ר' קרוספא בשם ר' יוחנן ר"ג וב"ד התירו באיסור שני פרקים הראשונים. ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שאם בקש לחרוש יחרושו (והוא כמו דאמרינן במוע"ק (דף ג') א"ל ר' זירא לר' אבהו כו' ר"ג וב"ד היכי מצי מבטלי תקנתא דב"ש וב"ה. והא תנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אשתומם כשעה חדא. א"ל אימר כך התנו ביניהון כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל) ויעקרו אותו מן המשנה ר' קרוספא בשם ר' יוחנן שאם בקש לחזור יחזורו:
והנה בירושלמי (פ"ק דשבת ה' ד') אמרינן שמואל אמר לא שנו אלא בתוך שמנה עשרה (פי' וע"כ אין ב"ד יכול לבטל כו' אלא א"כ גדול ממנו בחכמ' ובמנין) הא חוץ לי"ח אפי' קטן מבטל התיבון הרי שביעית הרי חוץ לי"ח דבר ור' יוחנן מקשי לה לר' קרוספא בשם ר' יוחנן ר"ג וב"ד התירו באיסור שני פרקים הראשונים ור' יונתן בעי לא כן תני שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין (פי' וא"כ מוכח דאפי' חוץ מי"ח דבר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין). אתא ר' אבון רב יהודא אמר שמואל לא שנו אלא חוץ לי"ח הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם כו'.
עוד אמרינן שם נחמן ברי' דרב שמואל ב"נ בשם ר"ש ב"נ חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין. אמר ר"ח ב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה עכ"ל. והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד. דהא חמש חטאות מתות הם הלמ"מ כמו דאמרינן בב"ק (דף ק"י) ובנזיר (דף פ"ו) ובכמה מקומות וא"כ איך אמר שאם רצו ב"ד לבטל מבטלין וגם מהו הנ"מ בין שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. ובין ליקרב כיון שהלמ"מ הוא שתמות ועיין בנזיר (ד' כ"ו):
ע"כ נ"ל לבאר ותחילה אביא מה שכתבתי בספרי א"ה (דרוש כ"ד) מה שביארתי על הרמב"ם מה' ממרים (פ"ד ה"ג) שכתב שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם. וכתב על זה הראב"ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשי' עלי' שהראשונים תיקנוהו וריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של הראשונים. ולא הוי גדול כראשונים. ולכאורה צריך להבין מה זה שהקשה הראב"ד מהא דעיטור שוקי ירושלים. מפני מה לא הקשה מהא דאמרינן פ"ג דביצה (דף ד') משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום. אלמא אע"ג דאמרינן שם דתנן בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום כולו. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהיו מקבלים עדים אלא עד המנחה ואעפ"כ תיקן ריב"ז אחר החורבן שלא יהי' מקבלים אלא עד המנחה. ע"כ נראה לי שמזה לא הקשה הראב"ד דזה בודאי כיון שלאחר החורבן נתבטל הטעם א"כ למאי יעבורו ב"ד וימנו משני. דהא כתיב כזה ראה וקדש. בשלמא תחילה היו מוכרחין בכדי שלא יתקלקלו הלוים בשיר ע"כ תיקנו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש בכדי שלא יהי' קלקול בשיר. אבל מכיון שבטל הטעם דהיינו לאחר החורבן הרי איכא חיוב לקדש עפ"י הראי' וע"כ מודה בזה הרמב"ם שאפי' קטנים ממני בחכמה ובמנין יכולים לבטל כיון שבטל הטעם. והא שכתב הרמב"ם דבעינן דווקא גדולים ממנו בחכמה ובמנין היינו במקום שלא איכפת לן אם גזירה הראשונה יהי' במקומהאבל במקום דאיכא טעמא שלא יעקר קידוש החודש עפ"י הראי' בזה מודה הרמב"ם דכיון שנתבטל הטעם לא בעינן שיהי' גדולים בחכמה ובמנין:
ומעתה נוכל לומר דלא קשה מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם. והרמב"ם והראב"ד אזלי לטעמיי'. דלכאורה יש לדקדק קצת בהא דאמרינן בר"ה (ד' ל"א) ר"פ אמר כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כו' מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כו'. ויש לדקדק לכאורה דכל התקנות היינו לתקן תקנה והכא הוא רק לבטל התקנה הראשונה ואין זה דומה לשאר תקנות וביארתי שם עפ"י מאי דאמרינן במכות (דף י"ט) ר' יוסי אומר יכול יעלה אדם מ"ש בזה"ז בירושלי' כו' ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונ' קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל כו' והכריחו התוס' שם שהגירסא הוא לעולם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. ובזה ישבתי שם דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ו מה' בית הבחירה) ובמה נתקדשה בקדושה הראשונה שקידשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לדעתן וקידשן לע"ל לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין שם בית בנוי ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אעפ"י שהיא חריבה ואינה מוקפת במחצה וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות ואם אין מקדש ירקבו. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ואפ"ה אמרינן דאם אין מקדש ירקבו משום דבעינן מזבח והראב"ד שהשיג על הרמב"ם ס"ל כגירסת רש"י דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. וע"כ הקשה דאי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל א"כ תקשה כל הני מתניתין דתנן אם אין מקדש ירקבו:
והנה בספרי ע"י הארכתי בזה דילפינן נ"ר ממ"ש אי אמרינן שבתר למד אזלינן ועיין במכות (ד' י"ח) א"כ אי איפשר לאכול נ"ר בזמן הזה משום דילפינן ממעשר דבתר למד אזלינן. וכן ביארתי שם על הירושלמי (פ"ג דמ"ש) א"ר זעירא ר' חנינא ור' יונתן עלו לירושלים נתמנו להם פירות וביקשו לפדותן אמר לון חד סבא אבוכון לא עבד כדין אלא מפקיען חוץ לחומה ופודין אותן כו' ר' פנחס מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין ועיין במה שבארתי (פ"ג דמ"ש). ולכאורה אי סבירא להו דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל א"כ אמאי לא פדו אפי' בירושלים. וע"כ כתב המפרש מהרא"פ דספיקי מספקא לי'. אבל לפי מה שביארתי דאעפ"י שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. אפ"ה אין אוכלים משום דגמר מבכור ניחא שפיר דלאוכלם אי איפשר ולפדותם ג"כ אי איפשר
וא"כ אי אמרינן דבתר למד אזלינן א"כ צריך למילף רבעי ממעשר דאפי' אי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. אפ"ה אין אוכלים נ"ר בירושלים וכבר הוכחתי שם דר"פ דאמר כרם רבעי ס"ל בזבחים (ד' מ"ט) דבתר למד אזלינן א"כ אין אוכלים נ"ר בירושלים משום דמקשינן למעשר ומעשר לבכור. וגם לפדותו בירושלים אי איפשר ג"כ משום דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל וא"כ אין פודין בקירוב מקום. והכי אמרינן בירושלמי (ספ"ק דמ"ש) רב זבידי הוה יתיב מתני לברי' הרוצה לחלל מעות על פירות בזמן הזה (צ"ל בירושלים בזמן הזה וכן איתא בתוספתא) בין אלו בין אלו קדשי כדברי ב"ש. ב"ה אומרים מעות כמו שהן ופירות כמו שהן עבר ר' קרוספא א"ל לא תניתי' כן אלא פירות על מעות כו' וא"כ פירות על מעות בזמן הזה בירושלים לב"ה פירות כמו שהן ומעות כמו שהן ואינו תופס הפדיון משום שהוא בקירוב מקום ואפ"ה אינם יכולים לאכול:
וא"כ לאחר החורבן אי איפשר שיהי' התקנה דכרם רבעי עולה לירושלים לכל צד. והטעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. דמלבד שבטל הטעם של כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות עוד יפסיד הפירות של רבעי. דמה יעלה עמהם בירושלים לאוכלן משום דמקשינן לבכור. ולפדותן ג"כ אי איפשר משום דלדעת הרמב"ם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. א"כ מוכרח להוציא אח"כ מירושלים ולפדותן. ואי אמרינן דקלטוהו מחיצות אפי' ליתנהו למחיצות. א"כ יהי' מוכרח לטמאותן כמו דאיתא שם בירושלמי ר' פנחס מסאב לה ופדה לה. וע"כ כיון דנפיק מינה חורבה התקין ריב"ז וביטל התקנה הראשונה. והשתא ניחא לר"פ דתקנה גמורה שנו כאן וריב"ז התקין תקנה גמורה:
והשתא ניחא מה שהקשה הראב"ד ז"ל על הרמב"ם מהא דעיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז ביטלה אחר החורבן מפני שנתבטל טעם הראשונים ולא הי' גדול כראשונים. שזה אינו שמה שכתב הרמב"ם שאין ב"ד יכולים לבטל כו' עד שיהי' גדול מהם אעפ"י שנתבטל הטעם אינו רק דווקא אם הוא ביטול הגזירה הראשונה. אבל אין בזה מכשול. אבל אם רואים בזה שצריכה הטעם לבטל הגזירה הראשונה וכמו שביארתי לענין עיטור שוקי ירושלים בפירות שאם יכנסו הפירות לא יהי' ראוים לאכילה ויפסידו פירות רבעי. בודאי יכולים לבטל אף שקטנים בחכמה ובמנין וכמו שכתב שם הרמב"ם ויש לב"ד לעקור אף דברים אלו אעפ"י שהוא קטן מן הראשונים שלא יהי' גזירות אלו חמורות מד"ת עצמה עיי"ש. ומה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דעיטור שוקי ירושלים בפירות הוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דאי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל א"כ נאכל בירושלים. דהא הקשה על הרמב"ם שכתב דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. דאמאי אמרינן דאם אין מקדש ירקבו אלמא דס"ל דאי אמרינן דקידשה לשעתה וקידשה לע"ל מותר לאכול בירושלים. ולפי מה שכתב הראב"ד דלא קידשה א"כ יוכל לפדות. וא"כ הי' יכול להיות התקנה אפי' לאחר החורבן ואפ"ה ביטלה ריב"ז. אלמא מכיון שבטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים. ע"כ יכלו האחרונים לבטל. אעפ"י שאין גדולים מהם:
ובזה איפשר לבאר הא דאמרינן בביצה (ד' ה') רבא אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ופי' רש"י אע"ג דתיקן לקבל עדות החודש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפי' באו עדים לאחר המנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. והנה התוס' הקשו וזה לשונם וקשה דמנין לי' הך סברא שתיקנו לענין מועדות לחודש הא לענין יו"ט הוי שני נמי קדוש וא"כ תהא הביצה אסורה ואימא כו'. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלדעת הרמב"ם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהי' גדולים מהם. וביארתי שהטעם שביטל ריב"ז שיהי' מקבלים עדות החודש כל היום לאחר חורבן ביהמ"ק. אעפ"י שהי' קטן מהראשונים. אך היכא דיש טעם בדבר. דכיון שלאחר החורבן נתבטל הטעם א"כ מצוה לקדש עפ"י הראי' בשלמא תחילה היו מוכרחין שלא יתקלקלו הלוים בשיר אבל לאחר החורבן שנתבטל הטעם א"כ יש מכשול שלא יקדשו המועדות עפ"י הראי'. ע"כ לא תהא גזירות אלו חמורות מד"ת (כמו שכתב הרמב"ם) וע"כ אעפ"י שהוא קטן מב"ד הראשון. אעפ"כ התקין ריב"ז שיהי' מקבלין עדות החודש כל היום כולו. אף זהו לענין המועדות אבל לענין איסור מלאכה שאסרו אם באו עדים מן המנחה ולמעלה זה אינו יכול ריב"ז לבטל התקנה הראשונה מפני שאינו גדול כראשונים וע"כ בודאי אסור במלאכה כמו קדושה אחת וע"כ ביצה נמי אסורה.
ובזה איפשר לבאר הירושלמי. נחמן ברי' דרשב"ג בשם רשב"נ חמש חטאות מתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין היינו אם ב"ד רואים מאיזה טעם לצורך שעה לבטל חמש חטאות מתות דהיינו שלא ימותו בזה יכולים לבטל. שזהו לבטל בשב וא"ת. וע"כ יכולים לבטל כמו דאמרינן ביבמות (דף צ') בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל כו' השתא דשנית שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כולהו שב ואל תעשה נינהו. וע"כ בחמש חטאות מתות אם רצו ב"ד לבטל יכולים לבטל. דבשב ואל תעשה לאו מיעקר הוא. אמר חיי' בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. דזהו בשב ואל תעשה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה פי' שזהו לעקור בקום ועשה. ע"כ אין יכולים רבנן לבטל (פי' שלא תימא כיון דיכולים לעקור שלאימותו א"כ יכולים להקריב ג"כ. וכמו דאמרינן בב"ק (דף קט"ו) אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעת' דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה. וא"כ כיון דחכמים ביטלו לצורך שעה שלא תמות. א"כ יכולים נמי לעשות להקריב אותה. (או דלא נימא דהא דפקע ממנה הקדושה. וכמו דאמרינן בריש מעילה (דף ב') דחמש חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. היינו טעמא משום דהולכים לאיבוד ולא הוי קדשי ה' וא"כ כיון דחכמים יכולים לבטל לצורך שעה שלא ימותו. א"כ ממילא יכולים להקריב. ע"ז אומר דיכולים לבטל רק בשב ואל תעשה דהיינו שלא ימותו. אבל לא שיקרבו שזהו בקום ועשה. וע"כ אין ביכולת חכמים לבטל:
ואיפשר שזהו תירוץ על ר"ג וב"ד שהתירו בשני פרקים הראשונים דאין ב"ד יכולים לבשל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין [ועוד דבשביעית (פ"ק) אמרינן דהוה הלכה למשה מסיני דאמרינן התם ר' חייא בר אבא בעי קומי ר' יוחנן ועכשיו למה הן חורשין בזקינות א"ל בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו. (פי' כיון דעשר נטיעות הוא הלמ"מ שחורשין עד ר"ה. א"כ מוכח דבזקינות אין חורשין עד ר"ה. וכה"ג אמרינן במוע"ק (ד' ג') דידהו הוא הלכה למשה מסיני כו' וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקינה אסורה.
וע"ז אומר דחמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין. משום דבשוא"ת יכולים לבטל. וה"נ לענין חרישה שאפי' חרישה דאורייתא הוא לר' יוחנן בעשה כמו דאיתא (רפ"ח דכלאים) דר"א אמר אין לוקין על החרישה בשביעית. ועיין במוע"ק (ד' ג') החורש בשביעית רבי יוחנן ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. ועוד שהרי תוספות שביעית הוא רק בעשה. וכמו דאמרינן (שם) רבי יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה והכי קאמר יכול ילקה על תוס' שביעית. וא"כ איפשר לומר כיון שעיקרו הוא. עשה דהיינו שביתה. ע"כ אעפ"י שעושה מלאכה הרי הוא כמו שב ואל תעשה שמבטל ממילא לעשה דשביעית. ועיין בספרי ע"י (ס"ב) על מה שהקשו התוס' ביבמות (ד' צ') דאמרינן התם בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית כו' השתא דשנית לן שב ואל תעשה שאני הכא נמי שב ואל תעשה. והקשו התוס' דמ"ט הוי סדין בציצית שב ואל תעשה. וכלאים הוי קום ועשה. וביארתי שם שכיון שלא אסרה התורה ללבוש בגד בלא ציצית. ע"כ אם אינו מטיל ציצית בבגד הרי הוא עובר בשב ואל תעשה. וה"נ איפשר לומר שהוא מבטל מ"ע דשביתה. ויש לחלק):
ובזה איפשר לבאר מה שהבאתי בנ"י (ס' ב') הירושלמי (פ"ד דגיטין) (ה' ב') עבר וביטלו נשמעינה מהדא אם ביטלו ה"ז מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. יאות אמר רשב"ג מ"ט דרבי ד"ת הוא שיבטל והם אמרו שלא ביטל ודבריהם עוקרין ד"ת וכי שמן על זיתים וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום. והם אמרו שלא יתרום. ולא עוד אלא שאם עבר ותרם אין תרומתו תרומה. ר' אושעי' אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך מאן דייק לן פי' באגדה דסבך היינו רבי שהי' זקינו של ר' יודן נשי' מאן דייק לן מי הוא שיפרש אותם. ולכאורה אינו מבואר הכונה וכי בשביל שהקשה על דברי רבי א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן. וביארתי שם עפ"י מאי דאמרי' בגיטין (ד' ל"ג) אמר רב שמואל ב"י שמעית מיני' דרבי אבא תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג. ולא ידענא הי כרבי והי כרשב"ג. אמר רב יוסף נחזי אנן דכי אתא ר"ד אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפניו רבי פרטא כו' א"כ מה כח ב"ד יפה. וחזר רבי ועשה כרשב"ג. וכתבו התוס' שם משום דלא מפלגי רבי ורשב"ג אלא בהני תרי מילי במה כח ב"ד יפה בשום הדיינים ובביטול הגט. ולכך מדמה להו אהדדי. ומסתמא כשחזר בו מזה חזר בו מזה. ובירושלמי דכתובות (פ' י"א ה"ו) אתא קומי רבי בעא מיעבד כרבנן אמר לי' לא כך כו' וע"ז א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן דהא סובר רבי בשום הדיינים כרשב"ג דמה כח ב"ד יפה. וא"כ הכא הי' נמי לו לומר דביטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה:
אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דא"ל באגדה דסבך היינו שאמר לו לר' יודן נשי' דאגדה דסבך דהיינו זקינך. והיינו רבי דאמר ביטלו ה"ז מבוטל. א"כ סובר דרבנן אינם יכולים לעקור בקום ועשה. דהא מדאורייתא לא הוי גט וא"כ אינם יכולים רבנן לעקור בקום ועשה וכמו דאמרינן מאי טעמא דרבי דין תורה הוא שיבטל ודבריהם עוקרין ד"ת. אבל רשב"ג אביו של רבי אמר שאין יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. היינו שרבנן יכולים לעקור ד"ת ור"ג שהוא אביו של רשב"ג התיר שני פרקים הראשונים אעפ"י דהוי דאורייתא דהא כיון דהלכתא למשרי ילדה זקינה ממילא אסורה וא"כ משמע דיכולים לעקור וס"ל דזה הוי כמו בקום ועשה שזהו דוחק לומר דהוי כמו שב וא"ת כמו שביארתי וע"ז אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך דהיינו זקינך דהיינו רבי אומר ביטלו מבוטל הרי הוא חולק על אביו ועל זקינו ר"ג ע"ז אמר באגדה דסבך מאן דייק לן (אך באמת לא קשי' על רבי דהא רבי דאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו דאמרינן במוע"ק (דף ב') ועי' תוס' יבמות (ד' פ"ח) ודוק: