דף ו' ר' חנינא ור' יוחנן ור' יהושע עלו לירושלים ונתמנו להם פירות וביקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא עבד כן. אלא מפקיען חוץ לחומה ופודין אותו שם סבתא הוה סברה מימר רואין את המחיצות כאלו הן עולות. ואילין רבנן הוי סברי מימר אין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. סבתא הוה סברה מימר כר"א. ואילין רבנן הוי סברי מימר כרבייהושע רבי פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין. ר' יעקב בר אידי וריב"ל הלכה כדברי תלמיד עכ"ל:
והנה בספרי א"ה (דרוש כ"ד) ביארתי הירושלמי וכתבתי שם שנראה ני שצריך לשנות בהיפוך סבא הוה סבר מימר כר"י. ופי' שאומר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות דר"י אומר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית. אוכלין קדשי קדשים אעפ"י שאין קלעים בשבועות (ד' ט"ו) וכן בזבחים (ד' ק"ז). וע"כ אמר שאין פודין בירושלים דהוי בקירוב מקום. אלא מפקיען חוץ לחומה ופודה איתן. ואילין רבנן פי' שאמרו שיכול לפדות בירושלים סברי מימר כר"א שאמר שמעתי כשהי' בונים בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות כו' וע"כ כיון דסברי כר"א שאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. ע"כ הי' פודין אפי' בירושלים. וכבר ביארתי בספרי ע"י (ס' ט"ו) דלכאורה למאן דסבר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות ע"כ סובר דמפקיען חוץ לחומה. וא"כ קשה דאמאי לא יאכלו בירושלים. כיון דרואים את המחיצות כאלו הן עולות:
וביארתי שם עפ"י מאי דאמרינן במכות ד' י"ט) ר' יוסי אומר יכול יעלה אדם מ"ש ויאכל בזמן הזה בירושלים כו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית. ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקשינן בשרו לדמו. מה דמו במזבח אף בשרו במזבח והכריחו התוס' שם שהגירסא היא לעולם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. וישבתי שם דברי הרמב"ם דבאמת קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ואפ"ה אמרינן דאם אין מקדש ירקב משום דבעינן מזבח משום דגמר מבכור ובכור איתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח. והמפרש מהרא"פ פירש שם משום דספיקא מספקא לי' אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל או לא. ושגה בזה. אלא כמו שביארתי דאפי' אי אמרינן קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אפ"ה אין לאכול מ"ש בירושלים:
וע"כ אמרינן שם ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין. (פי' שסובר דרואין את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ לא יכול לפדותן. ולאוכלן נמי אי איפשר משום דמקשינן לבכור. ולהפקיען חוץ לחומה נמי אי איפשר משום דקלטינהו מחיצות ואפי' ליתנייהו. וכמו דאמרינן בב"מ (ד' נ"ג) ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנייהו למחיצות כי ליתנייהו למחיצו' לא גזרו רבנן ומשני לא פלוג רבנן בין איתנייהו למחיצות בין ליתנייהו למחיצות). אך עכ"ז אלולי מסתפינ' הייתי גורס בירושלמי סבתא הוה סברה מימר כרשב"י ואילין רבנן הוי סברי מימר כת"ק. (פי' דתנן במתניתין פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים. ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה. בש"א מ"ש יעלה ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ר"ש בן יהודא אומר משום ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמר מלאכתן שיפדה מ"ש שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן. ב"ש אומרים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום:
וע"כ אומר דסבא הוה סבר מימר רואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ לא הי' יכול לפדותן בירושלים. ואעפ"כ לא שרי לאכול דהוקש לבכור ובכור איתקש בשרו לדמו ובעינן מזבח. ואילין רבנן הוי סברי אין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ היו פודין בירושלים כמו בגבולין. וע"ז אמר וביקשו לפדותן בגבולין דהיינו כגבולין. וא"כ עדיין אינו מיושב דא"כ דסבתא הוה סברה מימר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ אין פודין בירושלים א"כ קלטינהו מחיצות נמי. וכמו שהבאתי ראי' מהא דב"מ (ד' נ"ג) דאפי' כי ליתנייהו למחיצות נמי גזרו רבנן. ולא פלוג רבנן בין איתנייהו למחיצות בין ליתנייהו למחיצות. א"כ איך אמרה דאבוכון לא עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה וע"ז אמרה דסבא סבר כרשב"י שאמר על מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן שיפדה מ"ש שלהם ויאכל בכל מקום. דסובר דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין:
ואיפשר לומר שהוא כשיטת הש"ס דילן במכות (ד' כ') אמר רבה מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. וכי גזור כי איתא בעיני' בטיבלי' לא גזור רבנן. וע"כ אמר לון חד סבא אבוכון לא הוה עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה כו'. אבל ר"ח ור"י דהיו פודין בגבולין הוי סברי דאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות כלל. וא"כ מותר לפדותן כמו בגבולין. אבל הא דמפקיען חוץ לחומה לא ס"ל דאי אמרינן דרואים את המחיצות כאלו הן עולות. א"כ לא הי' פעולה במה דמפקיען חוץ לחומה דאינהו סברי כת"ק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי'. ואמרינן בזה דקלטינהו מחיצות. אך שהיו פודין משום דהם סברי דאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות (פי' דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל):
וע"ז אומר ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה. דו חשש לדין ולדין. (פי' חשש לזה דרואין את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ אין פודין בירושלים. (ואעפ"כ לא שרי לאכול דליכא מזבח) וגם חשש לדין דילמא הלכה כת"ק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטינהו מחיצות. ואע"ג דליתנייהו למחיצות. ע"כ הוה מסאב להו ופדה להו דהא כיון דמסאב להו מותר לפדותן אפי' בירושלים. אך לפי"ז לא יתיישב קצת הא דאמרינן ר' יעקב בר אידי וריב"ל הלכה כדברי תלמיד דהיינו רשב"י. דלא אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ איך אמר תחילה דרבנן סברי כת"ק והני רבנן ר"ח ור' יונתן וריב"ל דסברי כת"ק. ואיפשר לומר דחזר אח"כ כששמע דאבוהון הוה מפקיען חוץ לחומה:
ולכאורה הי' איפשר לבאר הגירסא סבתא הוה סברה מימר כר"א (צ"ל כר' יהושע) ואילין רבנן סברי מימר כר' יהושע (צ"ל כר"א) והוא דקאי אהא דאמרינן בר"ה (דף ל"א) כרם רבעי הי' לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי וביקש ר"א להפקירו לעניים א"ל תלמידי' כבר נמנו עליך חביריך והתירוה והא דביקש ר"א להפקירן לעניים פי' רש"י שישאו שם פירות ויאכלום שם שהי' עליו טורח להעלותן. והקשו התוס' בר"ה (דף ל"א) וא"ת אם לא קידשה לע"ל מה היו מרויחים העניים הרי לא יכלו לאכול בירושלים אם בטלה קדושה. ויש לומר דיכולים לחלל על שוה מנה על שוה פרוטה כו' וא"כ משמע מהתוס' דאעפ"י שלא היו אוכלים הפירות בקדושת רבעי אעפ"כ קיים התקנה להעלותן לירושלים שהוא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות:
וא"כ הי' איפשר ליישב הגירסא סבתא הוה סברה מימר כר"א (צ"ל כר' יהושע) ואילין רבנן סברי מימר כר' יהושע (צ"ל כר"א) פי' דע"כ לא הפקיען חוץ לחומה והוא משום דסברי כר"א שאפי' לאחר החורבן אין לפדות חוץ לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וע"כ הי' פודין אותו כגבולין משום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל וע"כ יכול לפדותן אבל אין להפקיען חוץ לחומה מחמת דסברי כר"א דכיון דתקנו שמהלך יום א' לכל צד שצריך להעלות לירושלים לא נתבטלה התקנה לאחר החורבן וע"כ הי' פודין ואעפ"י שהי' אוכלין לא בתורת מ"ש אעפ"כ הי' אוכלים אותם בירושלים וא"כ מקיים התקנה דכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות וכמו שכתבו התוס' על ר' אליעזר שביקש להפקירן לעניים דמה יעשו העניים ותירצו שהי' מחללן על שו"פ אלמא דאע"ג שלא הי' אוכלים בתורת רבעי אעפ"כ הי' מקיימים התקנה וע"כ אמר ר' חנינא ר' יונתן וריב"ל עלו לירושלים וביקשו לפדותן בגבולין ואעפ"כ לא הי' מפקיעין חוץ לחומה דסברי כר"א דכרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וסבתאשאמרה אבוכון לא הוה עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה משום דסברה כר' יהושע דהיינו חבירו של ר"א וכמו שאמרו לו תלמידי' כבר נמנו חביריך דאי ריב"ז רבו הוה וא"כ מסתמא הוא ר' יהושע הוא שהתיר וע"כ אמר סבתא הוה סברה מימר כר' יהושע וע"כ אמרה דהוי מפקיע חוץ לחומה דהיינו כר' יהושע שביטל התקנה:
וע"כ אמר הירושלמי ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין והיינו שחשש אולי הלכה דרואים את המחיצות כאלו הן עולות וא"כ אין לפדות בירושלים (ולאכול נמי אי איפשר משום דליכא מזבח ואיתקש לבכור ובכור איתקש בשרו לדמו) ולהפקיען חוץ לחומה חשש דילמא הלכה כר"א שסובר דהתקנה במקומה עומדת וא"כ צריך לאוכלן בירושלים ולא להוציאן חוץ לחומה:
וע"ז אומר ר' יעקב בר אידי וריב"ל אמרו הלכה כדברי התלמיד ולכאורה הי' איפשר לבאר דהלכה כדברי התלמיד היינו כמו שאמרו לו תלמידי' רבי כבר נמנו עליך חביריך והתירוה. אך לפי"ז לא יתיישב דהא אמרינן תחילה דרבנן סברי כר"א וא"כ ריב"ל שהוא נמי מן רבנן סובר כר"א ע"כ נראה לי לפרש דהלכה כדברי התלמיד דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין והא דפודין בירושלים הוא מחמת התקנה דמהלך יום א' לכל צד אך באמת לא נתקנה התקנה אלא ברבעי ולא במעשר שני וכמו שכתב התויו"ט (פ"ה) ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל פרק ג' משנה ז' ח' ודוק:
[והנה במ"א ביארתי על קושי' התוס' בסוכה (דף ל"ה) ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילים את העניים דמאי והקשו התוס' דטעמא דב"ש קאמר ע"ש וביארתי עפ"י מאי דאמרינן בפסחים (דף ל"ה) יוצאין בדמאי כו' דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' הוה עני ואוכל דמאי השתא נמי חזי לי' דתנן מאכילים את העניים דמאי ואמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילים את העניים דמאי כו' וב"ה אומרים מאכילים. ולכאורה יש לדקדק דאמאי בסוכה (דף ל"ה) הביא התנא פלוגתא דב"ש וב"ה ובפסחים (דף ל"ז) לא הביא הפלוגתא דב"ש וב"ה במתניתין רק סתם כב"ה דתנן יוצאין בדמאי אך איפשר לומר כמו שהקשו התוס' בסוכה (דף ל"ה) בד"ה אתי לחם לחם כו' תימא הא קאמר בפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי"ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית כו' אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא כו' ע"ש וא"כ הא דאינו יוצא באתרוג הוא משום דמעורב בחלקו של כהן וא"כ הוי כמו אתרוג השותפין. ולכאורה הא דאינו יוצא בטבל משום דמעורב בה חלקו של כהן היינו דווקא אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין א"כ אמאי אינו יוצא באתרוג של טבל כיון שאין לכהן עדיין חלק בו דהא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ועיין בקדושין (דף נ"ח) ובנדרים (ד' פ"ה) הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו ריב"י אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי כו' ודוק:
והנה לדברי ת"ק פליגי ב"ש וב"ה במתנות שלא הורמו היינו בפירות שלא נגמרה מלאכתן כמו דתנן במתניתין פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה ב"ש אומרים מ"ש יעלה ויאכל בירושלים וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ואמרינן בירושלמי (פ"ג דמעשר שני) הא סלי תאנים וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן אמרו להם בית הלל לב"ש וכו' אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות כו' א"כ כל הטעם דסברי ב"ה אליבא דת"ק דבפירות שלא נגמרה מלאכתן כיון שיכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הוי מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אבל בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הוי לכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (אליבא דת"ק):
וא"כ בדמאי דיכול ליתן לעניים א"כ לב"ה מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין דהא יכול להפקיע מן המעשר אע"ג דבאמת לא הוי הפקעה גמורה דהא רק לעניים הוא אעפ"כ לא הוי כמי שהורמו אבל לב"ש דפליגי וסברי דאף בפירות שלא נגמרה מלאכתן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וע"כ אפי' הי' סוברים ב"ש דמאכילים את העניים דמאי אעפ"כ הא סברי ב"ש דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' אפי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן לדברי ת"ק אעפ"י שיכול להפקירן וע"כ אינם יוצאים אפי' בדמאי ג"כ ואע"ג דתנן והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכן תנן בפ"ג דדמאי והדמאי כו' ונכנס לירושלים ויוצא היינו משום דמחיצה לקלוט הוי דרבנן ולא גזור בדמאי כמו שכתב הר"ש שם וא"כ לפי"ז דפליגי ב"ש וב"ה אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' בדבר שיכול להפקיע מיד מעשר דב"ה סברי דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן והטעם משום שיכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וא"כ הכא נמי בדמאי אעפ"י שנגמרה מלאכתן יכול להפקיע וליתן לעניים]:
וע"כ סברי ב"ה דיוצאין בדמאי משא"כ ב"ש סברי דאפי בפירות שלא נגמרה מלאכתן אעפ"י שיכול להפקיע אעפ"כ מתנו' שלא הורמו כמי שהורמו דמי'. ע"כ סברי דאין יוצאין בדמאי:
וא"כ בזה היה מתיישב במה דלא פליגי בפסחים (דף ל"ה) דהא התם אין הטעם משום דלא הוי לכם. דהא יכול לאכול כמה זיתים אלא הטעם כדר"ש משום דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל טבל אלא משום בל תאכל חמץ או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה [ועיין במה שכתב הש"א (ס' צ"ו) דבטבל שהוא במיתה לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת וכמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הכא נמי לא דחי ל"ת שיש בה ק וע"כ מודים ב"ש דיוצאים בדמאי משום דב"ש איפשר דסברי נמי דמאכילים את העניים דמאי. ומגו דאי הוה בעי הוה מפקיר נכסי' והוי עני ע"כ יוצא בה נמי עכשיו משא"כ לענין שמעורב בה חלקו של כהן וא"כ לא הוי לכם ע"כ לא אמרינן דהוי ממונו משום מגו דאי בעי מפקר נכסי' וא"כ אי אמרינן דהטעם דב"ה הוא משום דסברי דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' בדבר שיכול להפקיע וא"כ היה תלוי בפלוגתא אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' א"כ לפי מה דקיי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' לפי"ז אף בטבל גמור היה יכול לצאת כיון דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' וכמו דאמרין בירושלמי (פ"ג דמ"ש) ר' יעקב בר אידי וריב"ל אמרו הלכה כדברי תלמיד א"כ פסקו דהלכה כרשב"י דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אפי' בפירות שנגמרה מלאכתן. ואף דרב הונא סובר דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' וכמו דאמרינן בקדושין נ"ז) בעי מיני' ר' חייא בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון כו' א"ל ולאו מי אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אתו כהן כו' אלמא שסובר דמתנות שלא הורמו כנוי שהורמו דמי' היינו דווקא במטא ליד כהן. וכמו דאמרינן בחולין א ק"ל) ת"ש מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' ת"ל ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן הכא נמי דאתי לידו בטבלייהו וקא סבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו דווקא במטא ליד כהן. אבל בסתם מתנות סובר ר"ה ג"כ דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין [אך לפי הירושלמי משמע דפסק דאפי' במטא ליד כהן דהא אם קלטינהו מחיצות לענין מ"ש הוי כמו דמטא ליד כהן. ואפ"ה אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אך ר"ה סבר דאם לא מטא ליד כהן אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי'] וא"כ היו יוצאים באתרוג של טבל:
וע"כ אמרינן בסוכה (ד' ל"ה) ושל דמאי מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקיר נכסים והוה עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה והשתא נמי לכם קרינא בי' דתנן מאכילים את העניים דמאי ואת אכסני' דמאי ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילים את העניים דמאי וב"ה אומרים מאכילים את העניים דמאי ואת אכסני' דמאי. וא"כ פליגי בזה דב"ש סברי דאין מאכילים את העניים דמאי וב"ה סברי דמאכילים את העניים דמאי. אבל אין הטעם משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ מתורץ קושי' התוס' דרב הונא קמ"ל בזה טעמא דב"ה נמי:
אך שעדיין צריך ליישב דבאמת מ"ט לא פליגי ב"ש וב"ה בפסחים כמו דפליגי בסוכה אך איפשר דאי הוי פליגי בדמאי א"כ הוה משמע דבטבל שניהם שוים ובאמת אין שוים אפילו בטבל אליבא דרבא דאמר ביבמות (דף י"ג) דרבא אמר טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי כו' ועיין בספרי נ"י (ס' א') דב"ש ס"ל דאין אחע"א יותר מר"ש דס"ל לב"ש דכמאן דליתא כלל. א"כ אינו יוצא מטעם מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' וא"כ אפי' אם אין לו אחר נמי אינו יוצא. משא"כ לב"ה דס"ל דאחע"א כמו דקיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וא"כ הוי איסור חמץ איסור כולל א"כ חל. וא"כ הא דאינו יוצא הוא רק משום מצוה הבאה בעבירה. וא"כ היינו דווקא אם יש לו מצה אחרת. אבל בלא"ה אתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ כיון דעשה דחי ל"ש וא"כ בטבל של מ"ש ומ"ע אינם שוים וע"כ לא הביא תנא דמתניתין הפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי משום דאפי' בטבל נחלקו:
ולפי מה שבארתי בספרי ע"י (ס"ק) דלכך לא אמר גבי מצה שאינו יוצא בטבל משום דלא חשיב משלו כמו גבי אתרוג דהתם כיון שיש בזה חלקו של כהן או של לוי ע"כ לא הוי לכם אבל גבי מצה של טבל כיון דאם לעסו קני ואינו מתחייב אלא דמים ע"כ הוי שלו וע"כ אינויוצא רק לר"ש משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל או משום מצוה הבאה בעבירה אבל לא מטעם דלא הוה לכם כמו גבי אתרוג דכיון דלעסו קני זה לא הוי נמי רק לב"ה אבל לב"ש דס"ל שינוי אינו קונה ב"ק (ד' צד) וא"כ אינו יוצא לב"ש אף בלא טעם דמצוה הבאה בעבירה וע"כ לאביי לא תנא בפסחים פלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי משום דא"כ יהא משמע דבטבל שוים ובאמת אף בטבל אינם שוים כמו שביארתי ולרבא דמחלק שם דשאני התם משום דלגבוה הא רבא ס"ל דב"ש סוברים דאין אחע"א כמו ר"ש וכמו שביארתי וא"כ בטבל נמי אינם שוים ע"כ לא תנא הפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי]:
והנה צריך עוד לבאר הירושלמי שאומר דרבי פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין דהא אסור לטמא מעשר שני וכמו דאמרינן בירושלמי (פט"ז דשבת ה"ג) תני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש א"כ אסור לטמאות מ"ש. אך זה יתבאר עפ"י מה שביארתי הירושלמי (פ"ח דתרומות) דר' שמעון לית לי' תלוי' דכיון דסוף כל סוף אזלה לאיבוד ע"כ מותר לטמא והכא נמי כיון שאם לא היה מטמא אזיל לאיבוד דלאוכלה אי אפשר חדא דליכא מזבח ואיתקש מעשר לבכור ועוד דילמא אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ולפדות' אי איפשר דילמא קדוש' ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ורואין את המחיצות כאלו הן עולות. ולהפקיען חוץ לחומה אי איפשר דילמא קלטינהו מחיצות וע"כ מותר לטמאות. כיון דבלא"ה אינו ראוי לאכילה כלל:
ובזה איפשר לבאר הירושלמי (שם) תני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. והתני אף מטמאין להציל. והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מעשר שני מאי כדון כו'. ונראה לי לבאר שאומר דהא דתני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין לך דבר עומד משום שבות בכתבי הקודש. וע"כ כיון שסובר ר' שמעון דמלאכה שא"צ לגופה מותר. ע"כ מותר בכתבי הקודש. וע"ז אומר והתני נ"ל דצריך לגרוס דתני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש (פי' וא"כ אמאי מטמאין להציל הא אסור לטמאות התרומה וכן מ"ש בידים אלא ודאי דר"ש היא וכבר ביארתי (פ"ח דתרומות דלר"ש תלוי' מותר לשרוף דסוף כל סוף אזלה לאיבוד והכא נמי אתי כר"ש וע"כ סבירה לי' דמטמאין להציל כיון דבלא"ה תשרף לגמרי ע"כ מטמאין להציל וע"כ מביא ראי' דהך ברייתא ר"ש היא וע"כ ס"ל ברישא נמי במכבין להציל דאתי כר"ש דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה אסור מדרבנן ואין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וע"כ מכבין להציל):
[והא דאיתא בש"ע יו"ד (סי' של"א ס' קל"ה) לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים וכתב המ"א בזה מתורץ מה שכתב הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב"ם שמביא אח"כ פסק שירקבו אלא דהרמב"ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותה אע"פ שאם לא יטמאו אותה ירקב הוא משום דקיי"ל דלא כר"ש אלא דתלוי' אסור לשורפה אע"ג דמ"מ לאיבוד אזלה וע"כ כתב הרמב"ם דירקבו ובמ"א יתבאר):