יורה איך גבר ה' חסדו על יצירת האדם בשלמות הרכבת נופו ואיך אינו מתקרר בשום דבר ארציי וחושק להשאיר לו שם ושארית בארץ:
גם מהרכבת האדם וגופו נוכל להכריח ההשארות הנפשיי. הלא ראינו היותו מורכב בתכלית היופי והשלמו'. אשר על כן מהפילוסופי' נקרא עולם קטן כי זה כל האדם כאשר נבחין אותו מתחלק לשלשה חלקים כמו שמתחלק העולם הגדול בעולם ההויה והפסד עולם הגלגלים והמלאכים. זאת ועוד אחרת מפאת יופי יצירתו כמו שהובא במסכת ברכות פ"א ואל תשכחי כל גמוליו מאי כל גמוליו. א"ר אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי. אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת. הנך רואה איך מפני הבושת הצניעות והטהרה נתן לה הקב"ה לאשה הדדים במקום בינה לא עשה כן לכל שאר הבעלי חיים כלם. וכן באיוב נאמר ומבשרי אחזה אלוה. נסמוך לזה מה שאנו רואים הבהמות בקומה כפופה והאדם בלבד בקומה זקופה נוטה לשמים. ומזה נבין שהבעלי חיים עפר המה ואל עפר ישובו. והיותר ארציים וגסים מהם כחזיר והתנשמת נוטים יותר למטה לארץ אבל האדם נפשו מן השמים ולזה נכספת לעלות אל מקומה וארץ מולדתה. ואל תחשוב בלבך שהנחש בתחלת ברייתו היה הולך על זנבו נוטה וזקוף למעלה כאשר חשבו קצת מהחכמים כי הקללה היתה על גחונך תלך רוצה לומר לא תהיה כאחת החיות כל הולך על ארבע אבל בלי רגלים לא תעלה עוד בעצי השדה לאכול מפרי' ולשבוע מטובם, כי אם על גחונך תלך ועפר תאכל וכו' וענשו ה' יען בהיות גופו כלי לסמאל באה תקלה על ידו כמו שנאמר ואת הבהמה תהרוגו:
ולמען תדע נאמנה שעיר מולדת האדם היא השמים העיר הגדולה לאלהים תמצא שכמו שהגר בארץ לו לא הגם שיתן לו האלהים עושר ונכסי וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה אינו מתקרר דעתו לשמוח בעמלו עד שתשוב לארץ מולדתו ושם יתראה לעין קרוביו אלופיו ומיודעיו. כך הנשמה בהיותה חצובה מתחת כסא הכבוד לא תשבע מן הטוב'' עד שמגעת למחוז חפצה ותשוב אל האלהי' אשר נתנה. ולכן תמצא שאוהב כסף לא ישבע כסף והרודף אחר הכבוד אינו מתרצה בשום כבוד עם עלותו מעלה מעלה וכן אין שום תענוג בעולם שתשבע הנפש. וכמו שאמרו חז"ל אבר קטן יש לו באדם משביעו מרעיבו. וכל זה נמשך לה מהיותה רוחניות ותושבת בעולם השמימיי. ובאשר שם ראתה המראות הגדולות והפעולות עצומות בין מלאכי מרומים אין שום דבר בעולם הזה שמתקררת דעתה. כמו שהבן פלטין שרואה הבן כפר או כלי ביתו פחותים מבזה אותם באשר ראה הדברים היקרים אשר בערכם כלא הן חשובין ובהיכלו כלו אומר כבוד:
הנסיון הוכיח גם כן שהגם שהאדם מכיר גופו כלה ונפסד עם כל זה מבקש לו מפא' נפשו איזה תחבול' לשום לו שם ושארי' בארץ. אלה קראו בשמותם עלי אדמות. ואלה בונים חרבות למו כאשר עשה אבשלום אשר הציב בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי והחכמים גם הם בעתם ובעטם כל עמלם להניח להם שם וברכה בארץ ולא ימותו כבני נבל גם בני בלי שם. והתשוקה הזאת היא ראיה גמורה שהופש היא נצחית כי אין לבהמות שום תאוה לשיזכרו שמותם גם התשוקה הזאת היא טבעית לאדם באשר ראינו כי אף החייט והסנדלר והפחמי ודומיהם מאנשי פחותי המעלה בעת מיתתם מצוים שיעשו ציון על קברם ועל האבנים איש על שמו פתוחי חותם למען יעמדו ימים רבים. ולמען ישאר באופן מה איזה רושם שהיו בעולם. ואם במות הגוף יבלה ויפסד הכל מה תועיל התשוקה הזאת מההשארות אשר נטע ה' בלב האדם. ומה מועיל לו לאדם הזכרונות האלו אם הכל נשכח ואין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם. אבל זאת אומרת שהגוף חושק לעשות דומה לו ושזרעו יתמידו בארץ כך הנשמה בהיותה נצחית מבקשת לעשות גם היא פעולה נכבדת ודומה לה נשארת אחרי המות. וזאת הא גם כן ראיה גמורה לענין כונתנו: