מתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מהק"ש ומן התפילין כו' תני אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין ביום השני הוא נותן תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפילין. ביום השלישי הוא נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן כו' ר' ירמי' רב זעירא בשם רב הלכה כר"א בנתינה. וכר' יהושע בחליצה. ר' זעירא בעי נתן ביום השני כר' אליעזר מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. אמר רב אסי ב"ר בון וכיני נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. ואין כיני נימא הלכה כר' אליעזר (כן הוא הגירסא בירושלמי פ"ג דמוע"ק הל' ה') והנה המפרש והפ"מ פירשו דמיבעי לי' נתן ביום ב' כר"א מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ (פי' דמיבעי ליה הא דאמר הלכה כר"י דאם באו פנים חדשות אינו חולצן היינו דוקא ביום ג' אבל ביום ב' צריך לחלוץ אם באו פנים חדשות או דפסק הלכה כר' יהושע לענין חליצה דא"צ לחלוץ אפי' ביום ב' נמי:
ולפי פירוש זה יותר טוב להגיה ולמחוק בירושלמי (וכצ"ל א"ר יוסי ב"ר בון ואין כיני נימא הלכה כר"א בנתינה) וכן הגיה בהגהות הגר"א] פי' אבל בחליצה לא דאין צריך לחלוץ ומכש"כ דא"צ לחלוץ ביום ג'. ואמאי אומר כר"א בנתינה וכר"י בחליצה אלא ודאי דהא דאמר הלכה כרבי יהושע דאינו חולץ היינו דווקא ביום ג' אבל ביום השני חולץ. וכן אמרינן בש"ס דילן. אמר עולא הלכה כר"א בחליצה. וכר' יהושע בנתינה. והוא משום דבש"ס דילן גורס בהיפך מהירושלמי דר"א סובר דבשלישי מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ. ור' יהושע אומר דמשני ושני בכלל מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן. ולהירושלמי הוא בהיפך. ומיבעי לי' בש"ס דילן בשני לעולא חולץ או אינו חולץ. ת"ש אמר עולא חולץ ומניח אפילו מאה פעמים אלא דהירושלמי מוכיח מהך גו דאמר דהלכה כר"א בנתינה לפי שיטת הירושלמי. ולהש"ס דילן כיון דאמר עולא בהדי' ע"כ א"צ לדייק מדיוקא:
אבל לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי נראה לי לבאר באופן אחר דפשיט בירושלמי דביום השני ג"כ א"צ לחלוץ. [(וכ"כ המ"כ במדרש ויחי פ"ק) ופירש וכיני נתן ביום השני כר' אליעזר נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאפי' ביום השני אינו חולץ דאם שנעשה כר"א לגמרי ושיחלוץ ה"ל למיפסק הלכתא כר"א דבשני מניח וחולץ ולמה אמר הלכתא כר"א בנתינה אלא בנתינה לחוד הוא דהלכה כר"א אבל בחליצה לא. וכתב דכך משמע סוגיא של הירושלמי. אע"ג דבבלי לא פסק הכי. (וכן פי' הק"ע בפ"ג דמוע"ק דפשיט שלא לחלוץ ביום שני)].
והנה לפי פירושו עדיין הוא דוחק. ועוד דאם הדיוק הוא דאינו חולץ בשני א"כ אמאי לא מדייק הש"ס דילן הכי. דלפי פי' הראשון שביארתי דפשיט הירושלמי דחולץ א"כ הוא כשיטת הש"ס דילן ואע"ג דבגמרא דילן לא פשיט מדיוקא כשיטת הירושלמי. דאיפשר דמיבעי לי' לעולא. ועולא אמר בהדי' דחולץ ומניח אפי' מאה פעמים ע"כ אינו רוצה לדייק מדיוקא. אבל אם נאמר דהירושלמי פשיט דאינו חולץ מדיוקא. א"כ תקשה זה לפי שיטת הש"ס דילן:
ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי והוא דמיבעי לי' בירושלמי אם הא דפליגי ר"א ור"י בהנחה ובחליצה דלר"א בשני הוא מניח וחולץ ולרבי יהושע מניח בשלישי ואינו חולץ. הוא דלא פליגי פלוגתא אחרת בחליצה אלא דעיקר הטעם הוא משום הנחה. דלר"א דאמר מניח ביום שני דתקיף אבלי' עדיין ביום שני. ע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר"י דס"ל דאינו מניח אלא ביום השלישי דאז לא תקיף אבלי'. ע"כ ממילא אם באו פנים חדשות אינו חולץ. וא"כ עיקר הפלוגתא בהנחה. דלר' אליעזר דמניח בשני. ע"כ אם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר' יהושע דאינו מניח אלא בשלישי דאז לא תקיף אבלי'. וע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות אינו חולץ. או שהוא פלוגתא אחרת בחליצה ואינו תלוי בצד הנחה. דלר"א אף ע"ג שהניח אעפ"כ אם באו פנים חדשות חולץ ור"י ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ:
וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון ואין כיני נתן ביום השני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ פי' דאם הטעם הוא דהחליצה תלוי בזמן הנחה וע"כ ביום שני דחמיר אבלי' חולץ נימא הלכה כר"א א"כ א"צ לומר רק הלכה כר"א סתם דכיון דמניח ביום שני א"כ כיון דתקיף אבלי' צריך לחלוץ א"כ הוי ממש כמו ר"א ויותר טוב הי' לגרוס אמר ר' יוסי ב"ר בון וכיני (פי' אם הטעם כן הוא דהטעם של חליצה הוא מפני דפליגי בזמן הנחה] נתן ביום השלישי נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ (והיה כתוב ג' ונשתבש בדפוס) ולפי זה ביום השלישי ר"א נמי מודה לר"י שלא לחלוץ. וכל הפלוגתא של חליצה הוא מפני הטעמים של זמן הנחה וא"כ ביום השלישי ר"א מודה לר' יהושע דא"צ לחלוץ והא דקאמר דחולץ הוא משום דס"ל דזמן הנחה הוא ביום השני ואין כיני נימא הלכ' כר"א. (פי' רק כר"א דזמן הנחה הוא ביום השני וא"כ כיון דתקיף אבלי' כ"ע מודו דצריך לחלוץ והא דפליג ר' יהושע הוא משום דסובר דבשלישי הוא נותן וע"כ ס"ל דאינו חולץ. וע"כ מיבעי לי' בירושלמי על הא דפסיק ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה וצריך להניח ביום שני וכר' יהושע בחליצה דביום שלישי א"צ לחלוץ ומיבעי לי' לר' זעירא נתן ביום השני כר"א מהו שנעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאם נאמר דלא פליג בחליצה של תפילין בפני עצמה אלא דתלוי בהנחה וכיון דצריך להניח ביום השני אף ע"ג דתקיף אבליה. אבל מ"מ אם באו פנים חדשות חולץ דעיקר הטעם של חליצה תלוי בזמן הנחה. דאם הוא ביום השני בודאי דצריך לחלוץ. והא דפסק כר' יהושע בחליצה היינו דווקא ביום שלישי דלא תקיף אבליה. וע"ז אומר ר' זעירא בעי נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ. פי' דביום השני איפשר דס"ל לכ"ע חולץ והא דאמר ר' יהושע דאינו חולץ הוא משום דס"ל דביום השני אינו מניח וע"כ כיון דאינו מניח רק ביום שלישי ע"כ ס"ל דאינו חולץ ויותר טוב הוא שאח"כ אומר נעשה ר"א כר"י וכמו שאבאר דסובר דזמן הנחה הוא ביום השלישי וא"כ לימא הלכה כר"א דא"כ פוסק הלכה לגמרי כר"א דמניח ביום השני וביום השני חולץ וביום השלישי נמי מודה ר"א שלא לחלוץ כיון דלא תקיף אבליה. אלא ודאי דהטעם של החליצה הוא פלוגתא בפני עצמה ואינו תלוי בזמן של הנחה אלא דר"א ס"ל דחולץ ור' יהושע ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ וא"כ כיון דפסיק כר"י ביום השלישי שלא יחלוץ דכיון שהניח שוב לא יחלוץ. א"כ ביום השני נמי אינו חולץ:
וזהו לשיטת הירושלמי. אבל הש"ס דילן דקא מיבעי ליה בשני לעולא אם חולץ לא מסתפקא לי' כלל בדר"א ור"י אי הא דפליגי בחליצה הוא מצד זמן הנחה אלא שהוא פלוגתא אחרת [וכמו דמסיק בירושלמי וכל האיבעי' הוא רק למאי שפסק עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כר' יהושע בהנחה. איך הוא הדין בשני אם בשני חולץ ואיפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דתרומות) וכולן שהיה תרומה לתוך פיהם ר"א אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט והטעם הוא כמו שאומר בירושלמי (שם) דר"א ס"ל כיון דהתחיל בהיתר ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן כיון שהתחיל בהיתר. וע"כ ס"ל לר"א דאע"ג דאבל אסור בתפילין אעפ"כ כיון שכבר הניח והותר לו להניח תפילין ע"כ שוב אינו חולץ אבל לר"י צריך לחלוץ אבל לשיטת הירושלמי דר"א ס"ל דחולץ ור"י ס"ל דאינו חולץ וא"כ אי איפשר לומר דר"א ור"י פליגי מחמת שהתחיל בהיתר ע"כ רצה לומר דטעם הפלוגתא הוא משום דתלוי בזמן הנחה.
והנה כל מה שביארתי דלהירושלמי דמספקא לי' בטעמא דר"א ור' יהושע וכמו שביארתי תחילה הוא דווקא להגירסא של הירושלמי כמו שהוא בברכות תני אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין כו' ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר"א. אבל לפי הגירסא של הירושלמי בתענית. ואם באו פנים חדשות חולצן כל שבעה. א"כ ליכא לפרושי כמו שביארתי. דטעם של חליצה הוא משום הנחה. דהא אמר דחולצן כל שבעה. ע"כ הגירסא של ברכות הוא עיקר ועדיין צריך לבאר דמ"ט שינה הירושלמי דאבל ביום ראשון אינו נותן תפילין. ביום שני הוא נותן תפילין. ובש"ס דילן קאמר משלישי ושלישי בכלל. וכן משני ושני בכלל. וע"כ נראה לי דלשיטת הבבלי אבל אסור להניח תפילין ע"כ אמר משני ושני בכלל והטעם כמו שכתבו התוס' דמקצת היום ככולו וע"כ כיון שנהג איסור הוי מקצת היום ככולו דנהג אבילות באותו יום אבל לשיטת הירושלמי האבל פטור מתפילין אבל אינו אסור להניח תפילין. וא"כ לא שייך מקצת היום ככולו כיון דאינו רק פטור מהנחת תפילין וע"כ פליגי אם בשני חייב להניח תפילין או לא
ובזה יתורץ מה שכתב הרש"בא על הירושלמי דפריך אם ביום השני אינו נותן תפילין צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תנא דא וכן תירץ הרשב"א. ועוד כתב ובירושלמי בעי לה ופריק פירוקא אחרינא ולא נמצא בירושלמי שלנו תירוץ אחר:
ולפי מה שבארתי הי' איפשר לומר דהקושי' אם ביום השני אינו נותן תפילין. צ"ל אחר הא דאמר ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה דלמאי יקשה קודם שמסיים הלכה. ומקומו צ"ל אח"כ קודם הא שאומר תני אם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. וא"כ מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין ואם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו משא"כ באבל וא"כ ניחא הא דתנן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאבל אסור להניח תפילין ע"כ תירץ הרשב"א דתני אגב אידך: