צ"ע אם אין השי"ן מגיע עד החיתורא בדיעבד אם פסול שהרי דין זה כתב הרא"ש אמימרא דאביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר. וכתב רש"י דקאי על הבדלת הבתים. והרא"ש כתב דקאי על חודה של שי"ן ונוהגין כשני הפירושים. וא"כ לפמ"ש בש"ע בסעיף מ' דאם אין החריץ מגיע עד התפר כשר. וא"כ ע"כ הא דאמר אביי צריך היינו לכתחלה. וא"כ י"ל ה"ה אם אין השי"ן מגיע עד התפר נמי כשר בדיעבד. ועי' בב"י ומיהו אם אין היודין בוגעין ברגל השי"ן נ"ל דפסול דכיון דשי"ן הוא הלמ"מ ואם אין נוגעין אין שם שי"ן עליו כדאיתא בסי' ל"ב סעיף כ"ה וצריך עכ"פ לתקנן. רק דאינו פסול משום שלא כסדרן אבל כ"ז שלא תיקנן פסול וכדאי' במהרי"ק שורש ס"ט:
בא"ר סי' כ"ז ס"ק ג' כ' בשם תשובת נ"ש. ואף שהיו"ד מהופכת מכנגד הלב אין קפידא אלא דמשמע מדבריו שצריך להסיר עכ"פ הרצועה כדי שיהיה היו"ד סמוך ללב. והא"ר כתב דמשמע בתה"ד סי' מ"ט דצריך לתקן הקשר ולא מהני כשמוציא הרצועה ומשימה בצד אחר א"כ גם ביו"ד מהופכת לא מהני ע"ש. ובאמת דבריו נ"ל שתמוהים דז"ל תה"ד בני רייינוס מנהגם שהבית הוא לצד היד והמעברתא לצד הכתף והוא כמנהג שלנו. ובני אוסטריי"ך מנהגם להיפך שהמעברתא לצד היד. ואם היו אלו רוצים לשנות תפילין של אלו בקשר עד שיתהפך להם הקציצה כמנהגם שפיר דמי או לא עכ"ל השאלה. וע"ש שפלפל אם פסול מחמת שהפרשיות תחלת פתיחתם יהיה נגד הלב ע"ש וכוונת השאלה מש"כ שרוצים לשנות בקשר נ"ל פשוט דר"ל לאו דוקא שגם היו"ד יהפכו אלא דר"ל שישים צד השני במעברתא. ואז יתהפך להם המנהג שלאלו היו"ד לצד הלב ולאלו הבית לצד הלב אבל מחמת היפוך פני היו"ד אם תהיה לבית או לא. לא מצינו בב"י שהזכיר מזה כלל אלא אם תהיה היו"ד לצד הבית או להיפך ע"ש וכך כתב בש"ע שם סעיף ב' המנהג הנכון כו' ולא הזכיר פני היו"ד לאיזו צד שתהיה. ועוד שהרי לדעת תוס' בשבת ס"ב ובמנחות ל"ה ע"ב אין ביו"ד זו שום צורת אות וא"כ איך ס"ד לבטל מצות תפילין משום זה ולכן י"ל פשוט דאינו מעכב כלל לאיזו צד שתהיה פני היו"ד ואפי' אם אינו יכול להפוך הרצועה כלל מכל מקום לא יבטל משום זה מצות תפילין כנ"ל פשוט:
מה שהאריך מר לפסול התפילין שנכתב אפילו תש"י על דוכסוסטוס הוא בלתי ס' ואין צורך כלל לאריכות ראיות ע"ז. אך מה שהחליט שאנו בקיאין מה הוא דוכסוסטוס. וכתב דכ"מ שנמצא בקלף ניכר לכל שהוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכולין לקלוף בסכין הוא הדוכסוטוס. כמו שכתבו כל הפוסקים כשחולקין העור לשנים החלק שלגבי הבשר הוא דוכסוסטוס וכיון שהסופר לא גרר כל הצורך לכן יכולין לקלפו והראיה ששאר מקום הקלף א"א לקלוף בשום אופן. והנה אף שמצד הסברא דבריו נכונים. ובאמת אם יש לחוש שהסופר לא יגרור כדין הוא ס' דאורייתא ולשון הש"ע בסי' ל"ב משמע ג"כ כדבריו. אך כפי הנראה מדברי הפוסקים הראשונים לא נראה כדבריו. וז"ל הרמב"ם פ"א מה' ת' הלכה ז' אם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחלקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו ב' עורות א' דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר. כל זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס כ"ה בנוסחאות שלנו. ואף שהפ"מ כתב שי"ג להיפך דממול השיער נקרא דוכסוסטוס כו' עכ"פ במציאות אין מחלוקת דודאי החלק העב הוא לצד הבשר וחלק הדק הוא לצד השיער. וז"ל ספר התרומה סי' קצ"ד בסופו ואע"ג שאינן בקיאין עתה לקלפו לב' שיהיו ב' הקליפות מעובד וראויה לכתיב בה זו כדין קלף וזו כדין דוכסוסטוס אלא אחד עבה וראויה לכתוב בה. ואחד דקה ואינה ראויה לכתוב בה מ"מ אותה שהיא עבה ראויה לכתוב אם היה לצד שיער נקראת קלף וכותבין בה לצד הבשר ואם אותה שהוא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה כותבין בה לצד החיתוך שהוא לצד השיער עכ"ל. ולדעת הרב קשה איך כתב שאם העבה לצד השיער נקרא קלף כיון דידעי' דחלק הדוכסוסטוס הוא עב יותר מן הקלף כמ"ש הרמב"ן. וא"כ ע"כ עדיין נשאר דוכסוסטוס דבוק בקלף:
וזה ל' הב"ח סי' ל"ב ועכשיו שאין חולקין לב' אבל מגררין אותו לצד הבשר הרבה קרוב לחצי עובי העור ולצד שיער גוררין מעט דין קלף יש לו וכן דעת הפוסקים וכ"כ הב"י עכ"ל. ולדברי הרב קשה היאך כתב שמגררין קרוב לחצי העור והרי עדיין נשאר מן הדוכסוסטוס ולא נגרר כלל ואדרבה היה צריך לגרר יותר מן חצי עור שהדוכסוסטוס היא עבה. ועוד שהרי בס' התרומה לא הזכיר כלל כמה יגרור רק שכ' שיגרור הקליפ' הדקה:
ולכן נראה לי דהקליפה הדקה הסמוכה לבשר היא נקראת דוכסוסטוס והקליפה הדקה שבמקום השער הוא נקרא קלף וכשחולקין לב' אזי כל חלק נקרא ע"ש הקליפה הדקה ועכשיו שאין חולקין אם יגרור לצד השיער אם מעט אם הרבה ע"כ מה שנשאר הוא דוכסוסטוס ואם יגרור לצד הבשר יהיה הנשאר קלף. אך כיון דבע"כ צריכין לגרור לצד השיער הקליפה הדקה א"כ קשה הא נשאר הדוכסוסטוס ע"ז כתבו הפוסקים שמה שאנו מגררים לצד השיער הוא רק לתיקון להעביר השיער ובלא"ה צריך לגרר זה הקליפה הנשאר תחתיו הוא נקרא קלף ואמנם אם לא יגרור מצד הבשר ג"כ רק מעט הוא ג"כ רק לתיקון וא"כ נשאר הקליפה הנקרא דוכסוסטוס ומאי חזית ליתן לו שם קלף. ע"ז כתבו הפוסקי' שגוררין הרבה לצד הבשר וא"כ לא נשאר רק חלק העבה ונקראת קלף וכן הוא בהגמי"י סי' ד'. ועוד דלפי דעת הרב למה לא כתבו הפוסקים שיגרור עד מקום שלא יוכלו לקלוף עוד שום דבר בסכין. וכי נאמר שהם לא היו יודעין סי' זה ואנן ידעינן אע"כ אין לדבר שיעור רק שיגרור יפה:
וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תק"פ ולענין הקלף נראה כדעת הרמב"ם שהוא חלק העב הנשאר כנגד הבשר וכותבין התפילין במקום שכנגד הבשר. ומה שאמרתם שאין לכם אומן שיודע לחלוק העור לשנים יגררו את העור יפה יפה במקום השיער כדי קליפה יפה נמצא הקלף נשאר לעצמו שאין הקפדה שיחלוק לשנים אלא שלא ישאר כל העור שלם דאז יהיה גויל עכ"ל. משמע שהעיקר שיגרור מצד אחד שלא ישאר שלם:
ואמנם מה שכתב מר שיש לחוש שמא לא גרר הסופר כלל. אם יש לחוש לזה בודאי ראוי ונכון להדר שלא היה שום ספק ח"ו במצוה חמורה כזה:
ואמנם לפסול תפילין הנמצא כך לא ידעתי כי לדעתי רוב מצויין במלאכת עיבוד מומחין הן. ואם נשאל לסופר שיודע דין זה דתפילין על הקלף ויודע שמטעם זה צריך לגרור נ"ל דסמכינן אחזקה זו: חזר הרב וכתב תשובה ארוכה
וזה תשובתו מה שרצה מר לדחות ראיות שהבאתי וכ' קונטרס גדול בחריפות ובקיאות. והכניס כל דברי הנ"ל בין הפרקים א' לאחד ודחה אותם. וכתב כיון דבלא"ה יש גירסות שונות בדברי הרמב"ם כמ"ש הכ"מ וא"כ אולי דגם זה טעות וצ"ל להיפך על דק עב. דבר זה לא ניתן לכתוב ולהשיב. ומה שביקש לסייע מתשובת רמב"ם שהביא הכ"מ פ"ג מהל' תפילין הל' ה'. המעיין שם יראה שאין כלל תשובה לדברי ומש"כ מר שהטור כתב שקלף נקרא דק לק"מ שהרי גם בתשובה הנ"ל כ' כדברי הגאונים. שהקלף הוא חלק העב וקורין אותו דק ובכ"מ כתב שקורין דק. ומה שהקשה מרבי מאיר שכתב על הקלף מפני שמשתמרת. ומזה הוכיח דלפי דקיי"ל דקלף הוא הצד שדבוק בו השער ע"כ מוכח דאותו חלק הוא העב. וכמ"ש הרמב"ם שם בתשובה ראיה לשיטתו דקלף הוא חלק הדבוק לבשר דמפני שקדושת תפילין חמורה ממזוזה לכן נתנו חלק העב לתפילין ע"ש. ובאמת צ"ל כמ"ש מר בעצמו דאין ראיה דאע"פ שהקלף לשיטה זו חלק הדק מ"מ יכול להיות שהוא יותר חזק בטבעו מחלק העב רק דהרמב"ם לשיטתו ס"ל כיון שהו' עב יותר חזק ונתקיי' מחמת עביו. ולשיטתו אזלינן אחר החיזוק בטבע. ולולי דברי הרמב"ם נוכל לו' לשיטה זו דנותן כ"א לפי עביו לס"ת עור שלם ולתפילין חלק העב ולמזוזה חלק הדק ואינו תלוי בחוזק. ועכ"פ אין ספק שחלק הדבק בבשר הוא העב ואין החלוקה במציאות אלא מה נקרא קלף. ולכן הנכון נ"ל מה שכתבתי וה' יצילנו משגיאות: שאלה בענין שחרות בתים של תפילין שנהגו להשחיר אותן במין גומא ודבק עד שיכולין לקלפו מן הבית כמו שקלפתי בעצמי כמין עור העומד לעצמו והבית נשאר תחתיו לבן ואף. שהוא דבק שמבשלין. מ"מ בודאי לא נקרא עור כי פנים חדשות באו לכאן:
תשובה בדין זה כבר נשאל אמ"ו הגאון בעל נודע ביהודה סי' א' מהגאון דק"ק בון. ודעת השואל לפסול מהא דבסי' ל"ב דצפה הבתים בזהב פסול. אי משום דבעינן הבית רואה האויר. או משום דשי"ן של תפילין צריך להיות נראה. ודעתו דאסור להשחיר רק בצבע שחרות בעלמא דחזותא אין בו ממש. ומורי הגאון זלה"ה האריך בראיות וכתב דהטור וב"י ולבוש וכל האחרונים שכתבו דצפה הבתים בזהב לא דייקי ותמה עליהם שלא מצא א' מן הראשונים שיפרש צפה זהב כפי הטור אלא דר"ל צפה שעשה הבתים של זהב וצפה הפרשיות אבל כשהבית של עור מותר לחפות עליו בכל דבר שירצה רק שיהיה השי"ן בולט. והביא קצת ראיה לדבריו משבת פ"ב דפריך אהא דר"י לא הותר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ופריך מאי קמ"ל ואלא לעורן והאמר אביי שי"ן ש"ת הלמ"מ. והקשה מורי דלמא קמ"ל ר"י לאפוקי זהב דמקרי ג"כ מותר בפיך דאיזה איסור שייך ביה. ואף שרש"י ור"ן ור"י כולם מפורשים במגילה במתני' דצפה זהב פסול משום בפיך. תמה עליהם מורי מאי איסור שייך בזהב וא"כ מ"פ הש"ס אע"כ דציפה זהב דמתני' היינו שעשה בתים של זהב ופריך הש"ס שפיר דא"ל דאשמעינן למעוטי זהב דזה לא צריך ר"י לאשמעי' דמתני' הוא. וא"כ פריך הש"ס שפיר והשתא אי נימא כפי' הטור דצפן זהב היינו שצפה הבתים ופסול משום שאינו רואה האויר אכתי קשה מאי פריך הש"ס דלמא ר"י קמ"ל דאסור לעשות בתים של זהב דלא שייך בו שום טעם לפסול:
והאף שאני מכיר וידעתי שלא יסמוך מורי ז"ל לפסוק דין זה כי אם בראיות ברורות מש"ס ופוסקים ראשונים וכנזכר בספרו הגדול ואמנם אחר שכתב שכל הראשונים לא ס"ל כפי' הטור ובלא"ה כתב הב"י דהטור לא דקדק בסוף דבריו ולכן כתב מורי ז"ל שיותר טוב לומר שלא דק הטור בתחלת דבריו וגם כוונתו שיעשו בתים של זהב. ומאחר דלדעת מורי דדעת כל הראשונים להכשיר. ולכן כתב דאף אם נימא דדעת הטור לפסול היינו דוקא בזהב דהוא חשוב ואינו בטל. משא"כ שאר דברים שבטלים וע"ש בדבריו הקדושים:
ואני בער ולא אדע וח"ו איני כחולק על רבי רק תורה היא ומכ"ש במצוה דגופא ולענ"ד דדברי הטור מדוקדקים בכל דבריו דבודאי צפה הבתים בזהב פסול. ואפי' אם נאמר דאין צריך לראות האויר דקיי"ל בכ"מ כלי המצופה בדבר שאינו מקבל טומאה טהור כדאיתא בסוף חגיגה. ובפרק כ"ב דכלים ובפרק ו' מהל' כלים ברמב"ם. דדוקא בכלי מקדש דגלי קרא דאע"ג דמצופה נקרא עץ. וע' סוף חגיגה בתוי"ט שם. וכ"כ רש"י שם בהדיא ביצה כ"ג ע"ב ד"ה והעליונה. וא"כ לאו דוקא בצפה זהב אלא ה"ה בכל דבר שפסול לעשות ממנו בתים פסול לציפוי דכיון דתיק של עור בעינן וכיון שמצופה בדבר אחר וא"כ הבית של עור בטל לגבי ציפוי ואין כאן בית של עור. והא דנקט הברייתא וכן הפוסקים זהב היינו לרבותא דאפי' זהב שהוא לנוי אפ"ה פסול. וכן מצינו בשופ' דתני צפה זהב. וכן זרק עפרות זהב על אותיות ופסקו כל הפוסקי'. ובודאי ל"ד זהב אלא לרבות' נקט וה"ה הכא. אבל באמת ה"ה כל דבר שאינו ראוי לבית. ולפ"ז אם צפן בעור בהמה טמאה בודאי נמי פסול כיון דפסול לבית וכיון דכתב הטור שאם עשה בתים מטמאה פסול ממילא ידעינן דה"ה אם צפן בעור בהמה טמאה פסול. ובזה לא קשה מה שהקשה הב"י דמאי גריעותא דזהב לפסול יותר מעור טמאה דליתא. דבאמת ה"ה עור טמאה פסול. אלא דהטור כ' ל' הברייתא דצפן זהב ע"כ קאי שצפה הבתים בזהב וטלה עליהם עור טמאה קאי שעשה בתים מעור טמאה וכמו שנכתוב אי"ה דכן מוכרחים לומר בפירוש הברייתא. ודברי הב"י שכ' בפירוש דברי המרדכי הם תמוהים וכמ"ש הב"ח בפי' המרדכי וז"ל הב"ח אין להביא ראיה מדתניא או שטלה עליהן עור טמאה פסול מכלל דעור טהורה כשר דאיכא למימר דפסול וכאן מיירי בעור גוף הבתים. ואח"כ כתב דמיהו מלשון טלה משמע שטלה עור ע"ג עור ודוקא טמאה אבל טהורה כשר. וכמ"ש בשימושא רבא. ע"ז כתב המרדכי דמ"מ קשה שהרי אז מכסה השי"ן. אע"כ דמיירי מגוף הבתים. אבל בטלה עור טמאה ע"ג הבתים לא יעלה על הדעת להכשיר דפשיטא דפסול לדברי הכל. והב"י הבין דכשר ושרא ליה מאריה עכ"ל הב"ח. וא"כ בודאי גם המרדכי מפרש דצפן זהב דצפה הבתים בזהב דבאמת לא מצינו בכל תנ"ך ובמשנה וגמרא לשון צפוי כי אם כשמצפה איזה כלי אבל אם מניח דבר בדבר בזה ל"ש ל' צפוי והול"ל עשה בתים של זהב. דעל הפרשיות ל"ש צפוי אלא ל' נתינה כמו ויתן את העדות אל הארון אבל בכל הכלים כתיב ויצף וכן בל' הכתוב בתים לבריחים. ודוק כן בכל הפוסקים והוכחת המרדכי רק מטלה עליהם עור. וכן מוכח לשון המשנה במגילה צפן זהב דכל אותה משנה מיירי מדין הבתים העושה תפלתו עגולה היינו הבתים ונתנן על מצחו ודומיא דהכא צפן זהב דמיירי שצפה התפילין כמו שהן הפרשיות עם הבתים שהרי הפרשיות לא נזכרו שם אלא התפלין היינו הפרשיות בתוך הבתים. ודומיא דהכי הברייתא דצפן זהב על הבתים. ועוד דאי נימא דהברייתא אתי לאשמועי' רק דין מאיזה דבר כשר לבתים הול"ל אין עושין בתים אלא מעור בהמה טהורה. אע"כ דהברייתא סמך על ברייתא אחרת דתני בה הלכה למ"מ שיהיו בתים של עור. והיינו כמ"ש רש"י בסנהדרין הלמ"מ. ובמנחות פרש"י דתיק של עור בעינן דאפי' קשירתן אינו אלא במינן ע"ש. והיינו דס"ל לרש"י דכיון דברצועות איתא להדיא בשבת דהוא הלמ"מ שיהיו של עור. וא"כ ה"ה לבתים. וכיון דזו הלמ"מ אינו אלא דילפינן מרצועות ובהדיא אמרי' בשבת שם נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי וא"כ ה"נ בבתים לא גמרינן רק תיק של עור. וע"ז קאי הברייתא צפן זהב דהיינו שצפה העור עם זהב פסול. ואח"כ מפרש הברייתא דין ב' דאם עשאן מעור בהמה טמאה הבתים גופא כמ"ש רש"י בהדיא וכל הפוסקים דזה נמי פסול. וזה אינו הלה"מ אלא כמ"ש רש"י בהדיא דילפינן מלמען תהיה כו' בפיך ואח"כ מפרש הברייתא דין ג' דאם עשה מטהורה רק שלא עבדן לשמו בזה פליגי ומה שהכריח לכל הפוסקים לפרש הא דטלה עליהן כו' דקאי על גוף הבתים. ולא ניחא להו לפרש דומיא דצפן זהב וכמש"כ המרדכי ללישנא דטלה עליהן משמע עור ע"ג עור. נ"ל דקשה דא"כ מאי דנקט הברייתא עור טהורה כשרה אע"פ שלא עבדן לשמן מיירי נמי מעור ע"ג עור. וא"כ למה תלי הפלוגת' אם צריך עבוד לשמן בהעור שטולה ע"ג העור. ולמה לא תליא בעור של הבתים גופא דמוכח התם בסנהדרין דפליגי אפי' בעור הבתים גופא אע"כ דהך דטלה עליהן עור טמאה מיירי באמת מגוף הבתים ואשמעי' ברייתא דעור טמאה פסול לבתים ואח"כ תניא פלוגתא בעור טהורה אי בעי עיבוד לשמן. כך נלע"ד מה שהכריח לכל הפוסקים לפרש הא דטלה עליהם דמיירי מגוף הבתים. אבל דין דצפה זהב ודאי ר"ל שצפה על הבתים ול"ד זהב אלא ה"ה כ"ד. וזהב דנקט לרבותא דל' צפה לא שייך רק כשצפה כלי. וגם דאל"כ אלא דהברייתא לא בא אלא לאשמעינן מאיזה דבר כשר לבתים הול"ל בקיצור אין עושין בתים אלא מעור בהמה טהורה. אע"כ דזה הוא בלא"ה הלמ"מ שיהיו הבתים של עור. וברייתא זו נשנית על אותו דין דהלמ"מ דאפי' עשה מעור וצפן זהב פסול. ואח"כ תני הברייתא עור דטמאה פסול לבתים דזה לא הוי הלמ"מ וכמו שכתבתי ובאמת לולא שכ"כ כל הפוסקים היה יותר מדוקדק לשון הברייתא. דקאי הכל על הצפוי ולא זו אף זו קתני לא זו דאם צפה בזהב וה"ה לכל דבר שאינו מינו דבזה לכ"ע התחתון בטל לעליון. וא"כ אין כאן תיק של עור. אלא אפי' אם הצפוי היה של עור דהוא במינו ואז י"ל דאזלינן בתר העיקר ולא אחר הצפוי וכמ"ש התוי"ט בכלים פ' כ"ב מ' א'. אפ"ה פסול משום שהיא של טמאה אבל עור טהורה כשרה. אע"ג דה"א שיפסול משום שאינו רואה לאויר ובזה היה מדוקדק לשון דעור