(361) בא ליישב את שאלתו השביעית למעלה [לאחר ציון 223]: "וכן 'הוו זהירין ברשות', מה ענין למוסרים שלפניו".
(362) הולך לבאר שנסמכו עניני רשות לעניני צבור מפאת היותם הפוכים זה לזה, ושהואיל וקיי"ל "ידיעת ההפכים אחת" [נצח ישראל ר"פ א, והובא למעלה פ"א הערה 589], לכך ההבנה המחייבת את ההתעסקות בעניני צבור, היא גם המחייבת את הפרישה מעניני רשות, וכמו שמבאר. וראה להלן הערה 420.
(363) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 1199]: "מדה זאת [של אהבת הבריות] הפך בעלי שררה, שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשר עמהם, אבל דעתם נבדל מהם, כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי שררה, שהם לעצמם, ואין להם עירוב עם הבריות", ושם הערה 1201. וקודם לכן כתב [לאחר ציון 1098] אודות גאותו של בעל השררה, וז"ל: "כי בעל שררה ובעל הרשות מבקש כבודו וגדולתו... ואי אפשר שיהיה בעל שררה נצול מזה כלל", ושם הערה 1101.
(364) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 1078]: "אמרו [פסחים פז:] אוי לרבנות שקוברת את בעליה, שאין לך נביא שלא קפח ד' מלכים בימיו. ויותר מזה אמרו בפרק קמא דסוטה [יג:], אמר רבי יוחנן, למה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות. והרי לך כי השררה הפך זה, שהוא מקצר מציאותו בעולם הזה. ומה שבעל השררה הוא מקצר ימיו בארנו זה במקומו, כי בעל השררה הוא מיוחד לעצמו כאשר מנהיג עצמו ברבנות ובשררה, ובזה נבדל מן הכלל, עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו, וכמו שהתבאר, כי בעל השררה מיוחד לעצמו, שמפני זה אמרו 'אל תתודע לרשות, שאין מקרבין את האדם רק בשביל הנאתן'. ודבר זה ידוע כי היחידי והפרטי אין כחו כמו מי שהוא הכלל, שאין ספק כי המים אשר הם תוך הנהר יש להם קיום יותר מן המים המיוחדים. ובעל השררה הוא מיוחד בעצמו שאינו תוך הכלל של שאר הבריות, ולפיכך אמרו 'אוי לרבנות שקוברת את בעליה'. והוא דבר מבואר, כי כח הכללי בודאי יותר מקוים, כמו שתראה שהכללים הם מקוימים, וכל אשר הוא יש לו כח הכללי יש לו קיום... אבל התחברות לרשות הוא דבר שאין ראוי להעלות על לב כלל, כי אין בזה שום תועלת, שאין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן".
(365) אלא רוצה את הנאתו בלבד. וברע"ב כאן כתב: "לשם שמים, ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הצבור". וממילא זהו גדרו של בעל שררה, אשר אינו עושה לשם שמים.
(366) בכת"י נוספו הדברים הבאים: "וכמו שהם מקרבין את אדם זה, כך מקרבין את אחר".
(367) לטובת אותו אדם.
(368) למעלה [פ"א מ"י] אמרו "ואל תתודע לרשות". וכתב על כך שם [לאחר ציון 1035] בזה"ל: "רוצה לומר, שאל יהא נודע לשררה לגמרי, כל כך יהיה האדם מרחיק עצמו מן הרשות, שדבר זה יותר גרוע מהכל, שאין מגיע לו בזה טובה, רק רע. וזה מפני כי אין הרשות דורש רק דבר שהוא טובת עצמו, אבל שידרוש טובתו אשר מתודע אליו, זה אינו, בעבור שאין לרשות קירוב לשום אדם, כי הרשות ענינו שהוא נבדל מכל הבריות, ואין לו חבור אליהם. וזה שאמרו שאין מקרבין את האדם רק להנאתן. רוצה לומר, שאי אפשר לומר כי הרשות יהיה מקרב את האדם לטובתו, שאם היה מקרב את האדם לטובתו, אם כן לא היה הרשות נבדל מזולתו, ודבר זה אינו, כי כל מלך, וכל רשות, הוא מיוחד בעצמו ונבדל מזולתו, ואין לו שום התחברות אל זולתו. לכך אין הרשות מקרב את האדם לטובתו של אדם, שאין לו קירוב אל האדם, רק בדבר שהוא טובת עצמו. ועל זה אמר 'אל תתודע אל רשות' כלל, שאי אפשר שיגיע לך מזה שום תועלת כלל", ושם הערה 1041.
(369) על פי משלי יז, יז "אח לצרה יולד". וכן בנצח ישראל פכ"ה [תקלא:] כתב על עם ישראל: "כי נראה לחוש כי כאשר יגיע לאחד צרה, הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה. זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ, ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאוד מאוד".
(370) נמצא העוסק עם הצבור לש"ש הוא להפך מבעל השררה; העוסק עם הצבור מתחבר ומצטרף לצבור, עד שהוא עצמו נחשב כצבור [למעלה ציון 349]. אך בעל השררה נבדל מהצבור, ואינו מתחבר ומצטרף אליהם כלל. וצרף לכאן את דברי הגמרא [הוריות י.] "שני תלמידים שיש לך [לרבן גמליאל] ביבשה, רבי אלעזר חסמא, ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן דעתו להושיבם בראש ["נתן רבן גמליאל דעתו עליהם להושיבם בראש כדי שיהו מתפרנסים מאותה שררה שיתן להם" (רש"י שם)]. כשעלה שלח להם, ולא באו. חזר ושלח ובאו, אמר להם, כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם ["שלא באתם בשליחות ראשון שהייתם בורחין מן הגדולה" (רש"י שם)], עבדות אני נותן לכם ["שהשררות עבדות הוא לו לאדם, לפי שמוטל עליו עול רבים" (רש"י שם)], שנאמר [מ"א יב, ז] 'וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה'". ובנתיב הענוה פ"ה [ב, יב:] כתב על כך: "מאמר הזה בא להודיע כי אף אם הש"י נותן שררה לאדם, לא יחשוב בלבו שהוא שררה אליו, ולא יתגדל באותו שררה ובאותו כבוד, כי אין זה רק עבדות אליו... כי הנשיא והמלך עבד לעם, כי הנשיא, אף המלך, תכלית מלכותו לצורך העם, ואם כן משועבד הוא לעם. שכל אשר תכליתו בשביל דבר, הוא טפל אצלו ומשועבד אליו. ולפיכך אין זה נקרא מלכות, כי היה נחשב מלכות אם היה תכלית המלכות בשביל עצמו, אבל כיון שהמלכות לצורך העם, המלך טפל אל העם, משועבד אליו, כמו כל דבר שהוא טפל אצל אחד. והעבד תכליתו אל האדון, ולפיכך העבד משועבד אל האדון, טפל אליו, וכך המלך שכל מלכותו בשביל העם, ולא לצורך עצמו, נקרא עבד". ובילקו"ש משלי רמז תתקמ אמרו "'נואף אשה חסר לב' [משלי ו, לב], כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה".
(371) בא להראות מטעם אחר את ההפכיות שיש בין "העוסקים עם הצבור" ובין הרשות, והוא שהעמלים עם הצבור משקיעים את עצמם לגמרי לטובת הצבור, ואילו המתחנפים לרשות משתמשים עם הצבור כדי לגרוף רווחים אישיים, וכמו שמבאר.
(372) נראה שלומד כן מלשון 'עמלים', שנאמר במשנה "וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים". ובתפארת ישראל פ"ג [סג:] כתב: "כי האדם נברא לעמל, שאין לו שביתה והשלמה כלל... כי לשון 'עמל' בא על דבר שאין לו הנחה, ולא יבוא אל תכלית הנחה". וראה להלן הערה 1711.
(373) מהמשך דבריו מוכח שאיירי כאן בשררה של ישראל, ועם כל זה כתב שיש למוסרים האלו "העונש שיש להם". ואולי כונתו שהואיל ואיירי בשררה פסולה, וכמו שביאר, לכך אם מוסר ממונם של ישראל לאותה שררה, הרי זה לא גרע מכל אחד שמוסר ממון ישראל לאנס, שאף אם לא הראה לאנס בידו, אלא דיבר בפיו, חייב [ב"ק קטז:], ואין הבדל בין אם האנס הוא גוי או ישראל [רמב"ם חובל ומזיק פ"ח ה"א], וחיובו בתורת דין גרמי [ב"ק קיז:].
(374) בדפוסי הדר"ח המצויים מופיעה כאן אות (ה) בסוגריים, ונשמט מכאן המשפט האחרון הזה ["וזה כאשר וכו'"]. ובהוצאת האניג ב"דברים אחדים מהמו"ל" כתבו: "כשנגשנו לסדר את הספר מצאנו בדפוסים האחרונים בתוך הספר במקומות שונים אותיות מספר כזה; (א) (ט), וכדומה, ולא הבננו תחלה פשר הדברים. ובהשוואה עם כתב היד ראינו, כי בכל מקומות כאלו נחסר ע"י הצנזוריא פעם מעט ופעם הרבה, והשלמנו מה שמצאנו בכת"י, לבד מב' ג' מקומות, שלא נמצאו אך השארנו את האותיות במקומם לזכרון". ואכן כאן לא נמצא המשפט שהושמט בכת"י, אך נמצא גם נמצא בדפוס ראשון, והובא כאן.
(375) ועליו אמרו בגמרא [ר"ה יז.] "המינין והמסורות ["מלשינים שמוסרים ממון ישראל ביד העובדי כוכבים" (רש"י שם)] והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור... יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות... גיהנם כלה והן אינן כלין". ובח"א שם [א, קיב.] כתב: "המוסר ממון ישראל ביד הגוי, הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו, ומוסרו ביד גוי, וזה הכל מדרכי המינות. וכן הפורש מדרכי הצבור הוא דעת מינות, לפי שהוא יוצא מן הכלל, והוא מבזה את הצבור, ואין לו חלק בצבור. וידוע כי הצבור יש לו כח כללי, ואינו פרטי [ראה למעלה הערה 325], והוא פורש ממנו, וזהו [חטא] רוחני" [ראה להלן הערה 426]. וק"ו כמה חמור חטאו אם הוא פורש מהצבור על ידי שהוא מסור על הצבור [נידון דידן], שצירף להדדי שני פשעים חמורים. ואם תאמר, מנא לן למימר שהמשנה עוסקת בבעל השררה ישראל ולא בבעל שררה גוי. ויש לומר, מתוך שהמשנה נקטה בלשון "הוו זהירין ברשות", ואם היה מדובר ברשות גוי, היתה המשנה נוקטת בלשון חריפה הרבה יותר. והטעם שהתנא גופא לא עסק במסור לגוי, כי זה "אסור לדבר ממנו" מפאת חומרת מעשיו. ומעין זה אמרו חכמים [שבת עה.] "הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, אסור לספר הימנו".
(376) מן הראוי לצרף לכאן דברי התויו"ט לנדרים פ"י מ"ג, שהעיד על עצמו ששמע מהמהר"ל בדרשתו ביאור על השם "מסור" [ביאור שאינו מופיע בספריו], וז"ל: "ועוד נמצא בדבריהם 'מסור' [ר"ה יז.], ולא אמרו 'מוסר'... ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר"ר ליווא ז"ל שאמר בשם 'מסור', לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים, אבל קראוהו 'מסור' להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר, והרי הוא נמסר" [ראה להלן הערה 627]. וראה בבאר הגולה באר השביעי [תג:] בביאור תיבת "משומד".