כתב המ"א בסי' קס"ב ס"ק ס' דאם שפך על ידו א' רביעית ונגע בחברתה נטמאה מחברתה. וכ"כ עוד ס"ק י"א דאם נגע בהם אחר טמאות ולפ"ז היו צריכין ליטול דוקא בכלי שהוא נגוב לגמרי דאם אוזן הכלי לח במים א"כ כשנוגע בידו קודם הנטילה נטמאו המים שעל הכלי וכשיחזור ויגע בו בידו שנטל אף שנטל מרביעית תטמא היד. וצ"ע דהא כ' המ"א בס"ק א' דלכ"ע אם נטל מרביעית אין המים מקבלין טומאה אפי' ממים שחוץ למקום הנטילה. והמעיין במ"א יראה שהוא מסופק בדבר ובאמת מסתימת הפוסקים משמע דברביעית אין חשש כלל. ולכן נ"ל דעכ"פ אם כבר בירך ענט"י לא יחזור ויברך אף שיגע בו אחר:
מי שנתפחמה ידו משחרות קדרה כיצד יתנהג בנט"י בשבת. דבר ברור ומוסכם דהכותב על בשרו חייב בכ"ד שהוא רושם ומתקיים וה"ה הכותב בשחור והוא השחרורית מן הפחמין חייב. כדאיתא בשבת ק"ד ובכ"ד שהוא רושם לאתויי בשחור ופירש רש"י פחמי'. והמוחק טשטוש דיו או ש"ד על מנת לכתוב שני אותיות חייב. וא"כ עכ"פ שלא ע"מ לכתוב הוי שבות דרבנן. ולפ"ז היה נראה דאסור ליטול ידיו דהוי כמוחק כדאיתא ביומא פ"ח. היה שם כתוב על בשרו לא ירחץ פירש"י מוחק השם וע"כ ס"ל לרש"י דהוי פסיק רישא. דהא קיי"ל כר"ש בדבר שא"מ. ואמנם הת"י שם כתבו דליתא דבהדיא אמרי' בשבת ק"ד דטעמא משום שלא יעמוד לפני השם ערום וא"כ מותר ליטול ידיו אך לנגבם אסור דהוי פסוק רישא שאסור אפי' בדרבנן כדאיתא בסי' י"ד אך צ"ע אם לא מקרי חציצה בנט"י שהב"י בסי' קס"א סעיף ב' כתב. וכן האנשים שצובעין ידיהם לנוי אינו חוצץ או משום שאומנתו בכך אבל אם אין אומנתו וגם אינו לנוי חוצץ ואמנם בי"ד סי' קצ"ט בט"ז ס"ק י"ז כתב בשם רוקח באשה שנגעה ביורה או בקדירה ונתפחמה בשרה דאע"פ דנדבק מעט בבשר אינו קפידא. וכתב הט"ז דר"ל שנגעה בידה הרי דאפי' בנדה אינו חוצץ וכ"ש בנט"י (ועיין בחיבורי הל' נדה סי' ט' שם הארכתי) ודבר שאין בו ממש רק חזותא בעלמא אע"ג שאינו לנוי אינו חוצץ. ולפ"ז אם אין בו ממש בשחרות ההוא ובמיעוט היד מותר ליטול אבל לא ינגב ואם יש בו ממש והוא מיעוט שאינו מקפיד בטל אך אם הוא רוב היד אף דחזותא בעלמא צ"ע. די"ל דדוקא כשהוא לנוי אינו חוצץ דומיא דפרוכת שהיה צבוע כמש"כ הרשב"א הביאו הב"י בי"ד סי' קצ"ח. משא"כ כשאינו לנוי. וברשב"א שם משמע דחזותא אינו חוצץ כלל אפי' אינו לנוי. ואפשר להקל בנטילת ידים כן נראה לענ"ד:
הט"ז בסי' קס"ד ס"ק ה' כתב דהעושה צרכיו באמצע סעודה אע"ג דצריך ליטול ידיו מ"מ א"צ לברך על נט"י וכ"כ שם המ"א בשם רש"ל וצ"ע שדבריו סותרים למש"כ בסי' ק"ע ס"ק ב' ששם כתב דצריך לברך ע"ש. ועיינתי ביש"ש חונין פ' כ"ה סי' מ"א דכתב וז"ל. כתב בת' רמב"ן מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקום מטונף ודאי צריך נטילה ולברך באמצע הסעודה כתחלתה כו' ואיזהו מקום הטנופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטנופת ממש אלא אפי' שוק וירך ומקומות המכוסות באדם לפי שיש בו מלמולי זיעה וכן מחכך ראשו כו' ע"כ. ונראה דבריו דהצריך נטילה. אבל לברך לא מצינו בד"ת שתקנו נט"י ע"ז ולפי דעתי רחיצה בעלמא מספקא דהא כל זיעת הגוף סם המות חוץ מזיעת הפנים וחיכוך ראשו או משום זיעה או משום מיאוס וכ"ז והדומה לא תקנו נטילה אלא חמירא סכנתא וחייב לרחצם. אבל אין אני רואה חיוב ברכה ולא מצינו שתקנו חכמים ברכה באמצע סעודה כ"א הלך והפליג כו' עכ"ל רש"ל. ומעתה צדקו דברי מ"א דבסי' קס"ד דמיירי שנגע בשוק וירך כתב כדעת רש"ל דלא מצינו נטילה בגמרא. אבל בסי' ק"ע בשפשף ידיו במי רגלים או במקום מטונף ממש דבזה. מצינו בגמרא שחייב בנטילה. וכן בהיסח הדעת ממש כהלך והפליג דמדינא צריך נט"י כתב שפיר דצריך לברך. והט"ז לא העתיק רק סוף דברי רש"ל:
המ"א בסי' קע"ח סעיף ז' כתב דצריך נט"י וראיה מע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול בטיבול ב' דאיידי דבעי למימר אגדתא והלילא אסח לדעתא. ועוד ראיה מסי' צ"ב דאפי' רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריך לחזור וליטול. וצ"ע דבשלמא סתם דסתם ידים כשר לת"ת ולברכות משא"כ תפלה דחמירא דאפי סתם ידים פסול כדאיתא סי' צ"ב וא"כ שפיר י"ל דלא מקרי היסח הדעת. סימן לדבר דאמרי' בחגיגה טבל לחמור מותר לקל. וגם א"ר הקשה ממ"ש המ"א בסי' רל"ג דאם נטל ידיו לאכילה מ"מ צריך נט"י לתפלה ש"מ דתפלה חמירא וכתב בשם יש"ש דא"צ נט"י:
בסס"י קע"ח איתא דשינת ארעי לא הוי הפסק להצריך ברכת המוציא. ולפ"ז צ"ע לענין נט"י. ובודאי אם לא ישן ס' נשמין א"צ נט"י דלא טעם טעם מיתה. וכשישן ס' נשמין צריך ליטול ג"פ מטעה דרוח רעה כדאיתא בש"ע סי' ד'. אלא דצ"ע אם צריך ליטול כדין נט"י לאכילה דלא גרע מסתם ידים דעכ"פ היסח הדעת הוא דאיכא. דכמש"כ המ"א שם ס"ק י"ב. ומב"י בסי' ד' משמע דשינת ארעי לא מקרי היסח הדעת. שהרי כתב על דברי הרא"ש שבתשובה שכ' שהמשכים ללמוד ובירך ענט"י וחזר והשכיב עצמו לישן קודם היום ונטל ידיו להתפלל א"צ לברך על נט"י אם לא עשה צרכיו כי שינת ארעי היא עכ"ל הרא"ש. וכתב הב"י ונראה דא"צ לברך דקאמר ל"ד דנטילה נמי לא בעי כדיהיב טעמא משום דשינת ארעי הוא כלומר ולא חיישינן שמא נגע במקום מטונף עכ"ל ב"י בסי' צ"ב. כתב הטור בשם הרא"ש דהיסח הדעת פוסל לתפלה וכ"כ הב"י ס"ס רל"ג דהרא"ש חולק על הר"ן וס"ל דהיסח הדעת פוסל בתפלה. וא"כ ע"כ ס"ל לב"י דשינת ארעי לא מקרי אפי' היסח הדעת דדוקא כשאדם ער וידים עסקניות חיישינן שמא נגע משא"כ כשישן מלובש בבגדיו וישן שינת ארעי לא חיישינן כלל. ואמנם בחמת דבריו צ"ע דנראה דדברי הרא"ש מדוקדקים ובודאי הוי היסח הדעת לענין להצריך נטילה. אלא דס"ל לטור דהיסח הדעת לתפלה אע"ג דפסולים לתפלה מ"מ לא תקנו ברכה אלא בנגע ממש במקום מטונף דומיא דשחרית דתקנו דחזקה דנגע במקום מטונף. אבל בהיסח הדעת דאינו אלא חששא בעלמא שמא נגע לא תקנו ברכה. וכמ"ש הב"י בסי' ז' בשם מהר"י אבוהב דבמלוכלך בטיט ס"ל לרא"ש דא"צ לברך ענט"י משום האי טעמא ע"ש. ועיין בטור סי' צ"ג שכתב בשם הרא"ש דלכלוך בטיט והיסח הדעת שוין. וכן משמע דעת הטור שהרי הטור ס"ל דהיסח הדעת פוסל בנט"י ע"ש בסי' צ"ב ובב"י שם. ובסי' רל"ב פ' הטור ולענין ברכת ענט"י אין לברך אם לא שעשה צרכיו וקנח עכ"ל. משמע להדיא דדעת הטור לחלק בין היסח הדעת לנגע בודאי במקום מטונף. וע"ש בב"י סס"י רל"ג דמשמע דס"ל דלטור ורא"ש מברכין על היסח הדעת. ולא משמע כן מדברי הטור שם. ומדברי הרא"ש בפרק הרואה ומדבריו בתשובה שהביא הב"י בסי' ס"ד. וא"כ דברי הרא"ש מדוקדקים דאם חזר והשכיב צריך נטילה אבל א"צ לברך אבל בודאי מיקרי היסח הדעת. ולכן נ"ל דפשיטא דלאכילה שינת ארעי עכ"פ מיקרי היסח הדעת לענין נט"י כדין נט"י לסעודה ומ"מ לא יברך כמ"ש המ"א בסי' קע"ט דבאמצע סעודה לא תקנו ברכת ענט"י משום היסח הדעת:
ועוד נ"ל דהא דקיי"ל דהיסח הדעת פוסל בנט"י. היינו דוקא שהסיח דעתו שלא לשמור עוד ידיו. אם מחמת שאינו רוצה עוד לאכול כדאיתא בתוס' ברכות י"ב הביאו מ"א סי' קע"ט ס"ק ב'. וכן סס"י תע"ז. אבל סתם ידים באמצע סעודה אע"ג שהוא מסופק אם נגע באיזה מקום מכוסה א"צ אפי' נטילה. וכמ"ש ש"ל בהדיא הביאו מ"א בסי' ק"ס ס"ק י"ג דכל ספק בנט"י לקולא. ובזה ל"ק מה שהקשה מ"א שם עליו דהא היסח הדעת פוסל דזה לא מיקרי היסח הדעת דאטו מי שעוסק בסעודה לא יסור מחשבתו מידיו תמיד אע"כ דמסתמא שומר ידיו וכמו שכתב הרא"ש בהדיא בתענית דשינת ארעי לא נקרא היסח הדעת ע"ש. ולעולם לא נקרא היסח הדעת בין לענין אכילה ובין לנט"י אא"כ כבר הסיח דעתו לאכול עוד. ומה דאיתא בע"פ איידי דבעי למימר אגדדתא והלילא אסח דעתיה היינו נמי שעוקר דעתו מלאכול עוד כמו בהמ"ז בסי' תע"ז. וגדולה מזו כתב א"ר סס"י קס"ד בשם אגודה דאפי' דבר עם חבירו והפליג א"צ לברך. וכן בסי' תע"ה דאמירת הגדה הוי היסח הדעת. אבל בזמן קצר משמע במ"א סי' קע"ט סס"ק ב' דלא יברך שהרי כתב ולענין ברכה עיין סי' ס"ד ושם כתב שלא יברך. ובסי' תע"ו מבואר שיברך וע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי: