ירושלמי חזקי' אמר אפילו חולין ששם לא יאכלו אלא נקודים מפני חלתן מילתי' אמרה איסור זרות בטל ואיסור טומאה לא בטל כו' רבי בא בר ממל בעי ולית הדא פליגי על ריב"ח דאמר ריב"ח נבילה בטלה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל לפי שאיפשר (צ"ל שאי איפשר) לשחוטה שתעשה נבילה א"ר יוסי תמן איפשר לשחוטה שתעשה נבילה ברם הכא איפשר לחולין להעשות תרומה.
ולכאורה צריך להבין דמה פריך לית הדא פליגא על ר' יוסי בר חנינא דאמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל דהא אדרבא מוכח מזה דטומאה כמאן דאיתא דמי וע"כ ניחא הא דתנן יאכלו נקודים וכמו דאמרינן בבכורות (פ' כ"ג) א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר' אלעזר אומר תירום ותרקב כו' וחכ"א תעלה ותאכל נקודים או קליות כו' ותני עלה אותן חולין לר"א מה תהא עליהון יאכלו נקודין או קליות כו' ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה איתיבי' אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא והא איתמר עלה אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא והאמר ר"ח נבילה בטילה בשחוטה שא"א לנבילה שתעשה שחוטה נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כו' ואיתמר עלה אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל במשא מיהא מטמא כו' וא"כ מוכח מזה דאי אמרינן דמטמא במשא טומאה כמאן דאיתא דמי וא"כ מאי קאמר הירושלמי רבי בא בר ממל בעי ולית הדא פליגי על ריב"ח דאמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל וא"כ אדרבא מוכח מהכא דטומאה כמאן דאיתא דמי:
ע"כ נראה לי שהירושלמי סובר דאע"ג דמטמא במשא לא אמרינן דכמאן דאיתא דמי אפילו לענין טומאה מעוררת טומאה ולא ס"ל כעולא דגזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר ועוד ממין זה והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בבכורות (שם) דאי אמרינן דטומאה כמאן דאיתא דמי ע"כ אפי' טהרה מעוררת טומאה ועיין בתוספות שם דהא דאמרינן איתיבי' אפר כשר כו' כתבו התוספות דסברת אביי דאפילו לא אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי מ"מ טומאה מעוררת טומאה:
וע"כ פריך הירושלמי דכיון דאמר ריב"ח דנבילה בטילה בשחוטה בטל מגעה וא"כ אמאי אמר חזקי' ואפי' חולין ששם לא יאכלו אלא נקודים מפני חלתן דבשלמא לשיטת הש"ס דילן (שם) דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר ניחא שפיר דהיינוטומאה מעוררת טומאה וא"כ כיון דמטמא במשא טומאה מעוררת טומאה (ולסברת התוספות בלא"ה טומאה מעוררת טומאה) אבל להירושלמי דקאמר מפני חלתן אם כן לא ס"ל דעולא והטעם הוא מפני חלתן וע"כ פריך לית הדא פליגא על ר' יוסי בר"ח דאמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל. וע"ז משני אמר ר' יוסי תמן איפשר לשחוטה שתעשה נבילה (פי' בתמי' או שצ"ל אי איפשר) הכא איפשר לחולין לעשות תרומה (פי' דהכא הטומאה לא בטלה וכמאן דאיתא דמי והטעם משום דהוי מין במינו דהא איפשר לחולין לעשות תרומה וכגון אם אכל תרומה משלם חולין והם נעשים תרומה משא"כ שחוטה אי איפשר שתעשה נבילה וע"כ בטל מגעו אבל הכא לא בטל משום דהוי כמין במינו וע"כ טומאה לא בטל אעפ"י שהאיסור בטל אעפ"כ לענין טומאה לא בטל וכמו שהוא אומר מילתי' אמרה איסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל דלענין איסור זרות לא אמרינן דתרומה בחולין הוי מין במינו ע"כ בטל משא"כ לענין טומאה. ובזה יתיישב הירושלמי (פי"א דתרומות) על דעתיה דר' נתן ר"מ וראב"י ורבי לעזר שלשתן אמרו דבר א' ר"מ דו אמר אין מי פירות בטלין (והוא ט"ס וצ"ל אין מי פירות מבטלין כו' וכמו שאבאר קמן) ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ועיין שם מה שביארתי שהירושלמי מפרש דברי ראב"י דלא כשיטת הש"ס דילן בבכורות (ד' כ"ג) והוא כמו שפי' רש"י שם ציר טהור כגון שהשיקה במים שנפל כדמפרש נחשדו ע"ה לערב מחצה מים בצירם וכי נפל כל שהוא מצא מין את מינו וניעור ורבו מים על הציר וטמאין ולמאן דלית לי' טומאה שבטלה חזרה ונעורה כו' ועיי"ש בתוס' בפי' הב' וא"כ כיון דהירושלמי סובר דלא אמרינן טומאה שבטלה חוזר וניעור אלא דווקא בתרומה בחולין שאיפשר לחולין לעשות תרומה והוי מין במינו אבל בדבר אחר לא וע"כ מפרש דהטעם משום דראב"י סובר דאין מי פירות מבטלין ודלא כשיטת הש"ס דילן ודוק:
ועוד איפשר לומר בפשיטות דסובר דלא כעולא משום דלא אמרינן שמא יביא עוד קב טמאים אבל אעפ"כ סובר דאמרינן דחוזר וניעור (ועיין בירושלמי פ"ה דתרומות) תני רבת התרומה נעשה כמרבה מזיד ודא דתנינן הי' בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ר' אבהו בשם ר' יוחנן עד רובו של מקוה כו' א"ר יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו לאסור (פי' ולא אמרינן קמא קמא בטיל אלא דאם נמצא רובו אסור) ועיין תוס' שבת (דף ס"ה) דלא מהני טעמא דקמא קמא בטיל כיון שהאיסור רבה מכשיעור כו' וביבמות (דף פ"ב) תנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי אמר ר' יוחנן עד רובו כו' משמע דברובו לא אמרינן ראשון ראשון בטל ובמ"א יתבאר:
ובירושלמי (פ"ג דנדה ה"ד) אמר ר' יוחנן דר' שמעון היא דר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא כו' כלים שהי' בשעת יציאה מה הן נשמעינה מהדא דתנינן תמן ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמאה במשא ואמר ר' יוחנן ר' שמעון וראב"י אמרו דבר א' הדא אמרה כלים שהי' בשעת יציאה טהורין. וא"כ אמרינן שם בירושלמי דאינה מטמאה במשא. א"כ קשה אהא דאמרינן הכא בירושלמי דאמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטיל דאמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי וע"כ במגע בטל דאינו נוגע וחוזר ונוגע אבל במשא מיהת מטמא דמכל מקום הוא נושאה. וא"כ אמאי קאמר דאינה מטמאה במשא ג"כ. אך הטעם הוא כמו דמשני בבכורות (דף י"ג) אהא דפריך אמאי נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא שאני הכא דהוי לה טומאה סרוחה ולגבי מת הטעם משום דנתבלבלה צורתו ועיין תוס' ד"ה הניחא [ובמ"א ביארתי דע"ז פשיט בירושלמי אהא דמיבעי לי' כלים שהיו בשעת יציאה מהו ופשיט לי' דהדא אמרה כלים שהי' בשעת יציאה טהור. ולכאורה אינו מבואר הפשיטות אך דהבעי' הוא דאי אמרינן דהטעם הוא משום ביטול ברוב וכבר ביארתי בספרי שפת הנחל (דרוש ב') דאי אמרינן דמשום ביטול הוא ע"כ בעינן שיהא ניכר המבטל תחילה דאל"ה אינו בטל ברוב וא"כ מוכח דבשעת יציאה טמאים משום דהמבטל הי' ניכר דאי אמרינן דאף בשעת היציאה טהור א"כ לא הי' המבטל ניכר מעולם וא"כ אמאי בטיל אח"כ אבל אי אמרינן משום דה"ל טומאה סרוחה וע"כ אפי' בשעת היציאה נמי טהור ואעפ"י דאין המבטל ניכר אך כיון שאין הטעם משום ביטול רק משום דה"ל טומאה סרוחה ע"כ אפי' בשעת יציאה נמי טהור וע"כ פשיט מהא דתנן תמן ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תיקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמאה במשא כו' והשתא אי אמרינן דהטעם משום ביטול א"כ אמאי אינה מטמאה במשא דכל שהוא מטעם ביטול כמאן דאיתא דמי וא"כ צריך שיהי' טמא במשא אלא ודאי כיון דטהור אפי' במשא א"כ הוי הטעם משום טומאה סרוחה א"כ אין הטעם משום ביטול א"כ יכול להיות טהור אף בשעת יציאה דכיון שאין הטעם משום ביטול א"כ לא בעינן שיהא המבטל ניכר ע"כ טהור אף בשעת יציאה נמי וע"כ ניחא הפשיטות דפשיט מהא דאינו טמא במשא דאפי' בשעת יציאה נמי טהור כיון דאין הטעם משום ביטול ודוק: