שלשה שאכלו כו'. ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' אבא ב"ר ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמרה ר' זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אל משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר"י ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דיניהם דין כו':
והנה מהירושלמי דתני הא דשנים רשות בזימון בהא דשני' שדנו דיניהם דין. ומשמע דדווקא שנים שדנו דיניהם דין אבל יחיד לא. דאי אפילו ביחיד א"כ איך מדמ' הא דשנים רשות להא דשנים שדנו. דבזימון היינו דווקא בשנים והוא דלא כשיטת הש"ס דילן שהוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה שנים. דשנים לאו דווקא והא דנקט שנים היינו משום דאפילו בשנים הוי ב"ד חצוף. אבל הוא הדין בחד נמי דינו דין מדפריך בסמוך לר' אבהו מדן את הדין ולשמואל לא פריך. וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה ואם כו':
ואיפשר לומר דהא דאמרינן בירושלמי (ריש סנהדרין) תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב טימא לטהור טיהר לטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. וגריס שם הפ"מ הרי את מקובל עלינו כשלשה. כמו דגריס לקמן הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דהא דאמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים היינו משום דאפילו למ"ד שנים שדנו דיניהם דין אפ"ה לא יתיישב הא דתנן דן את הדין משום דבעינן דווקא שנים. ע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. ואי אמרינן דבעינן שלשה ע"כ אמר הרי את מקובל עלינו כשלשה:
ולכאורה צריך להבין דמפני מה אמר תחילה הרי את מקובל עלינו כשנים. ואח"כ אמר ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דתחילה אמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים דליכא למימר כשלשה דא"כ הוי תרתי לריעותא ועיין בסמ"ע שכתב בחו"מ (סי' כ"ב) הטעם דמהני תרתי כשקבלוהו עלי' להיות כשלשה ולא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים והקצה"ח כתב הטעם דע"כ מהני דהוי כאלו קבלוהו עלייהו להיות יחיד מומחה. וע"כ לא הוי כתרתי לריעותא וע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים וניחא לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. וע"כ לא הוי תרתי לריעותא. דהא קיבל חד להיות כשנים. וליכא למימר שאמרו הרי את מקובל עלינו כשלשה. דא"כ קשה הא הוי תרתי לריעותא. וכ"ת דהא איכא למימר דלא הוי רק כחדא לריעותא שקיבל עלי' להיות כיחיד מומחה. ואפילו אומר במקום ג' ולא כיחיד מומחה. כבר כתב הקצה"ח דאין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תרתי לריעותא. וזה לא הוי כתרתי לריעותא כיון דיחיד מומחה דן רשאי להיות הדיוט במקום מומחה אם קבלוהו עלייהו דא"כ יפטור מלשלם כיחיד מומחה. ואמאי אמרין דחייב לשלם אלא דהכונה הוא דווקא כשלשה א"כ הוי תרתי לריעותא. וא"כ איך מהני. ע"כ משני שאמרו הרי את מקובל עלינו כשנים. וניחא ליבא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ לא הוי רק כמו חדא לריעותא וע"ז הקשה דממ"נ אם טעה בדבר משנה אמאי דינו דין. ואם טעה בשיקול הדעת אמאי חייב לשלם כיון דקבלוהו עלייהו וע"ז משני ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה עד שתדיננו דין תורה:
ולפי"ז איפשר לומר כרבנן דא"י דבעינן דווקא שלשה. והוא קיבל עליו להיות כשלשה. וכ"ת דא"כ הוי תרתי לריעותא. ע"ז שני דכוונתו הי' כמו יחיד מומחה דהוי במקום שלשה. וכ"ת א"כ יפטור כמו מומחה. אך כיון שא"ל בפירוש ע"מ שתדיננו דין תורה. ע"כ לא הוי כיחיד מומחה לפטור. ולא קיבל עליו אלא להיות בעיקר הדין כמו יחיד מומחה. ולא שיפטור מלשלם. ומומחה שאני שא"צ לקבלתו. וע"כ פטור. משא"כ הדיוט שצריך לקבלתו. ע"כ משני ר' בא בשם ר' אבוה שקבל עליו להיות כשלשה ולא הוי כתרתי לריעותא. דכונתו להיות כיחיד מומחה אע"פ שאמר כשלשה וכמו שכתב הקצה"ח ומה שחייב הוא משום דא"ל ע"מ שתדיננו דין תורה:
וא"כ אם טעה לא קיבל עליו כלל ע"כ חייב לשלם. משא"כ מומחה שאין צריך לקבלתו. (ועיין בתוס' סנהדרין (ד' ה') בד"ה ואם כו'. ובמה שכתבו ולהאי פירושא דפריך לקמן (ד' ו') מר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנוי' דמיירי ביחיד מומחה לרבים. ובמה שכתב המהרש"א שם ודוק] ועוד דאם קיבלוהו כשלשה צריך לשלם כמו שאומר בירושלמי מפני שהגיס דעתו ודן ביחיד משא"כ מומחה דמותר ע"פ דין ע"כ פטור]:
עוד שם בירושלמי ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמר ר' זעיר קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר' יוחנן ור"ל תרוייהון אמרי אפי' שנים שדנו אין דיניהם דין.
ולכאורה הדימוי שמדמה שנים שאכלו לשנים שדנו דכמו דשנים שדנו דיניהם דין והוי צירוף וכמו שביארתי דלשיטת הירושלמי דווקא שנים שדנו וכן נמי לענין זימון הוי צירוף. וע"כ הוי שנים רשות.
והנה איפשר לומר עוד דהא דאמר ר' זעירא קומי ר' יוסי וא"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. ולכאורה מהו הראי' מהמשנה. דהא אמרינן שלשה חובה שנים רשות. א"כ אין ראי' מהמשנה דתנן שלשה שאכלו כאחת דזהו חובה אבל לענין רשות אפי' שנים. וע"כ איפשר לומר שהפי' הוא כמו דאמרינן בברכות (ד' מ' ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא ומשני שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. וע"ז אמר ר' יוסי אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. פי' וכמו דתנן אינן רשאי' לחלק. ואם איתא דשנים רשות אמאי אין רשאין לחלק. ולפ"ז הי' איפשר לומר דע"כ אמר רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין:
והוא דזה הקושי' מקשה נמי בסנהדרין (ד' ה') גופא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף יתיב ר"נ וקאמר להא שמעתא איתיבי' רבא לר"נ אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וע"כ אינם יכולים לגמור ע"פ שנים. וע"ז אומר רבנן דהתם דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ קשה מתניתין דשנים מזכין או מחייבין וא' אומר כו' יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו ומתרצין שאני התם דיתבי אדעתא דתלתא מעיקרא. וא"כ הכא גמי איפשר לתרץ דע"כ אינם רשאים לחלק משום בי אדעתא דחובה מעיקרא. אבל לרבנן דהכא דהיינו ר' יוחנן ור"ל ס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. והוא משום דהוי קשה להו מתניתין דאמאי יוסיפו הדיינין. ולא ניחא להו בתירוצא משום דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי. וע"כ סברי הכא נמי דשנים לא הוי רשות. דאל"כ אמאי אין רשאין לחלק. ולא ניחא להו ג"כ לומר שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. אבל יש לחלק דאין הענינים דומים דהתם לא ניחא להו להיות ב"ד חצוף והכא הוא משום דחובה עדיף טפי. וכמו שפירש"י דגדול המצווה ועושה כו']: