דבריי המ"א ס"ק נ"ה צ"ע שכתב דיין מגתו אסור אע"ג דפטור ואינו מחלל עבודה. וא"כ למה מתיר בשאר משקין דחמיר יותר דאע"ג דאינו מחלל עבודה מ"מ לוקה כדאי' ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש. וכבר תמה עליו בא"ר. ואחר העיון לק"מ דכוונת מ"א בשאר משקין אינו אסור אלא עד שנעשה שכור. וע"ש ברמב"ם דביין אפי' פחות מרביעית כרב פטור ובשאר משקין כ' היה שכור כו'. (ולפ"ז אין אני רואה שום איסור ברביעית שאר משקין אא"כ הוא שכור או עכ"פ נשתבש דעתו מעט כמ"ש הרמב"ם שם. לענין הוראה יכול לשער בעצמו שאם לא נשתבשה דעתו כלל נ"ל דמותר באין פקופק. ועוד שהרי בהדיא איתא בתענית כ"ז דשכור בנ"כ אינו אלא אסמכתא מדרבנן. וא"כ מנ"ל להחמיר ולאסור שאר דברים והט"ז ס"ק ל"ה בלא"ה ידוע שנעלם ממנו סוגיא הנ"ל):
שמעתי שמותר לכהן לקדש על יין צמוקים אף שישתה רביעית בפ"א ודקדק כן מל' הש"ע שכ' עד שיסיר יינו מעליו משמע דהטעם משום שכרות וידוע דזה לא שייך ביין צמוקים. ול"נ דליתא שהרי יין מגיתו איתא בהדיא בכריתות י"ג שאינו משכר. ואפ"ה כתב המ"א לאיסור. וכן מוכח מתענית כ"ז דמקשינן כהן מברך לנזיר וא"כ כשם שנזיר אסור ביין צמוקים ה"ה כהן מברך. והוא שדקדק הרמב"ם והש"ע לכתוב עד שיסיר יינו היינו משום דה"א דאסור כל היום אבל רביעית יין אינו מטעה שמשכר אלא משום ששותה דרך שכרות כדאיתא שם בכריתו"ת:
וצ"ע דלכ"ע אינם נ"כ עד לאחר מחיים כדאיתא במגילה י"ח דפריך דנימא אחר עבודה ומתרץ עבודה והודאה חדא מלתא פרש"י דהודאה נמי עבודה של מקום. כדאמרינן נמי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא היא. וא"כ ה"נ כיון דלא סמכינן על פסוק וירד מעשות כדאיתא בהדיא במגילה וא"כ אף דסמכינן על מקרא דוישא אהרן שצריך לעקור כ"ז שעוסק בעבודה ה"נ נימא דעכ"פ מהני כ"ז שעוסק בהודאה דמיקרי נמי עבודה. ועכ"פ מוכח דזה אינו אלא אסמכתא מדרבנן ואם אומרים לו עלה אע"פ שלא עקר עובר בעשה אא"כ נאמר שחכמים העמידו דבריהם וצ"ע):