שם (ה"ו) יתיב ר' זריקן אמר ר' זעירה שאל פרים הנשרפין כו' שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכה לי' בשנטמאו לפני זריקה אבל אם נטמאו אחר זריקה קורא אני עליו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה א"ר יוסי ועדה שכתב בו במועדו (צ"ל שלא כתוב במועדו) לית שמע מינה כלום א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא ואמר לי' קיים בפר משיח ועדה וא"ל ר' בון בר חייה עכ"ל והק"ע הגיה וא"ל לא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא וא"ל ר' בון בר חייה קיים בפר משיח ועדה וה"פ ר' מנא אמר שר' יוסה רבו לא רצה לקיים בעי' דר' זעירא אלא בלפני זריקה ור' בון בר חייה הוא שהשיב לו דאף בלאחר זריקה קא מיבעי' לי' ובפר כהן משיח ופר העדה עכ"ל:
והק"ע פי' מהו שישרפו כמצותן חוץ לג' מחנות מי אמרינן כיון שנטמאו לא ישרפו אלא בעזר' או דילמ' כיון דבין טהורי' ובין טמאים מצותן בשריפה מקיימים בהם מצות שריפה חוץ לג' מחנות וע"כ קאמר מה צריכא לי' פי' כי קא מיבעי' לי' כשנטמאו לפני זריקה שנא הגיעו זמנן לצאת. אבל אם נטמאו לאחר זריקה שכבר הגיע זמנן לצאת קורא אני עליהם במועדו דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם דקאי אקרבנות של יוה"כ ודרשינן מיני' אפי' בשבת אפילו בטומאה וע"ז אמר ר' יוסי ועדה שלא כתיב במועדו לית ש"מ כלום (פי' דמדחה דמיירי בפר העדה ובפר העלם דבר של ציבור דלא כתיב בהם במועדו):
והנה הק"ע פירש עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (ד' ק"ד) אמר ר"נ אמר רבה שלש בית הדשנין הן בית הדשן גדול הי' בעזרה ששם שורפין כו' ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול קודם זריקה (ופי' רש"י שלא הגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין בעזרה) ובית הדשן אחר הי' בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול אחר זריקה (פי' רש"י שהגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין חוץ לעזרה עיי"ש) (וע"כ פי' הק"ע דמה צריכא לי' כשנטמאו לפני זריקה דהיינו משום שהגיע זמנו לצאת) אבל אם כן מה שייך להא דקאמר אם נטמא לאחר קורא אני עליו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה:
וע"כ נראה לי כמו שהשגתי בספרי א"ה (דרוש ט"ו) על הק"ע וצריך להגיה בירושלמי בהיפך (וכצ"ל) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכא לי' כשנטמאו לאחר זריקה אבל כשנטמאו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפי' בטומאה משום דעיקר ההיתר בטומאה הוא בזריקה. וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' קה"ח) בד"א שהפסח יאכלו בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכלו כו' ובירושלמי (פ"ז דפסחים ה"ה) א"ר לעזר מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה שחטו בטהרה ונטמא הציבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ר' לא בשם ר' יוחנן ר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאים בזריקה בלא אכילה (כצ"ל) פי' וע"כ לר' נתן תלוי אם בא בטומאה בשעת שחיטה נאכל אבל לרבנן דאמרי דאין יוצאים בזריקה בלא אכילה ועל כן אם נטמאו לפני זריקה נאכל הבשר בטומאה וכן בפסחים (דף ע"ט) עיי"ש:
וכן הכא נמי אם נטמאו שעירים הנשרפים כו' דהיינו שנטמאו קודם זריקה א"כ הותר בציבור א"כ ליכא למיבעי מהו שישרפו כמצותן דהא כתיב במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה א"כ ודאי האיבעי' הוא שנטמא לאחר זריקה דמצד ההיתר דציבור כיון שכבר נזרק הדם לא אמרינן דהותרה טומאה בציבור אך האיבעי' הוא אי אמרינן כיון דהגיע זמנן לצאת ע"כ הוי כמו שנטמאו אח"כ וע"כ נשרפו כמצותן (ודלא כשיטת הש"ס דילן בזבחים (דף ק"ד) דאפי' אחר זריקה נמי הי' נשרף בבית הדשן שבהר הבית ולמאי דתני נוי בין נטמא קודם זריקה ובין נטמא לאחר זריקה היו נשרפין בעזרה ולפי מאי דשאל ר' זעירא בירושלמי הוא אפילו נטמא לאחר זריקה כיון דסופן לצאת אי אמרינן דנשרפין כמצותן משום דהגיע זמנן לצאת וסופן שישרפו וע"כ אפי' אחר זריקה נשרפין כמצותן]:
וע"ז אמר ר' יוסי ועדה שלא כתב בו מועדו (כצ"ל) לית את שמע מינה כלום פי' דהא איפשר דהאיבעי' דר' זעירא הוא קודם זריקה והא דלא אמרינן טומאה הותרה בציבור היינו משום דמיירי בפר עדה דהיינו בפר העלם דבר של ציבור דלא כתיב בו במועדו ולית שמעית מינה כלום (וע"כ איפשר לומר דהאיבעי' הוא לפני זריקה משום שלא הגיע זמנו לצאת אבל אם נטמא לאחר זריקה איפשר דלא קא מיבעי' לי' לר' זעירא כלל משום דהגיע זמנו לצאת אם כן ודאי נשרפין כמצותן והאיבעי' הוא לפני זריקה):
וע"ז א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא וא"ל ר' בון בר חייה קיים בפר משיח ועדה. ופי' הק"ע דר' מנא בר' יוסי רבי לא רצה לקיים בעי' דר' זעירא אלא בלפני זריקה ור' בון בר חייה הוא שהשיב לו דאף בלאחר זריקה קא מיבעי' לי' בפר משיח ובפר העדה עכ"ל:
ועדיין צריך לבאר הלשון א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא ע"כ נראה לבאר על פי מאי דאמרינן שם בירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים בלא הכשר ובלא טומא' (והוא ט"ס וצ"ל) מהו שיטמא אוכלים (וכן מה שהעתיקו התוס' בזבחים (דף ק"ה) הירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים הוא נמי ט"ס וצ"ל אוכלים) בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה (פי' א"כ מטמא טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה) התיב ר' שמואל קפודקי' מעתה יטמאו את אימוריהם אלא בשפירשו. וכתב הק"ע מעתה שהם עצמם מטמאים מחיים א"כ יטמאו אימוריהם כשנוטלים מהם איך יקריבו אלא בשפירשו דהיינו לאחר שחיטה ושגה בזה דודאי אינו מטמא מחיים וכמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) וחכ"א פרה ופריםמטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין אלא דתחלה הי' סבור הירושלמי דמטמא טומאת אוכלין אפי' קודם שפירשו האימורים וע"ז קאמר דקודם שפירשו האימורים אינם עומדין עדיין לצאת וע"כ אינם מטמאין האימורים אלא לאחר שפירשו עומדים לצאת וע"כ מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בזבחים (דף ק"ה) בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי] וע"כ אומר דהא דר"א שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלים בלא הכשר היינו דוקא בשפירשו האימורים דאז עומדים לצאת אבל קודם שפירשו האימורים אינם עומדים לצאת וא"כ לא קשה מידי שיטמאו את אימוריהם דהא קודם שפירשו אין מטמא טומאה אוכלין וע"ז אומר ואפי' תימא לא פירשו אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו וכבר ביארתי בספרי א"ה (דרוש ג') דלכאורה איפשר לפרש בפשיטות דאעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה אעפ"כ לא אמרינן שיהא זה גרעון לגבי פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיטמא מחמת זה האימורין]:
אך הק"ע רצה לומר דקאי על אימורים שיטמאו מפרים ושעירים הנשרפים וע"כ משני כיון דקא מטמא מחמת האימורין ע"כ אין האימורים מקבלין טומאה מהם. ולכאורה הוא המו' שכתב דמטמ' מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורי' לא מעכבא וא"כ איך אמרינן דהא דמטמא הוא מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורים לא מעכבא ואיפשר לומר דשאני הכא דאע"ג דבכל מקום הקטרת אימורים לא מעכבא אעפ"כ בפרים ושעירים הנשרפין הקטרת אימורין מעכבא כמו דאמרינן (שם) בירושל' ר' שמיי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבש' ולא שמיע דאמ' ר' לעזר שלא חישב לא לאכיל' אדם ולא לאכיל' מזבח (פי' דע"כ אין זורקין עליהם את הדם כמו דאמרינן בפסחים (דף ע"ט) כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק עליהם את הדם והיינו משום דזורק על הבשר שהוא אכילת אדם או על החלב שהוא אכילת מזבח משא"כ בפרים ושעירים הנשרפין אם אבדו האימורין אין זורקין עליהם הדם משום דאינם עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח) וע"כ כיון דהאימורים גורמים לזרוק עליהם הדם ועי"ז הוי פרים ושעירים הנשרפין ע"כ אין חוזרין ומטמאין את האימורין אע"ג שסופו לטמא טומאה חמורה:
עוד ביארתי שם דאיפשר לומר דהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) דפרים ושעירים מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה אע"ג דבעינן שיהי' אוכל כמו שהנחתי בספרי א"ה מכריתות (דף כ"א) במנחות (דף ק"א) מהתוס' בד"ה פיגול כו' והוא מחמת האימורים שעומדים לאכילת המזבח אע"ג דהבשר עצמו אינו עומד לא לאכילת אדם ולא לאכילת המזבח אעפ"כ סובר הש"ס דע"י האימורים הוי חיבת הקודש אפי' לגבי הבשר נמי וע"כ מטמאין טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ כל הענין שמטמאים אוכלים ומשקים הוא מפני האימורים וע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מן הבשר וע"כ משני בירושלמי ואפי' תימא עד שלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו והכא נמי כיון שכל הטומאה באה מחמת האימורים שזה עושה חיבת הקודש להיות מיקרי אוכל ע"כ אין האימורים מטמאין מהבשר דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו עיי"ש: