(887) כפי שכתב למעלה במשנה ה [לאחר ציון 829]: "כי הראשון... הוא נשיא, [והשני] הוא אב בית דין [חגיגה טז:], והנשיאות הוא התרוממות מעלה, ומי שנתן לו השם יתברך התרוממות מעלה וגדולה, הוא אוהב השם יתברך... והאב בית דין שהוא ממונה על הדין... מוסר שלו על היראה... ולפיכך תמצא כי הנשיא היה מזהיר על העשיה, והאב בית דין מה שלא יעשה, ושניהם היו באים לתקן דבר אחד, הוא עבודת השם יתברך, שהיא על ידי אהבה ויראה".
(888) כי דברים הנמצאים במשנה אחת צריכים להיות שייכים להדדי, וכפי שהקשה למעלה [הערות 709, 852].
(889) בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמא:] כתב: "'אוי לרשע אוי לשכנו', וממילא 'טוב לצדיק טוב לשכנו', שהרי מדה טובה מרובה [רש"י שמות כ, ו]. בא לבאר כי המתחבר אל רשע נענש עמו. ואע"ג כי פסוק מלא הוא [דה"י ב, כ, לז] 'בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך' [יביא פסוק זה מיד בסמוך], בא לומר כי דבר זה נוהג תמיד, ולא תאמר שהיה זה לפי שעה, רק מדה זאת נוהג תמיד [ראה הערה הבאה], כי כל דבר שיש לו חבור וצרוף אל דבר, נחשב שהוא שייך לו. ולפיכך כאשר הוא מצטרף אל הרע, יש לו ענין אחד עמו. וכן אם הוא מצטרף אל הטוב, כאילו היה הטוב גם כן שייך אליו. ולפיכך 'אוי לרשע אוי לשכינו', 'טוב לצדיק טוב לשכינו'. וכן אמרו בפרק קמא דמכות [ה:] 'על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים' [דברים יז, ו], אם יתקיים עדות בשנים, למה פרט לך הכתוב בשלשה, אלא הקיש שלשה לשנים וכו'. רבי עקיבא אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא בו; אם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם טוב לנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה". וכן ביאר הרע"ב כאן.
(890) כפי שפירש רש"י [במדבר כ, כג] שמיתת אהרן היתה על גבול ארץ אדום [שם], "מפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם, וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט 'בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך'". וכן כתב רש"י במ"א כב, מט. ויש לעיין בזה, שהרי בנתיב הצדק פ"ג [הובא בהערה הקודמת] ביאר שפסוק זה אינו מוכיח על הנהגה תמידית, אלא על הנהגה שהיא "לפי שעה", וכיצד כאן מביא פסוק להורות על הנהגה תמידית. ויש לומר, שדבריו בנתיב הצדק אמורים כהוה אמינא לולא הגלוי של "אוי לרשע אוי לשכנו", שהיה ניתן להעמיד שפסוק זה רק מורה על הנהגה שהיא לשעה, ולא על הנהגה תמידית. אך לאחר הגלוי של "אוי לרשע אוי לשכנו" שוב אין מקום להגביל את הפסוק "בהתחברך" להנהגה שהיא לפי שעה.
(891) כי במשנה נאמר "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", הרי שהרישא נאמרה בלשון חיובית ["הרחק"] והסיפא נאמרה בלשון שלילית ["ואל תתחבר"], ומדוע לא נאמרה לשון אחת לרישא וסיפא.
(892) מה שאין כן בשכן, כי הוא נמצא לידו אף אם לא יתחבר אליו, ולכך האופן היחידי להפקיע את עצמו משכנו הוא "הרחק משכן רע". ובבאר הגולה באר השני [רמד.] כתב: "כי השכנים, אדם קרוב אליהם מצד הדירה, והכתוב אומר [משלי כז, י] 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ:] כתב: "'טוב שכן קרוב מאח רחוק', ורוצה לומר אף כי בשכנים לא היה הקירוב הזה, שאין השכן בא להיות שכן אליו ולבקש החבור אליו, ועם כל זה שייך אצל שכן 'קרוב', דסוף סוף יש להם קירוב כאשר הם שכנים ביחד. אבל האח... יקרא 'אח' בין שהוא קרוב ובין שהוא רחוק, ולא כן השכן, כי לא נקרא 'שכן' רק אם הוא קרוב, ומפני כך השכן הוא יותר טוב". נמצא שיש כאן ג' דרגות של קשר; (א) קשר של אח, שאינו תלוי כלל בקורבה, כי לעולם הוא נקרא "אח". (ב) קשר של שכן, שמחד גיסא אינו מבקש החבור אליו, אך מאידך גיסא יש לו הקירוב מפאת הדירה. (ג) קשר של חבר, שכל החברות היא מצד בקשת החיבור, ובהעדר הרצון להתחבר אין כאן כלום. וראה להלן פ"ב הערות 895, 1184.
(893) יבאר שהכוונה שלא יזלזל בפורענות לומר שהיא לא תבוא, אלא סופה לבוא.
(894) באבות דרבי נתן פ"ט מ"ה אמרו "ואל תתייאש מן הפורענות, כיצד. מלמד שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום, ויאמר אוי לי שמא יבא עלי פורענות היום, ושמא למחר, ונמצא מתפחד בכל יום, שנאמר כן באיוב [איוב ג, כה] 'פחד פחדתי'".
(895) "הוא ההעדר הדבק בנבראים, והוא יותר שכן מן שכנו הקרוב אליו, ויותר מן החבר אשר כנפשו, כי הוא יושב ממולו של אדם להכריתו" [לשונו בסמוך]. וראה הערה הבאה.
(896) כפי שכתב למעלה [לפני ציון 343]: "כי ההעדר שמקבל הנברא הוא מפני החסרון, אשר הוא הרע הדבק בנברא, מביא אותו אל ההעדר... כי הדבר הזה הוא ברור, כי החומר דבק בו הרע... כי ההעדר נמשך אחר החומר, כמו שידוע מענין החומר שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר", ושם הערות 343, 377, 731. ולמעלה בהקדמה [ליד ציון 76] כתב: "אשר בחומר דבק ההעדר והמיתה". ולהלן פ"ג מ"א [ד"ה ועוד בארנו] כתב: "ועוד בארנו לך פעמים הרבה מאוד כי היצר הרע הוא השטן אינו דבק רק בחומר... ודבר זה בארנו פעמים הרבה, אבל התורה היא חירות מסולק מן זה השטן, שהוא ההעדר הדבק בנבראים". ולהלן פ"ג מ"ט אמרו "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ושם כתב: "מה שאמר 'יראת חטאו', והלא אינו חוטא, ולמה אמר 'חטאו', והוי ליה לומר 'כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו'. ואין זה קשיא, כי כל אדם מוכן לחטא, כדכתיב [קהלת ז, כד] 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', ואמר 'כל שיראת חטאו', שהוא מוכן לו, היראה מן החטא שהוא מוכן אליו קודמת למעשה. ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא, ולכך הוא ירא שלא יחטא" [הובא למעלה בהערה 844].
(897) "רעך אשר כנפשך" [דברים יג, ז], וראה גו"א שם אות ז.
(898) כי אותו "רע" הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות [ב"ב טז.], וכמבואר בהערה 896. ולהלן פ"ב מ"ב [ד"ה ועוד יש] כתב: "כי היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות... שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה, והכל ענין אחד" [הובא בהערה 730]. ולמעלה [לאחר ציון 729] כתב: "שהשטן הוא מלאך המות, הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים, כי ההעדר נמשך אחר החומר, כמו שידוע מענין החומר, שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר". ובברכות סא. אמרו "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב". ובשבת קה: אמרו "'לא יהיה בך אל זר' [תהלים פא, י]... איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע".
(899) פירוש - סדר המשנה הוא "מעלין בקורבה"; בתחילה נקט בשכן, ולאחריו בחבר, ולאחריו בדבר שהוא כנגד האדם ממש.
(900) בכת"י כתב משפט זה כך: "והדבר הזה אזהרה לאדם שלא יחשוב כי אף אם הוא מקרב לרשע, ובזה מתקרב אל הרע, עם כל זה בטוח מן הרע. דבר זה לא יעשה, ואל יתייאש מן הפורענות".
(901) לשונו שם [ב, רלא.]: "וזה שאמר הכתוב [משלי כט, כה] 'חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב'. ורוצה לומר כי כאשר האדם יחרד, מורה זה על מעוט בטחון אשר יש לו בו יתברך, ודבר זה יתן אליו מוקש. כי הוא הפך מה שאמר 'בוטח בה' ישוגב', שרוצה לומר שהוא מתחזק ביותר בשביל בטחונו ששם בו יתברך, כי כאשר יחרד מורה כי אין לו בטחון כלל, ודבר זה מוקש אליו. ובפרק הרואה [ברכות ס.], ההוא תלמידא דהוי שקיל ואזיל אבתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, חזייה דקא מפחד. אמר ליה, חטאה את, דכתיב [ישעיה לג, יד] 'פחדו בציון חטאים'... ביאור זה, כי המפחד הפך הבוטח בו יתברך, שהבוטח בו יתברך אינו ירא, כמו שאמר שלמה 'חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב'... כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו, כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה. וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם, והוא כמו כלי רעוע... ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי. וההוא דמפחד, דאמר חטאה את, כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו, ולכך הוא מפחד תמיד".
(902) משלי יא, כז- כח "ודורש רעה תבואנו בוטח בעשרו הוא יפול", ואמרו על כך בילקו"ש שם [רמז תתקמז]: "'ודורש רעה תבואנו' זה המן, שהיה דורש רעתו של מרדכי, ונהפכה עליו. מה כתיב אחריו 'בוטח בעשרו הוא יפול', זה המן". וראה להלן פ"ב הערה 445.
(903) אברבנאל כאן [כדרכו בספר זה שמתייחס אליו באופן זה (ראה למעלה הערה 620)]. וכן הוא ברבינו יונה וברע"ב כאן.
(904) מלשון [ישעיה נט, ז] "שוד ושבר". ואולי יש לגרוס "לשואת", ומלשון הפסוק [משלי ג, כה] "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא".
(905) לשון האברבנאל כאן: "אמרו אחרי 'הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע' מאמר 'ואל תתיאש מן הפורענות'... יאמר אעפ"י שיתאחר העונש לרשעים, לא תחשוב מפני זה שרשעתם אינה מזקת, וחוליים אינו מתדבק, אל תתיאש מהפורענות והעונש בהתאחרו, כי על כל פנים בא יבא ולא יאחר. וכמאמר המשורר [תהלים לז, לה-לו] 'ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו ואבקשנו ולא נמצא'". וזה לשון הרע"ב כאן: "ואל תתיאש מן הפורענות - שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין, אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר 'ואל תתיאש מן הפורענות', כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות, כי פתאם יבא אידו". וכן הוא ברבינו יונה כאן, וז"ל: "ואמר 'אל תתחבר לרשע', שאין לך להתיאש מן הפורענות, ואל תאמר בלבך עודנו עומד בשלוה, והשעה משחקת לו, אתחבר אליו, וכשיעבור מזלו הטוב אתרחק ממנו, לא תוכל, כי לא תדע מה ילד יום, וברגע יבוא אידו, ותלקח עמו כאשר החל לנפול הוא, וכל אוהביו יפלו".
(906) כמו שאמר כאן הרע"ב: "הרחק משכן רע - שלא תלמוד ממעשיו". וכן כתב כאן הרמב"ם: "אל תתחבר לרשע במין אחד ממיני האהבה והחברה, כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר ביארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים". ובתפלת שחרית מתפללים: "אל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עברה ועון... והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע", וקישור הדברים מורה ש"חבר רע" מביא האדם לידי חטא. והאברבנאל כאן כתב: "שלא יבטח האדם בעצמו לומר אתחבר לרשע ואל שכן רע, כי בטוח אני בעצמי שלא אלמד ממעשיו הרעים, ואל יתדבק אלי פורענותו ורשעתו, אל תאמר כן... שידבק בך בלא ספק בהיותך מתחבר עמו". וכן הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ה"א כתב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבירו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". וכן הרמב"ם הלכות אישות פי"ג הט"ו כתב: "האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי, ואני מתירא מהם, שומעים לו, ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות, שכך צוו חכמים הרחק משכן רע". הרי ההרחקה משכן רע היא מחמת שמא יפגע מהם.
(907) למעלה בהערות 878, 879.
(908) כמובא למעלה בשם הרמב"ם [לאחר ציון 844]. וה"כל שכן" הוא, שאף אם כל מצות עשה לא היו מבוא לאהבת ה', מ"מ דברי רבי יהושע בן פרחיה היו משתייכים בפרטיות לאהבת ה' מפאת היותם כענף מן אהבת ה', כל שכן שיאמר כך לאחר שנתבאר שכל מצות עשה בכלליות שייכות לאהבת ה', והרי דברי רבי יהושע בן פרחיה הם בגדר מצות עשה, וכמו שמבאר.
(909) במשנה ה [לאחר ציון 829, וכן ליד ציון 848]. וראה להלן ציון 954.
(910) "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות".
(911) "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות".
(912) במשנה ה [לאחר ציון 829, וכן ליד ציון 849].
(913) יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שדנו בתיקון בית האדם.
(914) כפי שכתב למעלה במשנה ה [לפני ציון 841]: "והזוג אשר היו מקבלים מאנטיגנוס, מוסר שלהם גם כן באהבה ויראה... והזוגות הבאים אחריהם יותר רחוקים, שכל אחד בא להוסיף האהבה והיראה", ושם הערה 842. וראה להלן הערות 963, 997, 1360.