בסי' קע"ח איתא. דהישן שינת עראי לא הוי הפסק נ"ל דאף דבסי' מ"ד כתב המ"א די"א דשיעורו כדי הילוך ק' אמה אבל כאן לכ"ע אפי' איזה משך כל שנאנס בשינה בתוך הסעודה מקרי ארעי. שהרי הב"י למד דין זה מהרא"ש דתענית פ"ק סי' י"ד וז"ל מה שכתכ הראב"ד דשינה הוי הפסק להצריך ברכה לכתחלה לא ס"ל דשינת עראי שאדם ישן בתוך סעודתו לא הוי היסח הדעת. ול"ד לקראו חבירו כו' הפליג צריך ברכה כו' דהתם הפליג בדברי העסק ואיכא היסח הדעת אבל בשינת עראי שאדם ישן לאונסו ליכא היסח הדעת דכל לאונסו הוי עראי. ואף שכתבתי בהל' נט"י כלל מ' סי' ה" דהרא"ש ס"ל במשכים ללמוד ואח"כ השכים דצריך נט"י לתפלה. שאני התם דס"ל להרא"ש דסתם ידים פסולים לתפלה אבל היסח הדעת מאכילה לא הוי. אבל אם ישן במתכוין משמע מדברי רא"ש אלו דמיקרי היסח הדעת ואפי' אינו על מטתו. כמש"כ הב"י בסי' תקס"ד על דברי ר"ח ע"ש. וכ"מ מדברי רא"ש בתשובתו הביאו הטור בסי' מ"ז ועיין לעיל הל' תפלה. והגר"א בסי' קע"ח ס"ק כ"ד כתב ראיה לדין זה דהא גבי תפילין שינת ארעי לא הוי היסח הדעת. תמוה דהתם לא מיקרי היסח רק קלות ראש כמ"ש תר"י ורא"ש להדיא: