בטור כ' דאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות אין לברך והא"ר וכ"כ הגר"א דרוב הפוסקים ס"ל דאעפ"כ מברך ועיין א"ר ואפשר דהטור אינו חולק דהטור מיירי שכבר גדלו כל צרכן עד שראוין לאכילה וא"כ כבר ראוי לברך עליהן שהחיינו ולכן אין מברכין עוד ברכה זו כמ"ש הלבוש בטעם הטור אבל המרדכי י"ל דמיירי שעדיין לא ראויין לאכילה ולכן מברכין ודוקא כשלא ראה מקודם כמ"ש המ"א בשם הרדב"ז גבי שהחיינו:
הב"י כתב בסי' ר"ו בשם ש"ל דהפסק לאחר כדי דבור הוי הפסק בין אם מברך על דבר ולא עלה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך לפי שעה כמו בשמע קול רעמים בבית הכסא עכ"ל ומדבריו מוכח דלא כט"ז בסי' רכ"ז סעיף ג' שכתב דמה שאמר בירושלמי בשומע קול רעם בבהכ"ס אם יכול לצאת תכ"ד יצא וא"ל לא יצא דר"ל א"צ לצאת אלא יברך אח"כ אלא דכונת הירושלמי דאח"כ אינו מברך וכ"כ א"ר דכן משמע להדיא בר"ן פסחים ע"ש אף דיש לדחוק בדברי הר"ן כיון שבש"ל מבואר הדבר דלא כט"ז יגיד עליו ריעו שכן דעת הר"ן ועם מה שכתבתי י"ל שהוא דומה למיגמר בסימן רט"ז שכתב המ"א בשם הכל בו דאין מברכין לאחריו שכבר הנאה עברה ואינו דומה לאכילה ואף שזה ברכת שבח מכל מקום כיון דאינו על מנהגו של עולם כמ"ש הר"ן שם רק שבח על אלו ברקים וכיון ששהא יותר מכ"ד כבר חלף והלך לו: