לולב הגדל בעציץ שא"נ דאף דכתב פרי ע"ץ א"ל דזה לא נקרא עץ דז"א שהרי חייב בערלה כדאיתא בי"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ז אף דפטור מבכורים כדאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' בכורים היינו משום דכתיב אדמתך כדאי' שם אבל בערלה אע"ג דכתיב ונטעתם כל עץ חייב וכ"כ כשהענפים יוצאים חוץ לעציץ כמו שהאריך בזה המל"מ פ"ב מהל' בכורים ועיין בעוקצין סוף פ"ב וכ"ש הגדל בגג ובבתים שממלאין עפר דחייב אפילו בביכורים כדאיתא שם וכ"ז שהעציץ עומד בגינה דבזה י"ל דיונק מן הקרקע או שעומד בבית שמלא עפר דנחשב לקרקע אבל העומד אפי' בעציץ נקוב אלא שהעציץ עומד בבית שאין בו עפר זה לא נקרא אילו כלל אפילו לענין ערלה כדאיתא בי"ד סס"י רצ"ד דהטעם דעציץ אפי. שאינו נקוב חייב בערלה היינו משום שהשרשים מפעפעים ע"ש. ועיין ברמב"ם בפ"ט מהלכות שבת. ואפילו לרש"י ותוס' גבי כרפיסא דס"ל דאינו אלא מדרבנן. היינו במונח ע"ג יתידות אבל אם יש דבר המפסיק ממש לש"ע הוי תלוש וכמ"ש הב"י בהדיא בסי' שי"ב. וכ"כ רבי מנוח בהלכות סוכה דמותר לסכך בדלעת שעומד בעציץ שא"כ דמיקרי תלוש. אלא שכתב די"ל דגזרינן אטו שא"נ (נ"ל דצ"ל אטו מנוקב). שבתי וראיתי דיש להביא ראיה דאפי' גדל בעציץ שא"נ ובבית אע"פ שמעולם לא ראה פני קרקע. רק העפר שמניח בכלי מ"מ נקרא עץ ויוצא בו י"ח. ומתחלה נקדים להבין מ"ש דגדל בעציץ שא"נ דפטור מערלה. ומשמע אף שהעציץ גדול הרבה. ולמה בגדל בבית חייב משמע אף בבית קטן ועיין עוד במעשרות פ"ה מ"ב. ואף שכתבתי דזה לא נקרא עץ. גם זה קשה דאטו כתיב בתורה שיהיה עץ מן המחובר לקרקע דוקא. ואמנם מצאתי בירושלמי בערלה פ"א דף ד' וז"ל ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר כו' תבואת זרעך היוצא השדה ובשביעית צריכה. ר"ל הוא ספק דכתיב ושבתה הארץ כו' וכתיב שדך לא תזרע. ופירושו דהיכא דכתיב שדה בעינן דוקא שדה. ולכן במעשרות פטור. אבל בערלה לא כתיב שדה. ולכן חייב ובשביעית דכתיב קרא אחד שדה וא"כ פטור. ובקרא אחרינא כתיב ארץ. דמשמע רק שהוא מחובר. אע"פ שאינו בשדה ולכן הוא ספק. וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות מעשר הלכה י' וע"ש בכ"מ. וזהו נמי מה דאיתא בירושלמי מעשרות דף י"ג זרע בחורבה וסיכך ע"ג כו'. ע"ש ברא"ש בתשובה כלל ב' סי' ד' שכתב דפשיטא דמה שגדל בגג ובבית חייב בתרומה ובכל דבר וצ"ע. וזהו נגד הירושלמי. וע"ש בראב"ד והנה בירושלמי כלאים סוף פרק המבריך איתא רבי יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ. רבי יונה בעי דלעת כתלוש הוא לסכך. ר"ל דלעת הגדל בעציץ שא"נ אם מותר לסכך בו. וכ"כ רבי מונח בהדיא בהלכות סוכה פ"א. והנה מה דבעי אם מברכין עליו המוציא כו'. אף דבש"ס בבלי פרק ג' שאכלו אמר כן בהדיא אכל טבל ומוקי לה כגון שזרע בעציץ שא"נ הרי דמברכין ברכת המזון. ומ"מ מספקא ליה לירושלמי אם מברכין לפניו המוציא כו' מן הארץ דוקא דאינו נקרא ארץ כיון דאינו מחובר ומצינו במן שברכו ברהמ"ז כדאיתא משה תיקון ברכת הזן. ובודאי לא ברכו לפנינו המוציא לחם מן הארץ. ונ"ל דה"ה דמבעיא ליה אם מברכין על הפירות בפה"א. דאדמה הוא נמי דוקא מחובר כדאיתא בפרק שלוח הקן. מצא קן בראש אדם ע"ש אבל לברך בפה"ע נ"ל דלא מספקא כלל. דודאי מקרא עץ כיון שיש לו כל הסימנים שאמרו. היכא דשקלי לפירא כו' והא דפטור מערלה אין הטעם דלא נקרא עץ. אלא משום שאינו דרך נטיעה וכתיב ונטעתם כמ"ש הרא"ש שם. דדרך נטיעה בכך. אבל ודאי היכא דלא כתיב ארץ נקרא עץ והנה מדבעי בירושלמי דלעת כתלוש לסכך בו. ומדלא אמר סתמא מהו לסכך בו אם קרוי גדולי קרקע. אע"כ כמ"ש ר' מנוח מהו לסכך בו אם נקרא תלוש. והיינו ע"כ מדרבנן. דנגזר אטו מנוקב כמו שכתב ר' מנוח. קשה הא אף אי נימא דדינו כתלוש מ"מ אין מסככין בו. משום דבעינן גדולי קרקע כדאיתא בש"ס דילן מדכתיב מגרנך ומיקבך. אע"כ דאפילו אם זרע בעציץ שא"נ מיקרי גורן ויקב מן התורה. מדלא כתיב ארץ ושדה. א"כ מדלא כתיב אלא פרי עץ וכפות תמרים ולא כתיב עץ הארץ. א"כ אף מה שגדל בעציץ נקרא כפות תמרים ועץ עבות. ובתנאי שיהיה ידוע שאינו מורכב ונראה לו דעל כרחך נקרא פרי. וראיה ממנחות פ"ה דתני חדא שבגג ובספינה מביא וקורא. ותניא אידך אינו קורא. ותניא אידך אינו מביא. ואמרינן התם לר"ל הא דתני אינו קורא בעציץ שא"נ. ומדמביא ע"כ מוכח דנקרא פרי. ואם אע"ג דקיי"ל כר"י וכתנא דאינו מביא כלל. וכדפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים. (ויש שם ט"ס שכתב מדכתיב בארצם וצ"ל מארצך) עכ"פ אין סברא לעשות מחלוקת בזה. ובודאי גם ר"י מודה דנקרא פרי. אלא דממעט מארצך. אך צ"ע שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות תרומות מה דגן ותירוש מיוחד שהוא גידולו קרקע. וא"כ ה"נ נימא מה כפות כו' וצ"ע למעשה:
כ"כ המ"א שם בסי' תרנ"ח. אבל הט"ז כתב שם דאינו יוצא והניח בצ"ע. דלמה בלולב לא יצא ובציצית יצא. וצ"ל כמ"מ הט"ז שם דבשלמא לולב דכתב רחמנא דשאול פסול ואם כן מהיכא תיתי לפרש כוונתו שנתנו לו במתנה. מאחר שהטיל הכתוב חוב על האדם שיטול דוקא משלו. משא"כ בציצית דלא הטיל הכתוב חוב על האדם ולא פסלם שאולה אלא דפטרה השאול. וא"כ שפיר י"ל דאף שאמר בלשון שאלה מסתמא כוונתו בלשון שיהיה יוצא:
צ"ע דאם נאנס מידו ואמר לו זה הריני כאילו התקבלתי אם יצא דהא דין זה ילפינן מגיטין ע"ד ע"ב. אמרינן התם דאם אמר הריני כאילו התקבלתי הוי כקיום התנאי. דדוקא בגט ומשום דלצעורא קמכוין לא הוי כקיום התנאי אבל היכא דמכוין להרווחה הוי כקיים תנאי אבל נראה דלגמרי מדמינן ליה לגיטין. דכי היכי. דהתם משום דלצעורא מכוין בתחלה. לכן איצטלית דוקא קאמר ולא דמים. דדוקא היכא שכוונתו מתחלה היה משום הרווחה בזה אמרינן דהוי כקיום. דהא לא איצטריך. אבל במקום שכוונתו היה מתחלה דוקא דבר זה כגון בגיטין. משום לצעורא או באתרוג לצאת בו לא מהני מה שאמר קבלתי:
שאלה בשמ"ע בחזרת הש"ץ במוסף שמזכירין גשם והש"ץ לא סדר את תפלתו והתחיל ברכת אתה גבור כו' רב להושיע וסיים בא"י מחיה המתים ודילג כל נוסח הברכה וגו' לא הזכיר גשם מה דינו:
תשובה צריך אני להקדים מכלל כ"ד סימן ל"א שכתבתי נוסח הברכות ולא נעלם ממני מ"ש התוי"ט פ"ג דברכות משנה ה' ד"ה יקצר ובפ"ד מ"ד ד"ה מעין י"ח כתב בשם הרמב"ם כגון אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת סלח לנו אבינו בא"י חנון המרבה לסלוח וכן כולם ואמנם ראיתי מה שכתב הב"י ריש סימן קכ"ב וז"ל וכתב המנהיג ואותן מקומות שאומרים עושה שלום ברכנו כולנו ברוב עוז ושלום בא"י המברך את עמו ישראל בשלום לא יתכן דמטבע ארוך תקנוהו חכמים ככל שאר ברכות שלא י"ח והם עושים ממנו מטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן ומשנים ממטבע שטבעו חכמים ולא יצאו י"ח עכ"ל ולכן הוספתי על הנוסחא שתהיה ארוכה קצת ואמנם באמת דבריהם לא זכיתי להבין דברכת הפירות והמצות שאני שפותח בברוך ואומר רק הברכות כברכות קצרות בא"י פוקח עורים וכן כולם וכן ברכת הנהנין בא"י בפה"ע וכיוצא בו וכן בברכות י"ח אלו אמר בא"י חונן הדעת בא"י הרוצה בתשובה בא"י חנון המרבה לסלוח. וכן בברכת שים שלום אילו אמר רק בא"י המברך את עמו ישראל בשלו' בודאי הי' משני ממטבע ולא יצא אבל כיון שאומרי' עושה שלום ברכנו בשלום בא"י המברך כו' שאמר התחלה וסיים בברכה ולא דילג רק באמצע מה ענין זה שכתב שתקנו מטבע ארוך כשאר ברכות של י"ח והרי בכל י"ח לפי דברי הרמב"ם הנ"ל בודאי בדיעבד יצא ובשעת הדחק אפי' לכתחלה והמ"א בסימן קי"ד סק"ט העתיק דברי הב"י הנ"ל וז"ל אם אמר א' מהברכות במטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן הוי משנה ממטבע כו' משמע אבל אם אמר גם תחלת ברכה יצא ובאמת הוא דין אמת אבל דברי המנהיג א"א לפרש כן שהרי כתב שמתחילין עושה שלום כו'. וצ"ע והנה מדברי המנהיג יש ללמוד דאע"ג שכתב הרמב"ם בפירוש המשנם פ"ד משנה ב' דסיים שם לבד מג' ראשונות וג"א לא יוסיף ולא יגרע עכ"ל. היינו לכתחלה דלא אבל בדיעבד י"ל יצא. מדלא כתב המנהיג דלא יצא מטעם שהוא מג"ר. א"ו בג"ר ובג"א אם דילג באמצע יצא. אלא מטעם שהוא מקצר. וזה כבר כתבתי דמוכח מרמב"ם דלא כוותיה והנה אם לא היה מסיים הש"ץ רק שאמר בא"י היה לו לסיים למדני חקיך כמו שכתבתי בח"א כלל ס"ד סימן ח' בשם ריטב"א. וא"כ היה עדיין באמצע ברכה אבל כיון שכבר סיים מחיה המתים כבר כתב המ"א בשם תוס' דוקא כששינה בחתימתן לענין זה אמרינן דג"ר וג"א חשובות כאחת. אבל מה שידלג באמצע ברכה לא מיקרי טעות. וא"כ לפמש"כ המ"א בסי' ס"ח דאם שכח הפיוטים אסור לאמרן תוך ש"ע וא"כ ה"נ יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם כדין אם שכח ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש בין ברכה לברכה ואח"כ יאמר נעריצך וכל התפלה ואם ירצו יאמרו כל הפייט לאחר שסיימו כל תפלת י"ח וקדיש: