דבר פשוט דאף דבסוף מגילה קיי"ל שצריך לקרות כסדרן היינו לאפוקי מדר"מ דאמר מקום שסיים בשבת קורין במנחה. אבל אם קרא אותן י"פ שלא על הסדר ואפשר אפי' למפרע יצא. וראיה בריש הקורא למפרע דאמרינן תנא וכן בהלל ובמגילה ובתפלה וכולהו ילפינן מקרא ומדלא חשיב קריאת התורה משמע דיצא. וכן מוכח מסי' קל"ז והוא ממ"ס פ' י"א דאם קרא י"פ בלא פסוק המדולג יצא. ובשבת קורא אותו המדולג אבל א"צ לחזור לקרות כסדר. ולפ"ז מש"כ שם במ"ס דאם לא קרא י"פ צריך לחזור ויקרא י' כראוי על שיטתו שאין מדלג. צ"ל כמו שכתב בא"ר דוקא אם כבר קרא בדיעבד י"פ ויצא סבר תקנת עזרא בג' גברי וי"פ. משא"כ דלא קרא י"פ ולא עשה כתקנה צריך לחזור וכיון שצריך לחזור צריך לעשות כלכתחלה לקרות כסדר. והנה מברייתא דמ"ס מוכח ע"כ דאם קרא ב' פסוקים צריך לחזור. דע"כ כיון שקראו פחות מי"פ. ע"כ צ"ל שקראו ט' ואז א"צ לחזור כדאיתא סי' קל"ז. וע"כ צ"ל דמיירי (שב' קראו ג' ג' או אחד ג' ואחד ה' ואחד ב') [שאחד קרא ג' וא' קרא ד' וא' ב'] ואעפ"כ איתא התם דצר"יך לחזור. ולכן אני תמה על מהרי"ק שורש קע"ז הביאו הב"י והט"ז שמסתפק בזה ולא הזכיר ממ"ס. ולפ"ז צ"ע כיון דבעינן שיקרא כסדר א"כ אם קרא הכהן ב' פסוקים ולוי וישראל קראו ח"פ דאע"ג שקראו י"פ מ"מ כיון דחשבינן לזה שקרא רק ב"פ כאילו ליתא. וא"כ צ"ע כיון שצריך לחזור ולהתחיל מראש הסדר ע"כ היכא דצריך לחזור צריך לחזור כסדר. וצ"ל דבעינן שיקרא כסדר דהיינו שהכהן יברך ויקרא כל הי' פסוקים כסדר:
נשאלתי מהמופלג מהור"ר בערל זלה"ה שיהיה ב"ק בבהמ"ד חדש. מש"כ הב"ח דכשר דכל הראוי לבילה מה ענין זה לזה. דהרשב"א דכתב בנדבק למטה סבר אף שלא גרר רק דלכתחלה יגרור כתב שפיר דאף שלא גרר כשר. אבל לדידן דקיי"ל כל זמן שלא גרר פסול. וא"כ מה שייכות לזה לדר"ז. ועיינתי במנחות ק"ג ובמקומות המצויינים שם במסורת הש"ס. ובאמת אין דומה כלל לדר"ז וכ"כ בש"ע סי' ל"ב דבנדבק בין מראשה ובין בסופה פסול. אלא דס"ל דמותר לגרור דדוקא בכתיבה בעינן כסדרן אבל לא בגרירה. ולדברי הב"ח קשה דלמה פסול נימא כל הראוי לבילה. ונ"ל דיל"ד בדברי הב"ח שכתב כדאי הוא הרשב"א כו' ול"ל לומר כדאי הרשב"א והלא הלכה מרווחת בש"ס ופוסקים דכל הראוי לבילה כו'. אלא נ"ל שהב"ח מדייק מדברי הרשב"א שכתב בנדבקה למטה כשר כיון שאם בא לגוררה מותר. וא"כ אפילו בלא גרירה כשר מדר"ז משמע הא בלא דר"ז הוא פסול וא"כ ג"כ קשה כיון דפסול היאך נאמר דר"ז דעיקר מילתא דר"ז הוא במנחות ס"א אינן נבללין ופריך מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר וע"ז משני ר"ז כל הראוי. אבל אין הטעם דאם לא בלל. כשר מחמת שראוי לבלול. אלא להיפך דמזה גמרינן במקום שאינו ראוי פסול ודוק ביבמות ק"ד ע"ב ברש"י ד"ה חליצתה פסולה. ובנדרים ע"ג ובכל המקומות דאדרבה דילפינן מדר"ז דכל שאינו ראוי מעכב. אבל זה שאינו מעכב הוצרך לילף מקרא ולא מהני מה שראוי. ואם כן למה הוצרך הרשב"א להביא כאן דברי ר"ז. ולכן הוכיח הב"ח דלרשב"א ס"ל אפי' בכה"ג אמרינן כל הראוי ומכשרינן מש"ה למטה כיון שראוי לגרור. אע"ג דבלא"ה הי' פסול שהרי צריך להיות מוקף גויל. וא"כ לדידן דקיי"ל דלעולם פסול אע"ג דיכול לתקן ולגרור ול"א בזה כדר"ז מ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך על סברא זו. כיון דלרוב הפוסקים אפילו בפסול ממש א"צ להוציא אחרת. וא"כ שפיר יש לסמוך על הב"ח והט"ז וכ"כ א"ר להכשיר. ובלבד שלא יהיה האות דבוק מראשה לסופה או שנשתנה צורת האות דבזה לא מהני גרירה דהוי חק תוכות. ולפ"ז צ"ע ביתר אות או תיבה אם שייך גם בזה לדרבי זירא. ומצאתי בא"ר סי' ל"ב סעיף כ' וז"ל כתב ע"ת דלדעת רשב"א דלעיל דכל הראוי לבילה כו' ה"ה הכא ביתירות כיון דראוי לתקן אין בו ברכה לבטלה מיהו היכא שיודע דיש בו יתירות צריך לתקן ע"כ. וצ"ע עכ"ל. ונ"ל דזה דוקא בנדבקה אות ועכ"פ האות נכתב כתיקונו רק שצריך להפריד משא"כ בנפסק אות לא שייך לומר כל הראוי לבילה כיון שנתבטל רק צורת אות ודומה לנדבק אות שנשתנה צורת אות דפסול:
זה לשון רמב"ם והכ"מ לא הראה מקום מאין הוציא דין זה. והגר"א כתב דכוונתו שיעשה מחיצה עשרה טפחים ואין לשון הרמב"ם והטור משמע הכי. ונ"ל דהוציא זה מירושלמי ס"פ מי שמתו וז"ל תיבה שהיא מלאה ספרים נותנה מראשי המטה ואינה נותנה מרגלות המטה. רבי אבין בשם הונא והוא שתהא המטה גבוה י"ט ובלבד שלא יהיו חבלי המטה נוגעין בתיבה כו' לא ישמש אדם מטתו וס"ת עמו בבית רבי ירמיה בשם רבי אליעזר אם היה כרוך במפה או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה י"ט מותר ריב"ל עושה לו כליון (ומפרש פ"מ ר"ל כעין כילה ומחיצה). והנה לכאורה כונת רב הונא לפרש מה דאיתא בברייתא דבראשי המטה מותר דוקא במטה גבוהה י' טפחים דחיישינן שמא יפיח או שמא כו' וכמ"ש בהדיא בפסקי תוס' במנחות ל"ב. וכיון דהמטה גבוה י' טפחים אין לחוש דהוי רשות לעצמו לכ"ע דבודאי מטה רחב ד'. אבל בפחות מעשרה טפחים אפילו מראשי המטה אסור אבל לרגלי המטה אפי' בגובה י"ט אסור משום בזיון. וא"כ קשה על הרמב"ם שכ' דבגבוה ממנו י' טפחים מותר אפי' לגלות ערוה ולפשוט רגל והכא מוכח דאפי' בגבוה י"ט אסור לרגלי המטה. משמע דדין זה דירוש' לא מיירי מתשמיש אלא משום בזיון. ונראה דהרמב"ם מפרש דר"ה לא אמר והוא שגבוה י' לפרש הברייתא דבאמת הברייתא מיירי בסתם מטה שאינה גבוהה י' טפחים. וגנאי הוא שיעמיד ספרים לרגלי המטה ולא מיירי הברייתא ממטה י"ט. דבזה בודאי אפילו לרגלי המטה מותר כיון שהוא ברשות בפ"ע ולא חמור מצואה דאמרינן היה במקום גבוה י"ט יושב בצדו וקורא ור"ה בא להוסיף ולהחמיר דאפי' בראש המטה דוקא בגבוה י"ט שחייש שמא כו' אז באמת אף למרגלותיה מותר. ומחמיר מברייתא דמתיר מראש המטה אפי' בפחות מי' טפחים (ומצינו כיוצא בזה דהאמוראים אומרים מסברא דנפשייהו להחמיר ואומרים דבריהם על המשנה וברייתא בנדרים ס' אר"י לכשתחשך כו' ע"ש ברא"ש) ולכן כתב הרמב"ם דכל תשמיש של גנאי מותר כשהס"ת גבוה י' טפחים (אך מש"כ בפסקי תוס' דחיישינן שמא יפיח צ"ע שהרי בתפילין אמרינן במונחים בצדו מותר לישן שינת קבע. עיין תמיד כ"ז ע"ב במפרש ד"ה שריא) ודברי הגר"א בסי' רפ"ב שכתב דהרמב"ם ס"ל דריב"ל דמצריך מחיצה י' לא משום תשמיש אלא משום זהירות בכבוד ס"ת. צ"ע דודאי משמע דתשמיש חמור מדברים של גנאי שהרי לכ"ע גם להרמב"ם אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציא ולא מהני מחיצה אלא באין לו בית. ולתשמיש של גנאי אפי' לכתחלה מותר וכנזכר בירושלמי הנזכר להדיא. והנה מירושלמי זה צ"ע על הש"ך בנקה"כ סי' רפ"ב שכתב דאין להוכיח מזה דאסור לישב על תיבה שספרים בתוכו דהכא שאני שמא יפיח או שמא ישמש והנה אם נאמר דר"ה בא לפרש מברייתא דלראשו נמי אסור אלא בגבוה י"ט אבל למרגלותיו אפי' גבוה י"ט אסור. וא"כ בלא טעם דשמא יפיח וישן אסור משום בזיון. וא"כ ומה התם שהספרים הם בתיבה בפ"ע רק שעומדים תחת המטה אסור ומכ"ש כשמונחים באותו תיבה. והוי כדאיתא שלא יהיה חבלי מטה נוגעים בתיבה דאם נוגעין הוי כיושב על התיבה גופה וזה אסור אפי' לראשי המטה (ומה שכתב שם הפ"מ דאם יגעו הוי במחובר לתיבה ל"ד) ואפי' אם נפרש כמו שכתבנו דלר"ה תלוי הכל בגבוה י"ט. עכ"פ מוכח דאסור לישב על תיבה שיש בו ספרים. ועל רמ"א בתשובה סי' ל"ד אינו מן התימה שכתב בהדיא שם שאין בידי ספרים לעיין. אבל על הש"ך הוא תמוה שהביא ירושלמי זה וא"כ אין היתר רק מחמת שהספרים שלנו אינן קדוש כמו ס"ת וזה הניח רמ"א בצ"ע. וא"כ ראוי לירא שמים שלא ישב על תיבה שיש בו ספרים. אך בפסקי תוס' במנחו' סי' ע"ט כ' דלכ"ע בש"ס וכיוצא בו מותר לישב וכן עמא דבר:
בי"ד סי' רפ"ב סעיף ז' כתב הש"ך דמ"ש הב"י דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת מונחת עליה אא"כ הוא גבוה י"ט הוא רק מחמת חסידות אבל מדינא סגי בטפח כדאיתא בירושלמי ע"ש. ולי צ"ע שהרי תוס' במנחות ל"ב הביאו ירושלמי וז"ל. תיבה שהיא מלאה ספרים נותנה לראש המטה רבי אבין בשם רבי הונא והוא שתהא המטה גבוה י"ט לא ישב ע"ג ספסל שס"ת מונח עליה ומעשה בר"א כו' אם היה נתון ע"ג ד"א מותר עד כמה ר"א בשם רבי הונא טפח ר"י בשם ר"ז כל שהוא עכ"ל. וצ"ע דהכא אמר רב הונא דסגי בטפח ובאלו מגלחין אהא דר' הונא כפה כדא על ארעא ואותביה לס"ת עלויה. כתבו תוספות וז"ל ונראה דאפי' הס"ת מונח בגבוה ממנו אסור מדלא אותביה לס"ת בגבוה ממנו עכ"ל. ור"ל דאל"כ למה כפה כדא על ארעא ה"ל להניח הכד על המטה. ומדסתמו משמע אפי' גבוה טפח אסור. וכ"כ הכ"מ בהדיא בהל' ס"ת פ"י שכתב הרמב"ם אסור לישב כו'. וכתב הראב"ד וז"ל אם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר עכ"ל. וכ' הכ"מ דהרמב"ם סובר כדעת התוס' דאפ"ה אסור. וא"כ קשה דהא רב הונא גופיה בירושלמי ס"ל דטפח מותר. ומצאתי ברדב"ז ח"ג סי' תקט"ו שכתב מפני קושיא זו דתרי רב הונא הוי וזה דוחק ועוד יש לדקדק בדברי הראב"ד שרצה להשיג על הרמב"ם שכתב סתם אסור לישב וא"כ הל"ל ואם היה גבוה ממנו טפח מותר. אבל מלשון הראב"ד משמע שאינו משיג על הרמב"ם רק שכותב דין אחר. ולכן נ"ל דבאמת הירושלמי כתב ג' דינים אחד במעמיד תיבה שס"ת מונח בו אצל המטה והוא יושב על המטה בזה מצריך רב הונא שתהא המטה גבוה י"ט שהוא רשות לעצמה. ועיין בט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק א' שמסתפק בזה אם האדם העומד גבוה מס"ת י"ט אם הוא דרך כבוד. והנה מזה הירושלמי מוכח דאע"פ שהמטה גבוה י"ט דוקא לראש המטה מותר אבל למרגלותיה אסור וא"כ ה"ה דכל דבר שאינו דרך כבוד אסור אע"פ שהוא במקום גבוה י"ט אלא דוקא כשהס"ת גבוה יותר מי"ט אך לפי מה שכתבתי סי' א' דבגבוה י"ט אין חילוק וא"כ י"ל שפיר דמותר. הדין הב' כשיושב ע"ג הספסל שס"ת מונח עליה בזה לא מהני אפילו אם גבוה טפח וזהו דינא דר"ה דכפה כדא על ארעא. אבל אם היה מניח הכד על המטה שיושב עליה אע"ג שגבוה טפח אסור והיינו כמ"ש תוס'. הדין הג' שהס"ת מונח על ד"א והוא יושב ע"ג ספסל וז"ש בירושלמי אם היה נתון ע"ג ד"א בזה ס"ל לר"ה דבעי טפח ור"ז ס"ל דסגי במשהו רק שלא תהיה מונח על גבי קרקע. וס"ל לרמב"ם ותוס' דהא דאמר בירושלמי עד כמה קאי על דסמיך ליה דהיינו שהס"ת מונח על ד"א אבל הדין הב' דלא ישב ע"ג ספסל לא מפורש בו שיעור ואסור. וא"כ לפחות בעינן ג"ט וזהו ג"כ כוונת הראב"ד שבאמת בדינא שכ' הרמב"ם מודה. רק שכותב דין אחר וזהו שמדייק ואם היה מקום גבוה טפח ר"ל שהס"ת מונח על ד"א שגבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר. ובאמת י"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולפ"ז א"צ לדחקו של רדב"ז. ולפ"ז מ"ש הב"י בס"ת מונח על המטה דבעינן גבוה י"ט או פחות ג"ט הוא דין גמור ולא מדת חסידות לבד. ואפי' כשס"ת מונח באה"ק כיון שהאה"ק עומד על אותו מטה או ספסל לא מהני טפח. כדמוכח מר"ה דכפא כדא על ארעא ולא הניח על המטה כמש"כ תוס' שהבאתי:
כתב הרשב"א דאסור לתלות ס"ת אפי' באה"ק מדאמרי' בברכות סד"א תיבעי הנחה כס"ת והביאו המ"א בסי' מ'. וצ"ע אם האה"ק מחובר במסמרים בכותל ונמצא הוי כאלו ס"ת עומד על הכותל. או אפשר דזה לא מקרי מחובר דלא קיי"ל כר"א בב"ב דס"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. (ועיין מה שכתבתי בנ"א בדין טבילת כלים שהארכתי כזה) ועוד דדוקא כשחיבר בטיט ס"ל לר"א דהוי כקרקע אבל במסמרים דיתידות גם ר"א מודה. שהרי במלבנות החלונות המחובר בטיט קיי"ל דנמכר בכלל בית דלענין מכירה קיי"ל כר"א דכל המחובר לקרקע כמוה ואעפ"כ במחובר ביתידות קיי"ל דלא הוי חיבור כדאיתא בח"מ סי' רי"ד סעיף י"א. וע"ש בסמ"ע. אבל לענין איסורין אפי' במחובר לטיט לא הוי כקרקע. ועיין שבת מ"ט וברמב"ם פ' י"א מהל' כלים הל' כ"ד ופ"ו מה' מקואות הל' ו' וע"ש בראב"ד ובפ' כ' דכלים מ' ה' ובתוי"ט שם ולפ"ז אם האה"ק פחות מי"ט ברחב ד"ט נ"ל דודאי אסור דלא הוי רק כתולה בכלי. ואמנם אם האה"ק גבוה י"ט ורחב ד"ט והוי רשות בפ"ע שהרי לענין שבת מקרי רשות בפ"ע שהרי הזורק כוורת ברה"ר פטור כדאיתא שבת ז'. וא"כ אפשר דה"נ שרי. אך צ"ע דהרי לענין תשמיש בסי' רמ"ב לא מהני אא"כ מחזיק מ' סאה ש"מ דאף דהוי רשות מ"מ כלי מקרי. ועיין בכלל ג' מה שכתבתי שם בס"ק ג' ובס"ק ה':
לפ"ז מ"ש הט"ז בי"ד סי' רפ"ב להתיר היכא שהספרים מונחים בתיבה ומחובר במסמרים בכותל דמותר לישב עליה אע"ג דבלא"ה אסור. והיינו לשיטתו שם שכתב משום דאוהל זרוק לאו שמיה אוהל. וצ"ע דאפילו אם מחובר אם אינו עכ"פ גבוה י"ט ורחב ד' לא מקרי רשות אמנם בפסקי תוס' במנחות סי' ע"ט כתב וז"ל מותר לישב על מטה שס"ת מונח עליו ולכ"ע בש"ס וכיוצא בו מותר עכ"ל. ונראה דאם קבע דף ומניח עליו האה"ק זה מקרי הנחה דדוקא באגוז בכלי וכלי צף קמיבעי בשבת ה' ע"ב דלא מקרי הנחה דרוכב כמהלך ע"ש בתוס' משא"כ כאן כמ"ש תוס' שם דמיבעיא ליה אם דרך להצניע כך חפיצים ועלתה שם בתיקו. ונראה דבמילתא דרבנן יש לסמוך דהוי דרך להצניע בכך: