ידבר על העשרה דברים שבהם ברא מזכה אבא ובפרט מענין עצימת עיניו. רחיצה. ותכריכין:
בעשרה דברים ברא מזכה אבא ואלו הן בעצימת עיניו ברחיצה בתכריכין בקבורה בצדוק הדין בקדיש בצדקה בתענית בנר ובהספד. בעצימת עיניו מנין שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך וכן עשה כאשר העיד הפסוק ויפול יוסף על פני אביו והיה זה לשים ידו על עיניו וכן כתב הרשב"י בפרשת ויחי עמוד תע"ה שהבן הממלא מקום אביו ויורש את מקומו מצוה שיעמץ הוא ולא אחר עיניו ואחר כך יתן עליהם עפר בקבר וז"ל. אוליפנא מפרקין דרב ייסא סבא בנימוסי עלמא בר נש דזכי לבר בהאי עלמא ליבעי לנגדא עפרא על עינוי כד אתקבר. ודא יקר' דיליה לאתחזאה דעלמא אסתים מניה והוא ירית ליה לעלמא תחותיה. בגין דעינוי חיזו דעלמא ביה אתחזי חוורא דביה הוא ימא רבא דאסחר כל עלמא בכל סטרוי. גווגא אחרא הוא יבשתא דאפיקו מיא ויבשתא קאים בין מיא. גוונא אחרינא תליתאה היא במציעות' דעינא דא ירושלים דהיא אמצעיתא דעלמא. גוונא רביעאה היא חיזו דכל עינא אקרי בת עין דבההוא בת עין אתחזי פרצופא וחיזו יקרא מכלא. דא ציון דאיהו נקודא אמצעיתא מכלא דחיזו דכל עלמא אתחזי תמן ותמן שרייא שכינתא דהא שפירו דכלא וחיזו דכלא ועינא דא הוא ירותת עלמא. בגיני כך האי שביק ליה והאי נטל ליה וירית ליה. א"ל שפיר קאמרת. אבל מלה סתימא איהו יתיר ובני עלמא לא ידעין ולא מסתכלן דהא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא נפשא דיליה סמיכא עמיה ועד לא נפקת עינוי דבר נש חמו מאי דחמו. כמא דאוקימנא כי לא יראני האדם וחי. בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן. ועינוי פקיחן מההוא חיזו דחמא ואינון דקיימי עליה בעיא לשואה ידא על עינוי ולאסתמא עינוי בגין דהא אוליפנא ברזא דנימוסי עלמא דבשעתא דאשתאר עינין פקוחי' מההוא חיזו דחמו יקירא אי זכי לבר ברא קדים לשוואה ידא על עינוי ולאסתמא לון כמ"ד ויוסף ישית ידו על עיניך בגין דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה ועינא דחמא השתא חיזו קדישא עילאה לא יסתכל בחיזו אחרא. ועוד דההוא נפש סמיכ' לקבליה בביתא ואי אשתאר עינ' פקיחא וההוא חיזו אחרא שרי על עינוי בכל מה דאסתכל אתלטייא ולאו יקרא דעינא הוא וכ"ש מקריבוי. וכ"ש מן מית' דלאו יקרא דילי' לאסתכלא במאן דלא אצטריך ולשרי' על עינוי מלה אחרא. לבתר אתכסי בעפרא. והא אתערו חברייא על דינא דקברא מהו ויקרא הוא דיסתים עינ' מן כלא על ידא דבריה דשבק בעלמא עכ"ד. ומה נמרצו לחכי אמרת הרשב"י רצופה. הלא ראי' איך הוא אזן חקר ותקן משלים להראות לו שהעין הוא דמיון כל העולם כלו וכן אמר לובן העין הוא דמיון הים הגדול כי כמו שהים סובב את כל העולם כך לובן העין סובב כל שאר הגוונים. וכן הגוון השני הוא דמיון היבשה והגוון השלישי קרוב אל הנקודה אמצעית דמיון ירושלים שהיא אמצעית לכל הארצות והנקודה האמצעית שהיא בת עין היא דמיון נקודת ציון שהוא טבור ארץ ישראל והוא מקום קדש הקדשים אשר שם הר האלהים והשכינה עומדת. ולזה באשר העין הוא כל העולם כלו לכן כשהאדם נפטר ממנו הבן היורש עולמו וממלא מקומו ראוי שיכסה את עיניו הוא ולא אחר. וכן בפרשת שלח לך עמוד ש"ך ז"ל. א"ל יוסף אמאי ישית ידו אלא רחימו דיליה הוה ובגין כך דא אסתים מיניה נהירו דהאי עלמא ודא נטיל ליה. מאן דאסתים עינוי רחימא דילי' אחזי הכי חיזו דילך דהאי עלמא איתאביד. הא אנא חיזו דילך באתרך מכאן והלא' יתתקנון לך חיזו אחר' דההוא עלמא ע"כ ומתוק האור וטוב לעינים הוא הסוד השני אשר גלה לנו הרשב"י באומרו שבשעת המיתה רואה הצדיק אור פני השכינה והקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן קודם מיתתן כאשר הוכחנו. ולכן נשארים העינים פתוחות מהמראה. ולפי שמיד שהנשמה פורחת בהתרחק הקדושה מהגוף תכף ומיד מתקרבים הקליפות להאהיל עליו ואין ראו שהעינים שראו תחלה הקדושה יקבלו עתה הטומאה לכן היתה מן הצורך שהבן ישים ידו על עיניו ויכסם וזהו השירות הראשון מהבן לאביו אחר מיתתו. ובנו הבכור קודם לכל כענין יוסף שנתן לו בכורתו של ראובן. וצריך עוד שיתי עפר על עיניו לרמוז שהעין המחזיק כל תאוות שבעולם וכמו שאמר הכתוב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענהעתה לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו וגוש עפר ישפילם וירמסם ועינים רמות תשפיל. וזהו מה שרמז אבא שאול באומרו שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום בהיותו גבה עינים ורחב לבב עין תלעג לאב. גם זכור תזכור לענין הזה מה שזכרו חז"ל בתמיד פ"ד ממה שקרה לאלכסנדרוס מוקדון בשובו מאיי הים ותשוח עליך נפשך. אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדיה גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהוא ריח. אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קאי אתי. אית דאמר שקל מיניה מייא וטרא באפיה. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא. אמרו ליה זה השער לה' צדיקים יבואו בו. אמר להו אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא. אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דיליה בהדיה ולא הוה תקיל. אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע. אמר להו ממאי דהוא הכי. שקול קליל עפרא וכסית לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה ע"כ. ראה זה מוסר נאות ונפלא לאיש ההוא אשר נאמר עליו כי בשומעו לאיזה פילוסוף גוזר ומקיים שהיו הרבה עולמות חוץ מזה עיניו תרדנה מים באומרו כי עדין לא היה נכבש תחת ידו עולם אחד ואיך יוכל לכבוש העולמות כלם וזה אשר לקול שומעו רגזה ותרעש הארץ בעומדו ותשבר מלכותו ובחצי ימיו עזבו ולה הגלגלתא דעינא דבשרא ודמא דלא קא שבע קליל עפרא לאלתר תקיל כי בעולם הבא אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות וכו'. גם נוכל לומר שטעם עצימת העינים וכסותם בעפר הוא להראות ענין תחית המתים כי כמו שהישן עוצם עיניו ובעורר משנתו יפתחם כך המתים עוד יש להם תקומה בזמן תחית המתים. וכמו שכתוב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולזה נזכרה בצדיקים המיתה בלשון שכיבה להורות את העיקר הזה. וזאת תורת העולה מהפרק הזה שמצוה לבן שיעמיץ עיני אביו לטענות שזכרנו:
ברחיצה כך כתוב בס' הרוקח מביאים מים ומחממין אותן ומרחיצין כל גופו ואיבריו. ובספר חסידים סי' תק"ס כתוב כל עת שבא כן ילך כשנולד רוחצים אותו וכשמת רוחצים אותו וכתב רבינו בחיי ויחנטו הרופאים ענין החנטה היו מרקחים אותו בבשמים זנים כענין שכתוב באסא וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה. וזה היה אחר הרחיצה. ונ"ל שהטעם הוא להראות תקות השכר בעולם התחיה בגוף ונפש ושהגוף ההוא עצמו על עפר יקום. גם בהיותו הגוף מעון לנשמה ראוי לכבדו וכמו שאמרו רז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דהא לוחות ושברי לוחות מונחים היו בארון:
בתכריכיו שכן כתוב ולא נתתי ממנו למת. וכתב רש"י לעשות לו ארון ותכריכים. ובענין הזה מצינו שבראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו מפני שהיו מוציאין על התכריכין יציאות מרובות עד שבא רבן גמליאל הזקן וצוה בעת מותו שיוציאוהו בכלי פשתן וכן עשו ונהגו כלם אחריו בכלי פשתן. ואין לקבור בתכריכין של משי ולא בבגדים מרוקמין אפילו לנשיא שבישראל. ובב"ר פרשה ק' בענין התכריכין נאמר. ר' חזקיה מוסיף עוד תרתי. אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקופה (פי נקובה) לארץ מבני המבול. מלתיה דרבי אמר לא כמה דבר נש אזיל הוא אתי. מילהון דרבנן דאינון אמרין כמה דבר נש אזיל הוא אתי. ר' יוחנן מפקד ואמר לא תלבישוני לא חיורין ולא אוכמין אלא מאנין דבריקא פי' תכלת. אם מתבעית עם צדיק יא לא ידעין בי רשיעיא. ואם איתבעיה עם רשיעיא לא ידעין בי צדיקיא. רבי יאשיה הוה מפקד ואמר אלבשוני מאנין חיורין חפיתין (פי' מגיהצין) אמרין ליה רבך אמר כדין ואת אמר כדין (א"ל) מה אנא בהית (פי' מתבייש) בעובדאי. ר' ירמיה הוה מפקד ואמר אלבשוני מאנין חיורין חפיתין ואלבשוני דרדסאי פי' בתי שוקים והבון חוטרי בידי וסנדלאי ברגלי והבו יתי על אורחא דאם איתבעית אנא קאים אוטמי' (פי' מוכן) הה"ד ר' יונה בשם בר חמא רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה לאתרא דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ומהחכמים האלה יצאו הדברים להורות חזוק אמונתם בהשארות הנפש ותחית המתים ועל כן היו משתדלים שאף לאחר מיתתם יתקברו לרצונם כפי כונתם: