(964) סוף משנה ה [ד"ה ויש לך], ושם הערה 830.
(965) לשונו שם: "הנשיאות הוא התרוממות מעלה, ומי שנתן לו השם יתברך התרוממות מעלה וגדולה, הוא אוהב השם יתברך בשביל התרוממות שנתן השם יתברך אליו, אין זה עובד רק מאהבה, שיש לברך השם יתברך על הטוב שעשה אתו, ולפיכך מוסר שלו היה על אהבת השם יתברך. והאב בית דין שהוא ממונה על הדין, שלכך נקרא 'אב בית דין', ומוסר שלו על היראה, כי כאשר מדתו דין, יש לו יראה... שבעל דין ירא פן יעבור ויעשה דבר כנגד היראה, ולפיכך האב בית דין מוסר שלו על היראה".
(966) הגמרא שם מוסבת על המשנה [חגיגה טז.], שאמרו שם "יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך [אסור לסמוך ביום טוב על ראש הקרבן], יוסף בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך... שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך". הרי הובאו במשנה חמשה זוגות, כאשר הראשון שבזוג אומר לסמוך, והשני שבזוג אומר לא לסמוך.
(967) והם; יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, ויהודה בן טבאי.
(968) כך היא הגירסא שבגמרא שלפנינו, וכן מוכח מהמשך דבריו. והשנים האחרונים שאמרו לסמוך הם; אבטליון ושמאי.
(969) "דברי רבי מאיר" [המשך לשון הגמרא שם]. ולפי זה יהודה בן טבאי היה נשיא, ושמעון בן שטח היה אב בית דין.
(970) ולכך לא רק שאין מכאן קושיא על הדברים שלמעלה, אלא יש מכאן "חיזוק גדול לפירוש אשר אמרנו" [לשונו למעלה]. כי מדוע דוקא לגבי הזוג של יהודא בן טבאי ושמעון בן שטח מצאו חכמים מקום לחלוק על רבי מאיר [שאמר שהם נשיא ואב בית דין], ולהפוך את היוצרות [לומר שהם אב בית דין ונשיא]. אך לפי דבריו למעלה שאלה זו מיושבת היטב, שההכרח של חכמים לחלוק על ר"מ נבע מהנשנה כאן, שיהודה בן טבאי אמר "אל תעש עצמך כעורכי הדינין", ואילו שמעון בן שטח אמר "הוי מרבה לחקור את העדים", שהרי הנשיא הוא המצוה על העשיה, ואילו האב בית דין הוא המצוה על הלא תעשה, וכמו שנתבאר.
(971) וזהו קיום הפסוק [ויקרא יט, טו] "בצדק תשפוט עמיתך", שזו מצות עשה, וכמבואר למעלה [ציון 956].
(972) אלא "גורם שיצא משפט מעוקל" [לשונו למעלה ליד ציון 948].
(973) וזהו מצות לא תעשה של [ויקרא יט, טו] "לא תעשו עול במשפט", וכמבואר למעלה [ציון 957]. וכאן מוסיף שהחובה מוטלת על הדיינים להרחיק השקר במשפט, ולוודא שהדין לא יוכרע על פי עדות שקר. וכן אמרו [שבועות ל:] "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה ["שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותם אמת" (רש"י שם)], שלא יאמר הואיל והעדים מעידין, אחתכנו, ויהא קולר ["שלשלת העון" (רש"י שם)] תלוי בצואר עדים, תלמוד לומר [שמות כג, ז] 'מדבר שקר תרחק'". ועל כל פנים מבואר שאין הכרח מהנשנה כאן לומר כשיטת חכמים שיהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא, כי אף לפי רבי מאיר הכל מתיישב. והנה מתוך שלא כתב על עורכי הדיינין שיש בזה שקר, אלא כתב ש"אין זה צדק ואמת" [לעומת השקר שיש באי חקירת העדים], מוכח שאין ב"עורכי הדיינין" שקר ומרמה, אלא אפשרות שיגרם כאן משפט מעוקל, וכמבואר למעלה הערות 924, 948.
(974) כמבואר למעלה כמה פעמים בקשור דברי המשניות להדדי; במשנה ב [לאחר ציון 319], ובסוף המשנה שם [לאחר ציון 557], תחילת משנה ג, ובסוף המשנה שם [לאחר ציון 644], משנה ד [לאחר ציון 681], משנה ה [לאחר ציון 780], משנה ו [לאחר ציון 853], וסוף משנה ז [ליד ציון 913]. וכן כאן יחזור ויקשר להדדי את המשניות של הזוגות למשנה של אנטיגנוס איש סוכו [למעלה משנה ג].
(975) כוונתו לזוג שלפניהם, והוא יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי.
(976) כמבואר למעלה בתחילת משנה ו [לאחר ציון 853].
(977) כוונתו ליוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שתיקנו ביתו של אדם, וכמבואר במשניות ד, ה.
(978) "כי ראשון" - כי דבר ראשון שיש לתקן [חוזר בזה לדברי אנטיגנוס].
(979) למעלה משנה ג, שאמר "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס... ויהי מורא שמים עליכם", ובזה תיקן את עבודת האהבה והיראה המוטלת על האדם, וכפי שביאר שם.
(980) יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן [משניות ד, ה].
(981) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי [משניות ו, ז].
(982) כמבואר למעלה [הערה 856].
(983) יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.
(984) הזוג השני [יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי].
(985) למעלה [לאחר ציון 871], בביאור [משנה ו] "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות", וז"ל: "ואלו ג' דברים הם בג' חלקים של בני אדם; חלק האחד, באותם שנחשבים בעלי מעלה בערך שלו, כמו הרב. והחלק השני, באותם שהם דומים לו... כמו חבירו. החלק הג', בשאר בני אדם, אף באותם שהם למטה ממנו במדרגה. וזהו שאמר 'והוי דן כל אדם לכף זכות', אפילו הוא פחות ממך, אל יהא דן אותו לכף חובה". ומה שכתב כאן על משנה זו "תקנו איך ינהג עם הבריות, עם אשר יותר גדול ממנו", כוונתו לחלק הראשון ["עשה לך רב"]. ומכל מקום אין זה נסתר משני החלקים הבאים של אותה משנה, כי כאן בא להעמיד את היחס שבין משנתינו למשנה שלפניה, והואיל ומשנתינו באה ללמד "איך ינהג הגדול עם הבריות אשר הם למטה הימנו במדרגה" [לשונו בסמוך], לכך משנתינו מתקשרת לרישא של המשנה הקודמת, בדילוג האמצע והסיפא של המשנה הקודמת.
(986) שמעיה ואבטליון [משניות י, יא]. ומהמשך דבריו נלמד שכוונתו כאן לדברי שמעיה שאמר "שנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות".
(987) לשונו להלן בתחילת משנה י: "וכבר ביארנו לפני זה, כי יש לאדם חבור אל בני אדם, שהוא דיין ושופט אליהם, ודבר זה תקנו הזוג שלפני זה. ועתה באו הזוג הרביעי לתקן ההנהגה עם הבריות שאין האדם כל כך חבור אליהם, כמו הזוג שלפני זה. כי בעל השררה בודאי גם כן יש לו חיבור אל העם אשר הוא משתורר עליהם, ומכל מקום אין דומה אל החבור שיש אל הדיין עם הצבור, שהדיין הוא לטובת הצבור לשפוט אותם. אבל בעל השררה, אדרבה, הוא מבקש טובת עצמו... ועוד, מחמת גדול האימה והיראה של בעל השררה על אותם אשר הם תחתיו, אין כל כך הקירוב והחיבור אליהם. ודבר זה מבואר מאד. וזה שאמר 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', הוא השררה".
(988) לשונו בבאר הגולה באר הרביעי [תמט:]: "כי הדיין הוא נבדל מן אשר הוא דן... כי הדיין שהוא דן, הוא נבדל מבעל הדין, ופועל בו". ולהלן פ"ד מ"ח [ד"ה ועוד יש] כתב בביאור המשנה שם "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד", וז"ל: "וכאשר תבין עוד תדע להבין מה שאמר כאן 'שאין דן יחידי אלא אחד', כי יש לך לדעת כי הדיין הוא נבדל מן אותם שהוא דן עליהם, ואם לא היה נבדל מהם לא היה ראוי שידון אותם. ונקרא הדיין 'אלהים' [רש"י שמות כא, ו], ושם הזה בא על מי שפועל באחד, ולכך בא שם 'אלהים' במעשה בראשית [בראשית פרק א], כאשר היה פועל העולם. ואין אחד פועל בעצמו רק בזולתו, וזה שאמר 'שאין דן יחידי אלא אחד', כי מה שהוא יתברך אחד, הוא עצמו גורם שהוא דן יחידי, מפני שהוא אחד נבדל מכל הנמצאים, ואין לו שתוף עם אחר, שהרי הוא אחד. ואם היה לו שתוף, לא היה חס וחלילה אחד. ובמה שהוא נבדל מזולתו, הוא עצמו שהוא דן זולתו, כי אין דן את אחר רק אם הוא נבדל ממנו. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי לכך פסלה התורה קרובים לדון [נדה מט.], לפי שאין אדם נבדל מקרוביו. ולכך השם יתברך מצד שהוא אחד, יש בו כח הדין. אבל מי שאינו אחד, אין ראוי לו לדין, כי אין האדם שהוא אחד נבדל מזולתו... ולפיכך אין לו לדון יחידי, כי אין ליחיד סגולה זאת שהוא נבדל מזולתו. וכבר התבאר כי הדיין ראוי שיהיה נבדל מן בעלי דין, והאדם שהוא אחד אינו נבדל מן בני אדם, ולכך אין לו לדון יחידי, שגם בעלי דינין הם בני אדם, ויש לאדם שהוא יחיד צירוף אל שאר בני אדם". וכן כתב שם במשנה כב [ד"ה ותירוץ קושיא]. וכן הוא בדרשת שבת הגדול [רכו:], ובתפארת ישראל פי"ח [רעא.].
(989) אודות שבעל השררה הוא נבדל מן העם, כן יבאר להלן [סוף משנה י] שלכך אמרו [פסחים פז:] "אוי לרבנות שקוברת את בעליה", כי בעל השררה נפרש ונבדל מהכלל, ולכך הוא נחשב יחידי ופרטי, ושם הערה 1083. ובתחילת המשנה הבאה יבאר את ההבדל בין יחס הדיין לבעלי הדין ליחס בעל השררה אל העם.
(990) אודות שיש לדיין חבור מסוים לבעלי הדין, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תמט.], וז"ל: "החבור אל הנמצאים מה שהוא דן את הנמצאים, כמלך שדן את עמו. אף כי אין זה חבור גמור אליהם, שהרי הדיין הוא פועל במקבל הדין, ואין זה חבור גמור, מכל מקום הדבר הזה הוא חבור במה אל הנמצאים בעצמם". אמנם כאן כתב שהחבור נובע מפאת היות הדיין "דיין על הצבור", וכפי שכתב בתחילת המשנה הבאה, וז"ל: "החבור שיש אל הדיין עם הצבור, שהדיין הוא לטובת הצבור לשפוט אותם". וכנראה לכך כוונתו כאן במה שכתב "שהוא דיין על הצבור", שזו טובת הצבור לשפוט אותם. ובסנהדרין [ז.] אמרו "כל המעמיד דיין על הצבור", הרי שמנוי דיין הוא "על הצבור". והרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ה ה"ב כתב: "אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק", ומקורו ממדרש תנחומא פרשת משפטים אות ו. וראה להלן פ"ב הערה 436.
(991) למעלה [לאחר ציון 954]. ובכת"י כאן ליתא לכל אריכות הדברים שנדפס כאן, ורק כתב שם על הזוג הזה דברים קצרים, וז"ל: "ובא הזוג הזה ללמוד איך יהיה הנהגה עם אשר הוא שופט, כמו הדיין שהוא דן את העם. ולפיכך, כמו שתקנו הזוגות הראשונים את האדם עם הבריות, בא הזוג הזה לתקן ההנהגה של הדיין עם הבריות. ותקון הזה גם באהבה וביראה, כי משפט צדק הוא אהבת השם יתברך. ומה שאין עושה עול במשפט הוא יראת שמים, ומי שהוא ירא אלקים יראה מאוד מן השם יתברך לעשות שקר במשפט, [דברים א, יז] 'כי המשפט לאלקים הוא'". הרי שהזכיר את הפסוק "כי המשפט לאלקים הוא" כסבה ליראת ה' שיש במשפט, ואילו למעלה [ליד ציון 959] הזכיר פסוק כסבה לאהבת ה' שיש במשפט. וראה למעלה הערה 962.