אם קרא מיושב ישב ומנופל נפל צ"ע אם זה נקרא נשתנה הענין דלא גרע מיעשה בפתח ליעשה בצירי שכתב המ"א בסימן קמ"ב דהוי נשתנה הענין ובמ"א סי' תר"צ ס"ק ד' משמע דאינן מפסידין הענין שהרי כ' שם דבסעיף י"ד לא משמע הכי שכתב שם ס"ק ט"ו כגון מיושב ישב אך נראה דכוונתו על מ"ש שם ס"ק י"ד בשם הרשב"א דמשמע דלעולם אם השמיט תיבה א' לא יצא ודע דבמ"א סי' תר"ץ ס"ק ד' נרשם בטעות וצריך לצין על וקראה הקורא ובש"ג כתב וז"ל אם השמיט הקורא כו':
בענין כתיבת בני המן כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לכתוב איש בראש העמוד ואת בסוף השיטה ועשרת בסוף העמוד וכן כתב הלבוש בהדיא ובא"ר כתב בשם שכה"ג דאם אין עשרת בסוף הדף אלא שכתב אחר זה עוד שיטות פסולה ע"ש ואף שנלע"ד בוודאי אין לפסלה בדיעבד מ"מ חזינן שכן מנהג כל ישראל והגר"א כתב דשיבוש הוא מה שנוהגין לכתוב באותיות גדולות ולמלאות כל העמוד דא"כ למה לא נמסר במסורה שי' בני המן הוא מאותיות גדולות ועוד שהרי כתב הגמיי' הביאו הב"י בשם ר"י דהא דאיתא במסכת סופרים איש בריש דפא כו' היונו ראש השיטה וסוף השיטה ולכו ציוה לתקן ותחילה היה כותב בדרך זה חמש מאות סוף העמוד ואיש בראש העמוד וראש השיטה ואת בסוף אותה שיטה ועשרת בסוף שיטה י"א ואח"כ כ' שאר שיטות ואח"כ חזר בו כיון שרהא במסו' במגילת אסתר שנמסר וז"ל איש בראש הדף עשרת בסוף הדף וסוף העמוד וא"כ ע"כ מש"כ תחלה איש בראש הדף היינו ראש השיטה ולכן צוה לתקן באופן זה שיכתוב שאר שיטות למעלה באותו עמוד. ובשורה י"א ממטה למעלה יכתוב איש בראש השיטה ואת בסוף השיטה ועשרת בסוף השיטה ובסוף כ"שהעמוד ואף שראוי לסמוך על הגאון ר"א אפי' באיסרי תורה כ"ש מדרבנן מ"מ עפר אני תחת רגליו וקשה לי מאד דבר שנתפשט המנהג בכל ישראל ואיך לא ימצא דבר זה בדברי הראשונים. ועוד מעודי היה קשה לי להבין דברי הגמי"י שכתב דהא דאיש ריש דפא וסוף דפא ר"ל ראש שיטה וסוף שיטה ואיך נפרש דף דבכלא גמרא ר"ל עמוד כדאיתא במנחות ובגיטין ולמה יהפוך הברייתא דמס' סופרים ודברי הירושלמי לקרות שיטה דף ומי סני ליה לתנא לומר בראש השיטה. ועיין במסכת סופרים פ"ח ב' ג' ועוד שם הרבה פעמים שקורא לעמוד דף ולשיטה שיטה ומ"ש דהכא קרא תנא לשיטה דף ובריש פסחים דתני אור וקרינן ללילה אור ואעפ"כ הקשה הראב"ד דלא משים התנא חשך לאור ע"ש ולכך יגעתי בה ולענ"ד יגעתי ומצאתי בעזרו יתעלה החונן לאדם דעת שעמדתי על האמת ומקום הניחו לי מן השמים וצריך אני להאריך קצת ולהעתיק לשון הגמי"י:
וז"ל כתיב במסכת סופרים איש בריש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף דפא ופריך מדקאמר ואת בסופה ע"כ בסוף שיטה קאמר דאם ר"ל בסוף דפא הא קאמר עשרת בסוף דפא אלא ודאי ראש שיטה וסוף שיטה קאמר עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לשון זה וכתב הב"י וכן נוהגין עכ"ל. ומאד יפלא הדבר אם גם הב"י הביא דברי הגהות מיימי' כמו שהבין הגר"א וכדמשמע באמת ל' הגמי"י דאין קפידא אלא בראש שיטה וסוף שיטה ולפ"ז בודאי אין חילוק אם מתחיל איש בראש העמוד או באמצע וכן אין חילוק אם מסיים עשרת באמצע עמוד או בסופו ואין קפידא אלא שיתחיל איש בראש השיטה ועשרת בסוף השיטה א"כ יקשה עלינו. (א) דאיך כתב הב"י שכן נוהגין וא"כ ע"כ היו נוהגין כן בימיו ואיך נשכח הדבר בפעם א' עד שהלבוש שהיה באותו דור עכ"פ סמוך לו שהרי היה תלמיד רמ"א וכתב המנהג כמו שנוהגין וגם אם נאמר שבא"י במדינות שהיה דר הב"י היו נוהגין כן ולא במדינות של רמ"א ולבוש אם כן היה לרמ"א להגיה שאין כן מנהגנו. (ב) קשה מה שכתבתי דאיך נהפוך הדברים ולומר דהא דריש דפא ר"ל שיטה וכי אפשר לנו לומר היכא דכתיב יום שהכונה לילה. (ג) למה דחק הגמ"י כ"כ להוציא הדבר מפשיטו ולמה לא נפרש הכי איש בריש דפא ר"ל דף ממש היינו תחלת העמוד ואת בסופה ר"ל בסוף תחלת העמוד דהיינו סוף שיטה ועשרת בסוף דפא ר"ל סוף העמוד ממש דהיינו סוף העמוד וסוף השיטה ששם הוא סוף הדף ומנ"ל להוציא הדבר מפשוטו. (ד) דל"ל להגמי"י לדקדק דוקא בסופו אינו ר"ל סוף הדף מדנקט בתר הכי עשרת ולמה לא דקדק כפשוטו דאפילו דלפי מה דאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה הלכה ז' איש בריש דפא ואת בסופה ולא תני התם עשרת בסופו ואעפ"כ ע"כ מוכח דואת בסופה ר"ל סוף שיטה דאל"כ ק' דא"כ דנאמר דואת בסה"ד ע"כ קאי אואת בתרא בויזתא ואיך אפשר לכתוב ואת בסוף הדף וא"כ יהיה עשרת תחלת דף שאחר זה וא"כ ק' מאי נעשה עם ויזתא שהיא בשיטה י"א מן איש אם נכתוב אחר ויזתא עשרת בסוף א"א שהרי אמרינן דואת הוא בסוף הדף ואם לא נכתוב כלל א"כ יהיה ויזתא יחידי בשיטה ולא יהיה כנגדו נכתב כלום וא"כ ע"כ א"א לומר דאת בסופה קאי על סוף הדף וע"כ קאי ואת בסופה ר"ל בסוף ראש העמוד דהיינו שיטה ראשונה ונ"ל להאריך ולמידק מדסיים עשרת בסוף דפא דא"כ מאי נעשה עם הירושלמי דלא סיים עשרת בסוף וכי נימא דפליג עם מסכת סופרים (ה) וכי יחלוק הגמי"י עם המסורה שהבאתי שנמסר עשרת סוף הדף וסוף העמוד וא"כ כיון דעשרת סוף דפא דאיתא במסכת סופרים היינו דף ממש וא"כ למה נימא דאיש בריש דפא הוא ר"ל ריש שיטה ולא דף ואיך נפרש ריש דפא שיטה וסוף דפא ממוד וע"כ צ"ל דהגמיי' ה"נ דמסכת סופרים פליג עם המסורה וקשה מנ"ל הא דהא נוכל לפרש כמו שכתבתי בסי' ג'. (ו) כיון שהגר"א הכריע דע"כ ח"א לכתוב בעמוד בפ"ע דא"כ צריך לכתוב אותיות גדולות וא"כ היה לו להגמי"י לדייק ג"כ מכח זה דא"א לומר דפא דף ממש דא"כ יהיו אותיות גדולות. (ז) שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו שבא לידי ס' הק' אורחת חיים הביאו הריב"ש והטור והב"י הביאו בהרבה מקומות אין מספר והנראה שהיה תלמיד הרא"ה בעל החנוך וכ' בהל' מגילה וז"ל חמש מאות בסוף הדף ואיש בראש הדף ואת בסוף השיטה ופרשנדתא תחת איש וכל האתין תחת חבירו והשמות איש תחת איש ולא יכתוב בכל שיטה אלא איש אחד בראשה ואת בסופה עשרת בסוף השיטה תחת האתין ואחר כך כתב אותיות גדולות וקטנות ויש עושין עשרת בסוף הדף תחת האתין ובדף אחר מתחילין בני המן וכ"ז ע"פ הקבלה (ר"ל שקבלו הסופרים איש מפי שכ"כ למעלה מזה על שאר דברים) ואח"כ בסי' י"ח כתב וז"ל כבר כתבנו שצריך שיהיו כתובין כל עשרת בני המן זה תחת זה כמו אריח ע"ג אריח שלא תהיה תקומה למפלתן וכתב במסכת סופרים שצריך לכתבן הכי חמש מאות איש. איש בריש דפא ואת בסופה ופרשנדתא בריש שיטה ויכתבה בב' דפין ועשרת בסוף דפא עכ"ל והנה ממה שמוסיף בדברי מסכת סופרים וכ' ופרשנדתא בריש שיטה מוכח מדבריו דס"ל דמאי דקאמר בריש דפא וסוף דפא אינו ר"ל שיטה אלא דף ממש והיינו כיש עושין שכתב בסי' הקודם שכותבין עשרת בסוף הדף ובדף אחר מתחילין בני המן וכמנהגינו עכ"פ יצא לנו מדבריו הקדושים שיש נוהגין לסיים עשרת באמצע העמוד ורק בסוף שיטהו יש נוהגין שגם עשרת יהיה בסוף העמוד ואין לנו להטריח בהוכחות נגד המעקשים שאומריה שמה שכתב ויש עושין עשרת בסוף הדף כונתי שמתחילין איש באמצע עמוד וא"כ פליגי מהיפך להיפך שכל מי שאינו מתעקש לא יאמר זה כיון שכותב ויש עושין דודאי משמע דבזה כ"ע מודים דמתחילין איש בראש הדף רק יש שמסיים באמצע העמוד בעשרת וכותבים עוד שיטות באותו עמוד ויש שאין כותבין כלום באותו עמוד רק שמסיים העמוד בעשרת ונ"ל דפליגא דבירושלמי בתר דאמר שם שצריך לכתוב אריח על גבי אריח אמר איש בריש דפא ואת בסופה ולא נזכר שם מן עשרת וס"ל דהירושלמי פליג על מסכת סופרים וס"ל דעשרת א"צ לכתוב בסוף הדף אלא יסיים בסוף שיטה י"א נגד ויזתא ודעה ב' ס"ל דלא פליג הירושלמי ולא הזכיר הירושלמי דין כתיבה אלא דאתי לאשמעינן דהשורה מתחיל מן איש וכמ"ש הגר"א דס"ד דמתחיל מואת או מפרשנדתא עכ"פ יצא לנו שאין לנו אלא ב' מנהגים והא עכ"פ הגמ"י שחיברו הר"מ מרוטנבורג שהיה רבו של הרא"ש ומכ"ש שכן פירש ר"י וכ"כ הסמ"ג שהיו עכ"פ קודמין לס' א"ח ואי איתא דלהגמיי' ס"ל דאין קפידא במקום שירצה לכתוב בין בראש הדף ובין באמצע הדף ואין קפידא אלא שיתחיל איש בראש שיטה ועשרת בסוף שיטה ואם כן למה לא כתב הא"ח גם דעה ג' וכי לא היו נוהגין כלל עפ"י פי' ר"י ואם נאמר דגם הגמיי' ס"ל דאיש בראש דפא ר"ל ממש ראש העמוד רק שעשרת בסוף דפא היינו סוף שיטה כבר כתבנו דאיך נפרש פעם דף ופעם דפא שיטה ולכן לבי אומר לי דבודאי אין כאן אלא ב' מנהגים המבוארים בא"ח וכמו שכתבתי דאלו נוהגין ע"פ הירושלמי לפי פירושם ואלו נוהגין ע"פ מסכת סופרים וס"ל דלא מיירי הירושלמי בזה אלא להורות מהיכן מתחיל השירה ובוודאי גם הגמיי' ס"ל דדפא בין בריש דפא ובין סוף דפא ר"ל איש בראש דפא ממש דהיינו תחלת העמוד והוא גם תחלת השיטה ואת בסופו ר"ל סוף אותו ראש העמוד דהיינו סוף שיטה ראשונה ועשרת סוף הדף ממש וכדעה ב' שכתב הא"ח. וכדעתו שמפרש במס' סופרים אלא דה"פ בהגמיי' משום דנוכל לפרש בירושלמי איש בראש דפח ואת בסופה נוכל לומר דה"פ שיכתוב בשיטה ראשונה שהיא ראש הדף שיטה שלימה ובלבד שגם איש יהיה בשיטה ראשונה ואף בסוף השיטה כי אין קפידא רק שיכתוב איש בראש דהיינו בשיטה ראשונה של העמוד ואם כן יתחיל בשיט' ב' ואת כזה:
חמש מאות איש
ואת פרשנדתא
ואת דלפון
ואת אספתא
ואת פורתא
ואת אדליא
ואת ארידתא
ואת פרמשתא
ואת אריסי
ואת ארידי
ואת ויזתא
וא"כ יהיה ואת בסוף הדף. אבל כיון דאיתא במסכת סופרים ועשרת בסוף הדף היינו ע"כ כמו שאנו כותבין איש בתחלת העמוד בראש השיטה ואת בסוף אותו השיטה לשמאל. וכל שמות האתין זה תחת זה מצד ימין וכל האתין תחת ואת זה תחת זה וגם עשרת הוא סוף הדף וסוף השורה. וזה שכתב הגמיי' מדקאמר ועשרת בסופה ע"כ צ"ל דר"ל תחילת שיטה וסוף שיטה ג"כ שיהיה איש תחלת שיטה בראש הדף ואת בסוף אותה שיטה ועשרת בסוף הדף ובסוף השיטה ולכך האריך וכ' הגמ"י דע"כ תחלת שיטה וסוף שיטה קאמר והלא קושיתו היה דא"א לומר ואת בסוף הדף וא"כ לא היה לו לסיים אע"כ דואת בסוף שיטה קאמר אלא דרצה להורות לנו דע"כ איש צ"ל בריש השיטה ואת ראשון הוא סוף שורה ראשונה. ולא קאי ואת בסופה על ואת האחרון שיהיה בסוף הדף אלא דקאי על ואת ראשון שיהי' סוף שיטה ראשונה לפ"ז מה שכ' הגמ"יי בפי' מסכת סופרים הם עצמן הדברים שכתב הא"ח בסי' י"ח בפירושו במסכת סופרים וכדעה ב' שכתב בסימן י"ז ושפיר עשה הב"י שכתב וכן נוהגין דהיינו כמו שאנו נוהגין וכמו שכתב הלבוש ולא נמצא שום מנהג שלישי ולפ"ז גם המסורה הכי יתפרש דבוודאי מה שנמסר איש בריש דפא היינו תחלת עמוד ותחלת שיטה דכיון דעשרת סוף שיטה וצריך לכתוב אריח על גבי אריח א"א למצוא אלא שאיש תחלת שיטה ג"כ אלא דבעשרת יש לטעות. ולא תימא שיכתוב עוד איזה תיבות אחר עשרת באותה שיטה אחרונה וע"ז מסר בסוף דפא ובסוף העמוד וא"כ ממילא ידעינן דע"כ מה שכתב איש בראש הדף היינו ג"כ תחלת השיטה דאל"כ לא יבוא עשרת בשיטה אחרונה ולכן לא הוצרך לפרש דאיש בראש השיטה ובראש הדף דממילא משתמע דאל"כ לא ימצא עשרת בסוף הדף אבל בעשרת נוכל לטעות די"ל דלאחר שכתב ויזתא יכתוב תיכף עשרת ועוד איזה תיבות דאע"ג דאיש תחלת שיטה ותחלת הדף מ"מ בעשרת נוכל לטעות ולכן הוצרך למסור דעשרת בסוף הדף ובסוף השיטה וכיון דידוע דצריך לכתוב אריח ע"ג אריח באופן שהמסורה אתי לאשמועינן דעשרת צריך להיות בסוף העמוד לאפוקי שלא יכתוב בסוף העמוד רק עשרת ממילא ידעינן דאיש תחלת שיטה ותחלת דף והגמיי' אתי לאשמועינן דצריך להתחיל ראש השיטה באיש לאפוקי שלא נטעה לומר דאיש יהיה בסוף שיטה ראשונה ומעכשיו כל מה שהקשיתי לא קשה מידי רק חוב עלי לתרץ מה שהוכיח הגר"א דא"כ צריך לכתוב אותיות גדולות ולמה לא נמנו במסורה נ"ל דלק"מ דודאי אין שום ספק שאפי' יכתוב עמוד שלם בס"ת באותיות גדולות לא יפסול כמו הש"ך סוף סי' ער"ב בי"ד ובדף האחרון בס"ת אם לא נשאר לכתוב אלא אפי' פסוק א' עושה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה א' ד' וה' שיטין כדאיתא בגמ' ופוסקים שם ואפי' לכתחלה ובאמצע התורה עכ"פ בדיעבד כשר וא"כ עכ"פ היכא דלא אפשר עבדינן לכתחלה אפי' בס"ת א"כ כ"ש במגילה כיון שכך נמסר שיהיה נכתב בעמוד א' אם כן ממילא ידעינן שצריך למשוך האותיות שיחזיק כל אות ואות ב' או ג' שיטין ועוד דלא שייך למנות לאותיות גדולות וקטנות אא"כ שנשתנה איזה אות משאר אותיות שבתיבה או אפילו תיבה שלימה משאר תיבות שבעמוד כגון ש' דפרמשתא וז' דויזתא אבל אם כל העמוד נכתב באותיות ארוכות האיך ימנו אותם באותיות גדולות ואם כוונת הגאון שהיה לבעל המסורה למסור לכתוב באותיות ארוכות זה ממילא ידעינן דאלא אם כן היאך ימלא העמוד ובאמת לדעת הב"ח הביאו הש"ך בסימן ער"ה ודוקא פתוחה שעשה סתומה או להיפך פוסל אבל במקום שאינו לא פתוחה ולא סתומה אינו פוסל אף כשהניח פנוי שיעור פרשה לדעת הטור וא"כ היינו יכולים לכתוב עמוד זה בכתב של שאר המגילה ולהניח פנוי איזה שורות בין האתין אך לרמב"ם שם דפוסל א"א לתקן בכה"ג ועוד קשה לדעת הב"ח יעשה כן בס"ת בדף האחרון ועכ"פ כיון שמצינו כן בס"ת לכתחלה בדף האחרון וכן אם טעה וכתב החסר מלא לכ"ע יכול לתקן ולמחוק היתרות ולמשוך האותיות כמו שכתב הב"י בסימן רע"ט סעיף ד':
ונ"ל לכתוב אותיות ארוכות שיחזיק כל אות איזה שיטות כפי הצורך ולא יכתבם בכתיבה גסה יותר משאר אותיות המגילה אלא באותו כתב שנכתב כל המגילה רק שיהיו ארוכות כדאיתא להדיא בס"ת בדף האחרון אפי' לכתחלה ואמנם לענין דיעבד אף שבה"ג כתב דפסול דבריו צ"ע שהרי כתב הטור בסי' רמ"ה בפ' סדורה כיון שלא נזכרה בגמרא כשרה בדיעבד וה"נ לא מצינו זה בגמרא אלא שצ"ל אריח ע"ג אריח וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין כתיבת בני המן ועכ"פ מה"ת לפסול ודומה לסימני השיטות של שירת הים והאזינו שכתב הרמב"ם ובטור שם דאינו פוסל והנה המ"א בסי' תרל"א ס"ק ז' כתב אהא דאיתא צריך להאריך בוי"ו דויותא דבדיעבד יצא ומדכתב דכל זה משמע דקאי נמי אמה שכתב איש בריש דפא וכ"כ בא"ח שם אך מה שכתב המ"א ראיה מסימן תר"ץ סעיף ג' לא הבנתי ראייתו דע"כ כוונתו דלא גרע מהשמיט בה סופר אותיות ותיבות וראיה זו איני מכיר דהנה לכאורה נראה דדוקא חסר הוא דכשר אבל יתר אפילו תיבה אחת פסול כדאיתא במגילה אהא דמקרא שכתבו תרגום דאוקי התם בגמ' דקאי אמגילה ואמרי' מאי תרגום ונשמע פתגם כו' וקשה דלו יהא שחסר תיבת פתגם היה כשר ואילו היה יתר תיבה נמי כשר א"כ אף שכתב במקום פתגם דבר ותחת יקר כבוד ומאי הוי ולמה יפסול א"ו משמע דיתר תיבה א' פסול ואמנם ע"ש בתוספות שכתבו בשם רש"י דדוקא תרגום שכתבו מקרא פסול משמע אבל אם כפל לכתוב ב' תיבות כשר וכ"כ בתשובת רמ"א דחסר כשר וכ"ש יתר ובהדיא איתא בירושלמי דאם לא כתב אריח ע"ג אריח דפסול וכדאיתא בש"ע סימן תרצ"א ס"ג ולמ"א קשה לו יהא שלא נכתב כלל א"ו דגרע טפי אם נכתבה ולא נכתבה כהלכתה פסול אע"ג דאם לא נכתב כלל היה כשר וא"כ י"ל דה"ה באיש בריש דפא אך מ"מ נ"ל דבדיעבד כשר דמבעיא שם בירושלמי אהא דלכתוב אריח אם לעכב ולא מיבעיא אהא דריש דפא א"ו משמע דכשר שוב עיינתי בתשובת מהר"מ מינץ סימן ס"א מתיקון ראבי"ה וז"ל חמש מאות איש בראש הדף כזה: % ולדעתי יש שם ט"ס עכ"פ לפ"ז נ"ל שכוונתי האמת בדברי הגמי"י שבא לאפוקי מא"ח ועכשיו בא לכאן משולח א"י הדר בצפת תוב"ב מקום אדונינו הב"י ואמר ששם המגילות כתובים י' בני המן בעמוד בפ"ע כמנהגנו ובה"ש שהנחני בד"א בי"א: