הנה זה מורה כאצבע הפסוקים שבתורה מעידים העונש הנפשיי אחר המות.
הוכחנו בפרק הקודם שבתורה הקדושה הבטיח הקב"ה לצדיקים הגמול והשכר הרוחני הבא אחר המות בעולם הנשמות. נחקור עתה אם העונש נתפרש גם כן. ונאמר שברור הוא ויותר לרואי השמש שהכרת היא ראיה גמורה לעונש הנפש בעולם הבא. וזה שתמצא במצות המילה נתנה לאברהם אבינו כתוב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וידוע הוא שמצות האב למול את בנו ביום השמיני וכמו שכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואם עבר ולא מל את בנו בטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ולכן כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו כשיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד וכן כתב הרמב"ם בהלכות מילה פ"א וכך הוא האמת. ולא יתכן לפרש הפסוק באופן אחר כי כן כתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא אם כן העונש הוא למי שלאמל את עצמו ובאשר לא הגבילה התורה זמן יתחייב שאינו חייב העונש אלא לאחר מיתה כשעבר זמנו ובטל קרבנו. ויצא לנו מזה כונתנו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף. עוד אמר קרא (שמות יב יט) כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכן בחלב כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה וידוע הוא שהחמץ בפסח והחלב בכל זמן אינו סם מסמי המות שיכרית וימית האוכלם כי החוש מכחיש כל זה גם לא יתכן לומר שהכרת הוא שימות האוכל הדברים האלו ועבר על אחד מהכרתות בימי עלומיו ובחצי ימיו כי אם הדבר כן לא הנחת עונש לעובר עליהם בימי זקוניו באשר כבר עבר זמן עונשו. ואי אפשר לדון שהכרת יגיע לזרע החוטא ויענשו בניו בחטאו כי כבר אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות זולת שיהיה זה נגד היושר האלהי שהאדם שעבר על א' מהכריתות בהיותו בן שמונים או מאה שנים ימות זקן ושבע ויגיע עונשו אל זרעו ולבנים שלא חטאו. ולא תוכל גם כן לפרש שהנפש הנזכר היא החיונית כי בידוע הוא שהנפש הזאת כפי טבעה תכרת ותפסד עם הגוף כי סוף אדם למות ומה יהיה א"כ עונשו. אשר על כן דבר מחוייב מעצמו הוא שהכרת המיועד בתורה הוא עונש המגיע לנפש אחר הפרדה מן הגוף. ומכאן נוכיח גם כן השכר הרוחני כי ידיעת ההפכים א' ואם העונש המיוחד לנפש הוא בזולת הגוף השכר והגמול גם כן יגיע לה בזולת הגוף:
ואמנם מה ענין הכרת הנזכר בתורה והעונש המגיע לנפש אחר המות כבר הרחיב בו הביאור רבינו בחיי בפרשת אחרי מות הרי"א בפרשת שלח והרמב"ן בשער הגמול והיותר מתיישב לדעתי אזכיר בקצור. דע שהרמב"ם כתב בהלכות תשובה פ"ח שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם הזה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו. הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעה"ז אינה זוכה לחיי העה"ב אלא גם מן העה"ב נכרתה ובפי' המשנה שלו פ' אלו הנשרפים אמר המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר מיתה. ובפרק חלק כתב ז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. וארז"ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עכ"ל. וכבר קצת מחכמי צרפת קראו אחריו מלא באמרם שכפי הדברים האלה היה כופר ח"ו בדינא של גיהנם ושלא היה מאמין כלל בעונש הנפש החוטאת. אולם כבר השיב עליהם הרמב"ן במתק לשונו באגרת ההתנצלות ובס' הגמול שלו והראה נגד השמש שהרב לא כפר בעיקר הזה ח"ו שהרי הוא עצמו כתב באותן ההלכות ז"ל כל הרשעים שעונותם מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן וכו' וזה הדין בודאי הוא במקום המשפט שמה הרשע הנקרח גהינם עלוקה או תפתה. ויש עוד להביא ראיה ממה שכתב ואלו הם שאין להם חלק לעה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעה"ב ובפ"ו כתב ז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על כל חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו'. ויש דין שהדין נותן שנפרעין ממנו לעה"ב ואין עובר עליו שום נזק בעה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעה"ז ולעה"ב הרי כתב שיש שם פרעון לעולם הבא וכבר זכר גיהנם בספר המדע ז"ל אבל אם יוכל למלט נפשו ולברוח וכו' הרי זה עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מהעולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, והדבר הזה אמת ויציב ושרי ליה מאריה להרב שם טוב בעל ס' האמונות שהפליג לדבר כנגד הרב כאילו היה ח"ו כופר בעיקר הזה ויסוד מיסודי התורה. אמנם צריך שתדע כי באומרו הנקמה שאין למעלה ממנו וכו' לא היתה כונתו שאין לנפש עונש אלא שתאבד ותכרת כי הוא עצמו כתב שנדונין לפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. אבל הרצון שאחר שנדונין בגיהנם וקבלו עונשם אז נפשם כלה ומתבטלת והולכת לה וזהו האבדון הנזכר בתורה ובדבר הזה אין לתפוש הרב כי באותו הלשון אמרו חז"ל בספרא ז"ל לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדון. ובמקום אחר אמרו משפט הרשעים בגיהנם י"ב חדש ואחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת וכמו שאחז"ל אין כרת אלא אבדון. ואף שהרמב"ן הליץ בעד הרב וקיי' מאמרו לא נחה דעתו של הרי"א בדעת הזאת באומרו שאין לנפש העדר גמור והפסד מוחלט כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. וגזר שהכרת בכלל בכל הל"ו כריתות כולל לגוף ולנפש אם לגוף בעה"ז שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו. ואם לנפש שאחרי הפרדה מן הגוף תתרחק בעולם הנשמות מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים. ולכך נקרא העונש ההוא כרת שהוא לשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בא בצמיחתו. וכן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא תקבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי. ותענש בעונש גדול תקבל בו רי"ת הפחותוהיתר כפי גודל חטאו. ואחרי קבול העונש תשוב לקבל העדון והפוט וכמו שכתוב אם יכרת ועוד יחליף ע"כ חורף דבריו. והדע' הזה לפי דעתי טוב וישר שכן כחוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ופירוש מעמי' משאר הנפשות שהן עמיה שתהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שמה בצאתה מן הגוף עד שתקבל עונשה. או כפי' רבינו בחיי תכרת ממקומה ולא תנוח במחיצת' לעולם וחוץ ממנה אחר העונש תקבל השכר אבל תתבטל לגמרי. ונראה שזה הוא דעת התרגום ולכן תמצא שתרגם וישתצי אנשא ההוא ותלה ההכרתה בגוף לרמוז שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אלא מן המקום אשר חצבה ממנה ונהנית ממקום אחר לא בשיעור אותו התענוג שהיתה ראויה לה אילו זכתה. והדעת הזה ראיתי צדיק לפני בדבר הזה ולדעתי אינה חולקת על דברי רז"ל במה שאמרו אין כרת אלא אבדן כי אין האיבוד רומז ביטול לגמרי כי פסוק מלא הוא (ישעיה כז יג) ובאו האובדים בארץ אשור וכן נקראת אבדה מה שנאבד ממנו אף שישנה במציאות. וכך היא אבדן הנפש ולא כפי מה שהבין הרמב"ם ומה שאמרו שאחר י"ב חדש נשמתם נשרפת ורוח מפזרתן וכו' אדרבה מורה שעדין הם קיימים כי איך יהיו תחת כפות רגלי הצדיקים אם לא יהיו במציאו' אלא שהאמת יורה דרכו שלא יתבטלו אבל שאחר י"ב חדש נפשם כעפר תהיה ותכנע תחת רגלי הצדיקים אשר בגאותם היו רומסים בחייהם. או כדי שיבקשו מאדון הכל טובה ורחמנות עליהם. אמנם במה שכתבו הרי"א ור' בחיי כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל במחילת כבודם לא דברו נכונה כי אף שהנפש מטבעה היא רוחנית וקיימת יש עלי' היכולת האלהי שיכול להשיבה אל האין ואפס המוחלט כי הכל תחת רצונו ויכלתו. וכבר אחז"ל שקצת מן המלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפם ולמה לא יוכלו ג"כ הנפשות הרעות להתבטל לגמרי וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי תורה שאין אמיתתו של הסבה הראשונה כאמיתת שום א' מנבראיו כי כל הנמצאים אפשריים והוא לבדו מחוייב המציאו':
ונשאר עדין לחקור שאם מהל"ו כריתות מהם רבים באיסורי הערוה ובעילות אסורות שהם מהעברות היותר חמורות ויש מהם מעברות יותר קלות כמו האוכל חמץ בפסח וחלב ודם ודומיהם מהו ההבדל שיש בין כרת לכרת כי אינו מן הדין שישוו כלם בעונש אחד. ועוד איך יהיה העוש' מצות רבות ויש לו זכיות הרבה נכרת נפשו בעוברו על כרת אחת השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וראוי שתדע שהרמב"ן בפ' אחרי מות אמר שהכרת על שלשה מינים. ושהכרת אינו בכל החייבי כריתות שוה כי יש ממנו כרת גשמיי לבד כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות וגברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות קודם שיגיע לימי זקנה אבל נפשו תהיה צרורה בצרור החיים בעוה"ב ועל אלה נאמר בתור' ונכרת האיש ההוא. ויש ממנו כרת נפשיי לבד למי שעם החטא והכרת ההוא יהיו עוונתיו מרובה מזכיותיו. ומגיע לנפש החוטאת אחר שתפרד מן הגוף שנכרתת מעולם הנשמות. ואל זה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ויש עוד כרת חמור שנכרת נפשו וגופו שמיוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את הש' והוא הנאמר בו (במדבר טו ל) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו חז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. והרי"א כ' שיתחלפו הכריתות בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות שכפי המד' האלהית נפרעים ממנו ממיעוט עונות שעשה בעה"ז כדי לתת לו משלם שכרו לעה"ב. הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אעפ"י שיקבל עונשו בעה"ז לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעה"ב אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם הי' רובו עונות ומיעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעה"ז כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעה"ב הנה אם היה א' מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ"פ שגם בעה"ז יקבל עונש גשמי בקיצור ימיו כי זו היא חומרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללות' אלא כפי פרטיות' או תוכרת בין בעונש העה"ז בין בעונש העה"ב וסיים מאמרו גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעה"ז והפסק העונג הנפשיי לעה"ב עכ"ל. ואף שהאנשים האלו שלמים הם אתנו ודבריהם ברוב במאזני החכמה שקולים מי יתן ואדע מי הביאם לגזור כרת גופים וקיצור ימים כי כבר אחז"ל לפי שאומר כרת בכל מקו' ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי את הנפש למד על הכרת שאינו אלא אבדן. הנך רואה שעל כל הכריתות גזרו שאינן אלא אבדן א"כ כלן שוין לרעה ואין הפרש ביניהם. ולכן אינני רואה שהכרת הוא גופיי אלא נפשיי לאחר המות [כ' הגאון ר"א מווילנא זצלל"ה זי"ע בכתביו ע"ז כי בזמן הזה לא שייך דין כרת בעה"ז לגוף כ"א בעה"ב לנפש. ובזה מבואר הספרי בכמה מקומות]. ודי לנו במה שהתפרדו והתחלפו זה מזה בהתמדת זמן עונשם חוץ ממחיצת' בעונש בגהינם זמן מה כפי חומר החטא וקלותו כאשר כתבנו למעלה. ולהורות הכתוב חומר עון העובד ע"ז ומגדף כפל הכרת תכרת כדי להגדיל ענשם וחז"ל אמרו הכרת בעוה"ז תכרת לעה"ב אבל בשאר הכריתות לא גזרו. ויתחייב כפי דעתן כי מי שעבר על העברות האלו והוא זקן ושבע שיהיה כרתו בעה"ב יותר גדול. וכל זה יובן כשלא עשו תשובה כי התשובה היא ארוכה ומרפא לכל תחלואי הנפש. ולכל הפנים נמצאנו למדין שיש בתור' עונש לנכש אחר המות. ולכן תמצא עוד שכאשר מזהיר על עשיית המצות אמר (דברים ד טו) השמר לך ושמור את נפשך רוצה לומר השמר לך שלא תענשגופך בעה"ז ושמור את יעשך שלא מכרת בעה"ב. וכמו שכתב הרמב"ן הכריתות הנזכרים בנפש היא בטחון גדול על קיום הנפשות שלא חטאו. ויען שהבורא עשה לנו את הנפש הזאת זכה וטהורה לחזו' בנועם ה' ולבקר בהיכלו כחוב בתורתו (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' וטעם איסור המאכלות האלה אינו מפאת הגוף שהנסיון יוכיח שא"ה האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר חיים חזקים ואין עיף ואין כושל בהם. וא"כ איסורם הוא מפני שלמות הנפש השכלית יען מטמאים ומשקצים אותה ומולידים במזג האנושי אטומות וקלקול התאוות אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה המגרש רוח הטהרה והקדושה ויהיה סבה שתגרש ותעדר הנפש מלעלות אל הר השם ולקום במקום קדשו. גם בענין העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכעין זה תמצא בדניאל (דניאל ז) וספרין פתיחו (שם יב) כל הנמצא כתוב בספר. במלאכי (מלאכי ג יו) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי השם ולחשבי שמו ובדוד הוא אומר (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ובמקום אחר (שם קלט יו) ועל ספרך כלם יכתבו והכל משל כי אין שכחה לפני כסא כבודו ודברה תורה כלשון ומנהג ב"א הנוהגים לכתוב את הדברים העתידים לעשות כדי שלא ישתכחו מן הלב. ומכאן ראיה להשארות הנפש באשר היודע ועד ייחס לו הכתיבה כמו מדבר שאינו משלם מיד בעה"ז אלא לאחר המות. ובנין אב לכלם (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ורצונו שלא יכתבו ספר החיים שהוא חיי העה"ב. ולפ"ז הנך רואה בעיניך איך הקב"ה הגזים בעונש הנשמות בעוה"ב אחר המות. וזה כלו ממה שיורה שג"כ בתור' האלהי' נזכר העונש הנפשיי והוא מה שרצינו לבאר.