טהורה כשרה. דמשמע דהו"א שיפסול ואי משום שלא עבדן לשמן הכי הל"ל עור טהורה אע"פ שלא עבדן לשמן כשרה ומדקתני תחלה כשרה משמע דאפי' בלא עבדן לשמן יש כאן פסול. אלא שאני רואה שכל הפוסקים וכן רש"י מפרש הא דטלה עליהם עור טמאה מיירי מגוף הבתים. אפשר דקשה להו ממ"נ אי בעינן רואה אויר א"כ גם עור טהורה ליפסל. ואם לא בעינן א"כ כיון דאמרינן דבמינו בטל העליון לתחתון למה באמת יפסול וכדעת הב"י. אבל לפמ"ש הב"ח דלא יעלה על הדעת להכשיר עור טמאה אפי' לצפוי היינו יכולין לפרש כן בברייתא. ומזה תראה דקושית הב"י דהקשה לשיטתו דטלה עור טמאה כשר והק' דמאי גריעותא דזהב. לק"מ די"ל דדוקא זהב וכל שאר דברים שהן אינן מינן א"כ בטל התחתון לעליון ואין כאן תיק של עור אבל עור טמאה שהוא מינו בטל העליון לתחתון וא"כ א"א דלא בעינן רואה האויר באמת כשר. איך שיהיה הטור מפרש הברייתא דצפן זהב היינו שצפה על הבתים. וכבר כתבתי דזהב ל"ד אלא לרבותא נקט ומכ"ש שאר דברים שאינן מינן:
ומעכשיו נראה דעת הראשונים הב"י כתב דכ"מ מרמב"ם וסה"ת כטור ותמה מורי ז"ל וכ' דאדרבה הרמב"ם מפ' ציפן זהב שעשה בתים של זהב ודקדק כן מדכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין וז"ל העור שמחפין בו התפילין הוא עור בהמה טהורה ואם עשה מעור טמאה או שצפה התפילין בזהב עכ"ל ומדכתב הרמב"ם ריש הלכה ח' וז"ל ד' פרשיות כו' שכותב בפ"ע ומחפן בעור ונקראין תפילין וא"כ מ"ש כאן העור שמחפין בו תפילין וכן מ"ש צפה התפילין בזהב הכל קאי על הפרשיות שהם נקראין תפילין אבל דין דצפה הבתים זהב לא נזכר כלל ברמב"ם ואני אחר רוב בקשת מחילות ממורי ז"ל נ"ל שאין בדקדוקם כלום כי הרמב"ם משאיל לשון תפילין לפרשיות לחוד וכן לבתים לחוד שהרי בהל' ט"ז כתב וז"ל אין עושין תפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן עכ"ל הרי להדיא שגם הבתים לחוד קורא תפילין ואדרבה מוכח להדיא דהרמב"ם מפרש הברייתא כטור כי כל היודע דרך הרמב"ם שהוא מעתיק לשון הברייתא כלשונה מבלי שינוי וכאן מהפך לגמרי לשון הברייתא וכתב תחלה דין דטלה עליהם עור טמאה כמש"כ העור שמחפין כו' ואח"כ כ' דין דצפן זהב ובברייתא איפכא תניא ועוד דלמה הוסיף וכתב עוד הפעם או שצפה התפילין בזהב ועוד דמתחלה כתב דין העור ואח"כ כתב צפה התפילין זהב ותיכף סמוך לזה כתב שאר דיני העור עיי"ש בפ"ג הל' ט"ו. א"ו דהרמב"ם בכונה היפך לשון הברייתא להורות פירוש הברייתא דטלה עליהן עור טמאה היינו שעשה בתים ממנה ולכן כתב העור שמחפין כו' ואם עשה מטמאה ואח"כ כתב דין דצפה ולהורות דהאי דצפה זהב אין הכונה שנושה בתים של זהב אלא שצפה הבית בזהב ולכן כתב או שצפה התפילין בזהב היינו הבית ושפיר כתב הב"י דמשמע מרמב"ם דס"ל כטור:
וז"ל ס' התרומה סי' ר"ח וכ"ה ל' הרא"ש גבי מעברתא וז"ל הרצועה שמניחין ע"ג בית יד אינו פוסל משום שאינו רואה האויר וטעמא דצפה זהב פסולין משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה דומיא דטלה עליה עור כו' עכ"ל וכתב מורי ז"ל דאם כוונתו דצפה זהב היינו שעשה צפוי על הבתים וא"כ איך כתב דומיא דטלה עליהן שמא גם בטלה עליה הוא טעמא משום שאינו רואה האויר אע"כ דכוונתו בס"ד דצפן זהב היינו ע"ג הבתים וע"ז כתב דליתא אלא ר"ל שעשה בתים של זהב דומיא דטלה עליהם ע"ש בדברי מורי ולפענ"ד הוא דוחק גדול אף שהם דברים ראוים בע"פ אבל דברי התרומה והרא"ש לא מתפרשי הכי דהול"ל וצפן זהב מיירי מגוף הבתים כמו טלה עניהן וכמו שכתבתי בשם המרדכי ומה גם שכבר כתבתי שאין הוכחת המרדכי מצפן זהב אלא מטלה עליהן ועוד שהרי המרדכי כתב דיותר ראוי להתפרש טלה עליהן דקאי שטלה עור ע"ג וא"כ איך כתב הרא"ש כ"כ בפשיטות להוכיח מטלה עליהם דגם צפן זהב קאי על הבית ואדרבה ערבך ערבא צריך שמא גם טלה עליהם מיירי שטלה ע"ג הבתים והו"ל לרא"ש לכתוב הוכחה דטלה עליהן קאי על גוף הבתים ועכ"פ מהיכא פשיטא ליה כ"כ אבל לפמ"ש א"ש דאין כאן מחלוקת כלל וכ"ע ס"ל דצפן זהב היינו ע"ג הבתים כדמשמע לישנא דצפן וגם כ"ע ס"ל דדין ב' דטלה עליהן היינו שעשה בתים של עור טמאה כדהוכחתי לעיל מברייתא וכמ"ש ג"כ רש"י בהדיא במנחות טלה עליהן שעשה בית של עור טמאה וגם המרדכי דכתב דיותר י"ל טלה עליהם ע"ג הבתים ואפ"ה מסיק דליתא וא"כ שפיר כתב הרא"ש דלכאורה שצפן זהב והיינו שצפה ע"ג הבתים דפסול וא"כ מוכח דבעינן רואה את האויר ע"ז כ' דליתא דאין הטעם משום ראיית האויר אלא פסול הוא משום שהוא זהב ואנן תיק של עור בעינן דדבר פשוט הוא שהתחתון בטל לגבי זהב וכתב דומיא דטלה עליהן דהתם כ"ע מודים דר"ל שעשה בית של עור טמאה ופסול משום טמאה ה"נ בזהב פסול משום זהב ולא משום ראיית האויר וסבר' זו דכיון דהבית מצופה בזהב בטל לגבי זהב הוא סבר' פשוטה להתרומה והרא"ש דודאי לא נקרא בית אלא מה שנראה מבחוץ:
ובזה מתורץ מה שהקשה מורי על הרא"ש וז"ל ואמנם קשה למה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזהב מטמאה הרי ממקומו מוכרע שזהב אינו ראוי לעשות ממנו בית דאל"כ מה בין צפוי זהב ובין עור טהורה ולמה זה פסול וזה כשר ועוד כ' מורי ז"ל וז"ל ודע דדברי הרא"ש תמוהין דלאיזה צורך הוצרך לכתוב הך דציפן זהב ואין הטעם משום שאינו רואה האויר דהרי אמר לשם בברייתא דעור טהורה כשר ואי משום שאינו רואה האויר א"כ גם בעור טהורה יהיה פסול ע"ש אבל לפי מ"ש א"ש הכל ולק"מ דציפן זהב היינו שצפה ע"ג הבתים וטלה עליהן עור טמאה וכן ההיא דעור טהורה כשר היינו שעשה בית מעור טמאה ומעור טהורה ולא מעור ע"ג עור וא"ש הכל ואף אם נאמר שגם זה קצת דוחק דהו"ל לרא"ש לכתוב עכ"פ דהתחתון בטל לעליון אף אני אומר כיון שפירושו של מורי זלה"ה עכ"פ פשיטא לא נמלט מן הדחק יותר מסתבר לומר שפירושו בהרא"ש כמו שכתבתי שלא יחלוק בנו הטור על אביו משנאמר כפי' מורי:
וכיון שזכינו לדין שדברי הטור מפורשים וכן משמע להדיא דברי הרמב"ם והתרומה והרא"ש נאמר שכן דעת רש"י שכתב צפן זהב לתפילין פסולים הבתים דתיק של עור בעינן דאפי' קשירתן אינו אלא במינן וכ' מורי דהא דכתב רש"י לתפילין היינו לפרשיות כדפירש רש"י בהדיא גבי טלה עליהן עור. ז"ל שעשה בתים של עור טמאה ועוד מדכתב רש"י פסולים הבתים ע"כ לאפוקי הפרשיות ואה נאמר שכוונת רש"י שצפה הבתים בזהב א"כ גם הבתים כשרים כשיסיר הזהב עוד כ' מורי דאל"כ מאי ראיה כתב רש"י מרצועות שמא ברצועות נמי אם צפן כשר ואחר רוב השתחואות ובקשת המחילות מעצמותיו הקדושים נ"ל דבכל אלו דקדוקים אין בהם ממש דמה שכתב רש"י לתפילין פשוט דכונתו לפרש מאיזה ענין מיירי הבריי' ומה שכ' רש"י פסולי' הבתי' כוונתו לפרש צפן זהב היינו ע"ג הבתי' וכוונתו לכל זה דהצפוי ע"ג הבתים פסולים הבתים ואם הסיר הזהב באמת כשרים וראיה לזה שהרי על טלה עליהן עור טמאה פירש"י שעשה בתים ולא כתב כן על צפן זהב שעשה בתים מזהב א"ו דבאמת צפן מיירי ע"ג הבתים וכמו שכתבנו דלשון צפוי ל"ש אלא ע"ג כלי ומ"ש רש"י דתיק של עור בעינן ויליף מרצועות אין כונתו דצפן זהב פסול כמו צפה ברצועות אלא דכונתו לפרש מנ"ל דזהב פסול לבתים ולכן כתב רש"י דתיק של עור בעינן וכדפירש"י בסנהדרין הלמ"מ ואמנם לא מצינו בהדיא בגמרא דבית של עור הוא הלמ"מ ולכן כתב רש"י דכיון דאפי' קשירתן בעינן במינן כדאמרינן בשבת דהוא הלמ"מ וא"כ כ"ש הבתים וזה פשוט דמה דפסול לבית ה"ה אם צפה על הבית דפסול דבטל התחתון לעליון כשיטת רש"י סוף חגיגה דבור המתחיל מאי דעתך וא"כ אדרבה מוכח דגם דעת רש"י לפרש כטור:
ומעתה גם דברי ר"ן במגילה נתפרש הכי שכתב דשי"ן של תפילין הלמ"מ ובעינן נמי שתכתב על דבר המותר בפיך וכונתו ג"כ כיון דצפן זהב א"כ השי"ן אף שהוא ג"כ בולט על הזהב זה לא מהני דאין זה מן המותר בפיך ודעת הר"ן הוא כדעת ר' שרירא גאון הביאו הב"י ומה שתמה מורי דמאי איסור שייך בזהב נ"ל דתרתי דרשות דרשינן מקרא בפיך שיהיה מן המותר לאפוקי טמאה וגם יהיה בפיך ר"ל מדבר שנאכל לאפוקי זהב וז"ל רש"י שסביב האלפס במגילה דבעינן הכל מבהמה. עכ"ל. והשמיט תיבת טהורה דבאמת בזהב ל"ש טהורה. ולפ"ז ל"ק מידי מה שהקשה מורי מגמרא דשבת דילמא ר"י קמ"ל למעוטי זהב ז"א דכיון דלא מיקרי בפיך וא"כ מלמען תהיה נפקא כמו שכתבו רש"י ור"ן ונ"י ומה שהקשה מורי דנימא דקמ"ל לאפוקי נייר העשוי מעשבים דכתבו תוס' בשבת דלא נמעט מלמען תהיה י"ל דזה היה ידוע לכל דהלמ"מ הוא דהבתים יהיו של עור דוקא והגמרא לא רצה להאריך:
ומעתה כיון דהטור כתב להדיא דצפן זהב היינו על הבתים וכן משמע מרמב"ם והתרומה ורא"ש וכ"כ הב"י בש"ע ולבוש וב"ח ועכ"פ אין לנו בביאור לא' מן הראשונים שיכתוב היפך מדברי הטור וא"כ בודאי אין לנו כח להכריע נגד הטור דאפשר דכל הראשונים ג"כ ס"ל כוותיה וכבר כתבנו דזהב לאו דוקא אלא לרבותא נקט וה"ה לכל דבר וא"כ ה"נ שחרות שיכולין לקלפו ועומד בפ"ע והוא אינו מין עור דהא פנים חדשות באו לו ואם כן הוי כצפן זהב דפסול:
ואמנם כתב מורי ז"ל וז"ל. ואפי' לפי שיטת הטור והש"ע שכתבו בפשיטות ציפה זהב או בעור טמאה פסול וא"כ ע"כ זהב ל"ד משום דחשיב שהרי אפילו עור פוסל היינו בצפוי העומד בפ"ע ואינו טפל לבית. אבל זה השחור שייך לעור ובטל אליו. ול"ש כאן אין בית רואה האויר דאיזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו. כיון דגם עור הבתים בעינן שחורים. או לדעת קנת פוסקים הלמ"מ עכ"פ מצוה איכא. ובמה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ונאה הכל שייך למלאכת השחור ואין בו משום ייתור ולא משום מכסה לעור וק"ו מתכלת ואפ"ה מביא סממנים בההיא דדם חלזון כדאיתא במנחות מ"ב ע"ב. וברמב"ם פ"ב מה' ציצית שכתב נותן הדם ליורה ונותן סממנים כמו קמוניא וכיוצא בו כדרך שהצובעין עושין ורמז בזה שהטעם שנותנין עמו סממנים לפי שכן דרך הצובעין ומסתמא גם התורה אמרה כן וכן לגבי שחרות תפילין כל מה שמעלי לשחרות שייך לזה והכל בטל לגבי צבע השחור עכ"ל מורי. וכתב עוד שהגאון השואל נתקשה ג"כ כיון שע"פ דין אין צריכים הבתים להיות שחורים וא"כ הדיו חוצץ ואין הבית הרואה האויר. כ' השואל דבאמת צריך להשחיר רק בצבע שחור דחזותא אין בו ממש. ומורי ז"ל תמה עליו ומביא ראיה שא"א לדיו שלא יהיה בו ממש כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א. ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו. אע"כ דכל לנאותו בטל דמה גבול תתן לדיו ע"ש באריכות. ובאמת לא מצינו בשום פוסק שיכתוב להשחיר בדיו רק שכתב שיהיו שחורים בצבע. ובספר ברוך שאמר מבואר מלאכת הצביעה מן הרצועות והבתים ביחד והוא כמלאכת הצובעין העורות וכן הרצועות שחור. ובאמת מסתמא כן הוא שהרי שחרות הבתים ילפינן מרצועות. ומצד הדין צריך עור לבתים רק שקלף נקרא ג"כ עור. עכ"פ במלאכת הצביעה הוא שוה ואין בו ריעותא. וכן הקלף אף שהוא קשה ואין נוח לקבל צבע שחרות מ"מ תפילין שלי וכל ב"ב הם שחורים רק בצבע שחור בלי שום תערובות מינים אחרים. ואף שהראיה שמביא מורי ז"ל מתכלת ראוי למי שאמרו. ומ"מ נ"ל דכמו שבא הרמב"ם ליתן טעם על הוספת סממנים דמותר דכן מלאכת הצובעין. כן י"ל שבא להורות לנו דאסור להוסיף מה שאינו צריך למלאכת הצביעה ואף שיהיה יותר יפה דכיון דאמרה תורה תכלת מנ"ל ליתן בו סממנים כמו שתמה תוס'. וצ"ל דדעת התו' כיון דא"א לצבוע בנ"ז מוכרח הוא שכל אלו סממנין נכלל בתכלת כמ"ש תוס' שם דעת הסממנין נקרא תכלת. מ"מ מנ"ל ללמוד שמותר להוסיף לנוי. וכי אנו יודעין מה שנקרא לדעת התורה נאה. וכי אנו יודעין מה נקרא הדור באתרוג. ומנ"ל שמותר לעשות (לאקיר) מתכלת עד שנוכל לקלוף התכלת מן החוט. ולדעתי בלתי ספק דאסור דהתורה אמרה לצבוע תכלת וכן הבתים כ"ש ליתן לתוכן מינים שאינן מועילים לשחרות רק שיהיה לו (גלאנץ). ואם שחורות גמירי (גלאנץ) מי גמירי. ועוד דע"כ לא הכשיר מורי ז"ל אלא הציפוי שאינו עומד כמ"ש בהדיא והעתקתי לשונו דהיינו מלאכת סופרי (פראג) דא"א לקלוף מן הבית והוא דבק מאד לבית רק ע"י סכין נפרך לפרורין קטנים ואין הקליפה דבוק יחד. אבל אלו כמלאכת סופרי ק"ק (סלאנים) שיכולין לקלוף הקליפה מן הבית עד שנשאר לבן לגמרי והקליפה השחורה הוא דבוק יחד כמו נייר או עור דק אע"ג שהוא דק הא אמרינן סוף חגיגה ל"ש צפוי עומד ול"ש ציפוי שאינו עומד וכתב שם די"מ ציפוי עומד ציפוי דשיש דעב וחזק וגם בלא עץ עומד מאליו לכך לא חשיב העץ אבל שולחן של משה שהיה הזהב דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי לפיכך העץ עיקר והציפוי בטל. ואעפ"כ מסקינן דאפי' בציפוי שאינו עומד הציפוי עיקר וכ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות כלים. ואם כן על כל פנים זה הוא צפוי גמור ואם כן הבית בטל לציפוי ומכל שכן שקלפתי אותו מכל הבית והוא עומד בפ"ע ולא נפרך רק הוא כמו עיר דק או נייר דק ומה לי אם צפה זהב או נייר או דבק אחר. כי כבר כתבתי שאע"ג שהדבק מבשלין מן הקלף מ"מ זה נקרא פנים חדשות. ובזה לדעתי גם מורי מודה דפסול לשיטת הטור וכמש"כ בהדיא כיון שאינו עומד אבל זה עומד לעצמו. עוד כתב השואל דאף אם נימא שהוא בטל לבית א"כ הרי הבית מדבר שאינו עור. ומורי ז"ל השיב ע"ז דכיון שהוא בטל אדרבה הוי כאילו דבר זה נמי עור. והביא ראיה נצחית מנוי סוכה דבטל לגבי סכך ולא הוי כמסכך בדבר פסול. א"ו כיון דבטל לסכך הוי כאילו הוא סכך כשר. ואני אומר רבי מטונך שהרי לדעת מורי דוקא זהב דחשיב ולא בטל משא"כ שאר דברים וא"כ ק' מ"ש מנוי סוכה של זהב דודאי סתמא אמרו נוי סוכה ואפי' טס של זהב במשמע וקשה הרי זה חשוב ולא בטל אע"כ דשאני סוכה דתורה צותה שיעשו סכך כשר ותשבו כעין תדורו וכמו שבביתו אדם תולה סמוך לתקרה לנוי כן גבי סוכה דהתורה לא הקפידה רק שתחת תקרת הבית יעשה סכך וחיי הכותב שמצאתי כן בתשובת רשב"א סי' נ"ה שהשיב דמטעם זה מותר לתלות נויי סוכה. משא"כ בתפילין שהקפידה התורה. או משום שיהיה רואה האויר או עכ"פ השי"ן ומכ"ש כשכל הבית מצופה דאז התתתון בטל לעליון. וכיון דמצינו דצפה זהב פסול ה"ה לכל דברים. ועמיתי הרב מהר"א פאסוונר הביא ראיה דכיון דאלו מניחין הקליפה הזו הנקלף במים יהיה נמחה לא נחשב לחציצה כדאי' בב"ב כ' ע"א תוס' ד"ה כולן אין כו' שכתבו משום דנימוסין במים ע"ש. וה"ה בזה הדבר ידוע שכאשר יניח גנאנץ הזה אף שהוא עכשיו יבש ישוב להיות צלול. ואף שהוא דבר חכמה אבל עיינתי שם בתוספות וראיתי שע"כ הוא ט"ס בתוס' שטעה המדפיס בין כ"ף לבי"ת וצ"ל דנימוסין כמים ולא במים. דאל"כ עדיין קשה ממלח דאיתא התם דממעט וידוע דמלח נמס במים. אע"כ דצ"ל כמים דהיינו שלג וברד שנמס מחמת עצמו. וכ"כ רש"י שם בהדיא ונימוסי' מאליהם עכ"ל וזה ברור:
ולכן לענ"ד הטיחה הזו שעושין מקצת סופרי זמננו שיכולין לקלוף בשלימות ומכל צד מן התפילין כמו שקלפתי מכמה זוגות תפילין פסול. כי אין באנו כח לחלוק על הטור וש"ע והאחרונים ומכ"ש שאינו מבואר אף באחד מן הראשונים שיכתוב להיפך והרוצה לצאת ידי כל הספיקות ישחיר רק בצבע שחור כמו הצבע תפילין שלי וכל בני ביתי והם שחורים בחזותא בעלמא והרוצה דוקא בהידור לפי שכלו עכ"פ לא יהיה נקלף בפ"ע אלא בגלאנץ שא"א לקלוף בשום אופן ואז יקיים ואנוהו:
ושלחתי תשובה זו להגאון בעל בית מאיר ושלח לי העתק מתשובה שכתב להגאון רבי עקיבא איגר וחיי הכותב שברוב הדברים כוונתי לדעתו וממש כל מה שכתבתי בפי' הברייתא ומשמעות מרמב"ם ופי' במרדכי כ' ג"כ והשיב לי שבאם שנקלף יש להחמיר וכתב בזה"ל אף שנדפס שו"ת נודע ביהודא וכתב מהיפך להיפך אין אני זז מסברתי כי צפה ל"ש אלא כשמצפה איזה כלי עכ"ל: