ידבר על הקבורה עם כל ההודעות הצריכין לענין.
בקבורה כתב הרב דון יצחק אברבנאל בפרש' חיי שרה. הקבורה היא הכרחית וצריכ' לאדם אם מפאת נפשו ואם מפאת גופו ואם מפאת המורכב מגוף ונפש. אם מפאת גופו לפי שגוף האד' יתעפש מהרה כי כמו שהוא יותר שוה המזג מכל שאר המורכבים ככה ביציאתו מהשווי יתרחק יותר מהשווי מכל שאר החיים והוא כענין המאזנים שהיותר שוי' באיזון כשישימו דבר מועט בכף האחת יטו ויצאו מהשווי יותר מהמאזנים הבלתי שוים. ולכן הי' שגוף האדם בעת מותו יתעפש יותר מהרה ויבאש ריחו יותר משאר ב"ח כמותם. ובעבור שלמהירות עפושו והפסד האויר יפסיד ויזיק לבני אדם צותה התורה בתלוי לא תלין נבלתו על העץ. ואמר ולא תטמא את אדמתך. הנה א"כ מצד הגוף ומהירות עפושו במות האדם הוצרכה הקבורה כדי שלא יזיק לבני אדם. ואמנם מצד הנפש לפי שהמיתה אינה רק השבת חלקי המורכב למקורות אשר חוצבו מהם כמ"ש וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח חשובאל האלהים אשר נתנה. שרמז בזה שא"א שתשוב הנפש למקום מנוחתה כי אם בהשבת הגוף אל חמרו לגמרי. ולכן ארז"ל כל י"ב חדשים גופו של אדם קיים ונשמתו של אדם עולה ויורדת לאחר י"ב חדשים הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. ומפני זה היתה הקבורה צריכה כדי להתיך את הגוף ולהשיבו אל עפרו באופן שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ואמנם מצד המורכב הוא בבחינת כבודו. וענינו שבהיות האדם במחוגה אלהית מתואר והוא מעון לשכינה כמו שזכר החבר למלך הכוזר בעבור החכמ' והרצון האלהי ושאר המעלות אשר לו בחיים הנה אחרי מותו יקבל קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותו מושלך ארצ' לפגר מובס סחוב והשלך טוב ממנו הכלב החי וכדי בזיון וקצף כצלם אלהים אשר נברא בו ואיה חכמתו ואיה ממשלתו ושולטנותו עד שמפני זה לא רצה יתברך שיראה איש מבני ישראל את אהרן במותו אלא משה אחיו ואלעזר בנו. ונתקדש משה יותר מזה שלא ראה אותו אדם במותו ולא ידע איש את קבורתו לזאת הסבה בעצמה כדי שלא יתבזה בעיני רואיו במותו. הנה מפני זה הוצרכה הקבורה למת בבחינת כבודו כדי שלא יראה אותו אדם בסרחונו ובאשו ועפושו. הרי לך בזה סבות כוללות לצורך הקבורה בכלל לכל אדם כי ימות באהל. ואמנם לקבורה פרטית שיהיה לכל אדם אין ספק שיש בו מהכבוד והמעלה שיוכר ויודע קבר הנכבד והמעולה ויאמרו מה הציון הלז. ע"כ הרי"א. ורז"ל בפסוק ומותר האדם מן הבהמה אין בילקוט קהלת ר' הונא ור' אמי חד אמר עשה לו תכריכין וחד אמר עשה לו קבורה. ובפרקי ר' אליעזר נאמר שכשהרג קין את הבל היו אדם וחוה מצטערים כי לא היו למודים בקבורה וכשראו עורב שמת ובא אחד מחבריו וקברו ממנו ראו וכן עשו. וכך הוא דרכו של הפיל מכה נפש אדם שאינו מניח אותו עד שהולך וכורת ענפים ונטישות מעצי היער ומכסהו וקוברו פחתם. ורבינו בחיי כתב בפרשת תרומה ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מטיב על שלחנו. ולכך אמרו רבותינו המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו. וכאשר מלוין לו לאדם מביתו לקבר ולבית עולמו עולמית ראוי שינשאוהו על כתפם אנשי מעשה בלי עון ופשע שיגרשם להסתפח בנחלת ה' ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. וכן אמרו במדרש איש על דגלו באותות באותות שמסר להם אביהן. כשנפטר יעקב אבינו צוה לבניו שלא יגעו במטתו אחד מן המצריים ולא בני בניו לפי שיש בהם מי שנשא מבנות כנען. וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצ' כנען ולא בני בניו. ואמר להם יהודה יששכר וזבולון ישאו מן המזרח וכו'. ולענין הקבורה יש איזה הודעות שצריך להזהיר עליהם כאשר אומר אליך:
ההודעה הראשונה היא שאסור להלין המת. וכן כתוב בספר הזוהר בפרשת כי תצא ז"ל. לא תלין נבלתו וגו' תנא מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקת מיניה ומית אסיר למיבת בביתא ולמעבד ביה לינא בארעא משום יקרא דהאי גופא דלא יתחזי ביה קלנא דכתיב אדם ביקר בל ילין מ"ט משום דאי עביד הכי נמשל כבהמות נדמו. מה בעירי הוו בהכי ולא אתחזי בהו רוחא קדישא. אוף הכי כבעירי גופא בלא רוחא. והאי גופא הוא יקרא דכלא לא יתחזי ביה קלנא ותאנא בספרא דצניעותא כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא עביד פגימותא בגופא דעלמין דהא בגין דא לא עבידת לינא באתר' קדיש' דמלכא בארעא דצדק ילין בה משום דהאי גופ' דאברי בדיוקנא דמלכא כחד מן בעירא הה"ד נמשל כבהמות נדמו. עכ"ל. וכתב עליו הריקנטי והכונה היא כי האדם נעשה בדמות הצורה העליונה ותבניתו ואיבריו מכוונים למרכבה העליונה. על כן אסור לראות צורה העליונה בלי חיות ואסור לבזותו אחרי מותו. וזה רמז באומרו ולא תטמא את אדמתך הרומז לגוף האדם הנוצר מאדמה כי בהלינו נכנסים בו כחות הטומאה התואבים להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה. ועם היות שפשט הפסוק הזה אינו מדבר כי אם במי שהומת במיתת בית דין כבר ביארו לנו חז"ל במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין שכל המלין את מתו שלא לכבודו עובר בלא תעשה. וכן פסקו וקיימו כל מוני התרי"ג מצות שבתור'. והגם שרבינו בחיי והחזקוני גזרו שאינו עובר אלא בארץ ישראל הרמב"ם סובר שאף המלין את מתו בחוצה לארץ עובר בעשה ולא תעשה. וכן כתב הסמ"ג בסתם בלאוין סימן קצ"ג ובעשין סימ' ק"ד וכן בעל החינוך וכוונו כלם לדעת הרשב"י שזכרנו. ויש עוד טעם אחר שכבר הודיעונו חז"ל שקבורת המת נחת רוח הוא לנשמה. יען כל זמן שהמת לא נקבר אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה וכדאיתא במדרש רות הנעלם וז"ל. ר"י בר סימון אמר זכאה מאן דאשתדל למינדע בההוא עולם דנשמתין תמן. מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה לית שיעור לחכמתיה. ר' פרחיה הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין. יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חד מית. אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצו' וספרא דאגדתא בהדיה. אמר ודאי ת"ח הוא. אשתדל בקבריה גניז ליה ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא וזמין בני נשא ובכי עליה. ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי. כיון דאיתגניז ואקבר ההוא גופא נפשא דיליה עאלת לגו מתיבתא עלאה. אמרו לה לית לך דוכתא הכא השתא בדוך פלן דטינר' עילאה זילי ואשלים טיבו למאן דאשלים לך. עד כאן לשונו. והענין הזה עמוק מאד. אבל כבר הורונו חכמי האמת והצדק שקודם קבורתו של אדם נגשים לו כמה כתות של מלאכי חבלה ופוגעים בו ומטמאין אותו והנשמה מצטערת ולכן אסור להלין המת כאמור. ונהגו לעשות הקפות למתים ואומרים איזה פסוקים שבהם מגרשים הרוחות שלא ישלטו בגוף המת הנקבר:
ההודעה השנית שראוי לקבור צדיק אצל צדיק. וכן על פסוק וקברתני בקבורתם דרשו חז"ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנאמר ויהי הם קוברי' איש והנה ראו את הגדוד וגו' והחייהו אלישע להרחיק ממנו שכן רע, וזהו שאמר הנביא במותו וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור שם אצל עצמותיו הניחו עצמותי. ואף שאלישע לרוב צדקתו וקדושתו החיה אותו הרשע להרחיקו מעליו עידו הנביא לא היה בו כח להחיות את הנביא שקר שנקבר עמו בעוברו את פי ה' שצוה לו לא תאכל לחם ולא תשתה מים. או בשביל זכות הנביא שגמל חסד עמו והאכילו והשקהו וזכותו עמד' לו או אולי נביא אמת היה וכחש לו כדי לנסותו נקבר ונשאר עמו. וכתבו עוד רז"ל וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וכן בפרק נגמר הדין נאמר ושתי בתי קברות היו מתוקני' לבי' דין אחת לנהרגין ונחנקין רשעים קלים וא' לנסקלין ולנשרפי' רשעים גמורים. וגדולה מזאת אמרו שאין קוברים צדיק וכשר בינוני אצל חסיד מופלג כדאיתא בטור יורה דעה סימן שס"ב ובב"י שם. והביאו ראי' מההוא צורבא מרבנן דעיילינהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו וכו'. ואף שהיום אינם מקפידים בזה מפני שכל ישראל בחזקת כשרים הם אין ספק שיש הנאה לצדיקים אפי' לאחר מיתתם כשיש להם שכן טוב. וכן כתב הציוני ריש פרשת ויחי ז"ל. ואם תאמר מה מזיק לאב או לצדיק להקבר אחר אצלם. אלא כשהצדיקי' נחים על משכבותם מגלין להם רזי עליוני' ותחתוני' ואם נקבר אחר אצלם שאין שוה להם למעלת' ימעטו העליונים מלהגיד ולגלות להם סודות אשר בהם יהנו כאילו יאכלו כל טוב העולם הזה. וא"ת אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם הלא הנשמות אינם יחד. אלא לבסוף מניחין הנשמות על העצמות ומדברים תמיד עם המתים. וכתב עוד הרוקח נעתק מספ' הכבוד שיסד מהר"ר יהודה חסיד זצ"ל אין לקבור שני מתים יחד שהיו שונאין זה את זה כי אף במותם אין להם מנוחה יחד. וכבר אמרו כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כי הנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו ופסוק מלא הוא שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ר"ל האהובה אצלו כי האהובי' בעה"ז יש להם נחת רוח שיחד על עפר ישכבו:
ההודעה השלישית היא מה שזכרו רז"ל שכבוד הנשי' שתהא קבורתן במקום מיתתן שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם. וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון ונקברה בחברון שנאמר ואחרי כן קבר אברה' וגו' וכן מצינו במרים שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם. וזה מפני הצניעו' הראוי לנשי' אף לאחר מיתת':