז, ח] "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו וגו'". מדוע ברישא אמרו "עלינו" ובסיפא "בנו". אלא שכאשר איירי במלכות, האדם הוא תחת המלך, כי קבלוהו ברצון עליהם [ראה גו"א בראשית פי"ז אות א]. מה שאין כן בממשלה, שנעשה בעל כרחו ושלא ברצון האדם, ולכך ממשלתו היא "בנו", אך לא "עלינו". וזהו שביאר שם הראב"ע "המלוך תמלוך או משול תמשול, אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה".
(648) ההדגשה בשלש המלים "שנתן השם יתברך" באה לבאר מדוע המקבל עליו עול תורה [שהיא ההנהגה השלישית] יש לו דביקות עם השם יתברך, ועל כך כתב שהואיל ותורה ניתנה על ידי השם יתברך, לכך הדבק בתורה דבק בנותן התורה, ומעין מה שכתב למעלה במשנה ב [לפני ציון 355], וז"ל: "התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך, ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה". ואודות הנהגת העולם על ידי התורה, הנה אמרו חכמים [ברכות לג:] "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתיקין אותו... מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות". ובתפארת ישראל פ"ו [קא:] כתב: "שאין ראוי שיהיו מדות השם יתברך, אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות, על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל, להנהיג באמת וביושר. אבל הרחמנות אין בו מדת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי. ועם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המדה שהיא בתמידות הוא מדת הדין, שבה מנהיג את עולמו... הנהגה התמידית היא דין לפי שהוא יושר, ודבר זה ראוי. והאומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך', הוא עושה מדותיו שהוא יתברך מנהיג בהן עולמו, רחמים, שהוא מנהיג עולמו בתמידות ברחמים, ודבר זה הוא יציאה מן היושר, מה שאין ראוי". הרי שמצות ה' הן הנהגת ה' את העולם בתמידיות [ראה להלן פ"ד הערה 1427]. ואודות שהתורה היא סדר אלקי, ראה למעלה בהקדמה הערות 25, 45, ובפרק זה הערה 376.
(649) "למעלה מן הטבע" זו כנגד ההנהגה הראשונה, ו"למעלה מן הבחירה" זו כנגד ההנהגה השניה, וראה הערה 646 בביאור שהנהגה זו נקראת על שם הבחירה של האדם.
(650) בנתיב העבודה פ"ז [א, צו:] ביאר גם שיש שלש הנהגות בעולם, כאשר שתי ההנהגות הראשונות שהזכיר שם מקבילות להנהגה הראשונה והשלישית שהזכיר כאן, וז"ל: "ודע עוד כי אלו ג' ברכות, דהיינו ברכת יוצר אור, אהבה רבה, אמת ויציב, הם באים על ג' הנהגות. ההנהגה הראשונה היא הנהגת סדר עולם. השנית היא הנהגת שכלית, ודבר זה למעלה מן הטבע. הנהגה הג' הוא הנהגה שלא בטבע, מה שמחדש נסים ונפלאות, וזהו הנהגה שלישית. ולא תמצא הנהגה יותר מאלו שלשה; האחת היא הנהגה בסדר הטבעי, השניה הנהגה בסדר השכלי, הג' היא הנהגה שלא בטבע. ולכך כנגד זה ג' ברכות; 'יוצר המאורות' הנהגה של המאורות בסדר הטבע. ואחר כך על התורה, היא הנהגה שכלית. הנהגה ג' היא הנהגה שלא בטבע, כמו שהיה יציאת מצרים". נמצא שההנהגה הראשונה והשלישית שהזכיר כאן [הנהגת הטבע והנהגת התורה] מקבילות לשתי ההנהגות הראשונות שהזכיר שם.
(651) נראה להטעים זאת, שהנה יש לשאול מדוע אמרו "כל המקבל עול תורה מעבירין וכו'", ולא אמרו "כל הלומד תורה", או "כל העוסק בתורה" [עיין בשמירת הלשון ח"א שער התורה פרק ג מה שעמד על זה]. אלא שקבלת עול עומדת כנגד האפשרות שילמד תורה במנותק מנותן התורה, וכפי שכתב בנתיב התורה ס"פ ז [א, לב:], בביאור דברי הגמרא [נדרים פא.] שחורבן הארץ היה משום שלא ברכו בתורה תחילה, וז"ל: "ויש לשאול, מאחר שמצוה לברך בתורה תחלה, אם כן למה לא היו מברכים בתורה תחלה. אבל פירוש דבר זה, כי הברכה יש לו לברך בפה וגם בלב, וראוי שלגודל הטובה שנתן השם יתברך את התורה, כן ראוי שתהיה הברכה בכל לבבם, כפי רוב הטובה שנתן להם התורה... שהרי אף כי המצות הם עול על האדם, ועם כל זה מקיים המצוה ומברך השם שנתן לו המצות, ודבר זה הוא ברכה גמורה בכל לבבו, כאשר הוא מברך השם יתברך על דבר שנתן לו, והיא לעול אליו, ולפיכך אין צריך שיהיה כל כך בכל לבו. אבל תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, ואוהבים התורה, וחפצים בה מצד עצם התורה שהיא חכמה, כי כל אדם בטבע אוהב החכמה, ולפיכך אין למוד התורה מורה על אהבת השם יתברך בשביל שנתן להם התורה. ולפיכך אין הברכה של תורה דומה אל ברכת המצות, שהוא לעול על האדם, אלא אם היה מכוין ביותר כאשר מברך על התורה... ודבר זה הוא קשה ביותר שיעשה זה, ולא נמצא, וזה שאמר 'שאין מברכין בתורה תחלה'". הרי ביאר שקבלת עול מסירה את החשש שמא תנותק המצוה והתורה מנותנה, אך ללא קבלת עול עדיין קיים החשש שמא תנותק המצוה והתורה מנותנה. ולכך ברי הוא שאם מקבל עליו עול תורה "אז הוא עם השם יתברך". וראה להלן הערה 663.
(652) אודות שהטבע הוא מצד עולם הזה, כן כתב בנצח ישראל פי"ט [תכט.], וז"ל: "כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית". ובגבורות ה' פנ"ה [רמה.] כתב: "הטבע הוא שליח של הקב"ה לפעול בעולם הזה, וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע, והוא שליח המקום". ובגבורות ה' פנ"ח [רנז:] כתב: "דע כי העולם הזה הוא עולם הטבע, וכאשר הביא השם יתברך הנסים על מצרים, הביא אותם מעולם העליון, הוא עולם הנבדל, אשר משם באים הנסים", ומעין זה כתב להלן פ"ה מ"ו [ד"ה אבל אם]. ובח"א לע"ז ג. [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי". ובאור חדש [קפג.] כתב: "כי הטבע הוא חמרי, כאשר ידוע". ובנצח ישראל פ"ב [לה.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ואודות שמלכיות הן מצד עולם הזה, הרי כך אמרו [ברכות לד:] "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", הרי ששעבוד מלכיות הוא מצד עולם הזה. ובנצח ישראל ר"פ כא [תמד.] כתב: "כי המלכיות האלו [ארבע מלכיות] הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה... הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה... וכנגד זה עמדו בעולם... האומות שהם נוטים אל הגשמי... ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם... כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה". וכן כתב בתחילת נר מצוה [ד:], וז"ל: "ואם כן יש לשאול, על מה זה ולמה זה סדר השם יתברך בעולמו שיהיו ד' מלכיות. וביאור זה כי ראוי שיהיו נרמזים אלו ד' מלכיות בראשית הבריאה. כי אלו ד' מלכיות שהם מושלים בעולם, לא היו רק בשביל כי אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון. והחסרון הזה הם ד' מלכיות, לפי שהמלכיות האלו ממעטים כבוד השם יתברך בעולמו. וכאשר נברא העולם מן השם יתברך, היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך, כי השם יתברך ברא הכל. ולכך הכל ראוי שיהיה נברא לכבודו. אבל כאשר נמצא ממנו הבריאה, אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל. אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם, שהוא העלול. ומזה ימשך החסרון, שהיו המלכיות מושלים בעולם, והם יוצאים מן כבוד השם יתברך". ובדרוש על התורה [כט:] משמע שאף מלכות ישראל שייכת לעוה"ז, שכתב שם "וכל זה בעולם הזה, אשר שייך בו מלכות", ושם איירי בפסוק [שמות יט, ו] "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", וכמובא בהערה הבאה. וראה ציון 665.
(653) לשונו בדרוש על התורה [כט:]: "ואמר [שמות יט, ד] 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', רוצה לומר שתמשלו בזולתכם, זהו 'ממלכת'. וכדי שלא יאמרו כי לעתים ימשלו אחרים בהם, אמר 'כהנים', שאין מי שימשול על הכהן המשועבד אל השם יתברך, עד שאי אפשר לזולתו לשעבד בו". ובסוטה ה: אמרו "כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה", וכתב שם בח"א [ב, לה:]: "כי השם דרכיו, שאין עושה מעשה בדעת ראשון כלל, רק אומר אם יעשה יארע לו כך וכך, ויבא לידי רע, ולפיכך זוכה ורואה בישועת אלוקינו, שהנהגתו לא על פי הנהגה הראשונה שהיא הנהגת הטבע, רק הנהגה עליונה אלקית יותר למעלה מהנהגה ראשונה. כשם שהנהגתו אינו כהנהגה ראשונה, דהיינו דעת ראשון, רק הוא הנהגה עליונה, והבן זה". ובפירוש החסיד היעב"ץ כאן כתב: "כי הדבק במלך מלכי המלכים, ועובד אותו, איך ישועבד למי שלמטה ממנו".
(654) בגמרא שלפנינו ליתא לתיבות "אומה ולשון", אבל כך היא הגירסא בעין יעקב, ודרכו להביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה בהקדמה הערה 30, ובפרק זה הערה 76].
(655) בגמרא ובעין יעקב שלפנינו איתא "'אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם', חבלתם מעשיכם [שעשו את העגל] 'אכן כאדם תמותון'".
(656) בתפארת ישראל פל"ה הביא מאמר זה, וכתב לבאר [תקיז.]: "פירוש כי מה שאמר הכתוב 'אלהים אתם' רוצה לומר שאין מיתה בבני אלהים, ו'בני עליון' רוצה לומר כשם שהוא יתברך על כל, כך תהיו בתחתונים עליון על כל האומות עכו"ם, שהם בתחתונים. וכאשר חבלתם 'כאדם תמותון', שלא תהיו חירות ממלאך המות, וכאחד השרים שהם נופלים ממדרגתם, כך תהיו אתם נופלים. ומפני כך כאשר נתנו להם לוחות הראשונות היו במעלה הזאת... הא לא קבלו ישראל את התורה רק שלא יהיו אומה ולשון שולטין בהם".
(657) אמרו חכמים [יבמות סג:] שאשה רעה היא קשה ממות, וכתב על כך בח"א שם [א, קלח.], וז"ל: "כי המות אינו רק העדר בלבד, אבל האשה שהיא אדם שכלי, והיא רע, וזהו יותר ממה ששולט עליו המות. שלא יבא המות רק בטבע ובהנהגות העולם, שדבק באדם ההעדר, וזהו מצד החומרי. אבל האשה שהיא אדם שכלי, ובא ממנה הרע בדבר שהוא מצד השכלי, הוא יותר רע" [ראה למעלה הערה 645]. ובנתיב גמילות חסד פ"ד [א, קסא.] כתב: "ידוע כי הצדיקים מיתתן בידי הקב"ה, ולא בידי מלאך המות כלל" [הובא למעלה הערה 453], כי הצדיקים אינם נמסרים לטבע [כמבואר בגבורות ה' פס"א (רעז:)]. ובגבורות ה' פס"ד [רצה:] כתב: "המיתה טבעית לבני אדם מצד החומר". ובב"ב ט: אמרו שצדקה מצלת מן המיתה, וכתב על בח"א שם [ג, סג.] בזה"ל: "הצדקה מעשה אלקי בלתי טבעי, והיא קודש אל הש"י. ולפיכך הצדקה מבטלת המיתה, שהמיתה היא מצד עולם הזה הטבעי, והצדקה שיש לה מדריגה ומעלה אלקית, מבטלת המיתה... המיתה מצד ההעדר שדבק בחומר, והוא מצד עולם הזה, אבל הצדקה היא מצד הצורה, ובזה הצדקה יש לה מדריגה נבדלת לגמרי על העולם".
(658) לשונו בח"א לב"ב ח: [ג, נט:]: "מיתה חרב... המיתה שהיא טבעית כהנהגת העולם מעצמו, וחרב שלא כהנהגת העולם לגמרי, על ידי האדם". ואודות שפועל האדם הוא אינו טבעי, הנה בתפארת ישראל פ"ב הקדיש את כל הפרק לבאר ענין זה, ובתוך דבריו שם כתב [נא:]: "מעשה האדם, במה שהוא פעל האדם שהוא בעל שכל, יותר במדרגה מן הטבע, שהוא כח חמרי בלבד... כי פעל השכל הוא על הטבע".
(659) להלן פ"ו מ"ג, ונקרא "פרק שנו", כי המשנה הראשונה בפרק מתחילה במשפט "שנו חכמים בלשון המשנה". וכן הזכיר למעלה בהקדמה [נ:], ובפרק זה [לפני ציון 365].
(660) בח"א לקידושין סט. [ב, קמז:] כתב: "ארץ ישראל גבוה מכל הארצות... כי א"י קדושה מכל הארצות... ודבר שהוא קדוש - עליון הוא. והחומרי הוא השפל... ומפני זה יאמר כאשר הולך אל ארץ ישראל שהוא 'עולה'... שכל הדברים אשר אין להם קדושה נקראים שפלים, והקדושים נקראים גבוהים" [הובא למעלה פ"א הערות 372, 1546]. וכמו שההולך לא"י נקרא שהוא עולה, כך הלומד תורה הוא מתעלה. ולמעלה פ"א מ"ב [קעד.] כתב: "ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר... ולפיכך שלימות". ובתפארת ישראל ר"פ ד כתב: "מצות התורה... הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא עולם השפל, אל העולם העליון" [הובא למעלה פ"א הערה 381]. וראה הערה 664.
(661) בח"א לע"ז ה. [ד, ל:] ביאר את דברי הגמרא שם "לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן", וז"ל: "ביאור זה, כאשר נתן השם יתברך להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר אשר דבק בו ההעדר... וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד [ראה הערה 780]. וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחיבור כלל אל החומר, בשביל שאין לתורה שום צירוף אל החומר לא שייך בה העדר אשר דבק בחומר, ובשביל זה התורה נחשב מציאות גמור יותר מכל, שאין דבק בזה העדר כלל. וראוי בשביל זה אל התורה שם 'אור' [משלי ו, כג], כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר, כמו שאמר במדרש [תנחומא וישב אות ד] 'חושך' [בראשית א, ב] זה מלאך המות. פירוש כי מלאך המות הוא כח ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות אשר נקרא בשם 'אור'... וכאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו העדר לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי". וכן הוא בתפארת ישראל פמ"ז [תשכז:].
(662) בתפארת ישראל פמ"ז [תשכז.] הביא את המדרש [ויק"ר יח, ג] "אל תקרי חרות, אלא חירות... חירות מן המלכיות". וכתב שם לבאר [תשלג.] בזה"ל: "המלכיות הם מתנגדים לישראל תמיד, וידוע כי ההתנגדות הוא מפני כי ישראל הם נבדלים, ומכחישי ה' הם חמריים... ומפני זה אמר שמי שעוסק בתורה, שהוא שכל נבדל מן החומר, אין שולטין בו המלכיות, שכח שלהם חמרי, ולכך הוא חירות מן המלכיות". וראה להלן הערה 684.
(663) מדבריו כאן משמע שההתעלות שיש ללומד תורה היא הסבה שלבסוף הוא יהיה בן חורין משתי הממשלות הללו, וכן מבואר בהמשך דבריו. אך להלן פ"ו סוף מ"ג כתב שההתעלות היא מעלה הבאה לאחר שנהיה בן חורין, וכלשונו: "ואמר שכל העוסק בתורה מתעלה, רוצה לומר שאין זה בלבד שהוא בן חורין, אבל הוא מתעלה, וזה כי הוא מתעלה מן העולם הזה השפל, ולכך אמר שכל העוסק בתורה מתעלה". ויל"ע בזה. והנה כאן משווה את משנתינו עם המשנה "כל מי שעוסק בתלמוד תורה", אך שם לא אמרו בלשון "המקבל עליו עול תורה", אלא "מי שעוסק בתלמוד תורה", וראה למעלה הערה 651, ויל"ע בזה.
(664) כמבואר בהערה 661. ובתפארת ישראל פס"ב [תתקסד.] הביא מאמרם [ירושלמי פאה פ"א ה"א] שהעולם הזה אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה, וכתב לבאר: "כי במה שהתורה היא השכל הגמור, והשכל מתעלה על הגשמי, ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שהיא שכלית". ובתפארת ישראל פ"ב [מח:] כתב: "ודבר זה מבואר במקומות הרבה שמצות התורה הם יותר במדריגה ובמעלה מן הטבע... כי הנהגת הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע, והיא מדרגה שמינית" [הובא למעלה פ"ב הערה 236]. וכן הוא להלן פ"ו תחילת מ"ב, ושם ציין לדבריו בביאור המשנה [להלן פ"ה מכ"ב] "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". ולהלן פ"ד סוף מי"ד כתב: "הדבר שהוא נבדל בלתי גשמי הוא על האדם, מתעלה עליו, דומה אל השכל שהוא נבדל מן הגשמי, והוא בראש האדם". וראה להלן הערה 1925.
(665) כמבואר בהערה 652.
(666) לשונו להלן פ"ו תחילת מ"ב: "כי התורה היא על העולם הטבעי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה איך התורה היא על העולם... ודבר זה רמזה התורה כי התחלת בריאת העולם היא בבי"ת ["בראשית" (בראשית א, א)], ואילו התחלת התורה היא באל"ף, שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלהיך' [ראה למעלה הערה 367], להודיע כי מעלת התורה היא קודמת. ורמז זה דוד במזמור [תהלים פרק יט] 'השמים מספרים כבוד אל', שזה המזמור יש בו ז' פסוקים... עד 'תורת ד' תמימה' הוא השמיני, וידוע כי העוה"ז נכלל בז', שהם ימי בראשית, והתורה היא על העולם, ולכך סדר פסוק 'תורת ה' תמימה', שהוא מדבר מן התורה, בפסוק שמיני. וזה טעם כי מזמור תמניא אפי [תהלים פרק קיט] יש בו שמונה פסוקים, מפני שכל המזמור מיוסד על התורה, שהיא על העולם הזה, שהוא נכלל במספר ז', שהם ז' ימי בראשית, והתורה היא על העולם, ולכך ראוי לה מספר שמונה".
(667) זו נקודה שניה, והיא שיש צורך בדרך ארץ מחמת שתי סבות; (א) אי אפשר לאדם בלא פרנסה, והוא צריך לפרנס עצמו כדי שיוכל לקיים עצמו במאכל ובמשתה וכיו"ב. (ב) אי אפשר לתורה ללא מלאכה, וכפי שכתב למעלה במשנה ד [לפני ציון 578]: "כי מי שעושה מלאכה... אף על גב שאינו עוסק בתורה, [מ"מ] כל תורה שאין עמה סופה להיות בטילה [למעלה פ"ב מ"ב], ולפיכך המלאכה היא צורך התורה". לכך בנקודה הראשונה כתב "פרנסה", ובנקודה השניה כתב "מלאכה", וכן בנקודה השניה כתב שהמלאכה היא "כדי שיעסוק בתורה", ולא כדי להתקיים.
(668) לשון הרבינו יונה כאן: "שלא יצטרך לעשות מלאכה הרבה לצורך פרנסתו, ובמעט יספיק לו לכדי חייו, כי מלאכת הצדיק מתברך ונפשו שמחה בחלקו". ומעין זה הוא ברמב"ם וברע"ב כאן.
(669) צרף לכאן את דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל פי"ג הלכות יב-יג, שכתב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם... ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים".
(670) זהו המשך המשנה "וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".
(671) כמשפט ההפכים, שהמרחיק עצמו מהפך אחד, בזה גופא מקרב עצמו להפך השני, וכמו שכתב בבאר הגולה באר השני [קיח.]: "מפני שהוא מתרחק מן השכל... יש לו חבור אל הפך זה" [ראה למעלה בהקדמה הערה 137, פ"א הערות 1098, 1246, ופ"ב הערה 465]. ולהלן תחילת משנה ח כתב: "הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים... שהפורש מדבר הוא הפכי לו... ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות, שאין מציאות יותר רק אל התורה, ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו". ולכך הפורק מעליו עול תורה, שהוא למעלה מן העוה"ז, בזה גופא מחבר את עצמו אל העוה"ז.
(672) דוגמה לדבר; נאמר [דברים א, ח] "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ וגו'", ופירש רש"י שם "בואו ורשו - אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין". הרי שהיתה לישראל את האפשרות להכנס לארץ ישראל באופן שהוא למעלה מן הטבע, וללא צורך במלחמות, אך על ידי חטא המרגלים ישראל מסרו עצמם אל הטבע, ובכך גופא הביאו על עצמם את הצורך לכבוש את הארץ במהלך של טבע על ידי מלחמה וכלי זין.
(673) כמו שנאמר [שמות כה, כד] "וצפית אותו זהב טהור, ועשית לו זר זהב סביב", ופירש רש"י שם "זר זהב - סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים [יבמות מו.] 'שלחן מלכים'". ורש"י [יומא עב:] כתב "ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים". ולהלן פ"ו מ"ו אמרו "אל תתאוה לשלחנם של מלכים", וביאר שם בזה"ל: "וזה שאמר 'ואל תתאוה לשלחנם של מלכים', שלא יתאוה לעושר של מלכים. כי עיקר המלכות הוא העושר, ולכן אמרו 'שלחן של מלכים', וכמו שאמרו ז"ל במסכת בבא בתרא [כה:] הרוצה להעשיר יצפון, וסימנך שלחן בצפון. הנה השלחן הוא סימן עושר, שהמלך יש לו ערים ומדינות וכסף וזהב" [ראה הערה 682].
(674) כמו שנאמר על אחשורוש [אסתר א, ד] "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", ודרשו [אסת"ר ב, ב] "סעודת ארץ ישראל הראה להם", וכתב על כך באור חדש [פב.], וז"ל: "זהו כבוד עושרו מה שהראה לו סעודת ארץ ישראל, וזהו עושר כבוד מלכותו כאשר לו שלחן מלכים מפרנס הכל, כמו שהכתוב מספר כבוד מלכותו של שלמה, ומספר ענין שלחנו מ"א י, ה]. ולכך אמר 'סעודת ארץ ישראל הראה להם', כי דווקא בא"י כתיב [דברים ח, ח] 'לא תחסר כל בה', והיה אפשר להיות לו שלחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל, כי שם נמצא הכל, וזהו 'כבוד עשרו' כאשר יש לו שלחן מלכים".
(675) מה שמדגיש שהמנורה בדרום והשולחן בצפון, כי בהמשך דבריו יבאר ש"עול מלכות ועול דרך ארץ הם שני דברים מחולקים, זה כנגד זה", וראה הערה 681.
(676) "כי העולם הטבע נברא בשבעה ימי בראשית" [לשונו בכת"י]. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בתפארת ישראל פ"א [לו:] כתב: "ומפני כי עכו"ם הם מן העולם הטבעי, לכך הם שבעים אומות, כי עולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, וכנגד שבעת ימי עולם הטבע היו שבעים אומות, כנגד כל יום עשרה... ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצות [סנהדרין נו:], שהם שבע מצות בני נח". וכן כתב בדרשת שבת תשובה [פב:]: "כי שבעה ימים הם ימי טבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית". וכן הוא בתפארת ישראל פ"ב [מח:], ושם פי"ט [רפח:], גבורות ה' פ"מ [קנד:], שם פמ"ז [קפד:], נר מצוה [פז:], ח"א לשבת כא: [א, ה.], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לסוטה יב. [ב, נב:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ח"א לע"ז [ד, לג.], ועוד. ובסנהדרין לח. אמרו "'חצבה עמודיה שבעה' [משלי ט, א], אלו שבעת ימי בראשית". והתוספות שם [ד"ה חצבה] כתבו: "בשבעה ימים נברא העולם, שאע"פ שבששה ימים נברא העולם, מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה" [הובא למעלה פ"ב הערה 1533, ועיי"ש בשאלה מתי הבריאה מתייחסת לששה ימים, ומתי לשבעה ימים]. וראה הערה 679.
(677) ילקו"ש ח"א רמז תשיט [ר"פ בהעלותך] "למה שבעה נרות... כנגד שבעת ימי בראשית", ועיין בתורה שלימה פרשת תרומה פסקא רו, שהביא מקורות נוספים לכך. ובנר מצוה [פז:] כתב: "כי קודש הקדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר השבעה, כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז', כי בז' ימים נברא העולם הזה הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר ז' ימי הטבע... ובהיכל עצמו היה המנורה ובה שבעה נרות". ובאור תורה לרבי אייזק חבר, אות קיג [ד"ה ומנורה בדרום], כתב: "וז' נרותיה הם ז' ימי בראשית". וידועים הדברים שהמנורה מורה על תורה שבעל פה, וכמו שכתב רבי צדוק הכהן בהרבה מקומות, וכגון בפרי צדיק פרשת פקודי אות ז, כתב: "המנורה כנגד תורה שבעל פה, שעל זה אמרו [שמו"ר לו, ב] בא והאיר לי... ולא בשמים היא כו', נצחוני בני כמו שאמרו [ב"מ נט:]... והמנורה היינו התורה שבעל פה, שזוכה האדם ביגיעו". ושם בפרשת בהעלותך אות ב, כתב: "ועל זה אמר משה רבינו ע"ה לאהרן שבהדלקת המנורה יהיה המכוון שלו שמי שיעמוד מול פני המנורה, היינו מי שיכין עצמו לקבל אור תורה שבעל פה... יאירו שבעת הנרות, היינו הנר האמצעי שהוא שבת, מדת מלכות בת שבע, שכלול מכל שבעת הנרות". והתורה שבע"פ עומדת כנגד מספר שבע, כמו שכתב רבי צדוק בפרי צדיק פרשת בראשית, אות ה, וז"ל: "וכן שבת הזמן לזכות לתורה, דכולי עלמא בשבת נתנה תורה [שבת פו:], וכן התורה שבעל פה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש [ח"א מז:] 'יום השביעי' [בראשית ב, א] דא תורה שבעל פה, דאיהו יום שביעי. והיינו מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה [תקו"ז יז.]".
(678) כי ההיכל הוא מקומו של העם, וכפי שפירש רש"י [שמות כו, לא] "פרוכת - לשון מחיצה, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם". וראה הערה הבאה.
(679) דברים אלו מבוארים היטב בדרשת שבת תשובה [פב:], שכתב: "ואמר [ויקרא טז, ג] 'בזאת יבא אהרן', ובמדרש [ויק"ר כא, ו] בזכות התורה... ובזכות המילה... ורוצה לומר מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע שהיא גשמית, אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני [ויקרא יב, ג]. כי שבעה ימים הם ימי הטבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית. וביום השמיני, שהוא על מספר שבעה, צוה המילה, מה שחסר בטבע הגשמית, שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים [ביום הכפורים], שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי, שנקרא 'קודש קדשים', בזכות המילה, ובזכות התורה שהיא על טבע הגשמית. ולכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים היו שמונה, אחת למעלה ושבע למטה [רש"י ויקרא טז, יד], וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדרגה שהיא על הטבע, שהיא למעלה, ושבע למטה שהם כנגד הטבע. וזה, כי כאשר נכנס לפני ולפנים, ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש, הוא הסרת הגוף הגשמי, ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה, ושאר הזאות הם שבע בלבד [ויקרא ד, ז, ושם טז, יט]". וכן כתב בנר מצוה [פח:]. הרי שההיכל עומד תחת מספר שבע, שהוא מורה על עולם הזה, וכפי שכתב בנצח ישראל פי"ט [תכח:], בביאור דברי הגמרא בערכין יג: שכנור שהיה במקדש היה של שבעה נימין, וכתב שם: "כי השיר מורה על שלימות... כי שלימות של העולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית". ובח"א לסנהדרין צו: [ג, רד.] כתב: "העולם הזה מיוסד על מספר שבעה, הם שבעת ימי בראשית" [הובא למעלה פ"ב הערה 1533]. ואילו קודש הקדשים עומד תחת מספר שמונה, שהוא "עולם העליון". ואודות מדריגת העולם העליון, ראה למעלה פ"א מי"ח [תכב:], שהאריך בזה. ואודות שהתורה באה מהעולם העליון, כן כתב להלן סוף משנה יד, ושם בהערות. ולהלן פ"ו מ"ט [ד"ה ואני אומר] כתב: "התורה היא מן עולם העליון, הוא עולם הבא... כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, היא התורה, שהיא מעולם העליון".
(680) הנה ביאר כאן את מעלת התורה על פי מיקומה, שהואיל והתורה נמצאת בארון, והארון נמצא בקודש הקדשים, לכך נדע שמעלת התורה היא יותר ממעלות המלכות ודרך ארץ, כי הכלים המורים על כך [השולחן והמנורה] נמצאים בהיכל, ולא בקודש הקדשים. ואודות שחשיבות המקום יורה על חשיבות העומד בו, כן כתב בגו"א במדבר פ"י אות כח, וז"ל: "יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו, כי המקום מורה על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו', שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר". אך בנר מצוה [פז:-פט:] ביאר לאידך גיסא, שמעלת קודש הקדשים היא יותר ממעלת ההיכל, וכלשונו: "כי קודש קדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני... קודש הקדשים הוא קדוש נבדל מן הטבע, ולכך בקודש הקדשים היה הארון והתורה, שהיא שכלית בלתי גשמי. והתורה נתנה גם כן אחר הז'... ובהיכל עצמו היה המנורה ובה שבעה נרות". ולכך שם הראה את מעלת המקום על פי מעלת העומד, שהתורה עומדת תחת מספר שמונה, ואילו המנורה עומדת תחת מספר שבע. וכן כתב בגבורות ה' ר"פ ע, וז"ל: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם... כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו, שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו" [הובא למעלה הערה 534]. נמצא שמעלת קודש הקדשים מורה על מעלת התורה [כדבריו כאן], ומעלת התורה מורה על מעלת קודש הקדשים [כדבריו בנר מצוה]. וראה להלן פ"ד הערה 1312.
(681) שהשולחן בצפון, והמנורה בדרום [ראה הערה 675]. וכן נאמר בתורה [שמות מ, כד] "וישם את המנורה באוהל מועד נוכח השולחן וגו'". וראה הערה הבאה.
(682) נראה לבאר דברי קודש אלו, שבא להורות שהמנורה מתייחסת לימין, והשולחן לשמאל. והוא, שהיחס של דרום וצפון הוא יחס של ימין ושמאל, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ה [פה:]: "כי דרום נקרא ימין בכתוב, וממילא צפון הוא שמאל". והפסוק [בראשית יג, ט] "אם השמאל ואימינה" תרגם אונקלוס "אם את לציפונא אמא לדרומא". וכן בח"א לתמיד לא: [ד, קמט.] כתב: "מדריגת אברהם בדרום, וכמו שרמז הכתוב במה שאמר [בראשית יב, ט] 'הלוך ונסוע הנגבה', וידוע דבר זה למבינים", ואילו הצפון מיוחס ליצחק, כמבואר למעלה פ"א מ"ב [ר.]. ובאור תורה אות קיג [ד"ה מנורה בדרום] כתב: "מנורה כנגד אברהם, שהוא חסד, ומנורה בדרום, כידוע". והשולחן מורה על עשירות [ראה הערה 673], והעשירות היא מדת יצחק [גו"א בראשית פי"ב אות ה]. ולמעלה פ"ב מ"ב [תקלז:] ביאר שאברהם הוא מימין, ויצחק הוא משמאל. ולכך "הם שני דברים מחולקים זה כנגד זה".
(683) כי התורה מתייחסת ליעקב, וכפי שביאר למעלה פ"א מ"ב [ר.], ומדת יעקב היא האמצע, וכמבואר למעלה פ"א הערה 200, פ"ב הערה 355, ובפרק זה הערה 489. ובח"א לזבחים קיח. [ד, עב:] כתב: "יעקב היה קדוש ונבדל ביותר מכל האבות". ולהלן פ"ה סוף מ"כ ביאר שהתורה היא סדר האמצעי בין שתי הקצוות.
(684) בנצח ישראל פ"י הביא את מאמרם ש"כל העוסק בתורה... כאילו פודה לי ולבני מבין האומות". וכתב לבאר [רסח.] בזה"ל: "ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו [להלן פ"ו מ"ג] כל העוסק בתורה מתעלה". ובעירובין נד. אמרו "מאי דכתיב [במדבר כא, יח-יט] 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'... אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנו לו במתנה נחלו אל... וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'". ובנתיב התורה פ"ב [א, יב.] כתב: "כאשר מקבל התורה, הוא חלק השי"ת, לפי שיוצא מן הגשמי להיות לו מדריגה השכלית, ואז נחלו אל. והאדם מתעלה למעלה כאשר הוא חלק השם יתברך". ובח"א לנדרים נה. [ב, כא:] הוסיף בזה: "ואז הוא מתעלה כאשר יוצא מן הגשמי, שהוא העוה"ז, והוא מתעלה אל השם יתברך". ובאור חדש [סז.] הביא את דברי הגמרא [מגילה יא.] ש"בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך", וכתב לבאר: "כי מזה יש ללמוד כמה גדול כח התורה, ולא אמר שלא עסקו במצות... כי כח התורה הוא גובר על עמלק, לכך כל זמן שלא עסקו בתורה היה המן, שהוא מזרע עמלק, גובר. ודבר זה ידוע מאוד, כי על ידי התורה ישראל מתעלים, כי כל כך הוא מעלת התורה [ומביא שם את המשנה הנ"ל מאבות]... ואם היו עוסקים בתורה היו מתעלים ע"י התורה, והיו גוברים על המן שהיה רוצה להתגבר עליהם... שע"י התורה ישראל מתעלים... ועל ידי זה שהשם יתברך מתעלה, ואז משפיל האויבים של ישראל". וראה בנתיב התורה פ"ו [א, כז:]. ושם בפי"ב [א, נג.] כתב: "שיש לתורה התעלות... עד שער החמישים".