אהן תחת (כצ"ל) משמש לשון חילול כו' אילין קדשי מזבח חית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי המזבח שקדם הקדיש את מומן ה"ז תחת זו בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה בא לוכל בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה והנה בספרי נחלת יהושע (ס' א') השגתי שם על הק"ע והפ"מ וביארתי שם שהפי' הוא קדשי מזבח שקדם הקדיש את מומן (פי' דאם לא הי' בעל מום לא הי' הספק דילמא כונתו לאחולי דהא אינו יכול לחלל כיון שהיא תמימה ואם קדם מומו להקדישו לא הי' הספק דילמא כונתו לאתפוסי דאם קדם מומו להקדישו אינו עושה תמורה כמו דתנן בבכורות (ד' י"ד) וע"כ אמר קדשי מזבח שקדם הקדישו את מומו בא להקריב תמימה (פי' בתורת תמורה) אומרים לו לדמים קדשה ופי' לאחולי בקדושה דמים) בא לוכל בעל מום (פי' הראשונה כיון שהוא לאחולי וא"כיצתה לחולין) אומרים לו לתמורה קדשה ולא יצתה הראשונה לחולין והוא משום דמספקא לו בכונתו (ולא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ שהוא קדוש בקדושת מזבח וקדושת בדק הבית).
[אך בספרי אבי הנחל (דרוש א') הקשיתי מהא דאיתא בפ"ק דר"ה (ד' ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וחוללו ועבר עליה הרגל כו' אלמא דאם מחלל על בעל מום הוא עצמו קרב לגבי המזבח וכן ביומא (ד' ס"ג) רבינא אמר כגון שהומם וחיללו על אחר אלמא דאם מחלל על אחר נעשה אותו אחר מה שהיה הראשון וכן בפ"ק דתמורה (ד' ו') רבא אמר לא נצרכא אלא כגון שהומם וחיללו על אחר וכן בירושלמי (פ"ק דר"ה) לא תאחר לשלמו ולא את חליפין כו' אלא כי אנן קיימין באומר ה"ז עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת תחתיה ולא הקריבה מיד כו' אלמא דהוא עצמו קרב וכן בתמורה (ד' ט') בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר כו' או שני גופין וקידשה אחת קמיבעי' ליה כו' ופירש"י דכי אמר ר"י הקדש שני אינו מוסיף חומש כגון מתפיס בעל מום לבדק הבית וחיללה בבעל מום אחר דהאי לא מחדש בה מידי אבל הכא דמתפיס תם בבעל מום דהא חזי למזבח הקדש שני קרינן דההוא קמא לא חזי אלא לדמי והאי חזי למזבח וקדושה חדשה היא ואפשר לחלק דהתם מיירי שאמר ה"ז מחוללת על זו כמו דתנן בתמורה (דף כ"ו) ה"ז מחוללת על זו אין תמורה כו' אך דמה שאמר דילמא לדמים קדשה א"כ לא יוכל להקריב קשה דיקדיש אח"כ לגופו ואיפשר לומר שהוא כמו דאיתא בפ"ק דקידושין (ד' ז') דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש"מ תלח ש"מ בעלי חיים נדחין כו' ופירש"י דתמורתה כיוצא בה דאינה קריבה דמכח קדושה דחוי' קא אתי וא"כ מפני מה אם חיללו לבעל מום על בהמה אמאי קריבה הא מכח קדושה דחויה קא אתי אך הטעם הוא כמו שפירש"י בתמורה (ד' ט') דההיא קדושה חדשה היא דההיא קמא לא חזי אלא לדמי והאי חזי למזבח. ואם כן כיון דקדושה חדשה היא ע"כ לא אתי מכח קדושה דחויה דאע"ג דהיא מקודשת מחמת החילול של בעל מום אעפ"כ קדושה חדשה היא אבל אם הקדיש לדמים א"כ לאו קדושה חדשה היא וא"כ כשקדש מתחילה לדמים נדחית דהא איתא (שם) בקידושין וש"מ יש דיחוי בדמים והתוס' כתבו שם דיש ספרים דגרסינן ש"מ קדושת דמים מדחה. וע"כ כיון שנדחה מתחילה כשהקדישה לדמים דהא מכח קדושה דחויה קאתי ע"כ אפי' הקדישה אח"כ למזבח אעפ"כ הקדושת דמים שהיה בתחילה מדחה אח"כ לאחר שהוקדשה קדושת הגוף ע"כ אינה קריבה אף לאחר כך:
ולפי מה דאמר ר' יצחק בן אליעזר כיון שהוא יודע כו' שכל המימר לוקה אף הוא לא עלת' על דעתו להמיר איפשר לתרץ דע"כ אמרינן ביומא (שם) ובפ"ק דר"ה (שם) שאם מחלל על בעל מום היא עצמה קריבה מפני שאם מקדיש תמימה לבדק הבית עובר בעשה וכמו דאיתא בפ"ק דתמורה (ד' ז') וכן בירושלמי לקמן (בפ"ה ה"א) הקדיש תמימין לבדק הבית עובר בעשה מניין בל"ת כו' וע"כ כיון שעובר בעשה או בלאו א"כ בודאי מקדיש למזבח והא דאמר תחילה דמקדיש לדמים היינו קודם שאמר ר' יצחק בן אליעזר שבודאי אין כונתו להמיר שכל המימר לוקה משא"כ למאי דמסיק שאין כונתו להמיר משום שעובר בלאו וכן נמי אינו מקדיש לדמים ועי' בתמור' (ד' כ"ז) בעי אביי היו לפניו שתי בהמות כו' ודו"ק):