דף ל"א האוכל תרומה שוגג כו' כתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה לא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן שוגג בחלב ומזיד בקרבן (וט"ס וצ"ל מזיד בחלב ושוגג בקרבן) מתרין בו ולוקה ומביא קרבן ואמר אוף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש א"ר זעירא גזירת הכתוב הוא ואיש כי ואכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה
והנה בס' נ"י (ח"ב דרוש ד') הארכתי בזה דלכאורה לר"י כמונבז דס"ל בשבת (שם) דשגגת קרבן שמה שגגה ולא כר"ע דס"ל בשבת (שם) דשגגת קרבן לאו שמה שגגה ובאמת יש לומר דר' יוחנן לטעמיה אזיל דר' יוחנן ס"ל כמונבז כמו דאמרינן בשבת (דף ס"ח) אמר לך ר' יוחנן וריש לקיש לאו מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרינן כמונבז וע"כ אמרו ר"י ור"ל דוקא בהכיר כו' אך מהירושלמי (ר"פ כלל גדול) דאמרינן התם אנן תנן כל כו' תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת. ר' לעזר דמתניתין ר' יוחנן כהדא דתני דבית רבי כו' ר' יוחנן אומר כל שאינו יודע עיקר שבת כו' ע"ש דמשמע דהירושלמי מפרש דברי ר"י בענין אחר ולא תלוי בהא דמונבז]:
אך באמת משמע מהירושלמי (רפ"ג דשבועות) דאפילו ר"ע מודה בזה וכמו שהוכחתי בספרי (שם) מהירושלמי (שם) דאיתא התם ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר"י ובמזיד בחלה ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דמר כו' בשם רבי לעזר כך משיב ר' ישמעאל לר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן (פי' דא"כ ישיב לו ר"ע על תשובת ר' ישמעאל שמחייב ר' עקיבא בלשעבר. דמותיב לי' מי מצינו דבר שמתחייב מלקות על הזדון משום שבועת שקר ועל העלמו משום ביטוי. הא מצינו כה"ג בכל הדברים שחייבין על זדונה מכות ועל שגגה קרבן ב' דברים כאחת וא"כ מדפריך לר"ע אלמא דהירושלמי ס"ל דאפילו לר' עקיבא שגגת קרבן שמה שגגה ולאו דוקא בשבועת ביטוי דלשעבר ועי' תוס' שבועות (דף כ"ו) ותוס' שבת (דף ס"ט):
ונראה לי דהש"ס דילן לא סובר כהא דא"ר יוחנן שגג בחלב ומזיד בקרבן ואף לשיטת הש"ס דילן דס"ל לר' יוחנן בשבת (שם) דשגגת קרבן שמה שגגה. ואפילו לרבנן הא קאמר התם ר"י כיון ששגג בכרת. אעפ"י שהזיד בלאו. וא"כ איפשר שילקה על הזדון ויביא קרבן על שגגה דהיינו אם שגג בכרת והזיד בלאו. וכה"ג אפי' לרבנן צריך שילקה, ויביא קרבן דאיפשר דהש"ס דילן סובר דלא עבדינן בי' תרתי מלקות וקרבן. ואע"ג דהקרבן הוי כפרה ולא אמרינן בקרבן קלב"מ כמו שכתבו התוספ' בפסחים (דף כ"ט) אעפ"כ איפשר לומר דאינו מתחייב מלקות וקרבן וכמו דאיתא בשבועות (דף ל"ז) הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא כו' ל"ש אתרו בי' ולא שנא לא אתרו בי' או דילמא ה"מ היכא דלא אתרו בי' אבל היכא דאתרו בי' מלקי לקי קרבן לא מייתי. או דילמא הא והא עבידנא. ואע"ג שכתבו התוס' בפסחים (שם) דלענין קרבן לא אמרינן קלב"מ היינו בב' דברים. אבל בדבר א' לא. והטעם איפשר לומר דבב' דברים כיון ששגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה דהתם יש חיוב משום ב' דברים. וע"כ אף שבכל מקום אמרינן דאף בב' דברים קלב"מ. אעפ"כ בקרבן שהוא כפרה לא אמרינן קלב"מ אבל מכל מקום מחויבין קרבן על עבירה אחרת והמיתה על עבירה אחרת. מה שאין כן בהזיד בלאו ושגג בקרבן. דהא כיון שלקה על הלאו. א"כ נתכפר הלאו. וכמו דאמרינן שילהי מכות (ד' כ"ג) כיון שלקה הרי הוא כאחיך א"כ למאי יביא הקרבן הא ליכא לאו ועיין בתוס' ב"ק (ד' ק"ה) בד"ה מאי כו' תימא בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר. דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת עכ"ל. [ואף שבמ"א הקשיתי על התוס' מהא דאמרינן במכות (ד' י"ג) דפריך דילמא אזהרה לקרבן. דהא פסח ומילה דליכא אזהרה לא מייתי קרבן. התם לאו היינו טעמא אלא משום דאתקש כל התורה כולה לעו"ג. מה עו"ג שב ואל תעשה. אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה. וא"כ קרבן לא בעי אזהרה. אעפ"כ כיון שלקה ונפטר מהכרת כמו דאמרינן שילהי מכות. א"כ א"צ להביא קרבן. ע"כ לא מייתי הש"ס דילן להא דא"ר יוחנן ודוק. [ומסיק בירושלמי שם דבתרומההוי גזירת הכתוב דואיש כי יאכל קדש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה. וגם בזה נראה לי דהש"ס דילן לא סבר הכי. דהא אמרינן בשבת (ד' ס"ט) אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבים עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי א"ר יוחנן היכא דאיכא כרת היכא דליכא כרת לא מהו דתימא מיתה במקום כרת עומדת וכי שגג במיתה נמי ליחייב קמ"ל. רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי. ופירש"י ולר' יוחנן מתחייב חומש אשגגת מיתה. אלמא דס"ל לרבא דאפי' בתרומה נמי לא בעינן שתהא כל אכילתו בשגגה: