כתב המ"א ר"ש צ"ב דלקטנים בדיעבד יצא שכן משמע בגמ' דף כ"ג וברא"ש. וכתב הא"ר דלא דק דהא בגמרא שם מיירי שמים שותתין על ברכיו באמצע תפילתו. ולא איירי כלל מנצרך קודם לתפלה. ונ"ל דכוונת המ"א שכן משמע ברא"ש בגמרא דף כ"ג שכ' דלא הוי מצי לומר דכ"ע אם שהה אין חוזר לראש ובשהה קא מיפלגי ולמר חוזר דגברא דחוי הוא דלכ"ע הוי גברא חזי כו' דכיון דעל ידי שום הפסק א"צ לחזור ולהתפלל א"כ שפיר מצי להתפלל. אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול להעמיד עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו עכ"ל הרא"ש. ואי איתא דבאינו יכול לעצור שיעור ד' מילין אפילו בקטנים תפילתו תועבה א"כ שפיר יש לומר דגברא דחוי הוא. שמא לא יוכל לעצור ד' מילין. א"ו משמע דס"ל לרא"ש דלעולם לקטנים אינו חוזר. ואמנם י"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו שכתב ר"פ מי שהוציאוהו דבכולי ש"ס הנצרך לנקביו הוא דוקא גדולים. ועיין בסימן מ"ו שהש"ע לא הכריע שם וא"כ שפיר כתב המ"א דיש לסמוך בדיעבד. ועוד נ"ל דאפשר דטעמא שאמרו באינו יכול לעמוד שיעור פרסה תפילתו תועבה. משום דקים להו לחז"ל דאם אינו יכול לעמוד כשיעור זה כבר נהפך המאכל במיעיו להיות צואה גמורה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו ולפיכך תפילתו תועבה. וזה כ"ש במי רגלים דמיא עול מיא נפיק:
לפי מה דקיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי. נסתפקתי אם הרהור ד"ת אסור מדאורייתא או רק מדרבנן. ומה שהביאני לכך שהרי כתב הב"י בסי' פ"ה בשם ר' מנוח בשם הירו' דמותר להרהר בד"ת בב"הכס. וכ' ר' מנוח דלא פליג אגמרא דידן דאמרינן בהדיא בברכות כ"ד ובשבת ק"ן אר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבהכ"ס ומרחץ דכי אמרינן דאסור ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב דברי תורה אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו מותר עכ"ל. וכתב שחילוק זה מבואר בזבחים ק"ב דאמר רב האי דינא מר"א בר"ש גמירנא בבית הכסא כו' ופריך והאר"י אסור להרהר בב"הכס. ופרש"י והיאך אמר ראב"ש האי דינא בבהכ"ס ומשני לאונסו שאני פרש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה ע"כ. וכתב בדרישה דע"כ צ"ל דראב"ש הוציא מפיו דין זה דאל"כ מנא ידע רב אע"כ כיון ששגורה כ"כ ותקועה בלבו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה מותר אפילו להוציא בשפתיו. ואם כן ע"כ כונת ר' מנוח ל"ד להרהר אלא אפילו לדבר מותר והוכיח עוד דין זה דאל"כ כיון דהירושלמי מיירי לאנסו. אם כן אין שייך בזה מותר בדבר שהוא לאנסו. ולכן תמה על הש"ע שכתב רק דהרהור לאנסו מותר דהל"ל דאפילו דבור מותר ע"ש. ודבריו צ"ע מאד ואיך אפשר להתיר איסור דאורייתא דבור בבית הכסא בשביל צער בעלמא דאפי' שבות דרבנן לא דחינן משום צער בעלמא כדאיתא בש"ע סימן שכ"ח. ולכן נ"ל דהא דמשני לאנסו שאני ר"ל שהיתה שמועתו כל כך שגור בפיו עד שלא בכוונה הוציא דין זה מפיו. ואף ההירהור' היה שלא בכוונה ואם כן אין ראיה כלל מגמרא דידן אפילו להרהר לאנסו. ולכן כתב ר' מנוח בשם הירושלמי דלאנסו מותר להרהר (ובאמת לישנא דהש"ס שם בזבחים משמע דלאנסו מותר לכתחלה והיינו שא"צ לדחיק את עצמו במקום צער מדמשני לאנסו שאני דמשמע דלאנסו מותר דאם לא כן הל"ל לאנסו הוי) ואם כן יהיה מוכח מזה דהרהור אינו אלא מדרבנן ולכן התירו במקום צער כדמצינו בסימן שכ"ח יונק כו' אבל אם הוא דאורייתא צ"ע. ובאמת כן משמע לשון תר"י במתניתין דבעל קרי וי"ל כשאסר ר"י הרהור כמו דבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד מקרא והיה מחניך וגו' מש"ה החמירו בו ואמרו שהרהור אסור עכ"ל. עוד כתב גבי מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דויצאת שמה חוץ היינו משום שמדברים דברי תורה עכ"ל. ולא כתב כמו שכתב רש"י בשבת ק"ן מדכתיב והיה מחניך משמע אפילו בהרהור. משמע דס"ל לתרי דהרהור אינו אלא מדרבנן. ובזה נ"ל ליישב דברי ת"י הביאו הב"י סימן פ"י הבתולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו יש לו להרהר הברכה ואע"פ שאינו יוצא ה' יראה ללב עכ"ל. ועיין בס מן ס"ב בט"ז ומ"א ובסי' פ"ה בדרישה והב"י תמה דבמקום מטונף גם הרהור אסור. ואחרונים נדחקו שר"ל שיהרהר שמצער ע"ז שאינו יכול לברך. אבל לשון המדרש שהביא הב"י בסימן פ"ה לא משמע הכי ולפ"ז לק"מ דתר"י אולי לשיטתם דהרהור אינו אלא מדרבנן ובמקום אונס לא גזרו. וכן לאנסו במרחץ וב"הכס דאל"כ לא יוכל לכנוס לעולם למרחץ ובהכ"ס כיון ששמועתו שגורה ותקועה בדעתו ולכן לא גזרו. ובזה א"ש ג"כ מה שהתירו בבית אמצעי הרהור ואסרו הדבור ואם שניהם אסורים מדאורייתא מ"ש זה מזה. ולפ"ז א"ש ואפשר ג"כ שזהו דעת ס"ח שכתב המ"א בסי' פ"ה ס"ק ד' דאם נכנס בלבו הרהור אשה מותר להרהר בד"ת. אך יש לומר כדאמרינן מוטב לחבר שיעשה איסור קל ולא יעשה חבירו איסור חמור וה"נ זה איסור קל כנגד הרהור עבירה. (ולענין אפרושי מאיסורא עיין בס"ק ט'):
ואמנם דעת רש"י בבירור דנה הרהור הוא מדאוריי'. שכתב להדיא בשבת אהא דאר"י אסור להרהר בב"הכס דבעינן מחניך קדוש פירש"י מדלא כתי' בי' דבור אלא מקום חנייתך תהא בקדושה. וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בתורה. וכן כתב עוד שם דלעול' מחניך קדוש משום הרהור ולא יראה ערות דבר דאינו אסור אלא דיבור היינו כנגד ערוה עכ"ל ע"ש וכן כתב הרא"ש בפ' מי שמתו במתני' דבעל קרי וז"ל ר"י כו' ומשני התם משוה מחניך קדוש כלומר הא דאסר ר"י הרהור לאו משום דכתיב ערות דבר דהרהור לאו כדבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפי' בהרהור עכ"ל. הרי להדיא דהרהור הוא דאורייתא. ולדעת תר"י צ"ל הא דמשני שה היינו מדכתיב והיה מחניך ולא כתיב דבור בהדיא החמירו חכמים אפי' בהרהור מה שאין כן בערו' דכתיב בהדיא דבר לא גזרו חכמים. ונ"ל דתליא בפלוגתא דרשב"א ורא"ש בסי' ע"ט ס"ב. דלרשב"א קרא ולא יראה בך כו' קאי גם על צואה דכ"ז שרואה אותה ואינ' מכוסה אע"פ שאינו במחנהו אסור וא"כ קאי דבר גם על צואה. שפיר י"ל דהרהור מותר מ"הת. אבל הרא"ש אזיל לשיטתו דבצואה אפי' רואה ואינו מכוסה מותר אם אין במחנהו דולא ירא' קאי רק על ערוה ולכן כ' דהרהור אסור מדאורייתא. עוד מצאתי בשערי תשוב' לרבינו יונה שער ג' סי' מ"ד וז"ל והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. אז"ל בכלל אזהר' הזאת כי בהגותינו בתור' ובדברנו בתפלה יהיה מחנינו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר לכן נצטוינו בזה להזכיר ש"ש בקדוש' ולעסוק בתורה ותפל' בקדוש' ושלא כו' אם הוא ערום וכן הוזהרנו שיהי' המקום נקי כמ"ש וחפרת כו' וכסית את צאתך וכ"ש כי המוזהר שלא להזכיר ש"ש אם אין ידיו נקיות ואם נגעו ירחצם כו' ובלכתו בדרך ומסתפק אם הדרך נקי אל יזכיר שם שמים ואל ידבר ד"ת כו' ואז"ל כי דבר ה' בזה זה המדבר ד"ת במקומות מטונפות ואז"ל יהיב חכמה כו' שאלו ניתנה לטפשים היו מדברים בד"ת במבואות מטונפות עכ"ל. מכל זה נראה בבירור שדעת ר"י שאינו אסור מ"הת אלא הדבור. וכן משמע בי"ד ססי' רפ"ב ברמ"א שם שכ' דהרהור אסור משום כבוד התורה ע"ש:
בגמ' אמרינן היתה במקום גבוה י"ט יושב בצדו וקורא. וכ"כ כל הפוסקים סתם ולא נזכר כלל מרחבה. אבל הב"ח כ' והביאו המ"א בסי' ע"ט דדוקא ברחב ד' טפחים על ד"ט. ומצינו כיוצא בו בב"ב פ' בית כור במתני' היו שם סלעים גבוהים י"ט כו' ואפ"ה כ' הרשב"ם שם דדוקא ברחב ד"ט. אבל הט"ז שם כתב דדוקא התם שתהיה רשות מיוחד לעצמו לא הוי בפחות מד"ט אבל לחלק רשות לא בעינן רחב ד"ט רק כל שגובה י' טפחים ומביא ראיה מפסלא ומגיטין עז ע"ש. והנה הדמיון של הט"ז לפסלא ולגיטין צ"ע ותמוה מאד א"כ נמי נימא דמיצר וחצב דאמרינן בהדיא בב"ב נ"ו דמפסיק לענין טומאה. וא"כ וכי יעלה על הדעת כשתהיה צואה בשדה א' ויהיה מפסיק בינו לבין השדה מיצר או חצב שיהיה מותר בד"ת אפילו בתוך ד"א. וכן כשתהיה מפסיק חתיכת עץ שיש לו שם לויי דאמרי' בהדיא בגיטין (עז) דאע"ג דאינו גבוה י"ט ואינו רחב ד' דהוי רשות לעצמו וכי נימא דה"ה לענין צואה וא"ד ענין זה לזה כלל. דלענין פיאה כל שדה ושדה חייב בפ"ע. וכיון דאיכא מיצר וחצב הוי כ"א כשדה בפ"ע. וכן לענין טומאה הוי ס' ביאה אבל בודאי מחנה א' לענין צואה וכן פסלא ודבר שיש לו שם לויי דלענין גט אמרינן דלא בטיל לגבי חצר אמרינן חד מקום מושלי אינשי. וכן במטה שם בגיטין כתב הכ"מ דמ"שכ רמב"ם ורש"י דחולק רשות לעצמו כוונתו דכיון דעומדת גבוה י"ט לא קפיד הבעל על האויר. וכ"כ בתוס' שם ד"ה אמקו' כרעי כו' וא"כ הדמיון של הט"ז צ"ע וגם במטה שם י"ל דסתם מטה רחב ד"ט וגם הא"ר משיג עליו דבאמת לענין שבת לא קי"ל כרבא אלא כרבה דפסלא אינו מחלק רשות ודוקא בשיש חיוב חטאת ביניהם:
ואמנם הסברא שכ' הט"ז דכל למעלה מי' מקרי רשות לעצמו באמת מצאנו ריש סוכה ובשבת למעלה מי"ט כזורק באויר. ובסי' שמ"ה זיזין הבולטין מן הכותל אע"פ שיש בהם ד' על ד' הוי כרמלית דאע"ג דלמעלה מי' אינו ר"הר גם רה"י אינו אלא כשיש למטה ר"הי אזי עולה עד לרקיע מטעם גוד אסיק. וא"כ לענין צואה דלא בעינן רק שלא יהא ברשוותו וא"כ אפילו כשהוא באויר גבוה י"ט מהארץ לא נקרא מחנהו. ובאמת כן משמע מרי"ף ורמב"ם ורא"ש ורשב"א וטור וש"ע שכולם כתבו סתם היתה גבוה י"ט ולא כתבו כלום אם בעינן רחב ד"ט וכמה פעמים כתב לי הגאון בית מאיר דיותר יש ללמוד מסתימתן של ראשונים מפירושן של אחרונים. ועוד שהרי ריש סוכה תניא ר' יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה כו' וקי"ל דר"י נימוקו עמו. ואמנם צ"ע שהרי בנגעים פ' י"א מצורע שנכנס לבית כל הכלים אפילו עד הקורות טמאים וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' צרעת והר"ש הביא שם תוספת' דלר"מ כלים התלוים למעלה מי"ט טהורים ואף שבר"ש הגירס' ר"י אבל בתוס' שלנו ושנדפס מהגר"א ר"מ וא"כ ת"ק דמתני' ר"י וא"כ י"ל דאזלי לשיטתם דלר"מ דילפינן מארון ט' וכפורת טפח למחיצות י' ע"ש בתוס' ולדידיה שפיר ילפינן מארון דכל למעלה מי"ט רשות לעצמו דהא לא ירדה שכינה למטה מי"ט. אבל לר"י דס"ל ארון וכפורת ח' וחצי ומחיצות הלכתא גמירי לה ואפ"ה כתיב ונועדתי וע"כ צ"ל כיון דקיי"ל כר"י דאמות כלים באמת בת ה' ובודאי קי"ל ג"כ כרבי יוסי דמעולם לא ירדה צ"ל ע"כ דדווקא דומיא דהר סיני ואליהו ומשה אבל בק"ק שנבנה בשביל שתשכון שם השכינה וכלו ברשות שכינה הוא וכן כל בית הכל רשות אחד כדאמרינן רה"י עולה עד לרקיע ולכן ר"מ אינו מטמא אלא התלוים בתוך י"ט לשיטתו. ות"ק דהוא ר"י לשיטתו דכל הבית רשות אחד. ור"ש דס"ל עד ד' אמות ס"ל דגובהו של אדם כשפושט ידו הוא ד"א. וא"כ כ"ז נקרא מושבו וטמא וא"כ כיון דמסתמא קי"ל שם הלכתא כת"ק דמתני' וכמו שפסק הרמב"ם באמת. וא"כ י"ל דה"ה לענין צואה עכ"פ כשהוא בבית למעלה מי"ט אסור דהכל רשות אחד. ואפשר שזה טעמו של רי"ץ גאות הביאו הב"י בסימן פ"ז דפ' הלכה כרשב"א דכל הבית רשות אחד דמ"ש גובה מרחבה וארכה. ואמנם צ"ע דהא כל הפוסקים פסקו דלא כרשב"א אלא כרבא וכדאי' בסי' פ"ז דאפילו צואה בבית מהני הרחק ד"א וא"כ שפיר י"ל דה"ה לענין גבוה למעלה מי"ט הוי רשות לעצמו וע"כ צ"ל דמצורע שאני דכתיב מושבו ועוד שהרמב"ם בפ"ב מהלכות תמידין פי' דשולחן ארכו י"ב והיינו כר"מ ומסתמא ה"ה בכל הכלים:
ולכאורה נראה שהוא מחלוקת הראשונים. שהרי הסמ"ג והסמ"ק וכלבו הביאם הב"י בי"ד סי' רפ"ב שאם המזוזה למעלה מי"ט אין לחוש לטינוף שעל הארץ. וכ"כ הרמב"ם הביאו הטור והש"ע בי"ד סי' רפ"ב חייב לנהוג כבוד בס"ת כו' ולא יגלה ערותו כו' אא"כ גבוה ממנו י"ט. ובירוש' פרק היה קורא לא ישמש מטתו וס"ח עמו בבית ר' ירמיה בשם ר"א אם כרוך במפה או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה י"ט מותר ע"ש. מכ"ז משמעו דלמעלה מי"ט הוי רשות לעצמו ואין לדחוק שהירוש' והרמב"ם מיירי ברחב ד"ט או כמ"ש הגר"א בי"ד שם דכוונת הרמב"ם שיעשה מחיצה גבוה י"ט דכ"ז אין במשמעות דבריו. ומה יענו בדברי הסמ"ג וסמ"ק במזוזה דסתם מזוזת הפתח אין ברחבו ד'. ועוד מה יועיל המשך ד"ט כיון שאין רחב ד' ואעפ"כ כ' דאין לחוש לטינוף כ"כ. ומיהו י"ל דז"א כדאי' בשבת ד' ז' בלבינה זקופה דאפ"ה חשוב רשות ע"ש בתוס'. ואף אם נאמר דיש לחלק בין צואה המונחת שם דאינו אסור אלא משום בזיון כתבי קודש. עכ"פ משמע דגם דעת הרמב"ם כן דלענין גילוי ערוה ובזיון כתבי קדש מטינוף אמרינן דלמעלה מי' טפתים אף דאינו רחב ד' הוי רשות לעצמו. ואמנם מדברי המרדכי הביאו המ"א בסימן שט"ו סעיף קטן ג' מוכח להדיא איפכא שכתב שמהר"ם היה עושה בכל לילה מחיצה גבוה י"ט כדי שיוכל להשתין ובע"ש היה עושה מבע"י וצריך לקשור שלא יהיה הרוח מניד. וכתב המ"א שהיה מחיצה להתיר שהספרים היו מגולין למעלה מי"ט דאל"כ ל"ל מחיצה י"ט וגם היה מותר לעשותו בשבת דאינו אלא כיסוי בעלמא. וכ"כ הב"י שם דמחיצות מהר"ם היה להתיר. ולפ"ז ע"כ מוכח דס"ל דאפילו כשהספרים למעלה מי"ט אסור אלא במחיצה דאל"כ ל"ל לטירחא זו שהרי לפ"ז לספרים שעומדים למעלה מי"ט לא צריך כיסוי. ופשיטא דל"צ מחיצה לדעת רמב"ם וסמ"ג. ומה שעמד למטה מי"ט סגי בכסוי בעלמא אלא ע"כ דס"ל דלא מהני בלמעל' מי"ט ודלא כרמב"ם. ובשלמ' לענין תשמיש י"ל דס"ל דחמיר טפי כדמצינו בס"ת אבל להתיר להשתין דלא מצינו לזה מקור בכולי הש"ס אלא משום בזיון כ"ק. וא"כ מ"ש מס"ת שעומד למעלה מי"ט ומזוזה אם לא שנאמר דמחמיר על עצמו היה (ועיין עוד בס"ק ה' ובס"ק ו'):
אחר שכתבתי בא לידי תשובת חוות יאיר. וראיתי סי' קפ"ד ורמז שם ג"כ למתני' דנגעים וכבר כתבתי דע"כ אין לדמות לנגעים. ועוד כתב וז"ל הס מלהזכיר היתר זה בלמעלה מי"ט. ומה שכתבו הרמב"ם וש"ע סי' רפ"ב בס"ת כוונתו גבוה ממנו ר"ל למעלה מראשו עכ"ל. ולענ"ד שאם נשוה דברי רמב"ם לסמ"ג במזוזה מוכח להדיא דא"צ רק גבוה מקרקע י"ט שהרי המזוזה הוא כנגד כתפיו ואם נאמר שחולק. יותר טוב לומר דהרמב"ם מיירי בגבוהה ורחב ד"ט או דהתם לא מיירי רק מכבוד ס"ת אבל לענין תשמיש חמיר טפי וצ"ע (ועיין כלל ל"א בנ"א סימן ב'). ואמנם מה שיש לטעות דברי הט"ז שאם מפסיק בינו לבין הצואה פחות מרחב ד"ט אפ"ה מחלק רשות לעצמו. ולענ"ד מעולם לא עלה זה ע"ד הט"ז דלא מצינו מקום חשוב פחות מד"ט בסוכה י"ד כיון דליתא בו שיעור מקום. ע"ש ברש"י ובערובין ט"ז ג' מדות במחיצות מג' עד ד' כו' אם היה פרוץ כו' ופירש"י דלא אלים עומד פחות מד' למשרי כנגדו כי' מד' עד י' כו' ע"ש ברש"י ובכלאים פ"ב מ' ח' דגדר גבוה י"ט וחריץ שעמוק י' ורחב ד' ולסלע גבוה י"ט ורחב ד' וע"ש בתוי"ט בשם הר"ש דלגבי חריץ לא הוי הפסק אלא ברחב ד"ט משפתו אל שפתו ובגדר בעינן רחבו במשך ד"ט ועוביו כ"ש ובעירובין ע"ו וע"ח חריץ כו'. ולפ"ז הא דאיתא הכא בצואה היה שם מקום גבוה י"ט או נמוך י"ט אינו שוה דלחלק רשות בגובה בעינן גבוה י' ורחבו ד' במשך ובחריץ בעינן ג"כ משפתו אל שפתו רחב ד'. או דמיירי שהצואה מונחת על אותו מקום גבוה ואז לדעת הט"ז אף שאינו רחב ד' וצ"ע:
כ' הב"ח בסימן פ"ז מטה החולקת גבוה י"ט ומחיצות מגיעות לארץ והגרף אחורי מטה מקרי מחיצה ושרי לקרות עכ"ל. וכתב המ"א שם ונ"ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלאו הכי לא חשיב מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסימן ע"ט ס"ג. וכ"מ בתר"י כו' וידוע דקיי"ל כרבנן עכ"ל. ודבריו תמוהים דבודאי גם הב"ח לא התיר לקרות רק נגד המחיצה ובודאי מיירי ברחב ד' כמו שכתבתי בשמו בס"ק ג' וכדאיתא בעירובין ט"ז להדיא כל שהוא ד' כנגד העומד מותר וכנגד הפרוץ אסור וא"כ מאי ראיה מחצר קטנה וגדולה דהתם הקטנה פרוץ במילואו לגדולה ואין שם מחיצה כלל משא"כ הכא דעכ"פ נגד המחיצה מותר. גם מה שכתב והוכיח מתר"י שהקשו דאי מיירי במטה סתומה א"כ מאי קאמר ר"י עשרה לא קמבעיא לי ואביי השיב שפיר עבדת מי לא ידע זאת דמחיצה י"ט מהני. והק' המ"א למה לא הקשו תר"י קושיא זו דא"כ למה פליגי רבנן על רשב"ג ומזה הוכיח דלרבנן ניחא כיון דאינה חוצצת מכותל לכותל. נ"ל דלק"מ דאדרבא ה"ק ר"י עשרה ודאי לא קא מבעיא לי דבהא אפילו רבנן מודו ולכן הקשו תר"י פשיטא דלכ"ע מהני ול"ל לר"י ולאביי לאשמעינן. וביותר צ"ע מה שכתב המ"א וידוע דהלכה כרבנן. ולא ידעתי מניין לו בפשיטות כ"כ דהא כתבו תר"י וכן כ' הרא"ש דלפי' ר"ה גאון דאיבעיא אזלא אליבא דרשב"ג הלכה כרשב"ג ואף שהרא"ש כ' כיון דהרי"ף לא הביא בעיא זו משמע וס"ל דהלכה כת"ק. הא כ' הב"י די"ל אדרבא דמש"ה לא כ' דין דמטה דסבירא ליה בפירוש ר"ה גאון והלכה כרשב"ג ולא הוצרכו להביאה דפחות מג' ודאי כלבוד וגבוה י"ט ודאי מהני וזה כבר כתבוהו עיין שם בב"י. וכן משמע דעת תר"י שהרי גם הוא מפרש כפירוש ר"ה גאון. אלא דהגאון כתב דמיירי במטה סתומה שאין יכול לראות הצואה וקמ"ל דאע"ג דאין רחבה ד' אמות מהני המחיצה. דברייתא דהיה מקום גבוה י"ט י"ל שאני כיון דהצואה מונח על מקום גבוה ואם כן מונחת ברשות בפ"ע. והכא אשמעינן דגם מחיצה להפסיק חשוב (ועיין בס"ק ג') ותר"י מפרשים דמיירי אף על פי שיכול לראות הצואה אף על פי כן מהני המחיצה. ונ"ל דמחולקים במחלוקת רשב"א ורא"ש בסימן ע"ט סעיף ב' ובודאי סתם מטה אינה חוצצת מכותל לכותל כדמשמע בפסחים ח' מטה החולקת וחוצצת ע"ש. משמע דמסתמא אינה חוצצת ואעפ"כ כ' דהל' כרשב"ג. ואיך כתב בפשיטות דידוע דהלכה כרבנן ומכ"ש די"ל דגם רבנן מודים בזה. וכן מוכח ממה שכתבו תר"י לתרץ דברי הגאון דר"י קמ"ל דמהני מחיצה להפסיק ואי נימא דמיירי דוקא בחוצצת ק' עדיין פשיטא כיון דמיירי גם באינו רואה וכי מחיצה יעלה עד לרקיע או עד התקרה מ"הת. וראיה מנגעים פ' י"ג מ' י"ב מצורע שנכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוה י"ט על רחב ד"א ופירשו הר"מ והר"ש דזהו שיעור מקומו של אדם א"נ משום דתפלה תופס ד"א (ונ"ל דנ"מ דלפירוש ראשון אף בבית אחר ושלא בשעת תפלה צריך דוקא ד"א ולפירוש ב' דוקא לתפלה) וע"כ התם אינו מפסיק מכותל לכותל דא"כ אפי' בפחות מד"א סגי ואעפ"כ סגי בגבוה י"ט ואף דהתם בעינן רחב ד"א היינו משום דכתיב מושבו אבל לענין צואה כ' תר"י להדיא דלא בעינן ד' אמות רק מחיצה מפסקת וא"כ כ"ש דלא בעינן מכותל לכותל ואף דרש"י בשבת פ' ד"ה פסלא כ' עץ השוכב וממלא כל רחב ר"ה שאני התם דפסלא אינה גבוה י"ט: וגם אינו דומה להא דעירובין מתבן שבין ב' חצרות פרש"י שממלא האויר שבין ב' החצירות שאני התם דאם אינו ממלא דינו כפתח שבין ב"ח שאם רצו מערבין א'. ועוד דא"כ לא ימצא מחיצה המפסקת שתועיל בשדה דאין שם מחיצות. ולכן נ"ל כיון דר"ה גאון פסק כרשב"ג וכ"כ בש"ג בשס ר"ת וכן נראה דעת תר"י וכן י"ל שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש הב"י. ומכ"ש די"ל דהא אמר אביי שפיר עבדת דלא מיבעיא לך ר"ל דבזה אפילו רבנן מודו וא"כ לכ"ע מהני מחיצה י"ט ואפי' אינה חוצצת ולכן במי רגלים דאינו אלא מדרבנן מותר נגד המחיצה אבל לא נגד האויר כדאיתא בעיירובין כ"ש דכנגד המחיצה מותר ודוקא ברחבה ד"ט ולענין צואה בשעת הדחק נ"ל דכדאי הגאון ור"ת לסמוך עליהם. כ"ש די"ל דגם כ"ע מודים וילמוד הסתום מן המפורש ואם המחיצה הוא יותר מן הפרוץ מותר לכ"ע כדאיתא בעירובין ט"ז ובסימן שס"ב ס"ט ובמ"א שס ס"ק ט"ז:
ז"ל המ"א בסימן רס"ו ודע דאם העגלה גבוהה י"ט ורחבה ד' בלא הגלגלים הוי רשות היחיד גמור כו' ואם אין העגלה גבוה י"ט בעצמה אע"פ שעם הגלגלים היא גבוה י"ט אינה רשות היחיד דה"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בו עכ"ל. ולפ"ז לדעת הב"ח שכתבתי ס"ק ג' דבעינן דוקא רשות לעצמו כמו לענין שבת אם כן הדפים הקבועים בכותל שקורין פאליצעש או שאנק אע"ג שרחבין ד"ע וגבוהים י"ט מהארץ אינן רשות לעצמו כדאיתא בסימן שמ"ה סעיף ט"ו זיזין הבולטין בין הכותל ויש בהם ד' על ד' הוי כרמלית (וצ"ע לדעת רשב"א בעה"ק דף י"א ע"א וע"ב דכ' דהוי כחורי רשות היחיד ובקיעת גדיים אינה מעכבת בחורין ע"ש ועיין עוד במ"א סימן שמ"ה ס"ק א' נעץ קנה כו' ומ"ש המ"א שם דגם מה שתתתיו הוי רשות היחיד הוא ט"ס) ומזה נלמוד לדינים אלו וכן מוכח לכאורה מדברי מ"א בסימן שט"ו שהבאתי בפ"ק ג' שעשה מחיצה בכל לילה ע"ש. ויותר טוב לו לעשות דפים רחבים ד"ט וגבוהים ולא היה צריך לטירחא זו בכל לילה אע"כ משמע דאפי' גבוה י"ט ורחב ד' לא מהני דכיון שאין כאן מחיצות:
והנה לפי הנראה דכיון דדבר שהוא רשות לשבת הוי נמי רשות לענין צואה לכ"ע עיין ס"ק ג'. לפ"ז כלי שדפנותיה גבוהים י"ט ורחב ד' טפחים אע"ג שמגולה למעלה וצואה בתוכה מותר לקרות שהרי לענין שבת חולק רשות לעצמו וראיה מכוורת בשבת דף ז' דמ"ש תוכה מעל גבה כמו בעגלות המשכן דאמרינן בהדיא דתוכן רשות היחיד. ואף דבסי' שי"ד כת רמ"א דוקא במחזקת מ' סאה היינו לענין בנין וסתירה דל"ש בכלים ואם מחזיק מ' סאה לא מקרי כלי והוי אהל. וכן לענין טומאה בעינן דוקא אהל להפסיק ובפחות מזה הוי כלי וע"ש בסימן שי"ד בביאורי הגר"א. אבל לענין צואה דלא בעינן רק רשות בפ"ע אם כן כיון דהוי רשות לשבת ודאי דמהני גם כן הכא. ולפ"ז כ"ש דמועיל לענין תשמיש דהא איסור צואה הוא מדאורייתא וכעין זה כתב המ"א בסימן ר"א ס"ק י"ט. ולפ"ז צ"ע על הרמ"א שם שכתכ דדוקא ארגז מחזיק מ' סאה וגה זה הניח בצ"ע. וכ' בתשובה סי' ל"ד מדכתבו הפוסקים טלית על ארגז הוי כלי בתוך כלי וסתם ארגז הוא גדול ואפ"ה לא מקרי רק כלי ולכן כ' דצ"ע להתיר אפילו במחזיק מ' סאה. וכ"ז צ"ע דלענ"ד הדבר פשוט דאם רק גבוה י"ט ורחב ד' מהני. ובאמת בגמ' לא נזכר ארגז אלא ולימא אקמטרא ופרש"י ארגז כמו ביחזקאל כ"ז בגנזי ברומים ות"י קמטריא וע"ש ברש"י שהם ארגזים שמניחים בו תכשיטים וידוע דאין דרך להניח תכשיטין בארגז גדול כ"כ. וראיה לזה ממטה דבהדיא איתא בגמרא דמפסיק לצואה כדאיתא בס"ק ג' וכ"ש לענין תשמיש וא"ל דכלי בטל לגבי הבית דהוי מתשמישי הבית וכמ"ש בש"ע סי' נ"ה למנין תיבה שבבית הכנסת. נ"ל דל"ד דדוקא מה שהוא צורך לבית כמו תנור שעומד בבית דדומה לתיבה העשויה לצורך בית הכנסת ע"ש בב"י בשם רשב"א אבל כלים שבבית לא בטילי וראיה ברורה ממטה שבתוך הבית כדאיתא בגמרא סוף מי שמתו. ועיין בי"ד סימן רפ"ב בט"ז ס"ק ד' ובנק"הכ שם ואי"ה בכלל ל"א סי' א' ב' אאריך בזה:
צ"ע בצואה בפי טבעת דאסור אם הוא מדאורייתא או דרבנן. וממ"ש בתו' כ"ד ע"ב דר"ה פסק כרב חסדא לחומר' אע"ג דר"ה הוי רביה משמע ודאי שהיא מדאוריית' ולר"ח אסור מה"ת משום כל עצמותי ואם כן הרי אין מחנהו קדוש. דדוקא לר"ה דס"ל כל הנשמה כ' הרשב"א דס"ל כיון דמכוסה ה"ל מחנהו קדוש משא"כ לר"ח דכל אבר ואבר בודאי הוא מחנה לעצמו כיון שבו תלוי ג"כ ההילול. ובזה נ"ל לדחות ראיית הפ"ח בסי' ע"ו דכ' דכיון דקיי"ל שאר איברי' רואים הערוה מותר וא"כ מוכח דלא קי"ל כר"ח ול"נ דאין ראיה דדוקא בערוה דלא כתיב מחנהו רק לא יראה וזה ל"ש אלא בעיניו וכן בלבו דשייך בו ראיה כמ"ש ולבי ראה כו' משא"כ בשאר איברים אבל בצואה דכתיב מחנה וכיון דהילול שייך בכל איברים לא מהני כיסוי שהרי הצואה דבוק בבשרו ואינו קדוש. וכן משמע מדברי ראב"ן הביאו א"ר שכתב מצא צואה במקום הנקב חוזר ומתפלל וכ' א"ר שמפרש הא דמצא צואה במקומה היינו במקום הנקב. וכבר כתבו תוס' בעירובין ס"ד דבשאר ברכות או שקרא ק"ש במקוה מ"ר א"צ לחזור כיון שהוא מדרבנן. וכ"ה בש"ע ס"ס ע"ו ע"ש במ"א. וא"כ משמע דצואה בפי טבעת הוא מדאורייתא אסור. אך צ"ע מ"ש צואה על בשרו מכוסה מותר לי"א ולמה באותו מקום לכ"ע אסור מדאורייתא. ורש"י ביומא שכתב הטעם משום שבאותו מקום עדיין לח הוא ומסריח. וכ"כ הרמב"ם הלכה י"א וז"ל מפני שהיא לחה דיש לה ריח רע וא"כ טעם האיסור הוא דאע"פ דבשאר מקום מהני כיסוי היינו ביבישה ואין לה ריח רע. וכ"כ הרמב"ם שם ולא היה לה ריח רע מפני קטנותו או יבשתו אבל בטור וש"ע כתוב צואה על בשרו ואינו מריח ריח רע ובאמת לכ"ע אפי' לדעת רמב"ם דס"ל דאין הפסקה ושינוי רשות מועיל לר"ר כדאיתא בש"ע סי' ע"ט היינו כשמגיע לו הריח אבל כשאינו מגיע לו הריח נראה דלכ"ע מהני כיסוי. אבל הטור אף שהוא תפס כדעת הרמב"ם. וכן הש"ע שכ' דעה זו בסתם בסימן ע"ט כתבו בצואה על בשרו ואינו מריח ר"ר דמשמע דאע"ג דיש לו ר"ר מ"מ כיון שאינו מריח מותר אם הוא מכוסה. וא"כ צ"ע למה יהיה באותו מקום אסור מדאורייתא יותר מצואה דעלמא שיש לו ר"ר ומכוסה רק שאינו מגיע לו הריח. אבל א"א דבאמת הוא מדרבנן וכפשטא דלישנא דגמרא במקומה נפיש זוהמא טפי א"ש. וא"כ י"ל דהראב"ן ס"ל דאפי' בעבר אדרבנן חוזר ומתפלל וכמ"ש הכ"מ בקרא בתוך ד' אמות של קבר דבודאי אינו אלא מדרבנן ואפ"ה חוזר. ולפ"ז לפסק הש"ע בסימן ע"ו דבמי רגלים אינו חוזר צ"ע אם חוזר משום צואה בפי טבעת. ואמנם מדברי רמב"ם משמע דדוקא בק"ש אבל בתפלה דוקא בהתפלל ומצא צואה. שהרי רפ"ג מהלכות ק"ש כ' כל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. וכתב שם הכ"מ בשם רמ"ך דדעת הרמב"ם אפי' בעבר על איסור דרבנן. וכן מוכח שם הל' נ' שכתב בזימן לבהכ"ס אין קורין ואם אמר על השני וזה דהוא איבעיא דלא איפשיטא אין קורין לכתחילה ואם קרא יצא מוכח להדיא דבזימון לבהכ"ס חוזר אע"ג דאינו אלא מדרבנן. ובפרק ד' מהלכות תפלה בהלכה ז' כ' כיסוי ערוה כו' לא כסה לבו והתפלל יצא. ובהלכה ח' לא יתפלל במקום הטינופת כו' כללו של דבר כ"מ שאין קורין בו ק"ש אין מתפללים בו כו'. ובהלכה ט' המתפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא ולא בדק חוזר ומתפלל ע"ש. הרי להדיא דאם עבר על דרבנן אינו חוזר ומתפלל דאל"כ הו"ל לכתוב ג"כ כללו ש"ד כל מה שחוזר בק"ש חוזר בתפלה. ועוד שהרי לבו רואה ערוה פסק להדיא דיצא. ולפ"ז הש"ע דפסק במ"ר אפי' בק"ש אינו חוזר משום דאינו אלא מדרבנן א"כ נראה דה"ה בצואה בפי טבעת א"צ לחזור בתפלה דהיכא דאיכא ברכה אינו חוזר. עוד נראה לי דאם התפלל בתוך ד"א של ריח רע אע"ג דמדינא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח כדאיתא בריש סי' ע"ט מ"מ בדיעבד יצא דאינו אלא מדרבנן. ובזה מיושב מה שהקשה בא"ר ריש סימן ע"ט על הסמ"ג דכתב בפלוגתא דר"ה ור"ח בריח רע שיש לו עיקר דהלכה כר"ח דתניא כוותיה. ולמה לא כ' נמי מטעם דקי"ל להחמיר. כמו שכתב בפלוגתא דצואה על בשרו. וראיתי שגם הרא"ש כ"כ וגם עליו יל"ד כנ"ל ובזה א"ש דאדרבה דמהראוי לפסוק כר"ה דהוא רביה דר"ח כמש"כ הרי"ף. אלא דר"ה פסק כר"ח לחומרא ר"ל כיון שהוא איסור דאורייתא אבל להרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות אינו אלא מדרבנן וראוי לפסוק כר"ה ולכן צריך ליתן טעם דתניא כוותיה. ועוד שהרי הרמב"ם פסק בלא"ה דאין צריך להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח. ובדיעבד סמכינן על הרמב"ם ומ"מ בק"ש ראוי להחמיר לחזור ולקרות שהרי הרמב"ם ס"ל אפי' בדרבנן חוזר בק"ש. ומצאתי בירוש' חלה פ"ב דף ז' ר"ה אמר עומד אדם על הצואה ומתפלל ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בצואה ישב ולא קינח אסור וצ"ע שהוא נגד גמרא שלנו דר"ה ס"ל צואה על בשרו מותר. ומזה הוכחה גמורה לדעת הי"א שכתב הרא"ש דגם ר"ה ס"ל דאסור ולא התיר אלא במקום שנכסית מאליה:
נ"ל דאפילו ברכת המזון שהיא דאורייתא ובירך במזיד אפ"ה א"צ לחזור דלא כע"ת הביאו א"ר סי' קפ"ה שכתב כיון דתוס' ורא"ש מסופקים אם דומה ק"ש וברכות לתפלה לענין צואה. ולכן כ' דברכת המזון כיון שהוא דאורייתא הוי ספק דאורייתא ולא הבנתי כלל דבריו דמה"ת בודאי אע"פ שחטא מ"מ יצא וגם בתפלה אינו אלא קנסא דרבנן כיון שפשע דאל"כ מה בין שוגג למזיד. ואפי' לדעת הרמב"ם דאין מברכין באכל איסורין כדאיתא בב"י סי' קצ"ו משום מצוה הבאה בעבירה. וע' בסוכה ל' בתוס' שם דהוא דאורייתא. מ"מ הכא אין כאן מצוה הבאה בעבירה כלל כמ"ש תו' דדוקא באוכל טבל דע"י האכילה הוא יוצא ידי מצה וכן בכל האיסורין וה"ה לברך שאם לא אכל לא היה מברך אבל הכא ל"ש זה וכ"מ ומדיוק מאד דברי הש"ע שהרי בסי' ע"ו כתבו הטור והש"ע גבי ק"ש בפשיטות דאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור ולקרות ובסי' קפ"ה כתב בבהמ"ז דתוספות ורא"ש נסתפקו אם צריך לחזור ולא הכריע שם בש"ע. א"ו דלענין ק"ש שאין כאן משום ברכה שאינה צריכה הכריעו לחומרא. ובאמת בברכות של ק"ש אינו חוזר אבל בברכת המזון אע"ג שהוא דאורייתא לא הכריעו משום חשש ברכה ואין כאן ספק דאורייתא דמדאורייתא כבר יצא (מה שהשיג א"ר עליו דלא הוי ס' חסרון ידיעה אינו מובן דפשוט דכוונת ע"ת כיון שאין אנו יודעין כמאן הלכתא אלא שלא דקדק בלשון אך האמת דאין כאן ספק דאורייתא כלל) ומה שכתב הב"ח סוף סי' ע"ב דלכן סתם הטור שה והשוה ק"ש לתפלה משום דס"ל דאין חילוק כלל בין ק"ש לתפלה כמבואר בסי' ע"ח ובסי' פ"א ופ"ה וס"ה עכ"ל הב"ח. לא הבנתי שהרי גם תוס' ורא"ש קיימין בשיטה זו לענין שהה כדי לגמור את כולה דאין חילוק בין תפלה לק"ש והלל ומגילה ואפ"ה לענין זה שקרא ננד צואה מסתפקים וא"כ אין מכאן הכרע ועיין לעיל סימן ו':
אך צ"ע אם יש לדמות דין זה להא דתמורה ז' פלוגתא דאביי ורבא וקיי"ל כרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד ועביד לא מהני כיון דעבר אהורמנא דמלכא. א"כ י"ל ה"ה הכא כיון שהמצוה נעשה באיסורא לא יצא ועיין מזה בחו"מ סי' ר"ח בקונה קנין באיסור. ע"ש בסמ"ע וש"ך וט"ז שחלקו דדוקא אם יש איסור בענין מצד עצמו שא"א לעשות כי אם ע"י האיסור. ועיין בי"ד סי' ר"ל ובתשו' מהרי"ט סי' ס"ט הביא ראיהלזה מפסחים ס"ג השוחט הפסח על החמץ עובר בל"ת. וכתבו תוס' בשם ריב"א דהפסח כשר דהא לא שינה הכתוב לעכב. ובתוספתא תניא דכשר ע"ש. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח. ואמנם המל"מ שם מביא ירושלמי תני חזקיה לא תשחט כו' דם זבחי התורה קראה אותו זבח ע"ש. ולפ"ז מוכח איפכא דאפי' אין איסור גורם למצוה אפ"ה פסול דאל"כ ל"ל זבחי ולפ"ז נראה לכאורה דתלי בפלוגתא. וכן יש להביא ראיה להיפך מהא דמנחות נ"ג אמרי' המחמץ המנחה פסול דכתיב לא תאפה חמץ. מתקיף לה רבינא ואימא למיקם גברא בלאו ואפסולי לא מיפסיל ע"ש. הרי מוכח דאע"ג דהאיסור הוא מצד עצמו אעפ"כ כשר ודלא כט"ז:
וראיתי שם למל"מ שהקשה דמירושלמי שהבאתי משמע דאי לאו זבחי הו"א דפסול דעבר אהורמנא דמלכא. ומהא דמנחות שהבאתי דפריך רבינא ואימא כו' ואפסולי לא מיפסיל ומשני מצה תהיה הכתוב קבעה חובה מוכח דאי לאו קרא הו"א דכשר. עוד הקשה שם דבמנחות נ"ט איתא לא ישים שמן ואם שם פסול יכול לא יתן לבונה ואם נתן פסול ת"ל כי חטאת פרש"י כלומר אפי' נתן מ"מ קרוי חטאת מוכח מזה דאי לאו קרא הו"א דפסול והניח בצ"ע ע"ש במל"מ. ונ"ל לתרץ דהא איתא שם ת"ר לא ישים שמן ואם שם פסול יכול לא יתן לבונה ואם נתן פסול ת"ל כי חטאת יכול אף בשמן ת"ל היא ומה ראית כו'. וע"ש בתוס' שכתבו דשם דף ד' דריש מינה דרשא אחריתי. והיינו דאיתא שה דמנחת חוטא שקמץ שלא לשמה פסול מדכתיב לא ישים כו' כי חטאת היא וה"א משמע מיעוטא ולפ"ז אי לא ריבוי דחטאת הו"א שפיר דאם נתן לבונה פסול מדכתיב היא דהוא מיעוטא אבל אי לאו משום מיעוטא דהיא לא הוי צריך הריבוי דחטאת. דבלא"ה ידעינן דאע"ג דעבר אהורמנא דמלכא כשר כקו' רבינא בלא תאפה חמץ דהתם לא כתיב היא שהרי כל המנחות כשרים ג"כ שלא לשמן חוץ ממנחת חוטא דכתיב מיעוטא פריך רבינא שפיר ואימא למיקם גברא בלאו וכשר. ולפ"ז גם הקושיא שהקשה מל"מ מדם זבחי ל"ק שהרי בפסח כתיב פסח הוא כדאיתא בזבחים ו' ע"ש ואף דלא גמרינן מיניה אלא שינוי בעלים ושינוי קדש מ"מ מדכתיב ועשית פסח הו"א דכל מה שנאמר בו מעכב והו"א דה"ה בשוחט על החמץ פסול כדאיתא בפסחים צ"ה. דאי לאו קרא הוי מרבינן דנוהג אף בפסח שני ושפיר הוצרך הירושלמי ללמוד מדם זבחי דכשר ומתורץ קושית המל"מ. ואמנם נ"ל דאין ראיה כלל מקדשים לשאר מצות דבקדשי' היכא דלא שינה הכתוב לעכב כשר. משא"כ בשאר מצות ולא תמצא שם בסוגיא דתמורה אי עביד מהני שום קו' מקרבנות דאין דומה כלל לשאר מצות. וא"כ י"ל דאדרבה בכל המצות אי עביד לא מהני. ואפי' לפי' תוס' ע"פ תוספתא דשוחט על החמץ כשר היינו משום דלא שינה הכתוב לעכב והא דהוצרך הירושלמי ללמוד מדם זבחי י"ל דס"ל דהו"א דועשית פסח הוקשו כל עשיותיו להדדי ובפסח כתיב מיעוטא זבח פסח הוא כו' ואף שראיתי בתשובת מהרי"ט סי' מ"ט שהביא ראיה מההיא דשוחט על חמץ אפלוגתא דאי עביד מהני צ"ע. ואמנם לדעתי יש ראיה ברורה דבכל המצות יצא כדאיתא בשבת דף ק"ו בקורע על מתו דאע"ג דחייב מ"מ יצא ידי קריעה כדאיתא בי"ד סי' ש"מ. וכתב שם הטור והב"י דפריך בירושלמי דכשם שאין יוצאין ידי חובתן במצה גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה ואמאי יצא ומשני תמן גופיה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ופי' ב"י כלומר ל"ד למצה גזולה דהתה גוף המצוה שהיא המצה היא עבירה שהיא גזולה אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה. אע"פ שהמעשה שהוא עושה בו הוא עבירה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כמוציא מצה מרה"י לרה"ר אע"פ שעבר בה עבירה יצא ידי חובתו ע"ש בב"י. וכ"כ הש"ך שם והוא כמו שכתבו תוס' בסוכה (ל) ד"ה מצוה וחילקו בין גזל לאשירה. והקשו ע"ז דא"כ מצה של טבל שהיא גופה עבירה למה צריך קראי אך לפי מה שכתבו תוס' שם ד"ה הא קניא שחלקו בע"א. דדוקא במצה דבעי' לכם ולא נקנה לו מקודם אלא ע"י מעשה שלו שאוכל עכשיו. ונמצא שלולי עבירה לא היה יכול לקיים המצוה ולכן לא יצא וא"כ גם ממצות טבל לק"מ שהרי האיסור של טבל לא סייע לו בעשיית המצוה. וכ"כ הריטב"א שם בהדיא בהלכות סוכה וכן בקורע בחלוק הגזול שחייב לקרוע בבגד שלו. וא"כ א"א לצאת אלא שעי"ז יקנה הבגד וא"כ המצוה לא נעשה אלא ע"י העבירה משא"כ באשרה וכן טבל וכן בקורע בשבת שאין החילול שבת מסייע למצוה כלל ולפ"ז ל"ש מצוה הבאה בעבירה מדאוריית' אלא דוק' בגזל שעדיין לא קנאו כדין וכמ"ש הריטב"א בהדי' שם:
וירושלמי זה הואיל דאתי לידן נפרשהו. הביאו הרשבי"א בהלכות שבת דף ק"ה על מתני' הקורע על מתו כו' וז"ל בעון קומי ר' בא היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכי לא יצא ידי קורעו אלא כר"ש דר"ש אומר עד שיהא לצורך בגופו של דבר. נ"ל פירושו ע"פ התוספתא סוף פ"ה דפסחים וז"ל חטאת היחיד ועולת היחיד ששחטן בשבת לשמן וזרק דמן שלא לשמן חייב שהורצו הבעלים עכ"ל. ונ"ל דע"כ יש ט"ס בתוספתא וכצ"ל וזרק דמן לשמן דאם זרק שלא לשמן ע"כ נא הורצו הבעלים שהרי חטאת ששחט שלא לשמו פסול ואפי' עולה לא ענתה לבעלים אע"כ דצ"ל וזרק לשמן מדיהיב טעמא שהורצו הבעלים משמע אבל אם לא זרק דמן שלא הורצו הבעלים פטור מחטאת ורמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות כ' דבשוחט קרבן יחיד בשבת בשוגג חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואין זורקין את הדם עבר וזרק דמן לשמן עלו לבעלים. וכ' הכ"מ שהוא מתוספתא שהבאתי (וצריך עיון שהעתיק התוספתא זרק שלא לשמן) והנה מדתני בברייתא כיפר ומביא אחרת וליכא למימר דאע"פ שכיפר יביא אחרת משום קנס דאיך יביא חולין לעזר'. וא"ל דמביא אחרת ר"ל על השחיט' דא"כ הול"ל כיפר ומביא חטאת אבל מדתני ומביא אחרת משמע שצריך להביא קרבן על מה שהיה מתחייב זה מתחלה דחטאת זה פסול וע"כ צ"ל דה"פ כיפר ר"ל אם זרק הדם אבל לכתחלה אסור לזרוק הדם אלא יביא אחרת דקנסו חכמים כיון דעבר על דאורייתא. וא"כ ה"נ בקריעה לא יצא וחייב לקרוע עוד דדוקא התם אם זרק עלתה לו דא"א להביא חולין לעזרה משא"כ בקריעה. אבל לר"ש דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור וא"כ לא עשה איסור דאורייתא ויוצא ידי קריעה משא"כ לר"י והשיב תמן קנסו משום שהוא גרם לעצמו שעשה חטא משא"כ בקריעה והשיב דז"א דגם התם הוא אינו גורם עכשיו שהרי צותה תורה להביא חטאת אלא ע"כ דדוקא לר"ש יצא ידי חובתו (והמפרש שם היה עומד על דרך זה ונטה ממני) עכ"פ מוכח דאף אם נעשה עבירה עם המצוה יצא חוץ מדבר שע"י המצוה נקנה לו כמו במצה גזולה והקורע בחלוק גזול וע' מה שכתבתי בנ"א הל' נדרים שאלה א' באחד שנשבע שלא ליתן גט ושאם יתן יהיה בטל ואחר זה נתן שהארכתי בדין זה:
בש"ע סימן פ"ה העתיק לשון הרמב"ם דלאפרושי מאיסורא מותר לומר בלה"ק ובעניני קודש. וכתב המ"א בשם הכ"מ וז"ל כההוא דא"ל ר"מ אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אעפ"כ א"ל בלשון הוראה עכ"ל. עוד כתב בשם הר"ן וז"ל אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר עשה לי כך וכך אע"ג דממילא הוי הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אע"ג דילפינן מינה דהפשרו זהו בישולו עכ"ל. וצ"ע דמלשון מ"א והכ"מ משמע דבכל לשון מותר להפריש מאיסורא שהרי א"ל אין סכין בשבת וכי ס"ד שנתיר לעבור איסור דאורייתא בשביל שיזכה חבירו דלא מצינו אלא להתיר איסור קל שלא יעבור חבירו על דאורייתא. כדאי' בשבת דף ד' ובש"ע סי' ש"ו ע"ש במ"א ובתו' שם. ועוד דהא מעשה דר' בשבת מ' ע"ב בחמי טבריא היה ובישול בחמי טבריא אינו אלא מדרבנן. וכן מעשה דר"מ שם שבקש להדיח קרקע ולסוך כ"ז אינו אלא מדרבנן כדפירש"י שם להדיא. ואיך ס"ד להתיר דבר שהוא איסור דאורייתא כדי שלא יעבור חבירו איסור דרבנן. א"ו דלא הותר אלא לומר בלשון שלילה אין סכין ואין מדיחין וכן טול בכלי שני דהדיבור גופא אינו דברי תורה אלא שנשמע מזה ממילא אבל שיאמר לו אסור לסוך ואסור להדיח אסור כדאיתא בר"ן פ' כירה בשם רמב"ן. וכ"כ רמ"א דאפי' הלכות מרחץ אסור. וכתב דלא קיי"ל כהדא ירושלמי דאיתא התם דר"מ השיב אסור ע"ש. ונ"ל שזהו כוונת הכ"מ שסיים וז"ל וז"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני קודש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר"מ עכ"ל. כוונתו דוקא בלשון זה מותר וכ"כ הר"ן בפ' כל הצלמים דבמקום דמותר להרהר מותר לומר אסור ומותר דאינו אלא כהרהור כיון שאינו אומר טעמו ש"ד. מוכח דבמרחץ דאסור להרהר אפי' זה אסור. ומ"ש המ"א בשם הכ"מ דא"ל ר"מ אין סכין בשבת לשון זה אינו לא בגמ' ולא בכ"מ אלא אין סכין אבל אין סכין בשבת אפשר דאסור דזה לשון הוראה גמורה וצ"ל דכוונת המ"א דבשבת א"ל אין סכין:
אך צ"ע שהר"ן כתב שם לחד תירוץ כשיצא ר"ג ממרחץ א"ל אין משיבין אבל במרחץ אפי' זה אסור. וכ"כ תוס' שם וא"כ ק' מ"ש מאין סכין ואין מדיחין וצ"ל דלשון זה הוי ד"ת ממש כמש"כ הר"ן שם. אבל כשאומר על מעשה שחבירו רוצה לעשות אין עושין זה דהדבור גופא לא הוי ד"ת מותר ולפ"ז כששואלין לו דבר תורה במרחץ אסור לומר אין משיבין דזה הוא ד"ת ממש וכן אסור לומר אסור ומותר רק שיאמר אין עושין זה:
המ"א בשם הב"ח וכן הכריע הפ"ח דאסור והט"ז בסי' פ"ה כ' כיון דאינו אלא לסי' ואינו מכוון להזכיר שם הבורא מותר וע"פ בפ"ח סי' פ"ה שכ' הרבה ראיות דשלום אינו שמו של הקב"ה וכולם יש לדחות דמש"כ דאל"כ היאך התירו ליתן שלום לעובדי כוכבים. ז"א דבודאי לעובדי כוכבים נותנין בל' לע"ז וזה מותר לכ"ע כמ"ש הב"ח. ומש"כ ראיה מסוטה י' דאמרי' שמשון ע"ש הקב"ה נקרא ופריך אלא מעתה לא ימחה ומשני אלא מעין שמו וע"ש בתוס'. וא"כ כיון דקיי"ל דשלום נמחק א"כ ה"ה דמותר לומר במקום טנופת. ומדויל ידיה משתלם שהרי כתב שם דמסכים לראב"ד דרחום אסור אע"פ שרחום נמחק. ואמנם נ"ל דהכי מוכח משום שהרי לא הקשה המקשה לא ימחה אלא מדקאמר על שם הקב"ה נקרא. אבל כדמשני מעין שמו לא הקשה לו מידי. וא"כ הרי חזינן אפי' הוא מעין שמו מ"מ אין בו קדושה כלל. וא"כ כ"ש מי שאינו נקרא כלל בשם שלום ע"ש הקב"ה אלא לסי' בעלמא דאין בשם גופו שום קדושה אך כיון שהאחרונים כתבו לאיסור להם שומעין שאמרו להחמיר: