(851) כי הרב כבר היה "רב" מצד עצמו, ואין התלמיד עושה אותו לרב, אלא התלמיד לוקח אותו לרב, ולכך היה צריך להאמר "קח לך רב".
(852) ודברים הנאמרים יחד בהכרח שקשורים להדדי, ולא יתקבצו למאמר אחד דברים שאינם מקושרים להדדי, ומעין מה שכתב בגו"א דברים פי"ד אות א [ד"ה ואם]: "ואם תאמר מאי ענין זה לזה... ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי", והובא למעלה בהקדמה הערה 111, ולמעלה הערה 709.
(853) להלן פ"ו מ"ז מבואר שהקנין הי"א לתורה הוא "פלפול תלמידים", וכתב שם לבאר: "הי"א בפלפול התלמידים. וזה כי החברים זה מחכים זה, וכן הוא מחכים את רבו. ובפרק קמא דתענית [ז.], אמר רב נחמן בר יצחק, למה נמשלו דברי תורה לעץ, שנאמר [משלי ג, יח] 'עץ חיים היא למחזיקים בה', מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף דברי תורה הקטנים מחדדין את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר, ומתלמידי יותר מכולם, עד כאן. והטעם הוא מבואר מאד, כי הדבר דומה לעץ שאין מקבל האור. וכן הת"ח גדול, מפני שהשגתו גדולה מאד, לכך אין מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה, לפי גודל השגתו ופשיטות שכלו אין בו פלפול, דהיינו השאלה. וצריך אל כל פלפול שאלה, לאפוקי הגדולים אין בהם השאלה. ולפיכך אמר שהקטנים מחדדים את הגדולים מפני שהם שואלים ביותר, ואז צריך החכם להשיב. ומדמה זה לעץ קטן שהוא מדליק את הגדול, שהאש נאחז ביותר בקטן, וכך הוא הקטן הוא התחלת השאלה והפלפול. ולכך אמר 'בפלפול התלמידים', שעיקר הפלפול מן התלמידים. ולפיכך אמר 'הרבה תורה למדתי מרבותי', מפני שהם מסרו לי החכמה. 'ומחבירי יותר מהם', מפני שהם שואלים זה את זה, ועומדים על עיקר החכמה. 'ומתלמידי יותר מכולם', כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה, ודבר זה מבואר".
(854) כמבואר למעלה הערות 679, 708.
(855) שכפי שהשכל והנפש נמצאים בגוף האדם, כך הבית הוא דוגמה לכך [למעלה סוף משנה ד, וכן מציון 802 ואילך].
(856) אודות הקרבה של רב, הרי אמרו חכמים [ב"מ לב.] שהרב מביאו לחיי עולם הבא. ולהלן משנה טז כתב: "אמר שיעשה לו רב, כדי שיקנה בחכמה דבר ברור בלי ספק, ויסתלק מן הספק... שאם אין לו רב אין לו תורה ברורה, רק התורה בספק, ודבר זה אין ראוי להיות, רק תהיה תורתו ברורה". ולמעלה במשנה א [ד"ה ועוד יותר] כתב: "כל רב הוא סבה שמקבל התלמיד התורה", ושם הערה 91. ואודות הקרבה של חבר, הרי אמרו [תענית כג.] "או חברותא או מיתותא", והרמב"ם כאן הביא גמרא זו לבאר "קנה לך חבר". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ.] כתב: "וזה כי הריע שהיה איש רחוק ונתקרב אליו, מזה תוכל לדעת ולהבין כי החבור הזה הוא גדול יותר, שאם לא כן לא התחבר אליו, ומפני כך גדול החבור שלהם. ולא כן אחיו, שאין החבור שלהם רק מצד שנולדו מן אב אחד, ואין החבור הזה כמו החבור של הריעים... כי האח נקרא מצד התולדה, ואין שם האח רק מצד שיש להם אב אחד, שהוא התחלה להם, ואין זה מצד עצמם. אבל שם הריעות הוא מצד החבור בעצמם, ולפיכך יותר חבור הריעים מן האחים, שהאחים מצד התולדה הם מן אב אחד בלבד, ולא מצד עצמם, ודבר זה מבואר". ולהלן [לאחר ציון 980] כתב על משנתינו: "ואחר כך התיקון עם הבריות שהם חוץ לביתו, והם גם כן שייכים אליו, כמו הרב והחבר ושאר כל אדם, וזהו תיקון הזוג השני, כי צורך גדול אל האדם הרב והחבר".
(857) למעלה במשנה ב [ד"ה ומה שהאדם] ביאר ששלימות האדם היא רק כאשר הוא טוב כלפי עצמו, כלפי שמים, וכלפי זולתו, "כי אין האדם נמצא בלבד, רק הוא נמצא עם בני אדם זולתו", ושם הערה 354 נתבאר שההתייחסות לזולתו משתייכת למהות האדם וקיומו. וכן הוא להלן ציון 873.
(858) כן פירש כאן הרמב"ם, וז"ל: "עשה לך רב. רוצה לומר אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב, עד שתדמה בו שהוא מלמד, ויעלה בידו בעבור זה למוד החכמה. כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו, שהלמוד מעצמו טוב הוא, אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר, והוא יותר מבואר, אפילו היה כמוהו בחכמה, או למטה הימנו". וכן ביאר כאן הרע"ב בשם הרמב"ם. וכן המאירי כאן כתב: "דאפילו חכם שבחכמים ראוי שישים לעצמו איזה רב שיברור לאב ולראש, אף על פי שאינו מוצא כמוהו, יעשה לו אדון משלמטה הימנו. כי האדם אפילו חכם שבחכמים אינו רואה בעניני עצמו מה שיראהו זולתו. ואפשר ג"כ שזה אומרו 'עשה לך רב', כלומר אפילו שאינו ראוי להיות לרב, עשהו אתה לרב. וחכמי המוסר אמרו הטוב שבמלכים צריך לעצה".
(859) כמו שדרשו [סוכה יא:] על הפסוק [דברים טז, יג] "חג הסוכות תעשה לך וגו'", "תעשה ולא מן העשוי", ופירש רש"י [סוכה יא.]: "היכי דמי 'תעשה ולא מן העשוי', כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, שהסיכוך היה מאליו, ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה, אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו, ונוטל העומרים ומשליך, והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה". וכך גם ביאור משנתנו, שיש לעשות את הרב לרב, ולא שהוא רב ידוע מכבר, ולכך איירי גם באחד שאינו ראוי לו להיות רב.
(860) להלן פ"ד מ"א "איזהו חכם, הלומד מכל אדם, שנאמר [תהלים קיט, צט] 'מכל מלמדי השכלתי'". ופירש רש"י שם "הלומד מכל אדם ואפילו ממי שאינו גדול ממנו בחכמה, הולך ולומד ממנו, ואינו מתבייש". וראה להלן בדר"ח שם.
(861) כמבואר להלן פ"ו מ"ד "הלומד מחבירו... אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומידעו", ומבאר כאן כפירושו השני שם, שכל דבר הנלמד [ולא רק במילי דהלכתא] יש בו כדי להכתיר את המלמד בתואר "רב". אך צריך ביאור, כיצד ריש דבריו מבסס את דבריו כאן, שפתח ואמר "כי הרב והחבר חוץ לביתו, אך הם קרובים לו ביותר... כי האדם נמצא עם רבו... לכך אמר 'עשה לך רב'... שיעשה לו רב אף אם אינו ראוי לו להיות רב", ומהו הביאור לתיבת "לכך", כי הטעם שכתב כאן ["אי אפשר שלא ילמד ממנו דבר מה, ודי לו באותו דבר שלמד שעושה אותו לרב"] לכאורה אינו קשור לתחילת דבריו אודות הקירבה שיש לאדם כלפי רבו. ובהמשך תתישב נקודה זו היטב [ראה הערה 874]. ועד כה יישב את שאלתו הראשונה מדוע נאמר "עשה לך רב", ולא "קח לך רב".
(862) פירוש - החבר משועבד אליו, כפי שהחפץ הנקנה משועבד לבעליו, וכמו שמבאר.
(863) רש"י במדבר כב, כב: "ושני נעריו עמו - מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו, וחוזרים ומשמשים זה את זה". הרי שמפורש בדבריו שהחשוב אינו משמש את האינם חשובים, אך הם משמשים זה את זה. והרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פ"ב הלכות א-ד כתב: "השואל בבעלים אפילו נגנב או אבד בפשיעה פטור... מלמד תינוקות, והנוטע לבני המדינה, והמקיז להם את הדם, והסופר שלהן, כל אחד מאלו וכיוצא בהן ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתן, אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתם, הרי זה שמירה בבעלים... הרב שהוא מקריא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה ואיזו מסכתא שירצה, והם היו קבועים לבא תמיד, ונשמט להן ממסכתא למסכתא, הרי הן שאולין אצלו, ואין הוא שאול להם". הרי שהתלמידים משועבדים לרב, ואין הרב משועבד לתלמידים. וראה להלן הערה 1125.
(864) אודות השעבוד שיש בין חברים, ראה דבריו בנתיב הענוה ס"פ ה [ב, יב:], שכתב: "לא נקרא חפשי רק המצורע [הוריות י:], כי שאר אדם שהוא בתוך הכלל, כל אחד משועבד לחבירו. משל למה הדבר דומה, הלב הוא המלך על כל האברים משלח הפרנסה והחיות לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת כל האברים ביחד. ושאר איברים גם כן, זה מקבל מזה, עד שכל אחד משועבד לחבירו. וכך העם בכללו משועבד זה לזה לסייע זה לזה, עד שעל כל אחד מן העם יש עבדות... אבל המצורע שנאמר [ויקרא יג, מו] 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו', שהוא נבדל מן הכלל, שהרי כתיב 'בדד ישב', וזה נקרא שהוא חפשי כאשר הוא אינו תוך הכלל, שאז לא שייך לומר עליו שיש עליו שעבוד כלל, וזה מבואר". ובזה יישב את שאלתו השניה למעלה אודות "שנוי הלשון לומר אצל הרב 'עשה' ואצל החבר 'קנה'".
(865) ואם תאמר, הא תינח שמדובר ברב ש"אינו ראוי לו להיות לרב", משום שנקט בלשון "עשה לך רב", ולא "קח לך רב", וכפי שביאר למעלה. אך מנין שמדובר גם ב"אין החבר במדרגה שראוי שיהיה לו חבר", הרי אין לנו דיוק לשוני במשנה המורה על כך. ויש לומר, הואיל והדבר הראשון ["עשה לך רב"] עוסק באינו ראוי לכך, וקיי"ל ש"בתר רישא גופא אזיל" [עירובין מא.], לכך שני הדברים הבאים של המשנה ["וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות"] עוסקים גם הם ב"אינו ראוי", וכפי שיבאר שעיקר הנקודה הוא שאיירי במדת אוהב את הבריות, ולכך מקרב גם כאלו שאינם ראוים [ראה הערה 874].
(866) לשון רש"י בקהלת שם: "טובים השנים - לכל דבר. מן האחד - לפיכך יקנה לו אדם חבר וישא אשה". וכן אמרו [קידושין ז.] "איתתא ניחא לה בכל דהו, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". ופירש רש"י שם "טן דו - בגופים שנים בעל ואשתו, ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא". ובקידושין מא. פירש רש"י "משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו, שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה. טן - גוף. דו - שנים". הרי שהמעלה של חברות וצוותא חלה גם על חבר שאינו ראוי.
(867) מלשונו "שאם הוא רואה דבר באדם יהיה מי שיהיה, יהא דן אותו לכף זכות" לכאורה משמע שיש לדון כל אדם לכף זכות, אף אם ידוע שהוא רשע. אך הרמב"ם כאן פירש שאיירי שאין ידוע אם הוא צדיק או רשע, אך אם ידוע שהוא רשע, אין לדונו לכף זכות, אלא לכף חובה. וראה הערות 869, 927, 1363.
(868) ואם תאמר, מנין שמדובר בבני אדם "שאינם במדרגיתו", והרי יש חיוב מיוחד לדון צדיקים לכף זכות [ראה הערה הקודמת והבאה]. וכן להלן כתב לגבי לדון לכף זכות שמדובר "אף באותם שהם למטה ממנו במדרגה... אפילו הוא פחות ממך", ומנין לומר כך. ויש לומר, שהצורך לדון לכף זכות רק נוגע כאשר ראה שפלוני עשה דבר הנראה כחטא, ומשנתינו באה ללמד ש"אל ירחיק אותו לומר כי רשע הוא" [לשונו למעלה]. וכן להלן כתב "ופלוני עשה חטא, והוא רשע". ואם כן הרי מדובר באדם שבהשקפה ראשונה יש צורך להתרחק ממנו מפאת פחיתותו, ואלו דבריו כאן. וכן כתב בנתיב לב טוב פ"א [ב, רט:]: "אף אם רואה דבר בחבירו שהוא נראה שהוא רע, הוא דן אותו לכף זכות". וראה להלן פ"ב הערה 921.
(869) כוונתו לאפוקי באם ידוע שהוא רשע, שאז אין לדונו לכף זכות, אלא לכף חובה, וכפי שכתב הרבינו יונה בשערי תשובה שער השלישי אות ריח, וז"ל: "הנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים, נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה... ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר [משלי כא, יב] 'משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע'". וכן כתב הרבינו יונה כאן, וז"ל: "והוי דן את כל האדם לכף זכות זה מדבר עם אדם שאין יודעין אם הוא צדיק ואם הוא רשע... [אבל] מן הרשע הגמור לא אמר, אפילו מעשהו כולו טוב... יש לאדם לדונו לכף חובה". וכן כתב כאן הרמב"ם [ראה הערה 867]. ובעל כרחך לומר שגם כוונת המהר"ל במה שכתב למעלה "שאם הוא רואה דבר באדם יהיה מי שיהיה, יהא דן אותו לכף זכות" היא לאדם שאין ידוע עליו אם הוא צדיק או רשע, ולא לאדם שידוע שהוא רשע. וכן מוכח סוף דבריו שם שכתב "אל ירחיק אותו לומר כי רשע הוא", משמע שאינו ידוע שהוא רשע, אך אם ידוע שהוא רשע הרי הוא מרוחק ועומד מצד עצמו. וראה להלן הערה 928.
(870) כפי ששאל למעלה בשאלתו הרביעית על המשנה.
(871) ראה להלן פ"ד סוף מ"ד שזעק מרה על מצב הרבנות ומנוי רבנים שהיה נוהג בימיו. ואודות החסרון בלקיחת חשיבות לעצמו, ראה דברי בח"א לסוטה ט: [ב, לח:] שכתב: "החסרון השני הוא התוספת, שכבר אמרנו פעמים הרבה כי התוספת הוא חסרון ג"כ, וכמו שאמרו ז"ל [חולין נח:] כל יתר כנטול דמי, והגאוה אשר לוקח לעצמו תוספות חשיבות, דבר זה הוא חסרון מצד התוספות". וראה להלן הערה 1023, ופ"ב הערה 693.
(872) ראה להלן פ"ג מי"ב [ד"ה ויש לדעת], שגם שם חילק את בני האדם לשלש קבוצות; אלו שמעליו, אלו השוים לו, ואלו שהם תחתיו. ולהלן [סוף משנה ט, ליד ציון 984] חזר על חלק מדבריו שכתב כאן, וראה שם הערה 985.
(873) כמבואר בהערה 857, ולהלן הערה 1362.
(874) וכן קונה חבר "אף שאינו כדאי לו לגמרי" [לשונו למעלה]. ובזה מיושבת השאלה מלמעלה [הערות 861, 865] כיצד דבריו מתקשרים, וכן מנין שאיירי בחבר שאינו ראוי, כי הואיל ואיירי במשנה זאת במדה של אהבת הבריות, לכך נמצא שהוא מקרב גם כאלו שאינם ראויים בעצם לכך, שהרי [משלי י, יב] "על כל פשעים תכסה אהבה". ובבאר הגולה בתחילת הבאר החמישי כתב: "כי האהבה הוא הסתר המומים הנגלים".
(875) כמבואר למעלה במשנה ה [ד"ה והתבאר לך] שיוסי בן יוחנן עוסק בדבוק בחכמים, ו"מעלה עליך הכתוב כאילו דבק בשכינה" [לשונו למעלה], שהוא ענף היוצא מאהבת ה' [ראה שם הערה 789]. ובודאי שזה מדובר בחכמים גדולים, שהדבקות בהם היא כדביקות בשכינה. ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה.] כתב: "הדבר שהיא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך הוא אהבת חכמים, שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר הוא שייך אליו ודבק בו הוא גם כן אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם השם יתברך ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים, שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך, ובדבר הזה הארכנו בפרק משה קבל, עיין שם" [והובא למעלה בהערה 787]. ובודאי "יודעי התורה" הם רק "החכמים הגדולים".
(876) יהושע בן פרחיה.
(877) ועל כך אמר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות", שמדובר ברב שאינו ראוי, ובחבר שאינו ראוי, ובאדם שנראה כרשע, וכמו שנתבאר. ולהלן [משנה טו] חילק בין דברים אלו של יהושע בן פרחיה, לדברי הלל שם ["הוי רודף שלום ואוהב שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"] בזה"ל [לאחר ציון 1361]: "בא הלל במוסר שלו לתת מוסר איך תהיה ההנהגה עם כלל בני אדם, שיהיה אוהב שלום... שישתדל שלא יסור קשר השלום שהוא לבריות שהם ביחד... והנה מוסר הזה שלא יהיה פירוד בין בני אדם. ואל יקשה לך הרי יהושע בן פרחיה, שהוא מן הזוג השלישי, גם כן אמר 'והוי דן את כל האדם לכף זכות'. אין דומה לזה, כי שם לא הזכיר רק שלא ידון אותו לכף חובה, שלא יהיו הבריות רעים בעיניו... ולא תאמר כי אינו ראוי לך, ואין זה חבור בני אדם יחד עד שלא יהא פירוד ביניהם", ושם הערה 1365.
(878) לשונו בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ:]: "כבר בארנו בפרק משה קבל, כי דבר זה שאוהב את הבריות הוא אהבת השם יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך כאשר אוהב את השם יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא הבריות, אי אפשר שיאהב את השם יתברך אשר בראם". וראה תפארת ישראל פכ"ו [תב.], ושם הערה 66. וראה להלן הערות 907, 958, 1192.
(879) כמבואר בהערה 875, ובהערה הקודמת. ואהבת הבריות היא "מדרגה למטה מאהבת חכמים", כי גדול החבור של חכמים לה', מחבורם של שאר הבריות לה', וכמו שביאר בנתיב התורה ר"פ ט [א, לח.] את דרשת רבי עקיבא [ב"ק מא.] "את ה' אלקיך תירא [דברים ו, יג] לרבות תלמידי חכמים", וז"ל: "מעלת ומדרגת לומדי תורה, אי אפשר לפרש מעלתם ומדריגתם העליונה כאשר אתם התורה, עד שאמרו בפרק שור שנגח ד' וה'... שבא רבי עקיבא ולימד 'את ה' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים... ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים, כי יראת חכמים השלמה ליראת שמים... וזה כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל, לכך שייך בו היראה... ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמיד חכם, כמו שהוא יתברך נבדל מהכל, מפני כך התלמיד חכם שיש לו דביקות עם השם יתברך בערך שאר אדם, והשם יתברך נבדל מהכל, והתלמיד חכם נבדל משאר אדם, ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמיד חכם... בזה עצמו כאילו יש לו שתוף עם השם יתברך. כי לפי ערך שאר בני אדם, התלמיד חכם יש לו דביקות עם השם יתברך, והוא נבדל משאר אדם, והרי זה מבטל היראה של השם יתברך... וזה אשר אינו ירא מתלמיד חכם, אשר התלמיד חכם נבדל ממנו ויש לו דביקות בו יתברך בערך שאר אדם, הרי הוא מבטל יראת שמים, שהתלמיד חכם דבק בו יתברך וטפל אליו יתברך בערך שאר בני אדם".
(880) "קיים" - שישאר לימים רבים, וכמו שמבאר. ועל כך מורה הלשון "עשה לך רב" יותר מהלשון "קח לך רב" [כשאלתו הראשונה למעלה], כי עשיה סתם אינה מוגבלת לזמן, אלא קיימת לעולם. דוגמה לדבר; נאמר [בראשית יח, כ-כא] "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו'", ופירש רש"י "הבאה אלי עשו - וכן עומדין במרדן, כלה אני עושה בהן". וכתב שם הגו"א אות נב בזה"ל: "וכן עומדין במרדן. פירוש, שכבר כתיב [שם פסוק כ] 'זעקת סדום ועמורה כי רבה', ומאי 'הכצעקתה הבאה אלי עשו', אם כן בודאי עשו. אלא פירושו דעשה שלהם עשיה גמורה הוא, שאינם עושים תשובה, וזהו 'עשו'". הרי ש"עשיה גמורה" היא עשיה קיימת ובלתי משתנית.
(881) כי כל קנין עומד הוא לעולם. ועיין בקובץ ביאורים לגיטין אות מה שכתב בתוך דבריו "דזהו דין תורה בכל הקנינים, שאם עשה קנין לזמן, חל לעולם", ושם מאריך בזה.
(882) כן ביאר את הפסוק בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ:], וז"ל: "ויש לפרש ג"כ 'ריעך וריע אביך', כלומר אותו שהוא ריעך, שגם היה ריע אביך, כלומר אבותיך".
(883) כמו שאומרים בתפילת שחרית "וזכור לנו ה' אלקינו אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיך" [ראה גו"א שמות פ"ו אות ה]. וכן נאמר [ירמיה לא, ב] "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו'", וביאר שם המלבי"ם: "ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם". ונראה לבאר זאת, כי הסימן המובהק לאהבה הוא יכולת הנאהב לעמוד כנגד נסיונות וקשיים, וכפי שכתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:]: "כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות... כאילו דבר זה ענין עצמי לאדם. ואם באים היסורים עליו אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי" [הובא למעלה הערה 843]. וכן כתב בתפארת ישראל פל"ח [תקפה.] שהבטוי לאהבה הוא עמידה בנסיונות. והרמב"ן [דברים ז, ז] כתב: "כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא ממנו. וישראל ראוים לכך מכל עם... כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודי או צלוב [שמו"ר מב, ט]". ולכך "אוהב נאמן" הוא אחד שהוכיח את דביקותו בנאהב למרות כל הקשיים, וממילא אהבתו היא בהכרח בת ימים רבים, ולא אהבה חדשה שעדיין לא נתנסתה בכור הנסיונות והקשיים. וכן נאמר [משלי יז, יז] "בכל עת אוהב הרע", וביאר המלבי"ם שם "הנה גדר הרע, שיאהב את רעהו תמיד בכל עת, ושבעת צרה תגדל אהבתו יותר".
(884) פירוש - אי אפשר שהתלמיד הנמצא כל כך הרבה זמן עם רבו, לא יחשוב לפעמים שרבו נהג בו שלא כראוי. וכן הוא ביחס לחבר ותיק.
(885) כמו שנאמר [משלי כה, יז] "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך", ופירש רש"י שם "הוקר רגלך - כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך אתה צריך שלא תאכל ממנו, פן תשבענו והקאתו. כך הוקר רגלך מבית רעך, אע"פ שהוא מקרבך, מנע מלבא שם יום יום, פן ישבעך וישנא אותך". ובארחות צדיקים שער הששי שער השנאה, כתב: "אמר החכם: אם תרצה שישנאך חברך, בקרהו תמיד, ואם תרצה שיאהבך, בקרהו לעתים רחוקות, ועל זה נאמר [משלי כה, יז] 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך'".
(886) ולפי ביאור זה, לא דובר במשנה בשלשה סוגי בני אדם [רבו, חברו, ושאר אדם], אלא דובר רק על רבו וחברו, והמשפט השלישי ["והוי דן את כל האדם לכף זכות"] חוזר לעסוק ברבו וחברו. וכן כתב להלן במשנה טו [לאחר ציון 1365]: "וגם דבר זה [של "הוי דן את כל האדם לכף זכות"] אין עיקר המוסר, רק שהוא נזכר אגב אחרים, כמו שהתבאר", ושם הערה 1366.