שם (ה"ב) הי' כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה (פי' דמדקתני הי' כותבה כו' אם כיון לבו יצא א"כ מוכח דפורים מותר בעשיית מלאכה וע"ז משני בארבעה עשר בכרכים והנה הק"ע כתב נאמר בי"ד בכרכי' כגון שחל ט"ו בשבת והן קורין בע"ש בי"ד ומותרין בעשיית מלאכה) דאין איסור עשיית מלאכה אלא ביום י"ד לעיירות וט"ו לכרכים והר"ן כתב וגרסינן בירושלמי הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה נאמר בי"ד בכרכים ומהא משמע דאפי' נימא דפורים אסור בעשיית מלאכה כו' ולמאן דאית לי' כו' אלא בזמנו ואעפ"י שי"ד זמן קריאה לכל וא"צ לומר לבני הכפרים המקדימין ליום הכניסה שהם מותרין במלאכה שאין זה זמן קריאתה אלא מדין הקדמה בלבד והא דנקט בירושלמי בני כרכין הקורין בי"ד לרבותא נקטי אעפ"ישהוא זמן קריאתה לכל ועוד דלענין הספד ותענית שוין (והט"א כתב במגילה (ד' ה') אכל במלאכה יום א' משמע להאי שינוי' דפורים אסור במלאכה לעיירות בי"ד ומוקפין בט"ו וקשה לי הא בפ"ב (דף י"ז) תנן הי' כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא וכתבו המפרשי' ירושלמי הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה ולהאי שינוי' הקשה הא דהי' כותבה וי"ל דלגמרא דידן הי' כותבה מיירי בכפרים המקדימין ליום הכניסה דכו"ע דמקדימין מותרין בהספד ותענית ה"נ מותרין ביום קריאתן במלאכה וראיתי בירושלמי גופא ויש שם (ט"ס) ואין להאריך כאן בהא דירושלמי זה עכ"ל ותמיהני דהא הר"ן מבאר דברי הירושלמי דרבותא קמ"ל דאפי' בכרכים אם חל ט"ו בשבת המקדימין לי"ד נמי מותרין בעשיית מלאכה:
ולי נראה דהא דקאמר בירושלמי נאמר בכרכים בי"ד ולא משני בכפרים הוא דהא דתנן הי' כותבה דורשה ומגיהה משמע לי' דביחיד הקורא לעצמו מיירי ולא בקורא בעשרה דהי' כותבה דורשה משמע דלעצמו ביחיד איירי וע"ז אומר אם כיון לבו יצא וא"כ אי מיירי בכפרים שמקדימין ליום הכניסה א"כ קשה דהא איתא בירושלמי ר' בא בשם ר' אבהו כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה וכמו דאמרינן במגילה (ד' ה') אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה בעשרה וע"כ משני בירושלמי נימר בכרכים בי"ד וכבר ביארתי על שיטת הירו' דאמרינן התם כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בעשרה וביארתי שם דכפרים המקדימין ליום הכניסה ודאי צריך עשרה וכמו דאמרינן התם מתיב מ"ד בעשרה למ"ד אפי' ביחיד עד שהוא במקומו יקרא ולמה צריך יום הכניסה לבני הכפרים ומשני סלקת מתניתא י"א י"ב י"ג וי"ד וט"ו (פי' כיון שזה הוא בתחילת התקנה ליום הכניסה ע"כ בעינן עשרה אבל כל אלו שאמרו שידחה ליום הכניסה הרי מעיקר התקנה נתקנה להם ביחיד דבזמנו הוא ביחיד אלא שאם חל בשבת נדחה ליום הכניסה. (ובפרט לפי הטעם של רבה שאמר במגילה (ד' ד') דהטעם גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר כתב רש"י במגילה (ד' ה') ערב שבת זמנם והא שבת זמנם הוא ופי' רש"י ערב שבת זמנם הוא משמ' שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה מדלא קאמר מקדימין לע"ש להכי קשה לי' והא שבת זמנם הוא שהרי י"ד הוקבע לפרזים אלא להכי נקט האי לישנא דתשמע מינה הואיל ותקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחילה לכל דבריו ואעפ"י שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן. וא"כ הך גזירה דרבה הוי אח"כ) וכן לשיטת הירושלמי דאיתא (בפ"ג דמגילה ה"ד) הגע בעצמך שחל ט"ו להיות בשבת לקרות במגילת אסתר אין את יכול שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן) וביארתי שם דלשיטת הירושלמי בזמנו כולי עלמא מודו דביחיד אלא דפליגי בשלא בזמנה דהיינו שנדחה ליום הכניסה או לע"ש אם יש להם דין של זמנם שהוא ביחיד כיון שהוא לתשלומין של זמנם או לא וא"כ אי אמרינן דיש להם התשלומין של זמנם וא"כ יכול לקרות אפילו ביחיד ע"כ משני נאמר בכרכים בי"ד שאז יכול לקרות אפי' ביחיד אבל לשיטת הש"ס דילן דרב אמר דשלא בזמנה בעשרה היינו אפילו בכרכים מקדימין מע"ש. (והראי' דהא מקשה ע"ז מהא דרב דאמר דע"ש זמנם אלמא דקאמר אפי' בכרכים בי"ד). ע"כ אין נ"מ בין כרכים בי"ד ובין כפרים המקדימין ליום הכניסה
[ועוד יש לומר דהא דקא משני נאמר בכרכים בי"ד היינו לשיטת הירושלמי דבן כרך שקרא בי"ד יצא וכמו דאמרינן בריש מגילה (ה"א) ובפ"ב דמגילה רב הונא בשם ר' חייא רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה וע"כ כיון דבדיעבד יצא יש לו הדין של זמנו ואפי' לקרות ביחיד כמו בן עיר בי"ד ומ"מ מותר במלאכה כיון דהוי יום י"ד משא"כ בכפרים דהוי שלא בזמנו ובעי עשרה כמו שביארתי: