ר' יוחנן נסיב זיתא ובירך לפניו ולאחריו. והוה ר' חייא ב"ר בא מסתכל בי'. א"ל ר' יוחנן בבלי' למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחרי' אית ליה ומה צריכא לי' מפני שגלעינתו ממעטת. מה עביד לה ר' יוחנן משום ברי'. מילתא דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו
והנה התוספות בברכות (ד' ל"ט) כתבו על הא דאמרינן שם. א"ל ר' ירמי' לר' זעירא ור' יוחנן היכי מברך על זית כיון דשקילא לגרעיני' בצר לי' שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא ליכא כו'. וכתבו התוספות ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא. וקאמר משום ברי' דאפילו אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון בעי ברכה משום דבברי' מברכין אפילו על פחות מכזית. וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא. והר' ר' יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על גמרא שלנו. דהכא מיירי שהוסרו הגרעינין ונמלח. א"כ לא הוי כבריתא. אבל אם אכלו שלם אפילו אם היה פרידה אחת של רימון מברך עליו תחילה וסוף. וגמר ירושלמי היה סובר שהזית הוא שלם. ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דברי' הי'. ואינן חולקין יחד עכ"ל.
ולי נראה לבאר שהירושלמי חולק עם הש"ס דילן והירושלמי אזיל לשיטתי' והבבלי אזיל לשיטתי' ולטעמי' וכמו שאבאר. דאמרינן בירושלמי (פ"ו דנזיר ה"א) ר' אומרלחברי' הוי ידעין דאתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל אבר מן החי שחלקו ואכלו ד"ה פטור מה פליגין כשחלקו בפיו ואכלו ר' יוחנן עביד פיו כלפנים. ר"ש ב"ל עביד פנים כלחוץ כו' אין כיני אפילו חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב למה דרך אכילה היא. נמלה שחלקה בפיו ואכלה פלוגתא דר"י ורשב"ל. ר' מיישא שאל לר' זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה פלוגתא דר"י ורשב"ל כו' רבנן דקיסרין אמרין ר' ניסא שאל פרידה של רימון של ערלה שחלקו בפיו ואכלו. פלוגתא דר"י ורשב"ל כו'. וא"כ מוכח מהירושלמי דסבירא ליה דענבה בנזיר וכן רימון של ערלה הוי ברי':
ולפי שיטת הש"ס דילן לפי מה שכתבו התוספות בחולין (ד' צ"ו) דברי' לא הוי אלא אם הוא מפורש בתור כגון גיד ואבר מן החי. וע"כ הוי כאילו פירשה התורה שלא תאכלו בין קטן ובין גדול. אבל נבילה אפילו חתיכה מיקרי נבילה דכל דבר שנתנבל קרי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מיקרי ברי' כדמוכח בפ' התערובות (ד' ע"ב) משום דכתיב לא יאכל בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו. אבל באבר מן החי וגיד קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן. וכן כתב הרא"ש בחולין (ד' ק') וא"כ לפי זה לא לכל הדברים אמרינן דברי' הוי כמו כזית רק היכי שפירשה התורה. ולשיטת רש"י היינו דווקא במה שאסור מתחילת בריתו וכמו שפירש"י בחולין (ד' ק') אבל לשיטת הירושלמי דקאמר דבנזיר שחלקה ענבה בפיו ואכלה פלוגתא דר"י ורשב"ל כו'. אלמא דמחייב על ענבה שלמה בנזיר. (וכן אמרינן לקמן בירושלמי אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים. ואף בצירופי נזיר כן. אכל מן הצרופין ויש בהן כזית חייב כו'. אין כיני אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים] א"כ משמע דאפילו ענבה שנתגדלה אחר שנעשה נזיר. א"כ מוכח דאפילו שאינו אסור מתחילת בריתו הוי ברי' וכן מדקאמר ר' ניסא שאל פרידה של רימון של ערלה שחלקו בפיו ואכלו פלוגתא דר"י ור"ל (פי' לענין אם חלקו בפיו) א"כ מוכח מזה דאפילו בערלה אמרינן דהוי ברי'. אע"ג דאפילו מקצת נמי קרי ערלה כמו נבילה. א"כ מוכח דכיון דהוי ברי' אף על גב שאינו מפורש אפילו הכי הוי ברי' וע"כ סובר הירושלמי דכל שהוא ענבה שלימה הוי ברי' וכמו דאמר הכא בירושלמי מילתי' דר"י אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. וע"כ אמר דבירך עליו ברכה אחרונה משום ברי'. אבל לשיטת הש"ס דילן לא אמרינן הכי. דלשיטת הש"ס דילן לא בכל מקום הוי ברי'. ול נאמר רק בנמלה ובגיד וכהאי גוונא. דהוי כמו שפירשה התורה שלא תאכלם בין גדולים בין קטנים:
[אעפ"כ נראה לי שבזה מודה הירושלמי לשיטת הש"ס דילן דדוקא במה שפירשה התורה. דהיינו במה שאמר דאם אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים משום ברי' ומשום כזית. וכן במה שאומר גבי נזיר דאם אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים. זהו דווקא בנמלה ובנזיר משום דהוי כמו שפירשה התורה שלא תאכל אותם בין גדולים בין קטנים. וא"כ יש בו שני איסורים אחד משום ברי' והשני משום נבילה וכן גבי איסורי נזיר לוקה נמי שתים אם אכל כזית ענבה. הא' משום ענבה שפירשה התורה. והב' משום כזית כמו בכל איסורי נזיר. משא"כ גבי ערלה אע"פ שחייב על רימון א' משום ברי' אע"פ שאין בו כזית אעפ"כ אינו חייב שתים משום כזית ומשום ברי' כיון דלא פירשה התורה א"כ מ"מ לא אכל רק כזית א'. רק בהני שפירשה התורה אמרינן דלוקה שתים. וכן כתבו התוספות במכות א י"ז) בד"ה ולא פליגי כו' ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד בד לוקה. שיש משום ברי' ומשום כזית נבילה עיי"ש. (וא"כ גם הש"ס דילן סובר הכי גבי נמלה) ודוק]:
עוד נראה לי דאיפשר לומר דלשיטת הירושלמי דאמר דמשום ברי' צריך לברך ברכה אחרונה. הוא משום דסביר' ליה דעל בריה שייך לשון אכילה כמו על כזית. וע"כ אומר דצריך לברך ברכה אחרונה דסמכינהו אכזית מהא דכתיב ואכלת כו' ואכילה הוא בכזית. משא"כ לשיטת הש"ס דילן לא שייך לשון אכילה על ברי'. וכמו דאמרינן בחולין (ד' צ"ו) אכלו ואין בו כזית חייב. ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית. מ"ט דרבנן ברי' בפני עצמו היא. ור' יהודא אכילה כתיבה בי'. ורבנן ההוא אכילה דאי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מחייב. וכתבו התוספות וא"ת הא אמרינן בסוף פירקין (ד' ק"ב) אבר מן האי צריך שיהא בו כזית מ"ט אכילה כתיבה בי'. דילמא הא דכתיבא ביה אכילה לומר דמחייב בכזית. אע"ג דאית בי' ד' או ה' זיתים. וי"ל דלעולם לא מתחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות כו' וא"כ מוכח מהש"ס דילן דעל ברי' לא שייך לשון אכילה. והא דכתיב אכילה היינו משום דאי אית בי' כמה זיתים מחייב אכל חדא וחדא וא"כ אין זה שייך להא דברכה אחרונה. דעיקר הטעם משום אכילה משא"כ לשיטת הירושלמי שייך לשון אכילה על ברי'. וע"כ אומר דאם אכל פרידה אחת של רימון חייב. אע"ג דכתיב לשון אכילה והוא משום דעל ברי' שייך לשון אכילה. וע"כ קאמר הירושלמי דהטעם הא דבירך לאחרי' הוא משום ברי'
והנה נתבאר שהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דברי' חשיב להיות מברכין עלי' בסוף. וכמו שביארתי ואע"ג דאמרינן בחולין (ד' קי"ט) ת"ש דתני דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע. כדרך שמוציאין חיטין בקליפתן ושעורים בקליפתן כו' (פי' אלמא יש שומר לפחות מכפול) ומשני ברי' שאני. וא"כ משמע דהש"ס דילן נמי סובר דברי' שאני ה"מ לענין חשיבות שחשוב כמו פול. אבל לא לענין אכילה שיברך עליו ברכה אחרונה
והנה צריך לבאר דאיך סובר הירושלמי אם כהש"ס דילן דזית מליח היה. א"כ הי' לו להביא לקמן ראי' לענין הא דאמר ר' חייא ב"ר בא בשם ר' יוחנן. זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ. ר' בנימין בר יפת בשם ר"י ירק שלוק אומר שהכל נהיה בדברו. אמר ר' זירא מאי משמע יאות מן ר' יוחנן ר' חייא בר ווא או ר' בנימין בר יפת לא ר' חייא בר ווא. וא"כ אמאי לא מייתי הך עובדא דאכל זית מליח דבריך עלה תחילה וסוף. וא"כ צריך לומר דפליג הירושלמי על הבבלי דלאו זית מליח היה אך איפשר לומר דהירושלמי סובר כמו דאמרינן בחולין (ד' קי"א) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל. אמר אביי הא דרבנן ליתא כו'. אבל הירושלמי ס"ל דמליח אינו כרותח. וע"כ אמר לקמן זית כבוש ולא זית מליח. דאע"ג דסובר כמו רבנן דמליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל. מ"מ הוי כבוש כרותח. וכן אמרין לקמן בירושלמי (פי"ד דתרומות) א"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקים כבוש כרותח הוא. וע"כ כיון דאמר דכבוש הוא רק כרותח. א"כ איפשר דמליח אינו אפילו כרותח. ע"כ לא הביא הירושלמי מזה ראי' כלל לענין שלקות. משא"כ לשיטת הש"ס דילן אמרינן (בחולין) שם אמר אביי' הא דרבנן ליתא. דההוא פינכא דהוי בי ר' אמי דמלח בשרי' ותברי' כו' מ"ט תברי' לאו משום דשמיע לי' מר' יוחנן דאמר מליח הוא כרותח. וע"כ מדמי לה לשלקות. ולפי זה היה איפשר לומר הא דאמרינן בברכות (ד' ל"ח) ור' יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיני בצר לי' שיעורא. דלכאורה יש לדקדק למאי קאמר היכי מברך על זית מליח דמה שייך מליח לזה. ותחילה רציתי לומר דקאי על הא דלעיל דאם שלקות לאו במלתי' קיימא ובריך עלי' בסוף בורא נפשות. א"כ לא הוי רי'. וכן מצאתי בצל"ח.
אך לפי מה שבארתי איפשר לומר דפריך לפי מאי דמדמה מליח לשלקות והטעם משום דמליח כרותח. א"כ לא הוי ברי' אבל בלא"ה איפשר לומר דס"ל לר' יוחנן דמליח אינו כרותח (וכמו רבנן דאמרו משמיה דר' יוחנן) וע"כ משני כזית גדול הוי. אבל לפי שיטת הירושלמי דמליח אינו כרותח ואינו שייך לשלקות ע"כ משני משום ברי'. ולפי"ז הי' איפשר לומר דלא פליג הירושלמי על ש"ס דילן דעל ברי' צריך לברך. וכמו דמשני בחולין (דף קי"ט) ברי' שאני:
[ועוד אפשר לומר דהש"ס דילן לא רצה לומר מטעם ברי' דמסתמא לא אכל ר' יוחנן כל הזית בשלימות אלא שחלקו תחלה ואמרינןבחולין (דף ק"ג) בעי מיני' רשב"ל מר' יוחנן חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור מבפנים מאי א"ל חייב. כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור מבפנים ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא. וע"כ לא קאמר הש"ס דילן משום ברי' כיון דחלקו תחלה אבל לשיטת הירושלמי דאיתא (פ"ו דנזיר) אין כיני אפילו חלקו מבחוץ ואכלו יהא חייב למה אכילה הוא (פי' שדרך לאכול ע"י חלוקה ואיפשר דאפילו ר' יוחנן נמי מודה דלא קאמר חלקו בחוץ ואכלו שפטור אלא שחלקו תחילה ואח"כ אכלו אבל אם חלקו בכדי לאכול הוי דרך אכילה. וע"כ קאמר הירושלמי שהטעם משום ברי' ודוק:
ובזה איפשר לומר קצת הא דאמרינן לקמן בירושלמי תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' חייא בר ווא הדין אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עלי' והוא לא אתא לידי' צריך לברך עליו זמן תניינות. וכתב הרא"ש מתוך הירושלמי משמע דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא בוצע היינו טעמא שלא יבצע קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ואבדה ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בצוע על כל הפת אם תפול זו הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך אע"ג דגמ' דידן פליג אירושלמי בהאי טעמא כו' ולכאורה אמאי לא קאמר הירושלמי כמו דאיתא בש"ס דילן דהטעם משום שלימות והירושלמי ס"ל נמי דשלם עדיף וכמו דאמרין לקמן בירושלמי תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר קלוסקין ושלימה של בעה"ב אומר על הקלוסקין פרוסה של קלוסקין ושלמה של בעה"ב אומר על השלימה של בעה"ב כו' וא"כ כיון דס"ל ג"כ דשלמה עדיף טפי א"כ אמאי לא קאמר הטעם דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אך לפי מה שביארתי דהירושלמי אזיל לטעמיה דכל דבר השלם אף אם מחלק מתחלה לצורך אכילה אעפ"כ הוי שלם וכמו דאיתא בנזיר לענין אבר מן החי שאף שחלקו מבחוץ פטור אעפ"כ אם חלקו לצורך אכילה לא אבד שלמותו וע"כ גבי פת נמי אע"פ שמחלקו לצורך אכילה אעפ"כ הוי שלם וע"כ אומר ר' חייא שמברך בשעה שהוא פורס ולא שיברך ואח"כ יבצע אע"פ דסוף ברכה נגמר בשעה שהוא פורס תחילה נמי משא"כ לשיטת הש"ס דילן דחלקו מבחוץ אבד השלימות ואע"ג דר"א סובר דחלקו מבחוץ חייב היינו משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ובהכי חייבה רחמנא אבל לא מטעם שיהא שלם וע"כ מפרש הש"ס דילן דהטעם הוא משום שלימות ולא מטעם של הירושלמי שמא תפול כו'. שזהו רק משום דאלו תפול הפת אלא מטעם שאם פורס תחילה לא הוי שלם וכמו שביארתי תחילה לענין ברי'. ודוק: