ירושלמי (ספ"א דפיאה) תני לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות. ועל של ישראל שנכנס תחתיו. ועל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג שהם פטורי' מן המעשרות. על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחבירו בשנת מעשר עני ר' יהודה אומר א' עני וא' עשיר מוציאים מידו ורבי אומר עשיר מוציאים מידו עני אין מוציאים מידו. מ"ט דר"י הנשיא כשם שאין אדם זוכה בלקט כו' כך לא יזכה במעשר עני שלו. מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים מעשר עני טובל. וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון:
והנה המפרש מהרא"פ פי' דלוקח פירות מחוברים הוא משום דאין קנין לעו"ג בא"י כו' וא"כ אמאי פטור בלוקח פירות תלושין מן העו"ג:
ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י הירושלמי (ספ"ה דדמאי) ר' יונה ר' סימון בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט. הלוקח פירות מחוברין מן העו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט שהטעם הוא משום שיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדיה וכמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (ד' י"א) אך זהו דווקא אם הגיע לחיוב בהיותם אצל העו"ג אבל בעודם מחוברים שלא הגיעו לחיוב לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וכמו דאמרינן בבכורות (ד' ע"ז) כהן שמת והניח בן חלל כו'. וכבר הארכתי בזה בספרי נ"י עיי"ש. וע"כ אומר לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות משום שלא חל עליהם חיוב טבל. [וכמו שאמר לקמן מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים כו' וע"כ לא שייך לומר שכבר הוטבל ברשותו של עו"ג ואתינא מכח גברא כו' וכן אם לקח פירות תלושין מן העו"ג לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא שהם פטורות מן המעשרות והוא משום דחל עליו החיוב של טבל בעודנו תחת העו"ג. וע"כ יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית כו' וע"כ זכה בהם מכח המוכר ואף על גב דהחיוב לא הוי רק לאחר מירוח. אפ"ה כבר כתבו התוספו' בקדושין (ד' ס"ב) דבדיעבד אם תרמו קודם מירוח הוי תרומה (וכן בירושלמי (פ"ק דחלה) גדיש שנדמע עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו תרומה אינה תרומה (פי' בתמיה)]:
וע"ז אומר לא נחלקו ר' ור"י הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות כו' ועל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג שהם פטורות מן המעשרות על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחברו בשנת מעשר עני ר' יהודה הנשיא אומר א' עני וא' עשיר מוציאין מידו ורבי אומר עשיר מוציאין מידו ועני אין מוציאין מידו פי' אף על גב דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. אך כיון שלקח מישראל הרי יש לו אותו הזכות של העשיר וכיון שהעשיר הי' צריך ליתן לעניים והיה יכול ליתן לאותו עני ע"כ נוטל מכח אותו הזכות של העשיר. ואע"ג דבלקט כו' אינו יכול לזכות היינו משום שלקט כו' אינו טובל וע"כ לא שייך לומר שנטל אותו הזכות משא"כ במעשר עני שייך לומר שנטל אותו הזכות:
ולכאורה היה איפשר ליישב בזה מה שכתב הר"ש (פ"ד דפיאה) שהשיג על רש"י שכתב בפ' שנים אוחזין פי' בקונטרס דמי שליקט את הפיאה באדם דעלמא מיירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מיגו דזכי לנפשי'. דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה בשדהו. כדקא אמרינן לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. וקשה לפירושו מהא דתנן (פ"ה) שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו. ואמר ר' אלעזר וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ואמרינן עלה בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו משמע בהדי' דבעל השדה גופי' יכול לזכות בשביל העני וכן כתב הרא"ש (שם) וכן נ"ל דאי מפקיר נכסי' גם שדה מופקרת ויכול לזכות בה עצמו עכ"ל:
ולכאורה הוא גמ' מפורשת בפי"א דנדרי' (ד' פ"ד) ר"א סבר לא נחשד ע"ה על מעשר עני כיון דאלו מפקיר נכסיו והוי עני ושקיל לי' לית פסידא כו' וא"כ הוא מפורש דאפי' אם בעה"ב מפקיר נכסיו בעצמו יכול הוא לזכות בו אח"כ. והוא תמוה שלא הקשו מהאי סוגי' דנדרים א פ"ד) על רש"י:
וא"כ היה איפשר לומר לכאורה כמו שמחלק הירושלמי בין מעשר עני ובין טבל דבמעשר עני שהוא טובל סובררבי דיש לו זכות של הראשון משא"כ בפיאה שאינו טובל וא"כ היה איפשר לומר דבמעשר עני כיון שכבר הוטבל תחילה. ע"כ אף דמפקיר נכסיו והוי עני. הוי כמו עני הלוקח מהעשיר דיש לו אותו הזכות ויכול ליקח לעצמו. משא"כ בפיאה אם מפקיר נכסי' אינו יכול ליקח אח"כ לעצמו דאפי' בעני הלוקח מן העשיר נמי אינו יכול ליקח לעצמו. [ועיין לקמן בירושלמי (ספ"ד דפיאה) מה שביארתי שיש לחלק דהא דאמרי' דאם לוקח יש לו זכות של המוכר היינו דווקא בלוקח אבל לא בזוכה מן המופקר דמעצמו הוא זכה ולא מכח המפקיר עיין שם שהארכתי בזה]. ודוק:
אך באמת אין זה תירוץ על רש"י דמה שמחלק הירושלמי בין מעשר עני שטובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון לפיאה שאינו טובל. היינו דווקא אם לוקח התבואה קודם הפרשה. וע"כ במעשר עני איפשר לומר שכבר הוטבל ברשותו של ראשון אפי' קודם הפרשה משא"כ בלקט כו' וע"ז אומר מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלין כו'. וא"כ אם מוכר במחובר לא חל עדיין החיוב ולאחר הפרשה איך יכול למכור. משא"כ במעשר עני אם לוקח מהעשיר וכבר הוטבל ברשותו של העשיר ע"כ יכול לזכות בזה מזכות של העשיר. וע"כ יכול ליקח לעצמו. משא"כ אם הפריש תחילה ואח"כ הפקיר נכסיו איפשר לומר שיוכל ליקח לעצמו. כמו במעשר עני אם לוקח העני מהעשיר דאמרינן שכבר הוטבל ברשותו של ראשון דלאחר הפרשה מאי נ"מ בין מעשר עני שהוא טובל לפיאה שאינו טובל כיון שכבר הפריש. ויש להביא קצת ראי' לזה מהירושלמי (ספ"ב) דפיאה המוכר מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין (פי' במתניתין דקצר חציו ומכר חציו הלוקח נותן פיאה לכל אפי' בעד חציו של מוכר) וע"כ מיבעי לי' אם המוכר הוא עני אם יכול לזכות בהפיאה שמפריש הלוקח אם תאמר דווקא פיאה שלו שהפריש הוא בעצמו אם הוא עני צריך ליתן לאחר משא"כ כאן לא הפריש דהא הלוקח מפריש בעד חציו של המוכר ג"כ או דילמא מ"מ על תבואתו הפריש ולא יזכה בה:
וע"ז קאמר נשמעינה מן הדא אמר ר' יהודא אימתי בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע כו' מה בינה לקדמייתא אלא לכשתקצר שליש תהא שלך אמר ר' בון ב"ר חייא הדא אמרה שהמוכר זכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין (פי' דבפ"ה תנן המקבל שדה לקצור אסור בלקט כו' אמר ר' יהודא אימתי בזמן שקיבלה למחצה לשליש ולרביע דאז יש לו חלק במחובר אבל אם א"ל שליש מה שאתה קוצר שלך מותר. דה"ק כשאתה קוצר מחצה או שליש ואין לו חלק במחובר מותר כדמסיק הש"ס מה בינה לקדמייתא מ"ש כשאמר למחצה לשליש ולרביע. או כשיאמר שליש מה שאתה קוצר אלא לכשתקצר שליש תהא שלך). אמר ר' בון ב"ר חייא הדא אמרה שהמוכר זוכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין. (פי' דכיון שאין לו חלק בקרקע ע"כ זוכה בהפיאה והכא נמי כיון שמכר אין לו זכות בהקרקע ע"כ יכול לזכות בהפיאה שמפריש הלוקח ולא הוי כדידי' שיהא מוזהר משום דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו כמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ד)):
וע"ז אמר ר' יוסי תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו. בר הכא נתחייבה שדהו ברשותו. אלו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר הלוקח מותר בלקט שכחה ופאה יאות. (פי' שאומר דלא דמי להא דר' יהודא שאמר שליש מה שאתה קוצר שלך מותר דהתם לא נתחייבה שדהו ברשותו. משא"כ במוכר שהי' תחילה שלו והתחיל לקצור. רק מחמת שמכר חצי' השני ע"כ אמרינן דחובת הפאה נשאר בקמה והלוקח מחוייב להפריש) [ומה שכתב מהרא"פ שלא שייר בשדהו הוא טעות. אלא מכיון שמכר חצי' השני חל החיוב על הלוקח]. וע"כ כיון שהי' החיוב תחילה על המוכר. ע"כ אפי' הפאה שהלוקח מפריש אינו יכול ליטול:
וע"ז אומר אלו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר הלוקח מותר בלקט שכחה ופאה יאות. [פי' לפי מה דקיי"ל לקמן (פ"ג) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל א' וא' אמר לו ר' יהודא אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל]. (וכן הוא בתוספתא (פ"ק דפאה) קצר חצי' ומכר חצי' קצר חצי' והקדיש את חצי' נותן מן המשוייר על הכל. וא"כ אם קצר חצי' ומכר מה שקצר וחצי שדהו נשאר ביד המוכר החיוב הוא על המוכר ולא על הלוקח נוכל ללמוד מזה דאם הלוקח עני יכול לזכות אפי' הפאה שמפריש המוכר בעדו שזה לא חל על הלוקח מעולם. והא דמי לדר' יהוד' דאם אמר לכשתקצר שליש תהא שלך מותר והמפרש מהרא"פ לא ביאר כל זה]:
וע"כ בעי לי' אח"כ הלוקח מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין של המוכר בפלוגתא דר' ור"י הנשיא. (פי' במתניתין דחייב הלוקח להפריש בעד המוכר ג"כ. אם יכול לזכות בפאה שהיא מתרת את העומרין של המוכר. דהא צריך להפריש בעד חלקו של מוכר ג"כ. וע"ז אומר שתלוי בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא. וכדמסיק (שם) מ"ט דרבי לקט שכחה ופאה אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. מ"ט דר"י הנשיא משום קנס. (פי' על שלקח להפקיע זכותן של עניים. ומ"ט דרבי עשיר יש בידו ליקח. (פי' וע"כ קנסו לכהן וללוי שקופצים לגרנות ליקח כדי שלא יצטרכו ליתן תרומות ומעשרות) עני אין בידו ליקח (פי' וא"כ אינו מצוי ע"כ אין צריך לקנסו. ור"י הנשיא אומר מצוי הוא ללות ורבי אומר אינו מצוי ללות. וה"נ יהי' תלוי בהפלוגתא דרבי ור' יהודה הנשיא אם קנסו אותו שלא ליקח או לא:
והנה לכאורה יש להקשות דאיך אמר שתלוי בפלוגתא דר' ור"י הנשיא הא אמרינן שם מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים מעשר עני טובל. וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. וא"כ בלקט כו' ודאי דלא אמרינן שזכה בהם רק במעשר עני. וא"כ איך אמרינן בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא וכן הקשה המפרש מהרא"פ. אך הכא כיון שכבר התחיל המוכר לקצור. והשתא הפריש הלוקח הפאה שהיא מתרת את העומרין של מוכר. הוי כמו שההפרשה היא בעד המוכר. ע"כ דמי להא דמעשר עני דיכול לזכות מן המוכר. אך שתלוי בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא לענין קנס אם קנסו:
[אך באמת אפשר לומר דהטעם הוא דהא דאמרינן דבלקט כו' לא אמרי' מה מכר ראשון לשני כו' ויש לו זכות מן הראשון משום שלקט אינו טובל היינו דוקא התם שלקח מן המוכר הכל וע"כ גבי לקט כו' כיון שאינו טובל לא שייך שלקח הזכות שיש להמוכר משא"כ אם קצר חציו ומכר חציו וא"כ הפאה שמפריש הלוקח בעד המוכר הוא בעד חציו של מוכר והפאה מתרת את העומרין של מוכר וא"כ כיון שהיא מתרת העומרין של מוכר א"כ יש לו זכות של המוכר כיון דאפי' עתה שהוא מפריש הוא מפריש נמי בעד מוכר ע"כ אי לאו טעמא דקנסא :שמא עושה בכונה כדי לזכות בפאה ודאי שיכול ליקח הפאה לעצמו דהיא מתרת העומרין של המוכר אלא דתלוי בפלוגתא דר' ור"י הנשיא אי אמרינן משום שאינו מצוי ליקח או משום דמצוי הוא ללות ע"כ אינו שייך להא דאמרינן לעיל דבלקט שאינו טובל אינו יכול ליקח הזכות דהא הכא אפי' לאחר שלקח עדיין מתרת הפיאה העומרין של המוכר]:
עכ"פ מוכח מהירושלמי דהמוכר אינו זוכה מפיאה שהיא מתרת את העומרין מחמת שכבר נתחייבה שדהו ברשותו של המוכר. א"כ מוכח מזה קצת כמו שכתב רש"י דאינו יכול לזכות העשיר אפי' אם הפקיר שדהו מחמת שכבר נתחייבה שדהו ברשותו. דהא התם אינו יכול המוכר לזכות אפי' בפיאה שהפריש הלוקח מחמת שכבר נתחייבה ברשותו מכש"כ שאין יכול לזכות העשיר בפאה אעפ"י שהפקיר שדהו מאחר שכבר נתחייבה ברשותו. [ואיפשר קצת לחלק דהמוכר הי' תחילה עני וע"כ כיון שכבר נתחייבה ברשותו. ע"כ אינו יכול לזכות אח"כ אפי' בהפאה שמפריש הלוקח. כיון שכבר חל עליו הא דלא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. משא"כ אם הי' תחילה עשיר ואח"כ הפקיר נכסיו והפקיר שדהו ג"כ יוכל לזכות בהפיאה מחמת שלא חל עליו בשעה שנתחייבה הא דלהזהיר לעני על שלו. והוא דוחק]:
אך לכאורה תקשה הא הר"ש הביא ראי' שיוכל לזכות בפאה מהירושלמי כמו שהבאתי והקשה מהירושלמי על רש"י.ע"כ נראה לי לבאר דאין ראי מהירושלמי דאמרינן בירושלמי (פ"ד דפאה) ריב"ל אמר בבעה"ב עשיר נחלקו. אבל בבעה"ב עני מאחר שהוא ראוי ליטול זכה. וא"כ לשיטתי' דהירושלמי אין החילוק שבין עני לעשיר הוא מצד דזכי לנפשי'. אלא הטעם דבעינן דווקא שיהא ראוי ליטול. וע"כ אמר דלא נחלקו אלא בבעה"ב עשיר. דהוא אינו ראוי ליטול. ע"כ אינו יכול שיהי' שליח להעני. וטעמי' של ר"א דאעפ"כ הוא ראוי ליתן. אבל בבע"ה עני מאחר שראוי כ"ע מודו דזכה:
וכמו שמביא אח"כ הפלוגתא. ר' רדיפה אמר אתפלגון ר' יונה ור' יוסי. חד אמר הראוי ליטול זכה. וע"כ בעה"ב עשיר מאחר שאינו ראוי ליטול אינו זוכה. ולשיטת הירושלמי לא אמרינן בזה מיגו שיכול להפקיר לענין שיהא לו הדין כמו שראוי ליטול דבעינן שיהא ראוי ליעול עכשיו. וכן מקשה אח"כ בהירושלמי ואמר הדא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור' עקיבא ראוי ליטול הוה פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימא משהעשיר יד פרנס כיד העני. אלמא דלא אמרינן גבי עשיר כיון דיכול להפקיר נכסיו. יהא מהני לענין שיהא ראוי ליטול:
וע"כ לריב"ל דאמר דבבעה"ב עשיר נחלקו אין הטעם משום מיגו דאי בעי מפקר נכסי' אלא דהטעם הוא משום דסגי אם ראוי ליתן ולמ"ד דבבעה"ב עני מחלוקת והוא משום דבעינן שיהא ראוי ליטול. ולא בעינן שיהא ראוי ליטול באותו דבר גופא. (וכמו לשיטת הש"ס דילן דהטעם משום מיגו דאי בעי מפקר נכסי'. אלא הטעם דאפי' יכול ליטול מאחר הוי נמי ראוי ליטול
וכמו דמקשה אח"כ בירושלמי (שם) מתניתא פליגא על מ"ד ראוי ליטול זכה. דתנינן תמן תן גט זה לאשתי ומשני שכן ראוי לקבל גט לבתו. ושטר שיחרור זה לעבדו שכן ראוי לקבל גט שיחרורו פי' דמקשה מהא דתן גט זה לאשתי ונעשה שליח לזכות לה. וא"כ איך מצינו שיהא ראוי ליטול בשלמא למ"ד ראוי ליתן הוא ראוי ליתן גט לאשתו. אבל כיון דבעינן ראוי ליטול א"כ איך מצינו שיהא ראוי ליטול. וע"ז משני שראוי לקבל גט לבתו. ואח"כ מקש' מהא דשטר שיחרור לעבדו. וע"ז משני שכן ראוי לקבל גט שיחרורו א דמיירי בעבד שיכול לקבל גט שיחרורו וא"כ הא דבעינן ראוי ליטול אינו דווקא באותו דבר. אלא כיון שהוא ראוי ליטול באופן אחר ג"כ הוי ראוי ליטול. וא"כ שיטת הירושלמי והש"ס מחולקים. דלשיט' הש"ס דילן בעשיר הוא מטעם דאי בעי הוה מפקיר נכסי' וע"כ פירש"י דמי שליקט את הפיאה באדם דעלמא איירי שאינו בעל השדה. דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו. דליכא למימר מיגו דזכי לנפשי'. דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה בשדהו כו'. והא דתנן (פ"ה) שיבולת של לקט שנתערב' בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו. ואמר ר' אלעזר וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. ואמרינן עלה בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו. ומשמע בהדי' דבעל השדה גופי' יכול לזכות בשביל העני. הוא דהירושלמי לשיטתי' דמ"ד בבעה"ב עשיר נחלקו הוא דהוי שליח לזכות מטעם דלא בעינן רק שיהא ראוי ליתן ולא מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' א"כ לא קשה מזה על רש"י וכמו שביארתי ודוק:
ועדיין צריך לבאר יותר הא דקאמר מ"ט דר' לקט כו' אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון משא"כ בלקט כו' פי' דמעשר עני טובל התבואה. א"כ אם לוקח התבואה הרי הוא כמו לוקח זכות העשיר וע"כ יכול ליטול לעצמו מחמת זכותו של העשיר משא"כ בלקט כו' שהם אינם שייכים להתבואה דהא אינם טובלים התבואה וע"כ לא שייך לומר דאם לוקח התבואה לוקח כל הזכות שיש להעשיר:
ולכאורה הי' איפשר לחלק דבמעשר עני יכול לומר אתינא מכח גברא. וכמו שהעשיר היה יכול ליתן לאותו העני. ע"כ יש לו להעני זכות של אותו העשיר שלקח ממנו. והיינו דווקא במעשר עני שיש לבעלים בזה טוב' הנאה ליתן לאיזה עני שירצה. ע"כ יכול העני ליטול מכח זכותו של אותו העשיר משא"כ לקט כו' שאין לבעלים בזה טובת הנאה. וכמו דאמרינן בירושלמי (פי"א דנדרי' הלכה ג') קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט כו' תני ובמעשר עני לית כאן מ"ע מעשר עני ניתן בזכי' ואלו בעזיבה פי' דמעשר עני ניתן בזכי' וע"כ יש לו בהם טובת הנאה וע"כ אסור. משא"כ בלקט שניתן בעזיבה ואין לו בהם טובת הנאה. וכמו דאיתא בנדרים (ד' פ"ד) רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב בו נתינה ונתת כו'. וע"כ כיון שאין לבעלים בזה טובת הנאה וא"כ לא יכול לומר אתינא מכח גברא ויש לו זכות של העשיר. דהא העשיר נמי אין לו בזה טובת הנאה. ולכאורה הי' אפשר לומר שהוא הטעם שאומר דלקט כו' אין טובלין. וע"כ אין לו בהם טובת הנאה ואינו יכול לומר אתינ' מכח גברא משא"כ מעשר עני טובל וע"כ יש לו בהם טובת הנאה. וע"כ יכול לומר אתינא מכח גברא דכה"ג איתא בנדרים (דף פ"ד) למ"ד ספיקו טובל קסבר אית לי' טובת הנאה. וכיון דאית לי' טובת הנאה לא מהני כו' ולמ"ד אינו קורא השם קסבר ספיקו אינו טובל. וכתב הר"ן הוא הדין לודאי אך משמעות הלשון אינו כן וא"כ מוכח דהירושלמי סובר דאפי' אם לית לי' טובת הנאה יכול לומר אתינא כו' אלא מחמת דאינו טובל ע"כ אינו יכול לומר אתינא כו'].
[ועיין לקמן (פ"ו דדמאי) שביארתי הא דאמר מ"ט דר' לקט כו' אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו שהטעם הוא דהא דאמרינן דלוקח הזכות מן העשיר וכמו שהעשיר יכול ליתן לאותו עני כך העני יכול לזכות לעצמו זהו דווקא במה שהוא טובל. א"כ החיוב מונח על הטבל. משא"כ בלקט כו' שאינו טובל א"כ לא מונח החיוב רק על הגברא. ולכך לא אמרינן שלוקח אותו זכות וכמו שביארתי שם דהא דאמרינן אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' היינו דווקא אם החיוב מונח על החפץ ולא אם החיוב מונח על הגברא. ובזה יתיישב מה שהקשה בתשובות מהרי"ט ח"א שאלה (פ"ה) מהא דאמרינן בבכורות (ד' מ"ז) דכהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו ולא אמרינן אתינא מכח גברא. וכן אמרי בחולין (ד' קל"ח) תק הלוקח גז צאנו של עו"ג פטור מראשית הגז הא צאנו לגוז חייב. ואמאי לא אמרינן דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' כו' עיי"ש. אך לפי שיטת הירושלמי ניחא שפיר דאימתי אמרינן דלוקח הזכות של העשיר היינו דווקא אם במעשר עני שהוא טובל. וא"כ החיוב מונח על החפץ וע"כ לוקח התבואה עם הזכות שיש לו בהתבואה דכיון שמטביל א"כ החיוב הוא על הטבל משא"כ בלקט כו' שאינו מטביל. וע"כ לא יכול לומר שלוקח הזכות של העשיר. וכן לענין שיכול לומר אתינא מכח גברא היינו דווקא במה שהחיוב מונח על החפץ דהיינו בדבר שהוא מטביל משא"כ לענין פדיון הבן ולענין ראשית הגז שמונת על הגברא לא שייך לומר אתינא מכח גברא ועיין לקמן (פ"י דדמאי) שהארכתי בזה ודוק]: