כן מוכח שהרי בשיירא כתב הטור בסי' תקל"ט כרא"ש דבין לקנות ובין למכור מותר דלא ברמב"ם שאוסר לקנות מהם להשתכר אלא דוקא לצרכו ואפ"ה בקניית היין דבציר כתב בהדיא דוקא לצורך שתייתו מותר אבל יותר מכדי צרכו אסור וע"כ צ"ל דדוקא בדבר שאינו מצוי כלל כמ"ש בהדיא גבי שיירא וז"ל שאין מצויין כלל אחר המועד אבל ביין עכ"פ ימצא ג"כ לאחר המועד ולכן תימה על הב"י שכתב ומ"ש אבל יותר מצורך שתייתו אסור דהוי כסחורה ויש לדחות כיון דאינו מצוי תדיר הוי כדין שיירות וז"א וכמ"ש הב"י שם בדברי הרא"ש דמיירי שימצא לקנות אחר המועד ע"ש וצ"ע ודעת התוספות שם משמע דס"ל כדעת רמב"ן דלקנות לצרכו מותר אבל להשתכר אסור ע"ש:
המעיין במ"א סעי' תקל"ט משמע דבמקח וממכר אסור שכתב דלכן מותר בהלואה לאותן שרגילין דלא דמי כ"כ לפרקמטיא דהתם יש טורח גדול בדקדוק שווי המקח כו' משמע דמקח אסור אבל המעיין בתשובות הרא"ש כלל כ"ג סי' ד' וז"ל לעניין הלואה בחה"מ אע"פ דדמי הלואה לפרקמטיא אינו דומה לגמרי כי בפרקמטייא יש טורח גדול כו' ומה שכתב במנהגי הר"מ שלמארופיא שלו היה מלוה בחנם אותו שבוע כדי שלא יסורו ממנו דדבר האבד מותר מאחר שחושב אותו דבר האבד לא ידעתי למה היה מלוה בחנם אפי' בשכר מותר כמו שיירא עכ"ל וכן העתיק הב"י הרי להדיא דדוקא להלוות בסתם למי שאינו רגיל ע"ז כתב הרא"ש דל"ד לפרקמטיא אבל למי שרגיל דכתב הרא"ש דהוי דבר האבד בוודאי אין חילוק בין הלואה לפרקמטיא ושוב מצאתי בלבוש שכ"כ להדיא דברגיל מותר מחמת דבר האבד ולאינו רגיל מותר מחמת דל"ד לפרקמטיא ולכן נ"ל שדברי המגן אברהם נרשם שלא במקומו אלא דקאי גם כן למי שאינו רגיל:
שאלה א ב' בני כפרים שהיו טרודים וחשבי שעדיין יש שהות למכור חמצם ועבר חצות היום ואעפ"כ הלך אחד ומכר חמצו כדין תורה לנכרי באגב קרקע. ואחר שחשב שלא יועיל מכירתו הוציא כל חמצו חוץ לביתו ברשות הרבים במקום עוברים ושבים ובהמות וחיות מצוים אולי שכיניו הנכרים יקחו החמץ לביתם לשמרו עד אחר הפסח וכן עשו ולאחר הפסח שאלו מה דין חמצם:
תשובה הנה זה שמכר חמץ פשוט שמותר לקבל המעות מן הנכרי אף דבי"ד סי' קמ"ד כתב המחבר שמכרם הנכרי לאחר קודם שיפרעם משמע אבל כ"ז שלא מכרם אסור. כבר כתב שם הט"ז דאין צריך והביא ראיה מסי' קל"ב וכ"כ הש"ך דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז והמגן אברהם בסי' תמ"ג כתב דאפי' לדידיה שרי. ואף שהמחבר כתב אם קנו דמשמע שכבר קבל התמורה עבור החמץ. ובזה היה מתורץ קושית הט"ז בסי' קמ"ד ס"ק ג' ולחלק דבסי' קל"ב מיירי שכבר קבל הישראל המעות אבל בסי' קמ"ד דמיירי בהקפה ולכך מצריך דוקא שמכרם הנכרי. אך לא מצאתי חילוק זה בדברי הראשונים נראה לי דל"ד אלא אפי' בהקפה שרי ככ"ש בסימן קמ"ד. ולפ"ז אפילו אם מכרו בחה"מ שכתב הפ"ח דמותר ה"ה בהקפה נמי שרי לקבל המעות לאחר הפסח. אך החמץ בעצמו ודאי דאסור בהנאה שהרי המוכר עבר בבל יראה משהגיע ימי הפסח אבל מעות מותר לקבלם והא דאיתא בסי' ת"ן ס"ד דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו שאני התם דכיון דזכה בככרות שדרכן לעולם ליתן ככרות הו"ל חמצו של ישראל. וא"כ הוי כאילו הככרות ביד ישראל לאחר הפסח דודאי אסור למכור אותם. אבל אם מכר בהקפה אפילו. היה המכירה בפסח מותר לקבל המעות:
ובנידון דידן דמכר קודם לילה י"ל דאף החמץ מותר לשיטת הרי"ף דאינו אלא עשה עד הלילה. ואפילו למוכר עצמו כמ"ש המגן אברהם דבחמץ אפילו לדידיה שרי י' ולכאורה י"ל דלא דמי ליין נסך דהתם כיון דקיימא לן דמקח הנעשה באיסור קיים ולכן מותר אבל בחמץ כיון שעשאה הכתוב כאילו הוא ברשותו. וא"כ אף לאחר שמכרו אף שמותר לקבל המעות עכ"פ החמץ היה לעולם כאילו היא ברשות ישראל שעובר עליו והוי. חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואפשר דאפי' מעות אסור לקבל דהוי כאילו מכר לו עכשיו דדוקא אם כבר קנה כראיתא בטור וש"ע. אבל בהקפה י"ל דאפי' מעות אסור לקבל:
ואמנם י"ל דז"א דהא דמקשי הש"ס דלמא משכח לאחר זמן איסורו ולא מצי לבטל דעשאו הכתוב כאילו ברשותו היינו דוקא לענין זה דלא מצי לבטל. דכיון דבלא"ה אינו ברשותו דהא אסור בהנאה ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו ברשותו. ואם כן מה יועיל בביטול דהוא מטעם הפקר לתוס' או שיחשוב בלבו כעפרא לרמב"ם ורש"י הרי גם קודם הביטול הוא הפקר ועפרא שהרי אסור בהנאה. ומ"ש קודם הביטול או לאחריו דכל זמן שאין לחמץ זה בעלים אחרים אוקמיה הכתוב ברשותו לעבור. משא"כ במוכר חמצו עד הלילה דלא עבר עדיין וכבר זכה בו הנכרי ל"ש לומר אע"פ שהוא של נכרי אעפ"כ יהיה ברשות ישראל לעבור עליו אלא הוי חמצו של נכרי ממש ומצינו סברא זו גבי מתנה והפקר לר"י דכ"ז שלא זכה בו אחר אינו הפקר עד שיזכה בו אחר. וא"ל דמ"מ החמץ אסור דכיון שעבר על תקנת חכמים שהרי מחויב לבער מן העולם לאחר זמן איסורו אע"פ שלא עבר עליו כמ"ש הר"ן בחמץ של ישראל שהפקיד אצל נכרי לשיטת רמב"ן שהסכים הר"ן לדבריו ואפ"ה אחר הפסח אסור וכן כתבו כל הפוסקים במצא חמץ לאחר הפסח אף שביטל מ"מ אסור. י"ל דל"ד דבחמץ איכא עשה ול"ת דב"י ועשה דתשביתו כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ב. ובודאי העשה הוא כל ימי הפסח שהרי כתבו תוספות דף כ"ט דב"י ניתק לעשה והיינו בפסח. וא"כ בישראל שהפקיד חמצו לנכרי אף שאינו עובר בב"י מ"מ לא קיים העשה ובכל רגע עובר על העשה דתשביתו. ואף אם נימא שאינו מחוייב לבער חמץ זה דהמ"ע הוא דוקא תשיבתו מבתיכם וכמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש לר"ש דעד הלילה במוציא מרשותו קיים העשה. מ"מ כיון שחכמים תיקנו שאין זה ביעור כמ"ש הר"ן וכתב הכ"מ והמ"מ דהר"ן ס"ל בחמץ שראוי לעבור עליו אסור לאחר הפסח. ואם כן כיון שהיה מחוייב לבער כל ימי הפסח עבר בב"י מדרבנן וכן בביטל חמצו משא"כ במכר לנכרי שאין בידו עוד לבער ולא עבר בב"י לא מדאורייתא ולא מדרבנן דמאי אית ליה למעבד אין מקום לאסור החמץ. וא"ל משום דעבר העשה דתשביתו דלאחר איסורו חייב לבער או בשריפה או במטיל לים. ז"א דלא מצינו שקנסו חכמים בשביל ביטול מ"ע כדמשמע נמי פשטא דלישנא דרבא קנסא קניס כיון דעבר בב"י ואף לר"ן דראוי לעבור אבל בשביל ביטול מ"ע לא מצינו. דבצרם אזן בכור וחה"מ ושביעית הכל היא ל"ת וקצת ראייה במנחות ס"ח פריך הש"ס משום מצוה ליקום וליגזור. ואף שהתוספות שם דף ה' ע"ב כתבו דר"ל מצוה בעלמא מן המובחר רש"י לא פירש כן שכתב כיון דאין בו לאו. וכן התוספות שם הניחו בתימה ולא ניחא להו בתירוץ זה ע"ש ופשיטא שאין לקנסו. והנה לשיטת התוספות בריש פ' במה בהמה שכתבו דשביתת בהמה אינו אלא עשה. ואם כן מוכח מדגזרי' במכירת בהמה גסה משום שאלה ושכירות בע"א ט"ו מוכח דאף משום עשה גזרי'. ומ"מ י"ל דלא קנסינן וכן מוכח קצת מדעת הראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור הוא מדאורייתא מזרוע בשלה דזהו היתר מכלל איסור. אבל שאר איסורין אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה. עיין ר"ן פג"ה ואפ"ה מודה ראב"ד דאם ביטל בשוגג מותר וא"כ ה"נ אף שזה מכר במזיד עכ"פ מותר לישראל אחר. ועוד דהכא אין כונתו להתיר רק שלא יעבור בב"י דשמא לא יחזור הנכרי למכור לו. ועוד דממקומו מוכרע דלא קנסינן משום עשה דתשביתו שהרי אם קנו מותרים הדמים ואפי' בחוה"מ כמ"ש הפ"ח ועוד קצת ראיה מבכורות פ"ג במוכר עובר חמור לנכרי דאף דגרס להפקיע קדושת בכור מ"מ לא קנסו לרבנן דר"י דדוקא לר"י דס"ל בשותפות חייב בבכורה קנסו. אבל לרבנן לא ומזה מוכח דלא קנסינן משום עשה. ויש לדחוק דבשלמא התם עדיין לא חלה קדושת בכורה על העובר במעי אמו. משא"כ הכא שכבר חל עליו מ"ע דתשביתו ועכ"פ כיון דזה לא עבר בשום ענין על ב"י ומכ"ש לשיטת רמב"ן ור"ן. וכן מסיק הפ"ח להלכה דבעינן תרתי שיהי' שלו וברשותו וזה לא היה שלו שהרי מוכרו קודם הלינה וגם לא היה ברשותו שהרי הקנה לו הקרקע ואף דזה לא מקרי השבתה מה שהוציא מביתו מ"מ לא גרע מעבודת גלולים כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ז מה' אלילים ואפ"ה אם מכרו מותרים הדמים וכדאיתא בי"ד סי' קמ"ד. וה"ה הכא ויש מקום להתיר אפילו החמץ עצמו עכ"פ לישראל אחר. אחר כמה שנים שכתבתי זה מצאתי בס' צל"ח שכתב כדברי דאם משך הנכרי שוב אינו עובר והביא ראיה ע"ז:
ואמנם לדעת רמב"ם בוודאי החמץ אסור שהרי עבר על לאו דלא יאכל דמשמע גם איסור הנאה דקיי"ל כר' אבהו ובלפני זמנו כר"י. ואם כן הרי עבר במכירה זו אלאו דאורייתא ובזה בוודאי קנסינן. אך צ"ע אם אסור לאחרים שהרי לא מצינו שיהיה אסור לאחרים רק בחמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש הר"ן. וע' בסי' שי"ח ותקל"א אפשר דוקא בלאו דב"י מחמרינן לאסור לאחרים ודע דמה שכתבתי במכר חמצו לאחר איסורו דמותר דוקא במכר לו עם החדר שהחמץ מותר ובתוכו דכיון דמונח בתוכו הוי כמשיכה לדעת המחבר בח"מ סי' כ"ב. ול"צ לומר לא אגב ולא עם אלא בצבורין בתוכו קנה ולא מטעם חצר אלא מדין משיכה ע"ש בש"ך דאין חצר קונה לנכרי דחצר מטעם שליחות (וי"ל קצת רמז לזה דאמרי' בגמ' ולאסרו כל מעות שבעולם משום מעות דירושלים. ומשני דכתיב ובאו בה פריצים וחלילה משמע תיכף כשלכדו ירושלים נתחלל קדושתם דתיכף קנו הכל) אבל באחד מדרכי קנייה דכיון דצריך דעת מקנה וכיון דלאחר זמן אסורו אין כאן דעת מקנה. ומצאתי בצל"ח שכתב בפשיטות דבכסף אפילו לדעת הפוסקים דקונה לא מהני דהוי כמוכר דבר שאינו שלו ולא קנה הנכרי ע"ש וצ"ע:
ב ומעכשיו נבאר דין השני שהוציא חמצו לרה"ר ולכאורה י"ל דזה קיים גם המ"ע דתשביתו. לפי מ"ש הב"י הביאו הט"ז סי' תמ"ו על הטור כתב וז"ל המוצא חמץ בביתו בחוה"מ יוציאנו ובי"ט יכפה עליו כלי עד הלילה ויוציאנו ויבערנו. וכתב הב"י איני יודע מה צורך להוציאו דבהוציא מרשותו לחוד לא משמע דסגי עד שיבערנו מן העולה ואפי' ברשותו ש"ד כו'. א"נ י"ל לרש"י דביו"ט השבתתו בכ"ד ה"ה במוציא מרשותו סגי ע"כ. והנה נוכל לומר דהטור ס"ל כרמב"ן דתרתי בעינן לעובר שיהיה לו וגם ברשותו ולכן ס"ל להטור דאף דבהוצאה לחוד לא קיים המ"ע מ"מ תיקן בזה דאינו עובר בב"י. ואף דהמשהה ע"מ לשרפו אפי' בביתו אינו עובר מ"מ מה שיוכל לתקן יתקן בזה בודאי עכ"פ אינו עובר. והנה תירוץ ראשון של ב"י דוחק גדול. ואמנם מ"ש דס"ל כרש"י הוא תמוה כמו שהקשה בספר חדש שבא לידי ונקרא מאמר מרדכי שהרי כתב הטור כיון שאינו יכול לקיים כדינו בשריפה והיינו כשיטת ר"ת. ואחר העיון דברי הב"י נכונים דהא לרבנן עכ"פ בעי פירור וזה א"א בי"ט. וכמש"כ המל"מ בפ"א מהל' חמץ הלכה א' דאסור מדאורייתא. ואפשר דכן דעת הטור וכיון דא"א לקיים בשריפה לר"י או פירור לרבנן וחדא מינייהו נקט. והראיה שהרי בסי' תמ"ה לא הכריע הטור הלכתא כמאן ולמה כתב כאן בפשיטות בשריפה לר"י אע"כ דחדא מינייהו נקט או י"ל דכוונת הב"י בטור הכי כיון דלרש"י לאחר איסורו השבתתו בכ"ד ובזה מקיים אפי' העשה. ה"נ לר"ת אף דאינו מקיים העשה מ"מ מודה דעכ"פ אינו עובר. ואיך שיהיה י"ל דדעת הטור כרמב"ן. ולכאורה ז"א שהרי כתב הטור סס"י ת"י וז"ל יש מן הגאונים שכתבו שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והר"י כתב שהמפקיד עובר עליו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל. הרי בהדיא שהכריע שאפי' כשאינו ברשותו עובר. ול"ל דמ"מ חושש לכתחלה לדעת הרמב"ן ור"ן והב"י כתב שגם הרשב"א כ"כ בשם הגאונים ולכן כתב דיוציאנו וכמו שכתבתי ז"א שהרי אף לדידהו דוקא כשקבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד. אבל כשלא קיבל שום אדם אחריות עדיין הוא ברשות המפקיד. וא"כ כ"ש כשמוציא החמץ לרה"ר דעדיין הוא ברשותו ועובר וכמו שנכתוב אי"ה בשם ירושלמי וא"כ מה תועלת במה שמוציאו מרשותו. ואמנם לאחר העיון נראה דלשון הטור אינו מדוקדק וכבר הקשה הפ"ח והניח בצ"ע דמה נ"מ במה שקיבל אחריות ע"ש אבל באמת מוכח דלשונו אינו מדוקדק שהרי הוציא זה מהרא"ש. וז"ל הרא"ש סי' ד' יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל. וקבל הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעור ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו עכ"ל. הרי מבואר דמה שכתבו הגאונים שקבל הנפקד אחריות היינו דאז הנפקד חייב לבער דבלא קיבל אחריות אף הנפקד אינו חייב לבער מפני שאינו שלו. ומה שכתב וקבל הנפקד אחריות קאי על מה דסיים שהפקיד אצל ישראל ולא קאי על שהפקיד ביד נכרי. דאז אפי' לא קיבל הנכרי אחריות אינו עובר המפקיד דזיל בתר טעמא דכיון דבעי תרתי שלו וברשותו. א"כ מה לי אם קבל הנכרי אחריות או לא. והכי מוכח מהראיה שהביא שהרי לשון המכילתא יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל ע"כ מיירי בדלא קבל ישראל אחריות דאל"כ חייב לבער (ודומיא דהכא בסיפא יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי מיירי נמי דלא קבל הנכרי אחריות) ואמנם ברמזים שם הלשון מדוקדק. וכ"כ המחבר בש"ע שכתב אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד והוי רבותא. וכ"כ א"ר דמלשון רמב"ם משמע דאף דלא קיבל נכרי אחריות אינו עובר ותימא על הפ"ח שלא הרגיש בזה. וגם המ"א בסי' ת"מ ס"ק א' ובסוף סי' תמ"ז כתב דבעינן דוקא שיקבל הנכרי אחריות וז"א לרמב"ן ור"ן. ובזה נסתר מה שתירץ המ"א בסוף סי' תמ"ז. ואמנם קושייתו בלא"ה לק"מ דדוקא בחמץ דראוי לעבור עליו בב"י אף דלא עבר מ"מ כיון דמדרבנן עבר ולכן אסור. משא"כ נוקשה דאינו יכול לעבור עליו כלל מה"ת ולכן מותר. ולפ"ז י"ל שפיר דהטור שכתב יוציאנו חושש לסברת רמב"ן ודעימיה. ולדעתם מתקן הלאו ואף דעדיין אינו מתקן העשה לר"ת דבעי' שריפה כיון דלרש"י מקיים אפי' העשה ולכן יעשה מה שביכולתו. ואמנם צ"ע גדול לדעתי על הב"י שכתב דלרש"י די בהוצאה מרשותו. וצ"ע מהירו' הביאו הפ"ח ס"ס תמ"ה וז"ל לא יראה לך אית תנויי לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא. ואית תני' אפי' בפלטי' ל"ק הא בשהפקירו קודם ביעורו הא בשהפקירו לאחר ביעורו ע"כ ". הרי להדיא דאחר זמן איסורו אפי' הפקירו עובר עליו ואף דהירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן דהוא מרא דירושלמי. והביאו הפוסקים דאיתא בירושלמי וז"ל. הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו רבי יוחנן אמר אסור ור"ל מתיר. אמר רבי יוחנן לר"ל נהיר כדאמרי' אתיא דר"י כרבי יוסי (ר"ל דס"ל בהפקר עד שיזכה בו אחר לא יצא מרשות בעלים כדאיתא בנדרים) ור"ל כר"מ אינו כן אלא ר"י חושש על הערמה ר"ל לא היה חושש על הערמה מה דנפיק מביניהון נפלה עליו מפולת. מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר עכ"ל. ובהג"א משמע דפסק כלישנא קמא דר"י ס"ל כרבי יוסי ולכן פסק בהפקיר חמצו דמותר דאנן קיי"ל כר"מ וא"כ ע"כ ס"ל כר"ל ע"ש. ולפ"ז י"ל דסוגיא דירושלמי דהכא נמי כר"י ז"א דאכ"ק בהפקיר קודם לביעורו למה לא יעבור עכ"פ מוכח בהדיא דדוקא בהפקיר קודם איסורו לרבנן אינו עובר אלא דאסור משום הערמה אבל לאחר זמן איסורו לא מהני הפקר והיינו משום דבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כברשותו. וא"כ אפי' הוציאו מרשותו לרשות הרבים לא מהני. ואף דלעיל כתבנו במוכר חמצו לאחר חצות דאינו עובר שאני התם כיון דזכה בו הנכרי יצא לגמרי מרשותו. משא"כ במונח ברשות הרבים שיש לכל אדם זכות בו וא"כ לא נפיק מרשותו. וא"כ צ"ע על הב"י וכמו שהקשה הט"ז ומצאתי בשו"ת פ"י שכתב שסמך על דברי הב"י. והורה הלכה למעשה בא' ששכח למכור חמצו. וז"ל אמרתי שישליכנה בפני נכרים מכירים לחזירים דלאחר שש השבתתו בכ"ד לדעת הרבה פוסקים וילך משם והנכרים לא יניחו לחזירים לאכול וישמרנו לו עד לאחר הפסח עכ"ל. עוד כתב בסי' י"ב וז"ל ובמקום הפסד יש לסמוך על רש"י דשרי להשליכו במקום הפקר כדכתב ב"י בסי' תמ"ו ולא כתב ראיה. ואני מצאתי בהדיא בדברי רש"י גבי ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ כו' וכתב רש"י דאי השבתתו בכ"ד ישליכנו לכלבים הרי שהתיר רש"י בהדיא למ"ד השבתתו בכ"ד להשליך לכלבים עכ"ל פ"י. ואני בעניי איני רואה שום ראיה לדברי הב"י מהכא דע"כ לא התיר רש"י רק להאכילו לכלבים דבזה מבערו מן העולם לרבנן. ואף דס"ל זורר ומפרר לרוח או משליך לים. ס"ל לרש"י דהעיקר לבערו מן העולם דמ"ש אם מאכילו לכלבים או מטיל לים אבל להניחו ברשות הרבים כמ"ש הב"י מודה רש"י דאפי' לרבנן אין זה השבתה ואם יהיה מונח שם בפסח אעפ"כ עובר עליו. וכדאיתא בהדיא בירושלמי וזהו שדקדק רש"י שם וכתב די"ל. יאכילנה לכלבים או ישליכנה לים ולא כתב ישליכנה לכלבים או לים. מדשני בלישניה דדוקא או בהשלכה לים או יאכילנה לכלבים ועכ"פ מבערו מן העולם. ומה שהקשה הב"י שם שהרי אמרו בירושלמי ולא יאכיל לבהמת הפקר כדאיתא בסי' תמ"ח י"ל דדוקא אם כוונתו להנות הבהמה זה אסור דאי משום ביעור יכול לבער במפרר לרוח אבל אם כוונתו להאכילה להתבער מן העולם ולקיים מצות השבתה דבענין אחר א"א לקיים דביו"ט אסור לפרר אתי עשה דתשביתו ודוחה ל"ת דלא יאכל דהוי שפיר בעידנא דמעקר לאו כו'. ואין לדקדק מרש"י ד"ה כופה כלי שכ' דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי בב"י כו' משמע אבל בלא ביטול שרי לטלטולי ולאפוקי. ז"א שהרי כתב רש"י שם ד"ה חמצו ומשום חד יומא כו' ובלילה יבערנו הרי שכתב רש"י דצריך לבער. ולפ"ז הוראה זו של פ"י שכתב דישליכנה לפני כלבים ודחק א"ע ליישב הירושלמי דלא יאכיל לבהמת הפקר ודברי ריב"ן בסי' תמ"ה סעיף ג'. ומזה הוכיח בראיות קלושות דמה דאוסר הירושלמי אינו אלא מדרבנן ולפי מה שכתבתי א"ש דהירושלמי מיירי בעי"ט. או בחול המועד שמותר לבערו בשריפה או בפירור רק שרוצה להנות לבהמת הפקר זה אסור כדקיי"ל בכל מקום שיש עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם אינו דוחה. אבל ביו"ט דא"א לבערו מן העולם כתב רש"י שפיר דיאכילנו לכלבים לשם מצות השבתה. ועוד אני מסופק מאד בהוראה זו כיון דאנן סהדי שהנכרי כיון שהוא מכירו וזכה בו ומשמרו הכל עושה בשביל הישראל והוי כמגביה מציאה לחברו דקנה חברו אפי' כשלא אמר בשעת הגבהה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רס"ט. ואף דמשמע דהיינו מטעם שליחות הוא וגם לא ניחא ליה לישראל דלקני איסורא מ"מ כיון שגם דעת הנכרי הוא שלא יזכה בו לנפשו. וא"ה עדיין ה א הפקר ועובר עליו הישראל כדאיתא בירושלמי' בהפקיר חמצו לאחר זמן איסורו. ואף לשיטת רמב"ן ור"ן בישראל שהפקיד אצל נכרי ואפי' בלא קיבל הנכרי אחריות אינו עובר וכמו שכתבנו לעיל וא"כ ה"נ כיון שעכ"פ בא ברשות נכרי ולא מונח ברשות הרבים אינו עובר מ"מ עכ"פ אסור לאחר פסח כמ"ש הר"ן בהדיא הבאתי דבריו לעיל והפ"י אזיל לשיטתו דס"ל דלרש"י בהוצאה מרשותו סגי ואם כן כבר תיקן הלאו בזה אבל לפי שהוכחתי דגם דעת רש"י דלא מהני הוצאה לחוד. וכן מוכח לענ"ד דאל"כ קשה מירושלמי דס"ל דמוציא לפלטיא עובר והרי לשיטת רמב"ן בעינן תרתי שיהיה שלו וברשותו. אע"כ דברה"ר עדיין הוא ברשותו. ול"ד למפקיר חמצו ודעתו לזכות בו לאחר הפסח. שכתב המ"א בשה ר"ש הלוי בבא בספינה דמותר וכ"כ הפ"י בשם הריקנטי דהתם עכ"פ הפקיר קודם זמן האיסור וחל עליו שם הפקר גמור ואינו עובר עליו כדאיתא בירושלמי הנ"ל וס"ל דהא דאוסר בירושלמי בהפקיר חמצו משום הערמה היינו דוקא בהניח החמץ בתוך ביתו אבל משהוציאו לרה"ר והפקיר מותר אבל לאחר זמן איסורו כיון דעובר עליו אם לא היה דעת נכרי לזכות לעצמו א"כ אסור ועוד נ"ל דאפי' אם יזכה הנכרי לצורך עצמו בפסח אסור דדוקא בשזכה בו קודם הפסח וא"כ אינו עובר אפי' לדעת הירו' כמו שכתבנו כיון דכבר זכה בו אדם כמו שכתבנו לעיל בסי' א' אבל בשזכה בו בפסח כיון שהגיע הפסח והיה מונח עדיין ברה"ר כבר עברו הבעלים בב"י אסור אפי' לקבל מעות כמו בככרות בסי' ת"ן ולא דמי למוכר בחוה"מ דמתיר הפ"ח דהכא שאני שהרי לא היה כאן כלל שום מכירה:
ולכאורה קשה על הפ"י ור"ש הלוי דמתירים להפקיר מהא דקי"ל בח"מ סי' רע"ג סעיף ט' בהמפקיר שדהו ולא זכה בו אחר כל ג' ימים יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקיר. ולפ"ז ק' אם לא יזכה בו נכרי עד הפסח הרי בידו לחזור בו בדבורא בעלמא וא"כ נימא הואיל ובידו לחזור בו כקושיית הר"ן הביאו המ"א סי' ת"מ בחלה דנימא הואיל ואי בעי מיתשיל. ושם תירץ הר"ן הואיל ומחוסר ממונא דצריך לפדותו מנכרי והכא דבדבור בעלמא יוכל לחזור נימא הואיל ואף דחזרה זו רק תקנת חכמים הוא. ומ"מ עכ"פ מדרבנן יכול לחזור אך ז"א דבשלמא בכל דבר תקנו שיוכל לחזור משום שדה שיכול לחזור. ולכן תקנו אפי' שלא חזר עדיין הוא ברשותו כל ג' ימים. משא"כ בחמץ דע"כ לא יחזור בתוך ג' ימים דאז יהיה אסור בהנאה. וא"כ אין חילוק בין ג' ימים או לאחר ג'. והוי תיכף הפקר כדינא דאורייתא: ועוד נ"ל דע"כ מ"ש הר"ן מחוסר ממונא כוונתו מעשה דהא הר"ן ס"ל כרמב"ן בישראל שהפקיד אצל נכרי דאינו עובר וקשה דהתם לא מחוסר ממונא. ונימא הואיל ובידו להחזיר החמץ לביתו וא"כ כיון דמחוסר מעשה ל"א הואיל ובזה א"ש דאמרינן מנחות ק"ב ע"א כל העומד לפדות כפדוי דמי אמרי'. וכל העומד לזרוק כו' ל"א. פירש"י דמחוסר פדיה לאו מחוסר מעשה אלא דיבורא בעלמא. וקשה דהא עכ"פ מחוסר ממונא אע"כ דבקדשים יכול לומר בהמה זו תהא נפדית על מעות שבבית אבל בהדיוט מחוסר מעשה שצריך להביא מעות או במפקיד שצריך להביא החמץ:
והנה בהא דאיתא בירושלמי בהפקיר חמצו דאסור משום הערמה פי' הרא"ש שיאמר שהפקיר ובאמת לא הפקיר. וזה דוחק גדול דלא מצינו בש"ס לשון הערמה שר"ל שיאמר שקר. ולולי דברי הרא"ש הייתי מפרש דכוונת הירושלמי ע"פ שכתב הר"ן ריש פסחים. דלכן תקנו חכמים לבער חמץ ידוע ולא סמכו על דינא דאוריותא בביטול בעלמא משום דביטול הוא שיחשב בלבו ויקבע בדעתו שחמץ זה הוא בעפרא בעלמא. או לשיטת תוס' משום הפקר ולב אדם לא כן יחשוב בלב שלם ויעבור עליו ולכן תקנו ביעור. וזה כוונת ירושלמי שא"כ כ"א יניח החמץ בביתו ויפקירנו ונמצא נעקר תקנת חכמים שאין לך אדם שיבער חמצו כדי שיזכה בו אחר פסח. ועוד שמא לא יפקיר בלבב שלם ודעתו לזכות בו ולכן אסור וראיתי שהפ"י כתב בדעת רשב"א שמפרש הכי הירושלמי דר"ל הערמה כדי שיזכה בו. ומצאתי במהרי"ל וז"ל חמץ שעבר כו' אסור בהנאה אפי' בטלו דחיישי' להערמה שמא לא יבטלו מלבו עכ"ל. ולפ"ז יש לומר דדוקא היכא שמונח ברשותו שייך הערמה זו משא"כ בבא בספינה שאין בידו לבער. וכן בהוציא חמצו לרה"ר אף שבדעתו שיזכו בו שכיניו מ"מ לא חיישי' שמא יערים בכך דבודאי ירא לנפשו שמא יזכה בו נכרי שאינו מכירו שפיר י"ל דאוקמי' אדאורייתא דבביטול או בהפקר סגי ומ"ש הר"ש הלוי שיפקיר בעדים. הקשה הפ"ח דלטעם דזכיה ומ"ש ול"נ דכוונתו כדי שיתפרסם הדבר שהפקיר וא"כ ל"ש עוד הערמה. ומההיא ארבא דטבעה בחישתא שהקשה הפ"ח למה לא הפקיר לא ידעתי כוונתו דע"כ לא פליגי בירושלמי אלא בדיעבד אבל לכתחילה כשיוכל לבער וודאי צריך לבער כתקנת חכמים. אך באינו בידו י"ל שפיר דבזה לא תקנו חכמים כיון של"ש בו הערמה. יצא לנו מכ"ז דלכתחלה לענ"ד בודאי לא אמרי' ליה כההוא מעשה והוראה דפ"י להוציא החמץ להרה"ר ולהפקיר אך בדיעבד אם עשה כן בלא שאלת חכם צ"ע לאחר פסח:
שאלה ג אחד מבני הכפרים העמיד חמצו בבית חבירו וביקש מחבירו כשיסע לקהלתינו למכור חמצו לב"ד כנהוג אזי ימכור גם חמצו ואירע לו אונס ובא לכאן אחר זמן איסירו ואז נסע לביתו ומכר שם לנכרי א' סמוך לחצות. וזה ענין המכירה שאמר לנכרי הריני מוכר לך כל מדה יי"ש בכך וכך גם בית השענק אני מוכר לך ונתן לו אויף גאב והנכרי מכר כל ימי הפסח החמץ ולאחר הפסח בא לשאול מה דינו וגם אמר כל חמירא בערב פסח כדינו:
תשובה בתשובת מנחת יעקב סי' ז' במעשה שא' היה תפוס ובקש מחבירו למכור חמצו ולא מכר האריך להוכיח דכל חמירא הוי ביטול גמור ע"ש בתשובתו. ובמחילת כבודו נ"ל שנעלם ממנו דברי הר"ן פ"ק דפסחים והביאו המ"א בסימן תמ"ז שכתב דאע"ג דבנוקשה ועל ידי תערובות כיון דאינו עובר לכך אחר פסח מותר אפי' הכי במפקיד חמצו לנכרי אסור כיון דחמץ. ראוי לעבור עליו בבל יראה. וא"כ דברי הר"ן גבי המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי וכתב הר"ן דלאחר י"ט ישרוף מיירי אפי' ביום אחרון של פסח ודלא כמנ"י שכ' דמיירי דוקא ביום ראשון ע"ש. ואם כן גם ביטול לא מהני וזה גם שנסתפק אם כל חמירא מועיל אין ספק דדעת מועיל במה שדעתו לבטל אך מה שעלה בדעת מנ"י שמועיל גם על חמץ זה שרוצה למכור לענ"ד לא נראה כלל דאטו אם יפקיר נכסיו ויהיה דעתו רק על מקצת ואף שבפיו יאמר כל נכסי אין בכלל אלא מה שגמר בלבו והוציא מפיו דהא הפקר הוא מטעם נדר כדאיתא בח"מ סימן רע"ג וכיון שדעתו היה למכור החמץ בודאי לא ביטל אותו כלל. דומיא דאמרינן בנדרים ע"ג כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר. וכן משמע מטור סי' תל"ד שכתב דצריך לבטל ביום ג"כ וז"ל גם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטל הרי דתליא בכונתו. וא"כ לא נכנס כלל בכלל הביטול וא"כ אין מקום להקל בעובדא דמנ"י. ואמנם אפשר להקל מטעם אחר אם יסכימו ע"ז הראוים להוראה ע"פ מה שכתבתי לעיל סי' ב' שהפ"ח כתב דדעת רוב הפוסקים כדעת רמב"ן ור"ן שהיא שיטת הגאונים דלעבור בב"י בעינן תרתי שיהיה חמץ שלו וברשותו אבל אם מונח ברשות אחר אע"ג שלא קבל הנפקד עליו אחריות אין א' מהן עובר זה מפני שאינו שלו וזה שאינו ברשותו ע"ש. וכ' הר"ן בשם המכילתא דה"ה בחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אינו יכול לבער עכ"ל. ואם כן אפשר דיש לדמות זה שהיה תפוס ואם כן החמץ שמונח בביתו דומה אצלו כנפלה עליו מפולת ואינו ערוב. בנידן דידן אף מה שכתבנו בסי' א' דאם מכרו אחר איסורו יש להתיר אפילו החמץ כיון שלא עבר בב"י ע"ש היטב. הרי כתבנו בסוף סי' שם בשם מורי בצל"ח דדוקא כשעשה הנכרי משיכה אז נגמר המכירה אבל לא בכסף ע"ש. וכתבתי דנ"נ דה"ה כשמכר לו אגב קרקע דעכ"פ כיון דקנה הקרקע ממילא קונה ג"כ המטלטלין אבל בנידון דידן כיון שלא היה שום פסיקת דמים על הבית א"כ לא קנה הנכרי הקרקע וא"כ אף שפסק לו דמים על החמץ לא מהני כלום ולא קנה הנכרי ואם כן הישראל שמכר החמץ עבר בבל יראה על חמץ שלו מדאורייתא אף לדעת רמב"ן שהרי היה החמץ שלו וברשותו אם כן החמץ הנשאר לאחר פסח אסור מדינא ואפי' מה שמכר הנכרי בתוך הפסח אסור לקבל המעות כמו בסי' ת"ן בככרות:
ואמנם חמצו של חבירו שהניח בתוך ביתו ואם כן חמץ זה לא יעבור עליו בב"י כלל לא המפקיד ולא הנפקד כיון שלא קבל אחריות לשיטת רמב"ן. וא"כ אף שלא קנה הנכרי מ"מ י"ל דדוקא במלא חמץ בביתו אף שהיה בשוגג או באונס. וכן במפקיד חמצו אצל נכרי שעכ"פ לא ראינו באיש זה שעשה מעשה בחמץ זה לקיים תקנת חכמים. אבל באיש זה שרצה לקיים גם דברי חכמים ולמכור חמצו. וא"כ עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות ולא עבר על חמץ זה בב"י. וא"כ אין מקום לקנוס אותו וא"ל דלא פלוג חכמים ז"א שהרי בנפלה עליו מפולת איתא בהדיא בירושלמי דליתא כאן הערמה ומותר. וכמ"ש המנ"י. וא"ל דאם כן למה אמרי' בגמ' במפולת אר"ח וצריך לבטלו ואפי' לשיטת רש"י והר"ן דאינו אלא מדרבנן משמע דאם לא בטלו אסור י"ל דאדרבה דהיינו טעמא דצריך לעשות מעשה שיהיה ניכר שרוצה לקיים תקנת חכמים ולכן אם לא ביטל אסור אבל זה שראינו שרצה לקיים תקנת חכמים לא קנסינן אף שלא היה החמץ הזה בכלל הביטול כנלע"ד להתיר לקבל המעות במכר הנכרי בפסח ואף מה שנשאר חמץ בעין יש להקל להחליף או למכור לנכרי. אך כיון דלדעת הרבה פוסקים נכרי לבד קונה בכסף וא"כ הכא נמי כיון שפסק לו דמי החמץ וגם נתן לו אוף גאב וא"כ י"ל דקנה הנכרי בכסף ודינו כדלעיל סימן א' ועוד דזה שמכר קנה בהגבהה אך י"ל דכאן גרע טפי שהרי זה לא נתכוין להקנות לו בכסף לבד דא"כ למה מכר לו השענק אע"פ דדעתו היה שלא יקנה החמץ אלא אג"ק והבית יקנה בכסף וכיון שלא קנה הבית פשיטא שלא קנה החמץ או יש לומר אדרבה בכל דהוא ניחא ליה וצ"ע:
שאלה ד אחד שמכר חמצו כדין וכתב שטר מכירה על המרתף שלו. ואגבן מכר לו השכר העומד שם וקצב לו כל מדה שכר פשוט בסך פלוני כשער שבשוק ולא נזכר אז שיש לו ג"כ שכר טוב שהמקח עד הכפל כגד שכר פשוט. ולאחר פסח כשחזר וקנה החמץ מן הנכרי ראה במרתף שיש לו ג"כ חביות שכר טוב ושאל המוכר ואמר שאף שאף שמבואר בכתב מכירה שמוכר לו רק שכר פשוט ובאמת לא ידע כלל שיש לו ש"ט מ"מ עכשיו הוא מרוצה שהנכרי יסלק לו בעד השכר הטוב כפי המקח של הפשוט ובודאי הנכרי יהיה מרוצה בזה וא"כ המקח קיים והוי חמצו של נכרי ומותר:
תשובה לכאורה דין זה תלי בפלוגתא מהא דאית' בח"מ סי' רל"ו דזה דומה למוכר חטים רעות ונמצאו יפות דלוקח אינו יכול לחזור בו. וא"כ ה"נ כיון שהנכרי אינו יכול לחזור בו שהרי נקנה לו קודם פסח שהרי לא פי' לו כמה חביות הוא מוכר רק שמכר לו סתם כל שכר פשוט שיש לו. וכיון שהמוכר מרוצה שיהיה גם הש"ט באותו מקח הרי המקח קיים:
ואמנם הסמ"ע שם ס"ק ג' כתב דלדעת ר"י ורא"ש שהביא רמ"א בסימן רכ"ז דבמקום שהמוכר יכול לחזור ואם כן לא הוי מכירה ודאית אם כן אין כאן מקח כלל. וגם הלוקח יכול לחזור במקום שיש דין ביטול מקח מחמת אונאה. וא"כ ה"ה הכא כיון שנתאנה המוכר עד החצי. ויש במקח זה דין ביטול מקח וא"כ לא היה מקח כלל. וגם הלוקח יכול לחזור והוי חמץ ש"י שעבר עליו הפשח. ואף שהארכנו בסי' ב' וכתבנו שהעיקר כדעת רמב"ן ור"ן וכמ"ש גם הפ"ת דחמצו של ישראל שברשות הנכרי אינו עובר והוכחנו בראיות ברורות דאפי' לא קיבל הנכרי אחריות אעפ"כ אינו עובר. וא"כ הכא נמי כיון שעכ"פ מכר המרתף לנכרי לא עבר ומ"מ לאחר הפסח אסור כמ"ש הר"ן בהדיא הביא המ"א סוף סימן תרמ"ז ולפי זה י"ל כיון דעכ"פ לאחר הפסח אינו אלא מדרבנן. ופשיטא היכא דלא עבר עליו בבל יראה יש לסמוך ע"ד הרי"ף והרמב"ם בסי' רכ"ז וכן סתם המחבר שם דדוקא המתאנה יכול לחזור אבל לא המאנה. ולפ"ז כיון שהמוכר מרוצה בזה אין הנכרי יכול לחזור והוי מכירם גמורה. ועוד דאפי' לדעת רמ"א שם יש לומר דכאן היה המקח קיים ואין הלוקח יכול לחזור שהרי הקשה שם הסמ"ע בסי' ק"צ דהיכא דעייל ונפיק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם לגבי לוקח ואפילו אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו. ולמה כתב הרמ"א דאם. יתרצה המתאנה פעם אחד נגמר המקח. ותירץ דדוקא היכא דנתגלה דנתבטל המקח ולכן לא מהני מה שיתרצה אחר כך אבל הכא דלא גילה המתאנה מתחלה דעתו מרוצה לחזור בו. ומשום הכי כשנתרצה אחר כך הוה ליה כאילו נתרצה מעיקרא משום הכי אין המאנה יכול לחזור בו ועיין שם. ואם כן הכא נמי אנן סהדי שאילו היה נודע לו לאחר זמן איסורו עד הלילה שעדיין לא עבר אף שאינו יכול למוכרו. עכ"פ היה מתרצה שיהיה המקח קיים ואם כן אף שלא היה ידוע כלל ועכשיו נודע קודם שקנה החמץ בחזרה מן הנכרי ונתרצה שיקיים המקח וא"כ איגלאי מילתא שהיה נמכר לנכרי שהרי גם לרעת רמ"א עכ"פ היה המקח נגמר כיון שלא היה עכ"פ גלוי דעת המוכר לבטל המקח. אך לפי מה שכתב המ"א בסימן שמ"ה בשם כ"ה שכתב בשם רדב"ז דמתנה על מנת להחזיר דלא מהני משום דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם יתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע היה החמץ של הנכרי מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיים התנאי לבטל אלאו שכבר עבר עליו עכ"ל. וא"כ ה"ה הכא כיון שלא ידע הישראל כלל שמתאנה ועכשיו שנודע לו מ"מ כל ימי הפסח היה המקח תלוי וא"כ מאי מהני מה שנתרצה עכשיו ואמנם דברי כ"ה שהעתיק בשם רדב"ז לא ידעתי מקומו. כי מצאתי בתשובת רדב"ז סי' ר"ע וז"ל מתנה ע"מ להחזיר אם מותר בב"י. תשובה אם החמץ בבית נכרי הא קיימא לן דאינו עובר כיון שאינו ברשותו מזה תראה שגם דעת רדב"ז כרמב"ן ואם החמץ בבית ישראל עדיין לא זכה בו הנכרי. ופשיטא דעובר ולא משכחת שאלתך אלא שזכה בו הנכרי וחזר והניח בבית ישראל כו' ומשום חומרא דחמץ אסרו כו' ע"ש. וא"כ י"ל שפיר דמהני למפרע וכמ"ש המ"א במשכון בסי' תמ"א ואם כן כיון שהמוכר מרוצה עכשיו שיקח גם הש"ט במקח של הפשוט איגלאי מילתא דהוי של נכרי ואף די"ל דאינו יכול להסריח לנכרי לקבל הש"ט כי יאמר הנכרי זה אינו שווה לכל נפש כיון שהוא חזק ורוב ב"א אין רוצים בכך אפילו המקח הפשוט. ואף שיוכל לעשות מזיגה עם ש"פ יאמר אין אני רוצה בטירחא זו וכיון שאין המוכר יכול לכוף הלוקח לקבל א"כ אין כאן מכירה כדמוכח בסי' תמ"ח במ"א מ"מ נראה דמסתבר דיכול לכוף אותו לקבל בזול וגם זה חריפא זבינא למכור בזול ומש"כ די"ל דאין כאן מקום לקנות ואינו דומה לביטל חמצו דשמא יערים ומכ"ש לפי מה שכתבנו שר"ל שמא יערים כל אדם ולא יבער חמצו רק יבטל ולא יבטל בכל לבו כמ"ש הר"ן ריש פסחים ותתבטל תקנת חכמים מה שאינו כן זה שעושה כתיקון חכמים רק לבו אנסו ואם כן ל"ש למקנסיה ומ"מ נ"ל משום חומרא דחמץ יחליף שכר זה בשכר אחר כנלע"ד:
שאלה ה א' מכר חדרו ועג"ק הקנה לו החמץ רק שהנכרי לא נתן לו שום כסף וגם לא בשטר רק שנכנס בתוכו להחזיק בחדר וגם לא פסק דמי הבית רק דמי החמץ:
תשובה בח"מ ריש סי' קצ"ד כתב בש"ע כל' הרמב"ם הנכרי אינו קונה בחזקה אלא בשטר ורמ"א הגיה שם (ולא) בכסף ואמנה מדעת הטור שהשמיטו משמע דס"ל דקונה בחזקה כמ"ש הב"י שם סוף הסימן וכתב שכן כתב רשב"ם ור"ן וראב"ד ותמיה לי שלא הביא שכן כתבו תוספות בעבודת גילולים דף ע"א ד"ה רב אשי וז"ל והרוצה לחוש לרש"י ולר"ת המקנה בהמתו לנכרי לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן הנכרי כסף וגם ימשכנה הנכרי בסימטא או לרשותו של נכרי שהוא שלו ואם אין רשות לנכרי יקנה לו הישראל חדר בבית והנכרי ינעול במפתח דבהכי קני ליה רשותו כדאיתא בגיטין ואח"כ ימשיך הנכרי הבהמה לאותו חדר עכ"י. והנה מדברי תוספות אלו משמע ודאי דקני בחזקה לבד בלא שטר שהרי התוספות רוצים ללמד לנו הלכה למעשה כיצד נעשה והיה להם לכתוב דשטר נמי צריך ועוד דאם כוונת התוספות דבעינן נמי שטר עם החזקה למה כתבו תוספות כלל דיעשה חזקה הו"ל לכתוב סתם שיקנה לו רשותו כמו שכתב הב"י בש"ע דר"ל באחד מדרכי הקניה דאטו תוספות באו ללמד לנו דין חזקה אלא דתוספות בא להורות לנו הלכה למעשה כיצד יעשה וא"כ או דהוי ליה לפרש שיכתוב גם כן שטר או דהול"ל סתם דקונה לו א"ו דסבירא ליה לתוספו' דנכרי קונה בחזקה לבד דבודאי מה"ת אין חילוק בקנין קרקעות בין ישראל לנכרי דדוקא בקנין מטלטלין דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגומר מיד עמיתך ולכן נחלקו ר"י ורשב"ל דלר"י לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולרשב"ל איפכא אבל בקניני קרקע דילפינן מקראי דנביאים והתם לא כתיב לעמיתך א"כ ודאי אין חילוק בין ישראל לנכרי אלא דלרמב"ם ודעמיה דמפרשין הא דאמרינן בב"ב להא מה נכרי אין לו חזקה ר"ל דאינו קונה בחזקה הוא רק מדרבנן שלא ילך ויחזיק בנכסי ישראל ע"ש בכ"מ אבל מה"ת ודאי קונה בחזקה לבד הנה לכאורה נראה דמ"ש תוספות שיתן לו הנכרי כסף היינו כשיש לנכרי איזה רשות שקונה על ידו דאז נותן ג"כ כסף שיצא ידי שניהם בכסף וחזקה אבל אם הישראל מתנה רשות לנכרי וקונה הרשות בחזקה אם כן למה צריך ליתן הכסף שהרי יכול להקנות לו אוזן הבהמה אגב החדר בקנין מטלטלין אג"ק וכ"מ ברי"ו חלק ב' נתיב כ' וז"ל לצאת ידי שניהם יקבל מעות בשביל אוזן וימשוך הבהמה או יקנה להנכרי המקום שהבהמה עומדת ויקנה לו אגביו אוזן הבהמה עם העובר עכ"ל. משמע להדיא דאו שיתן כסף וימשוך או שלא יתן כסף רק שיקנה אג"ק. דלכאורה קנין אג"ק הוא קנין מה"ת שהרי ג"ז ילפינן מקרא בקדושין. וכבר כתבנו דבקנין קרקע אין חילוק בין ישראל לנכרי. אך מדברי הטור בי"ד סי' ש"ך לא משמע הכי שהרי כתב שם לצאת ידי שניהם לרש"י ור"ת ולכן יקנה בכסף וגם משיכה וסיים והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מהנכרי ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת והמקום יקנה לו האוזן עכ"ל. ולא כתב הלשון רי"ו או שיקנה כו' דמשמע בודאי שהכל תקנה א' שיתן פרוטה ויקנה לו מקום והנה להטור דס"ל דנכרי קונה בחזקה לבד ק' פרוטה זו למה שכיון שמקנה לו מקוש' בחזקה לבד. וא"כ קשה יקנה אג"ק אוזן הבהמה ובשלמא על הב"י בש"ע שם שכתב גם כן כל' הטור ל"ק. דלשיטתו בח"מ אזיל דאין נכרי קונה בחזקה וא"כ מה שכתב כאן ויקנה לו המקום היינו כדין ר"ל שיכתוב לו שטר עם הפרוטה ובזה יקנה המקום. ומה שלא כתב שיכתוב לו שטר היינו משום שסמך עצמו על מה שכתב בח"מ דרכי קניית נכרי מישראל אבל על הטור קשה דל"ל כסף יקרה אג"ק. ואפשר משום דחזקה לא שייך אא"כ הנכרי בביתו ורוצה ליתן תקנה אף כששניהם בשדה. וכה"ג דבר קל וס"ל דבכסף לחוד קונה נכרי ודלא כרמ"א בח"מ כתב דגם בכסף לחוד לא קני. והטור סבירא ליה דקונה בכסף לחוד או בחזקה בלחוד כישראל אך מצאתי להגאון בעל ח"ד שכתב בהלכות פסח סי' תמ"ח שקנין אג"ק אינו אלא קנין דרבנן כמ"ש תוספות בב"ק דף י"ב ד"ה אנא מתניתא ידענא כו'. וכתבו דקרא אסמכתא בעלמא ונ"ל מה דפשיטא להו לתוס' דקנין אג"ק אינו אלא אסמכתא אע"ג דגם כסף ושטר וחזקה ילפינן מקראי דנביאים הא דרשה גמורה היינו משום דבכסף כ' בהדי' שדות בכסף יקנו וכן בשטר כתיב ספר המקנה וכן בחזקה ושבו בעריכם. משא"כ לדרשא ויתן להם אביהם שלא כתב שם שנתן להם אגב קרקע רק שהכתוב מספר המעשה שנתן להם מתנות ויש לומר שהקנה להם במשיכה ולכן אינו אלא אסמכתא ולפ"ז נ"ל דדברי הגאון בעל חו"ד ברורים דבבכור לא מהני אג"ק להפקיע איסור תורה. וא"ש דברי התוס' ורא"ש וטור ורי"ו שכונעם אינו באג"ק אלא דוקא בכסף ומשיכה. וזהו שכתבו כל הפוסקים והתוס' שיתן לו פרוטה וימשך לרשותו או שיקנה לו מקום היינו הכל על ידי שניהם דהיינו שיתן לו הכסף ואם אין לו רשות אעפ"כ יתן לו כסף ויקנה לו רשות או חדר באחד מדרכי הקניה לתוס' ועוד כדאית להו ע"י חזקה לבד או ע"י כסף לבד. ולשו"ע ע"י שטר עם הכסף ומש"כ ר' ירוחם או שיקנה לו מקום היינו נמי דאעפ"כ יתן לו גם כסף וכיון שעומדת ברשותו הוי במקום משיכה כמש"כ הש"ך בי"ד ס"ק ט' וכ"כ הגאון בעל ח"ד. ונחזור לענייננו עכ"פ כיון דלדעת הטור חזקה לבד מהני וכ"כ תוספות להדיא ואם כן בדיעבד אע"פ שלא היה כאן לא כסף ולא משיכה ולא אג"ק מ"מ קנה הנכרי דכשם שכתבו האחרונים דבדיעבד סמכינן על רש"י או על ר"ת ובאחד מהם סגי ה"נ י"ל דסמכינן על תוספות ורשב"ם ור"ן וראב"ד וטור דבחזקה לבד קני וכיון שנכנס הנכרי על מנת להחזיק בבית קנה בחזקה זו. אך כ"ז שהיה פסיקת דמים על הבית אבל בנידון דידן שלא היה פסיקת דמים אם כן ודאי לא מהני חזקתו ואם כן הוי החמץ של ישראל ועבר עליו הפסח:
ולענין אם נכרי קונה בחליפין תוספות בבכורות דף י"ג מסתפקים בזה. ובח"מ סי' קכ"ג סי' סעיף י"ד סתם בטור וכר"ת דקונה בחליפין וכ"כ ברבי ירוחם בחלק עשרים נתיב כ"ב וז"ל נכרי קונה בחליפין ודוקא ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר דאין זכין כו' עכ"ל. ומה שלא הזכירו הפוסקים קנין חליפין בבכור ובחמץ כמו שהקשה שם הש"ך. י"ל דנקטו קנין המצוי כמ"ש תוספות שם בבכורות. ועוד כיון דקנין זה אינו ידוע לנכרים ויצטרך להאריך בדברים עמו אינו קיל כ"כ לכן לא הזכירוהו והמ"א בסי' תמ"א כתב בפשיטות בשם ש"ג דקנין חליפין מהני ע"ש.
שאלה ו לפי מה דקי"ל בסימן ת"ן דאסור להשכיר כלים מפני שרוצה בקיומן. ולפי זה מה שאנו נוהגים למכור חמץ וכותבים בשטר. והמדידה תהיה לאחר פסח. א"כ קשה הא רוצה בקיומו שאע"פ שבאמת חייב בגניבה ואבידה אפי' בדיניהם. מ"מ אם נגנב ונאבד אפי' בד"ת פטור שהרי הישראל א"י כמה יתבע ממנו ויטעון הנכרי א"י אם נתחייבתי לך:
תשובה באמת דין זה דרוצה בקיומו כבר האריך בפ"ח שם ועכ"פ בדיעבד מותר. ויכולני לשנויי דסמכינן שהוא שעת הדחק דקיי"ל דכדיעבד דמי. אך שניא דחיקא לא משנינן ולכן נ"ל דהא בלא"ה קשה דהא לכ"ע והרי רוצה בקיומו שאם יאבד חייב באחריות. וכן אפילו כשמוכר לו כל החמץ אג"ק ונותן אויף גאב כשיאבד ודאי לא ישלם לו הנכרי. ואפשר שאפילו בדיניהם יזכה דהרי מוכרים לאלפים אדומים שנראה לכל שהוא ערמה וא"כ רוצה בקיומו. וע"כ צריך לחלק דבודאי כיון שמוכרו ע"פ ד"ת והוא חמץ של נכרי כמו דלא מהני במה שישאל מקבל אחריות לאיסור כיון שגוף החמץ של נכרי ובביתו של נכרי וה"נ לא איכפת לן במה שרוצה בקיומו. משא"כ במשכיר לו כלי חמץ דאסור בהנאה והוא חמץ של ישראל והישראל נהנה ממנו בפסח שלא יבקע ולכן אסרו:
ולפ"ז נ"ל דאפילו אם מכר לו החמץ לבד ולא אג"ק והנכרי נתן לו רק אויף גאב נמי מותר דמשום רוצה בקיימו פשיטא דבדיעבד מותר: ואי משום כמ"ש הגאון בעל ח"ד בסימן ת"מ דמדמה זה לנכרי אלה דחייב לבער לדעת הש"ע שם. נ"ל דל"ד דבשלמא בנכרי שהפקיד חמצו לישראל וא"כ הוא ברשות הישראל אף על גב דלא קיבל עליו אחריות מ"מ ויכפוהו לשלם ה"ז כאילו הוא באחריות ישראל. משא"כ כאן שהנכרי קנה החמץ כדין בכסף או גם בשטר ונתחייב בדין לשלם ואחר כך אם מחמת חלמות שלו לא ישלם אינו אלא כגוזלו. וממ"נ כ"ז שלא נתאבד הוא של נכרי וכאשר תאבד הרי אינו שלו ובמה יעבור:
שאלה ז כיצד יש לנהוג בבהמות בפסח:
תשובה בסי' תמ"ח מבואר דאסור ליתן בהמתו לנכרי להאכילה חמץ והפ"ח בסימן ת"נ סעיף ו' כתב דלפי המתירים בעבד אם לא הקדים דינר ה"ה בבהמה מותר משמע אפילו בידוע שיאכל חמץ וצ"ע דאם כן דברי המחבר סותרים דמ"ש בהמה שכתב דאם יודע שיאכל חמץ אסור ואמנם נראה לי דליתא לדברי הפ"ח דשאני בהמה מעבד אף על סי ששניהם קנוים לו ומזונותם עליו כדאיתא בי"ד סי' רכ"ד סעיף ב' והוא מסוגיא דנדרים ל"ז ע"ב דהמודר הנאה מחבירו מותר לזון משרתיו הכנענים אבל לא בהמתו. וכדאיתא שם בגמ' בהמה לפיטומא קאי ונמצא נהנה מפיטומו. משא"כ עבד לנקרותא קאי ואינו חושש אם הוא כחוש או שמן. ולפ"ז בעבד האיסור אינו רק משום שפורע חובו מאיסור הנאה: ולכן אינו אסור אלא בהקדים דינר שאז הוא שלוחו אבל בבהמה שהאיסור הוא משום שנהנה מפיטומו ולכן אפילו כשלא הקדם דינר ואפילו כשלא הקדים דינר ואפילו בחנם אסור כל שיודע שנותנין לה חמץ בודאי שהרי נהנה מפיטומו ואפילו אינו אוסר לו בהדיא שיתן לה חפץ רק שיודע שבודאי יתנו לה חמץ אסור. כדאיתא בהדיא בתשובת מהרי"ל סי' קס"א וז"ל ובאגודה אסור נמי ליתן בהמתו להאכילה חמץ. וכן אסרתי ברעגנשבורג דידוע שמאכילין חמץ אך סתמא כשאינ ידוע התירו רבותינו מההיא דע"א אומר אדם לפועליו עד כאן לשונו. הרי להדיא דאפילו לא יאמר לו להאכילו חמץ רק כיון שידוע שנותנין לו חמץ אסור. ואף שהח"י כתב דמדברי אגודה משמע דאם ניתן לו סתם לזון מותר ע"ש. מהרי"ל הביא דעת האגודה ואף על פי כן כתב דדוקא כשאין ידוע מותר והטעם כמו שכתבתי. ולכן נראה לעניית דעתי דיש למכור הבהמות וכן אנו עושין כאן:
שאלה ח איך יש לנהוג בבהמות בפסח עוד מענין הנ"ל.
תשובה בתב"ש בחי' על פסחים קורא תגר על מה שהנהיגו בעירו מחדש למכור הבהמות כדרך שמוכרין שאר חמץ. וכתב דלא דמי דמכירת חמץ הוא בערמה גדולה. שהרי הקונה הוא עני וקונה חמץ בכמה אלפים אלא כיון דמה"ת בביטול סגי וכ"א מכטל חמצו בלב שלם. וא"כ לא נשאר כ"א איסור דרבנן שצריך לבערו הם אמרו והם אמרו וכל זה מחמת הדחק שיהיה הפסד גדול. ולכן התירו למכור ולא פלוג בין רב למעט. אבל להפקיע אישור דאורייתא להאכיל בהמתו חמץ לא מהני מכירה. והכי מוכח מלשון רש"י שבת קנ"ט דאמרינן הערמה דרבנן היא וז"ל הך הערמה לאו באיסור דאורייתא היא אלא באיסור דרבנן עכ"ל אלמא דאי בדאורייתא לא הוי שרינן הערמה כלל וכו' ובגיטין דף ס"ה גבי מערימין על מעשר שני מוקי לה במעשר שני דרבנן עכ"ל כי קצרתי. ולענ"ד דבריו תמוהים שהרי ע"כ כשמוכר בסתם אין כאן הערמה כמ"ש בש"ע סימן תמ"ח סעיף ד' שאומר לו שמא אצטרך ואקח ממך. ובטור מתיר אפילו אומר לו בפירוש שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח שרי והוא ע"פ התוספתא וסיים בתוספתא או שהוא דברי רי"ו ובלבד שלא יערים וע"ש בב"י. דר"ל על תנאי אבל בסתם לא מקרי הערמה כיון דהמכירה מכירה גמורה ע"ש בפרק ט'. ומכ"ש לפי הגירסא שהביא פ"ח עד שאתה לוקח בק' קח בר' ואפ"ה לא מקרי הערמה ואי משום שהוא עני מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים ותמה על עצמך שכתב שכ"א מבטל בלב שלם. והוא היפך ממה שכתב הר"ן ריש פסחים דלכן תיקנו ביעור לפי שאין הלבבות שוין שיחשיב בדמיונו החמץ ששוה אלף אדומים כעפרא בעלמא וא"כ אינו מבטל בלב שלם ע"ש בר"ן. וידוע שאילו נותנין להמוכר כפי השומא היה מרוצה מאוד ובודאי כאו"א מוכר בלב שלם ונפש חפצה. גם מה שכתב שסמכו למכור חמץ משום שכבר ביטול וא"כ אינו אלא מדרבנן. ק' דבודאי המכירה צריך שיהיה קודם הביטול. וא"כ ודאי אין דעתו על מה שמכר כדאמרי' נדרים מ"ג כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר וכמש"כ הל"ח. אך נניח לפי דבריו שהיא הערמה. הראיה שהביא מל' רש"י בשבת משמע מדבריו דבדרבנן אי לא מוכח מלתא כמש"כ בהדיא בתב"ש מותר. וזה ליתא כמש"כ הרא"ש שם בהדיא בשבת פרק ר"א דתולין סי' ה' דיש שהתירו לכל אדם ע"ש וכן אפילו במילי דאורייתא מצינו יש מקומות שהתירו הערמה. ויש מקומות שאסרו ואין לדמות מילתא למילתא הנה מצינו שהתירו במעשר שני וכן להערים להכניס דרך חצרות כו' לפוטרו ממעשר. ובבכור בי"ד סי' ש"ך להקנותו לנכרי אפילו בשוה פרוטה כמ"ש הש"ך שם אף על גב דכ"ז הוא דאורייתא ואסרו נמי שלא הניח ערובי תבשילין והחמירו בו יותר ממזיד אע"ג שהוא דרבנן וניזיל ולינם במברא לעבור הנהר ואמר למינם קא מכוונא דאמרינן שם דלצורבא דרבנן מותר והביאו הטור וברמב"ם וש"ע השמיטו זאת דלצורבא דרבנן מותר וכ' הבאה"ג בשם המ"מ משום דליכא בזמה"ז צורבא דרבנן הגם דאין זה מספיק על הרמב"ם שהביא דיני דגמרא. עכ"פ חזינן דאפילו במילתא דרבנן החמירו ובשבת קי"ז בנשברה חבית שלא יביא כלי ויצרף ובנזדמנו לו אורחים מותר. ופליגי אם מותר להזמין אורחים. ובאו"ב שנפלו לבור דפליגי וקיי"ל כרבי יהושע דמתיר משום צער בע"ח עכ"פ מצינו דיש מקומות שהתירו ויש שאסרו. והנה התשב"ש כתב אהא דמערימין על מעשר מוקמינן בגיטין דוקא במעשר דרבנן וזה ליתא כמש"כ רמב"ם בהדיא פ"ה מהלכות מעשר. ואמנם בלא"ה אין ראיה משם להתיר הערמה דשאני התם כמו שכתוב תי"ט בשם ירושלמי מדכתיב בו ברכה. ויותר היה לו להביא ראיה דבדאורייתא אסור הערמה מהא דב"מ דף צ' ופסקו כן כל הפוסקים דאסור להערים שיגנבו הנכרים הבהמות בשביל לסרסם וזהו ראיה שאין עליו תשובה:
ואמנם בכל הדברים שזכרתי בין דאורייתא ובין דרבנן שאסרו אינם דומין כלל לבכור ומעשר ומבשל ביו"ט לשבת ולינם במברא שאסור משום שט ושנשברה חבית ולהעלות או"ב בכ"ז עושה האיסור בידים אלא שהוא מערים שע"י הערמה נעשה האיסור גופא היתר. ובלתי הערמה הוא איסור גמור ולכן אסור אלא דמ"ס בנשברה חבית דאפי' זימן אח"כ אורחים לא הוה הערמה כלל דמ"ש אם זימן תחלה או בסוף. ואו"ב מתיר ר"י משום צער בע"ח אבל במעשר אין בנתינת מעות שום איסור. וכן להעלות דרך גגות וכן למכור הבכור עד שלא נולד לנכרי דאין בזה שום איסור אלא דעי"ז ממילא נפקע האיסור. אלא דמעשר כיון שאומר לו בהדיא הילך מעות ופדה לך מעשר זה שאומר הערמה בפיו ולכן הוצרך בירושלמי לומר מטעם שנאמר בו ברכה. וכן בבכור שמפקיע קדושת בכור היה ראוי לאסור אם לא משום תקלה ובמערים ומכניס תבואתו במוץ אמרינן בהדיא דמערים משמע דהיתר גמור הוא הואיל ולא נתחייב עדיין כלל במעשר. אבל להכניס דרך גגות כיון שכבר מרחו וחל עליו שם מעשר כדאיתא בביצה האי מדגן והאי לא מדגן לא אמרו מערים ומכניס אלא אדרבה אמרינן ריש כיצד מברכין לא כדורות ראשונים כו'. דורות ראשונים היו מכניסים דרך פתחים וכו'. דורות אחרונים מכניסין דרך גגות משמע דלא שפיר עבדי אלא כיון שראו חכמים שהעניות מתרב' לא מיחו בידה. אבל לא אמרו שמותר לעשות כן ובסירוס לא מיבעיא לפי מ"ש תוס' שם בשם שאילתות שהיו קושרין דינרין בביצים. ועי"ז נתפרסם שעושה בידים דבר שגורם הסירוס ראוי לאסור. דומיא דגרמת המום בבכור דאסור מן התורה. אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ מדרבנן ראוי לאסור ואפי' למה שכתבו תוספות שהערימו רק כדי שיגנבו. מ"מ הערמה זו הוי כאילו אמר להם בהדיא לסרס.
ובזה י"ל גם הא דפליגי בירושלמי בהפקיר חמצו. דר' יוחנן אשר משום הערמה. ופי' הרא"ש שיאמר שהפקיר ובאמת לא הפקיר. וזהו דוחק גדול דלא מצינו כן בכל הש"ס הערמה כה"ג (ועיין לעיל מה שכתבתי שם). ולפי הנ"ל י"ל דה"פ דבודאי זה שהפקיר חמצו לא מיירי שהוא מונח ברשותו סגור בחדרו אלא שהוא מונח במקום שכל אדם עוברים שם אלא שיודע שיש להם נכרים אוהבים ודומה כאילו אומר להם שיזכה בחמצו. וזהו הערמה ממש כההיא דסירוס. או דר"ל שמא יערים ויאמר לו שיזכה בחמצו:
ומעתה נבו' לעניננו הנה בודאי לא התירו דרך זה למכו' החמץ אלא על צד הדוחק שהרי מפקיע ממנו מצות ביעור חמץ. ולכן בק"ק פראג לא נהגו למכרו אלא לעושי יין שרף (הארענדארש). אבל לא ללוקחים מהם ומוכרים ולא רשאים לקנות אלא בענין שלא ישאר כלום אצלם וכמו שכתב באליהו רבה בהדיא. והטעם נ"ל שלא לבטל מצות תשביתו. ואם כן במקום התב"ש קודם זמנו בלתי ספק שהריווח שלהם היה רק בעשיית היי"ש. אבל לא מהחלב שהחלב אוכלים בעצמה או שמוכרים בזול. וכמו שג"כ כעת בעיירות קטנות שאין נותנין עיניהם כלל במכירת החלב רק פרנסתם מן היי"ש. ולכן לא התירו למכור הבהמות אבל בקהילתנו ק"ק ווילנא שרוב מפסידי' היי"ש ועיקר ריוח הוא מהחגב הוא בודאי ג"כ שעת הדחק. ולכן נהגו למכור הבהמות ואף שיש שאין עיקר שלהם החלב מ"מ לא פלוג. וכמ"ש ג"כ התב"ש במכירת שאר חמץ מצורף לזה משום צער בע"ח. שהרי באו"ב דמתיר ר"י להעלות אע"ג דאפשר בפרנסה דמש"ה אוסר ר"א כדאיתא בשבת שם אלא דר"א לא מחשב לצער מה שיהיה בבור כל היום. ור"י מחשב גם לזה צער בע"ח ומתיר אפילו האיסור ע"י הערמה משום צער כ"ש דמצטרף צער בע"ח ולהתיר הערמה למכור כדי שלא יחול האיסור אפילו אם נאמר שהמכירה מקרי הערמה. ופשיטא דאדרבה נ"ל דבמכירת בהמות דקיל טפי ממכירת חמץ דלא שייך בזה שמבטל מצות תשביתו:
ומה שכתב דאפילו אם נימא שהראשונים לא מכרו רק משום חומרא בעלמא דמי להא דמקום שנהגו במעשה רבני בשין שאמר להם ר"י כבר קבלו עליהם אבותיכם. נ"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם מה שנהגו שלא לילך בע"ש מצור לצידון כדי שלא יבטלו מלהכין על שבת כפירש"י שם. וב"כ כבר קבלו עליהם מצוה זו. ולכן אע"ג שלא אפשר לבנים שייך אל תטוש אבל הכא בבהמות דל"ש שום מצוה וא"כ מה שלא מכרו הראשונים לא משום שהיו מחזיקים זה לאיסור אלא משום דלא איכפת להו אבל לא משום קבלה. וא"כ לדידן שלא אפשר שהעניות מצוי נהגו להתיר וחיי הכותב שלאחר שכתבתי כ"ז בא לידי חדושים מהגאון בעל חות דעת וראיתי שכוונתי ברוב הדברים לדעתו ושמחתו:
שאלה ט אם יש איזה חומרא להחמיר שלא לאכול חלב בפסח מבהמות שאוכלין חמץ:
תשובה אני לא ראיתי בזה שום דבר באיזה ראשון או אחרון. אך שמעתי שמקום חומרא זו היא ממה שכתב המ"א בסי' תמ"ה דזוז"ג אסור בפסח. וא"כ חלב נמי עכ"פ הוי זוז"ג ואסור. אך נ"ל דז"א דזה דוקא לענין שבת עצים כמש"כ פט"ז בי"ד סימן קמ"ב ס"ק ד' ובס"ק ט"ז. אבל לכ"ע בזה וזה גורם מותר בשאר דברים שאינו בעין כדאיתא בי"ד שם סעיף ל"א. וכ"כ המ"א בהדיא בסימן תמ"ב ס"ק צ"ט. וכן מוכח דדוקא לענין תנור ועצים כתב המ"א דזוז"ג אסור. שהרי הטור בי"ד סי' קמ"ג הביא דעת הרמ"ה דאפילו למ"ד זוז"ג מותר גבי עצי עכו"ם ובבגד אסור. וכתב שכן דעת אביו הרא"ש ובסוף הסי' כתב בשם הרמ"ה דזורעים תחת האשרה כו' ושכן כתב הרא"ש והיינו מטעם זוז"ג וכתב עוד דין דפרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם מותר. אבל לכתחלה אסור לפטם דזוז"ג אסור לכתחילה. וכ"כ בהדיא שם בש"ע סעיף י"א דפרה שנתפטמה תאכל. וע"כ צריך לחלק כמו שהאריכו שם הפרישה והט"ז והש"ך. ומה שכתב נתפטמה בכרשיני כו' או בחמץ כ"ש הוא. וא"ל דזה דוקא שלא נתפטמה כל ימיה אבל בכל ימיה י"ל דהוא חד גורם כמש"כ הפ"ח ס"ס פ"ז בשם רמב"ם דאם יש באיסור לבד להעמיד לא הוי זוז"ג. וא"כ ה"נ כיון שתוכל לחיות בזה לבד הוי כחד גורם נ"ל דליתא. דא"כ קשה דמאי דוחקיה דש"ס בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט ע"א) דרמיא הדדי תניא פרה תרזה ותניא אידך פרה תאכל ומשבי הא ר"א דסבירא להו זוז"ג אסור. והא רבנן דסבירא להו דזה וזה גורם מותר ולמה לן לאוקמי כתנאי הו"ל לתרץ כאן דנתפטמה כל ימיה דהוי חד גורם וכאן שלא נתפטמה כל ימיה דהוי זוז"ג. אע"כ דלעולם הוי זוז"ג דהיינו גוף הבהמה הוא גורם א' ואכילתה הוא גורם שני וזה בלא זה לא סגי וכן נ"ל דמוכח מרמב"ם בהל' איסורי מזבח הביאו הש"ח בי"ד סי' ס' דכתב פרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם כשרה מפני שנשתנה. כתב הפ"ח מדנקט סתמא משמע כל ימיה ול"נ דיש לדחות דרך הרמב"ם להעתיק רק ל' הגמרא. אבל נ"ל מדכתב המשתחוה לקמה וטחן החטים כשרים מפני שנשתנו. וכן פרה שנתפטמה מפני שנשתנה. וא"כ כיון דחטים שהם גוף האיסור מותרים ה"נ בפדה אפילו נתפטמה כל ימיה. וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו סוגיא זו דתמורה לא בחולין ולא במס' ע"ג שם דס"ל דזה דוקא לרשב"א אית ליה האי סברא. ועוד שהרי חכמים פליגי עליו וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה. וא"כ למה לנו לעשות פלוגתא רחוקה די"ל דאף להאוסרים היינו דוקא בע"ז דאסור אפילו שלא כה"נ. מיהו בחמץ דשלא כדה"נ מותר כמ"ש הכו"פ סי' ס' הוא מותר. ועוד נ"ל דע"כ לא מחמירים האוסרים אלא בנתפתמה כל ימיה וזה לא תמצא בחמץ שהרי כל השנה שעת התירא. ומה שכתב באו"ה ובכו"פ דאפילו חמץ בפסח (מותר) אסור לא משכחת לה אלא בעגל שנודע שכלו לו חדשיו או שנולד מאמו איזה ימים קודם פסח ונתגדל רק מחמץ דאז כל גדולו באיסור דאסור לאכול העגל להאוסרים בימים אחרונים של פסח. וגם בזה רבו המתירין. אבל לענין החלב לא משכחת לה כל גידולה באיסור. ולכן אפילו באותו יום שאכל החמץ מותר דאע"פ דזמן עיכול הוא מעת לעת היינו לענין אותו דבר בעצמו כגון חטים שנמצאו או החלב בכשרה שינקה מן הטריפה שגוף החטה והחלב לא נתעכל עד אחר מעת לעת. וגם בזה הרי"ף והרמב"ם והש"ע בסימן פ"ז כתבו דאפילו הצלול שבקיבה נחשב נפרש ובטל מתורת חלב וכסברת רש"י בפסחים בפרה ששתתה מי חטאת. אבל בודאי מה שכבר נתהפך להיות בשר מבשרה לכ"ע הוי מעוכל. ועוד שהרי חלב אי לאו דכתב קרא להיתר הו"א דאסור כדאיתא בבכורות דף ז' ע"ב אי משום דדם נעכר ונעשה חלב או משום דהוי כמו אבר מן החי ע"ש. ועכ"פ יש בו איסור גמור ואפ"ה התיר רחמנא. וא"כ אמרי' הואיל ואישתרי דוגמא כדאיתא ביבמות ג' ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכדאיתא נמי בבכורות דא"ל גמל גמל לאסור הו"א דחלב טמאה נמי מותר. והיינו משום דכבר הותר איסור אחד דהיינו דם או אבר מן החי הותר נמי איסור טומאה ולכן צריך קרא לאיסור אבל הכא מותר וא"ל דאדרבה מדאיצטריך קרא להתיר חלב מוכח דה"א לאיסור וא"כ חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן דדוקא דם התיר. ז"א דא"כ אפילו אכלה שאר איסורין נאמר דהחלב אסור. אע"כ שאני דם דהוא גופא נעכר ונעשה חלב ולכן ס"ד לאיסור משא"כ שאר דברים אינם בעצמה נעשים חלב ועיין חולין ס"ט ע"א לענין בן פקועה ובי"ד סי' ס'. וע"ש בש"ך סי' ק"ח מ"ש בשם המרדכי ע"ש. וז"ל המרדכי ור' יקיר תי' דלכך לא יאכילנה כרשיני תרומה דנמצא הישראל יאכל תרומה. ולא נראה שא"כ אמאי אנו אוכלין תרנגולת המתפטמים מן שרצים ובאמת הוא תמוה דבודאי מותר לאכלה. אבל לכתחלה אסור להאכילה. וכן איתא להדיא בחולין קי"ו גבי כשרה שינקה מן הטמאה אנן כי חזינן מפרשינן להו משמע להדיא דלכתחילה אסור להניח לינק מטמאה ואף דלא קיי"ל כתירוצו דשמואל מ"מ בזה לא מצינו חולה והתימה שלא הביאו גמרא זו:
שאלה י כלי מלא עם לפתות שקורין (בוריקעס) מחומצים לצורך פסח וגם היה בכלי הרוטב שלהם הנקרא ראסעל וב"ב שדרכה ללוש עיסות לחם הדיחה היטב ידה וקנחה ידיה עד לפי דעתה לא ראתה שום בצק דבוק בידיה ונערה בידיה הבוריקעס והרוטב כדי שיתחמץ בטוב ואחר שהוציאה ידה מצאה באצבעה קצת בצק דבוק בה מה דינו:
תשובה מתחילה עלה בדעתי שלא להחזיק איסור ולא חיישינן שמא נפרך ממנו קצת ומוקמינן על חזקה שלא היה בו חמץ ואף דאתרע קצת שהרי נכנס בכלי מ"מ נגד זה אם נשאר בתוכו משהו לא אתרע כלל (ועיין בשער רוב וחזקה סימן ט"ו) ודומה לזה כתב הפר"ח בסימן תס"ז סעיף ח'. על מה שכתב בצ"צ ביין לבן שמתקנים ע"י חלב חטה דחיישינן שמא נשאר קצת חלב חטה בעין י וכתב הפ"ח דלא מחזקינן איסור. והביא ראיה מסמ"ק שכתב בדגן שצמח ויש ס' ואפה קודם פסח. וכן בחטים שאכלו עכברים דטוחנן ונתבטל ולא חיישינן שמא נשאר קצת בעין ע"ש. אבל באמת ז"א שהרי בסימן תמ"ז כתב הרמ"א בפרורין שנפלו ביין דאסור היין דחיישינן שמא נשאר משהו והוא מתשובת רשב"א הביאו הב"י וכ"כ ב"ח ב"א לתרץ קושיית הטור בסי' תמ"ב על רב נטרונאי גאון שפסק ביין צמוקים שנמצאו בו גרגרים חיטים ודם פסח דאסור לשתותו תמה הטור למה וכתב הב"ח בשם אביו ר' שמואל שהיה חושש שמא נשאר מגוף החטה משהו בעין ונותן טעם בפסח ועל ידי סינון בבגד לא רצה להקל משום חומרא דחמץ עד כאן לשונו. וגם המ"א סוף סימן תמ"ז הסכים לצ"צ. הרי עכ"פ דחיישינן שמא נשאר קצת בעין אך באמת אינו דומה זה כלל למה שכתב הפ"ח דידוע דחלב וחטה עושין בענין זה ששורין חיטין עד שימוחו ואז מסננין על בגד והיוצא הוא נקפה וכשנותנין בלח הוא נימוח ונעשה צלול. ועל זה כתב הפרי חדש כיון שבמתכוין עושה ע"י מעשה שימות הכל לא חיישי' שמא נשאר בעין. וכן ההיא דסמ"ק ואכילת עכברים דנעשה על ידי טחינה. ולכן לא חיישינן שמא נשאר מעט בעין אבל בפירורין ביין בודאי חיישינן שמא נשאר קצת שהרי אנן סהדי שפרורין במים נימוחו וכדאיתא בגמרא חמץ דממאיס לא בעי פירור וכן בחטים חושש שמא מחמת שנשרה נמחה קצת. ולפ"ז ה"ה בנידון דידן יש לחוש שמא מתוך שנערה בידה נפרך משהו בצק. ועל כל פנים לא עדיף מפירורין ביין דלדעת הט"ז והפ"ח בסימן תס"ז סעיף י"ב. וכן משמע דעת אביו של ב"ח דלא מהני אפילו סינון ואף אם נסמוך על הש"ך והב"ח והמגן אברהם על כל פנים סינון בעי וגם זה לא מהני רק להרוטב אבל להבוריקעש לפ"ז אין להם תקנה דחיישינן לפ"ז שמא נדבק באחד איזו משהו ואם יקלוף כל אחד ואחד עדיין יש לחוש למשהו וגם יוכלו לבא לידי הפסד ורקבון כידוע. ולכן נ"ל דהנה דעת המ"א דבטעם בלבד דלכ"ע ל"א חוזר וניעור כמו שכתב בסי' תמ"ז ס"ק ז'. ולכן הקשה על הש"ך בס"ק י"ג שכתב דלרשב"א לא מהני סינון כיון שאינו אלא טעם שכתב דבאמת רמ"א מיירי בלא סינון אבל המעיין בתשובת רשב"א שאסר כל החבית ששפכו מיין זה ולא הזכיר סינון ודאי משמע דלדידיה לא מהני סינון. ובאמת דעת הש"ך הוא דלא כמגן אברהם אלא דס"ל דאפילו טעם בלבד חוזר וניעור. וכן מוכח דעת הב"ח שהרי אחר שהביא תירוץ אביו הל"ל שכתבתי כתב דלא נהירא דלמה לא מהני סינון. ולכן כתב דנ"ל כמו שתירץ הב"י דדעת רב נטרונאי דחוזר וניעור ע"ש מוכח דס"ל דאפילו בטעם בלבד חוזר וניעור ולפ"ז דבר הש"ך א"ש דהרשב"א לשיטתו דס"ל חוזר ואפילו בטעם לא מהני אפילו סינון משא"כ לדידן דלח בלח ל"א חוזר וניעור מהני סינון דמשהו אין לו שיעור ויוצאין דרך נקבי המסננת וצ"ל דסבירא להו להנך פוסקים דמהני סינון דהא הטעם מה דקיי"ל לח בלח אינו חוזר וניער ויבש חו"נ היינו משום דהוי כהוכר האיסור ואפילו במב"מ כיון שכנגדו מבשא"מ הוכר האיסור ל"ש ביטול וכ"ש ביבש בלח דלכ"ע אמרינן חו"נ דזה הוכר האיסור וע"ש בש"ע של הגר"א. ולפ"ז ס"ל כיון דהם דקים כ"כ שיוצא דרך נקבי המסננת הוי דינו כלח בלח דזה לא הוכר כלל והוי כקמח בקמח שגם שם כל קורט וקורט עומד לעצמו ואינו מתחלק בכל כמו לח ואפ"ה ס"ל להפוסקים דהוי לח בלח ולכך ס"ל להנך פוסקים דעכ"פ סינון מהני וכן משמע בח"י רק דהרשב"א לשיטתו דאפילו בטעם בעלמא חו"נ כ"ש לח בלח כמש"כ הש"ך. ולפ"ז י"ל בנידון דידן כיון שיש הפסד א"צ אפילו סינון והיינו כיון שעכ"פ יש סברא לומר שיהיה נימוח כ"כ עד שיצאו דרך נקבי המסננת ואז שפיר בטל דהוי כלח. ואם בן יש כאן ס"ס ספק שמא לח נפרך כלום. ואת"ל שנפרך משכו מ"מ שמא הוא דק כ"כ שיצא דרך המסננת והוי כלח ואינו חו"נ לדידן דלא קיימא לן כר' נטרונאי ורשב"א. ואף דכתב הש"ך בי"ד בכללי ס"ס דאפילו במקום דאיכא ס"ס אם אפשר לבדוק חייב לבדוק הרי כתב שם במקום הפסד אין צריך בדיקה. ואני תמה על הש"ך ומנ"י בקונטרס הס"ס שהביאו ראיה דצריך בדיקה מחי' רשב"א ונעלם מהם דברי הרשב"א בתה"א דף ל"ה שכתב וז"ל סרכא תלויה אין צריך בדיקה וכתב וז"ל ועוד דס"ס הוא ס' שלא מחמת נקב ואת"ל מחמת נקב שמא קרום עליון בלבד ניקב עד כאן לשונו. הרי כתב להדיא דס"ס אין צריך בדיקה. ומה נראה דמה שמסתפק הרשב"א בחי' שהרי לא כתב בהחלט דצריך בדיקה רק כתב ושמא י"ל וכמ"ש המנ"י שם ובתה"א חזר בו כרשב"א ואיפשטא ליה דאין צריך בדיקה וזה גרם לרשב"א ג"כ דבדף מ"ה מתרן תירוץ אחר על ההוא קושיא שהקשה במ"י. ומזה נראה שחזר בו וכן משמע מתשובת רשב"א סי' ע' וסימן תשס"ח דל"צ בדיקה היכא דאיכא ס"ס וכ"ש במקום פסידא שכתב הש"ך להדיא דאין צריך בדיקה. וכ"כ הרא"ש בהדיא בע"א פ"ב סימן ל"ה דכיון דאיכא ס"ס לא הטריחו חכמים להטעים לקפילא האף שי"ל דכוונתו שיש טירחא כדבר מ"מ נראה לי דל"ש. וא"ל דא"כ למה כתב הש"ך בפת שנפל ליין דבעי סימן. י"ל דמיירי במקום שאין פסידא והיה היין מעט ובזה ס"ל להש"ך דבמקום שאין פסידא צריך בדיקה או י"ל דבפת הוי ס' הרגיל שנפרך מעט ממנו וכדאיתא בגמרא חמץ דממאיס משא"כ בבצק שכבר נתייבש על ידם שהרי לא עבר אפילו על ידי הדחה וקנוח ולא שהה בתוכו רק כדי ניעור. בזה שפיר יש ספק שמא לא נפרך כלום וכיון דאיכא פסידא י"ל דלא בעי אפילו סינון וצ"ע:
שאלה יא חמץ שנתערב במצה יבש ביבש חד בתרי קודם הפסח אם מותר לקיימו בפסח:
תשובה המ"א בסימן תמ"ז ס"ק י"א כתב ונ"ל דאע"ג דלח כו' יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו מיהו לדעת הרא"ש כו' וצל"ע טובא שהרי גם לשיטת רשב"א בי"ד סימן ק"ט בודאי מה"ת נהפך להיתר רק דס"ל דאסור לבשלן יחד או לאכול אדם אחד אבל בודאי לאכלן אחד אחד מותר אפילו מדרבנן ואי משום דחוזר וניעור אם כן אפילו לדעת הרא"ש נמי דלא עדיף חד בתרי ביבש לרא"ש מתערובות ס' דאפילו הכי חוזר וניעור. וא"ל דכוונתו דלרא"ש דקיי"ל כוותיה במקום הפסד אם כן נוכל לבשל יחד עד שיהיה נימוח והוי כלח דאינו חו"נ. ק' דהא גם להרשב"א יוכל להוסיף היתר אחר עד שיהיה נימוח וכן משמע לשון מ"א. ועוד ק' דמאן לימא לן דאמר חוזר וניעור לענין ב"י. ומ"ש ראיה מסימן תמ"ב לא דמי כלל דהתם לא נתבטל כלל מדאורייתא דהא מיירי בפחות מס' וטכ"ע דאורייתא ואף בזה האריכו האחרונים דאפשר לענין ב"י נ"ת טכ"ע דאורייתא עיין בת"י ועכ"פ באכילה אסור מה"ת אבל יבש ביבש דאף דלרשב"א אסור לבשלן יחד מ"מ בפ"ע מותר עכ"פ לב' ב"א וא"ל דכוונתו דכיון דחמץ במצה הוי מבשא"מ בטעמא ואסור לאכלן אפילו ביבש שמא יבשלם. אם כן גם לרא"ש דינא הכי ולא זכיתי להבין כלל שום חילוק בין דעת רא"ש לרשב"א בזה וצ"ע גם לא זכיתי להבין דבריו כלל. שהרי בסי' תמ"ב כתב בפשיטות דמב"מ שנתערב ברוב מותר להשהותן. וכן מוכח בסי' תמ"ז סעיף ט'. למ"ד דיבש ביבש בטל ברוב. ולדעת המ"א נ"ל שצריך לאכלן תיכף וזה דוחק גדול וצ"ע ולאחר העיון ראיתי שדבריו ברורים שבסי' תמ"ב דקדק נכתוב וז"ל ומכ"ש שהרי לשהותו מדאורייתא עכ"ל. משמע אבל עכ"פ מדרבנן אסור וכן מצאתי בהדיא בא"ר שכ"כ דאם לא ביערו צריך לבער בפסח מדרבנן ע"ש והיינו דמ"א תופס כמ"ש רמ"א בסי' תמ"ז דביבש ביבש חוזר וניעור ועכ"פ מדרבנן חייב לבער וזהו שכתב דאפשר דלהרא"ש דנעשה היתר גמור אפילו מדרבנן אם כן כיון דמותר אפילו מדרבנן ה"ה דמותר להשהותן משא"כ לרשב"א דעכ"פ מדרבנן אינו נעשה היתר גמור וא"כ ה"ה לענין להשהותו אסור מדרבנן. ולפ"ז כיון דקי"ל במקום הפסד ברא"ש. משמע דא"צ לבער אפילו מדרבנן דלא כא"ר בסי' תמ"ב. וע' בא"ר סי' תמ"ז ס"ק י"א דמשמע דמתיר אפילו באכילה כשאינו נותן טעם ע"ש וצ"ע:
יב בסי' תמ"ב כתב המ"א דמין במינו כגון קמח בקמח דאז אם נתבטל ורוב אינו עובר אבל מין בשא"מ חייב לבערו אע"ג דליכא כזית בכא"פ לא נקי היינו משום שאין מצטרף הכזית אבל חייב לבער שהוא מצורף ממילא. והק' בח"ד מה"ת יהיה חייב לבער לא מבעיא למ"ד דקמח בקמח הוי יבש ביבש הא קי"ל בי"ד סי' קי"ט דאינו אלא מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם ואפילו למ"ד דהוי לח בלח ונראה דלא שייך לו' בו טעם כעיקר דודאי אינו נותן טעם זה בזה בצונן רק לענין זה דאמרי' יש בינה ואינו חוזר וניעור ע"ש. ולכאורה היא קו' עצומה. ונ"ל מ"ש המ"א אבל בשא"מ לא קאי אקמח מבשא"מ. אלא כוונתו כגון חמץ ע"י תערובות ככותח הבבלי וחביריו וכדעת הרמ"ך שהביא ואפי' אם כוונתו על קמח בשא"מ ג"כ יש לתרץ די"ל דס"ל כמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"ע ס"ק ז' וז"ל ודע מהא דיבש ביבש מין בשא"מ יש לה ביטול בששים דוקא בלא ידוע ולא מינכר האיסור וליכא למיקם אטעמא דאיסורא אבל איכא למיקם אטעמא הו"ל האיסור ניכר שאין בו ביטול עכ"ל ואם כן לק"מ. ונ"ל דאפי' לדעת הב"ח בסי' ק"ב דס"ל דכלי בטל ברוב נמי מודה בזה דהרי ודאי לכ"ע אם יאכל בכלי זה ויטעום טעם בשר או חלב דהמאכל אסור כיון שהוכר האיסור אלא דר"ל דבטל לענין זה דמותר להשתמש בכל הכלים שהרי מה דמשערים בששים היינו שאין לו באיסורים שיתן טעם ביותר מס'. אבל בודאי יש לפעמים דאף בפחות אינו נותן טעם כמ"ש כל הפוסקים. ולכן מותר להשתמש בכלי זה כיון דנתבטל אבל בודאי כשהוכר הטעם אסור. ואם כן קמח בקמח מין בשא"מ לענין בל יראה הוי כהוכר האיסור ולא בטיל. ועיין ביבמות פ"ב ע"א תד"ה ר"י בסופו שכתב. א"כ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה. ונ"ל דתירוץ זה קאי גם על מ"ש בתחלה וחזרו ממה שכתב דמיירי דוקא ברותח:
יג בח"א כלל קכ"א סי' י"ב כתבתי דכוונת המ"א בסס"י תס"ז ר"ל ע"י היפוך השפוד דוקא. וצ"ל דכן מוכח מדבריו שהרי ריש סי' תמ"ז כתב דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואפי' ההיתר שמן והביא ראיה מסי' תס"ז דוקא ע"י היפוך שפוד יוצא הטעם מזה לזה ולא חילק בין שמן לכתוש ע"ש. ובסי' תס"ז כתב המ"א ס"ק ל"ו אם התרנגולת שמנה אפי' אינה נוגעת אוסרת הכל אע"כ דה"פ דתחלת הסעיף שם מיירי ע"כ בכחוש כמ"ש המ"א ס"ק ל"ד שם. ולכן כתב גם כן בכחוש ולא כתב מיירי בכחוש. אלא דבאמת מיירי בין בשמן בין בכחוש אלא דהש"ע כתב סתם מקום פיעפוען דהיינו כחוש כדינו כדי נטילה ושמן כדינו דאסור כלו. ואח"כ כתב הש"ע דמפני היפוך השפוד אוסרות כל הנוגעות זו בזו בין כחוש בין שמן ודוקא נוגעות והיפך שפוד אז אפי' בכחוש אסור. ועל זה כתב המ"א אבל בשמן אפי' לא נוגעות כיון שיש היפך שפוד אבל בלא היפך שפוד אפילו בשמן אינו אסור אם אין נוגעות דאינו מפעפע בכל הכלי:
שאלה יד חומץ חזק שנתנוהו קודם פסח בכלי חמץ שאינו בן יומו ולא עמד בתוכו מע"ל מהו לשתותו בפסח:
תשובה המ"א בסי' תמ"ז ס"ק כ"ח כתב להחמיר בחומץ בכדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח. ואף שכתב שם אם עמד בכלי ב"י משמע אבל באב"י מותר דבריו אינם מובנים דהא כמו שהק' שם על מהרי"ל דבדבר חריף אינו מועיל נ"ט בנ"ט ה"נ אינו מועיל מה שאינו ב"י וכבר הק' הח"ו והניחו בצ"ע:
ואמנם נ"ל דצדקו דבריו שהרי לכ"ע בדבר חריף אינו מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש כל הפוסקים בי"ד סי' צ"ד והוא מג' דחולין בצנון שחתכו בסכין והק' המ"א שפיר אמהרי"ל:
ואמנם אי אמרי' בבל חריף אגב חורפיה משוי לשבח זה אינו מוסכם שהרי המחבר בי"ד סי' צ"ו סתם דדוקא צנון שחתכו בסכין ב"י דוקא אע"ג דלגבי נ"ט בר נ"ט ס"ל דמקרי חריף רק דרמ"א כתב כדעת הי"א דאנו מחמירין בכ"ד חריף ואפילו אב"י. ולכן דקדק המ"א לכתוב דוקא בעמד בכלי ב"י דאז אסור מדינא דלכ"ע נ"ט בר נ"ט לא מהני בדבר חריף. ולכן החמיר אפילו רק עמד בכדי שיוכל להרתיח משא"כ באב"י דלמחבר בסי' צ"ו דל"א משוי לשבח רק בחלתית. וא"כ אף לדידן כתב רמ"א דכל דבר חריף אסור מ"מ בלא עמד מע"ל סמכינן על המחבר ואפשר י"ל ג"כ קושי' המ"א על מהרי"ל דס"ל למהרי"ל כיון שתחילת תשמיש הכלים אינו אלא בצונן ל"א דמחמת החריפות יהיה כמו שיהיה בעין כיון שהוא רק נ"ט בנ"ט דדוקא אם נבלע בכלי ע"י חמין דבלע שפיר אמרי' ע"י חריפות אף שהוא נ"ט בנ"ט הוי כמו בעינא אבל כיון שהבליעה היה רק בצונן וגם עכשיו הוא נ"ט בנ"ט לא אמרי' אגב חריפות יהיה בעין. ומ"ש הפ"ח בי"ד סי' קי"ד גבי קפריסין וקפליטות שחזר המחבר ממה שכתב בסי' צ"ו נ"ל דטעם המחבר משום דסתם סכין אינו נקי. ואחר זה מצאתי כן בדו"פ בסי' קי"ד ובמ"א שנדפס עם ביאורי הגאון ר"א מצאתי שנדפס במ"א אפי' אב"י ולא ידעתי אם היא הגהת הגאון או הגהת המגיה או יש לומר דסבירא ליה כהר"מ דדוקא בצנון דאיכא חורפא ודוחקא ע"ש בש"ך בזה לא אסרי' נ"ט בנ"ט משא"כ הכא בחומץ דליכא דוחקא לא חשבינן לדבר חריף כלל וסבירא ליה דחומץ שוה לצונן בסי' צ"ה לדעת י"א שם:
ובזה י"ל ג"כ מה שהניח המ"א בצ"ע על הב"ח בסי' תנ"א ס"ק ל"א שכתב הב"ח לדוך הבשמים קודם פסח דהוי נ"ט בנ"ט. והקשה המ"א בדבר חריף לא מהני נ"ט בנ"ט. ובזה א"ש דכוונת הב"ח כיון שאינו ב"י אם כן על כל פנים לדעת המחבר ל"א משוי ליה לשבח והב"ח לשיטתו הביא המ"א סימן תמ"ז ס"ק מ"ה דס"ל דחמץ קודם זמנו נקרא התירא:
שאלה טו חטים שנקצרו בעודם לחים למצה שמורה ובכדי שלא יתעפשו נתנם בתנור חם ונעשו שם יבש כמו קליות אם יוצאין בהם י"ח מצה:
תשובה הרמב"ם פ"ו מהלכות חמץ כתב דיוצאין במצה שנילושה במי פירות חוץ מיין ושמן וחלב וכתב המ"מ דיש חולקים דכיון דאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין וכן תפס המ"א סברא זו בסי' תע"א ס"ק ה' (ודע דיש שם ט"ס וכנ"ל אא"כ הוא מעט דמעט כו') ועוד קשה לפי' ר"ת שפירש דמי פירות לבד אין מחמיצין. וא"כ ל"ל לחם עוני פשיטא דאין יצא י"ח כמ"ש בסי' תנ"ג עכ"ל ור"ל דשם מבואר דבעי' דבר הבא לידי חימוץ. וכתב הל"מ דהרמב"ם ס"ל דלא ממעטינן מהיקישא אלא דברים שאינם באים לידי חימוץ בשום צד אבל הנילושה במי פירות אע"ג דהרמב"ם פ"ה הלכה ב' כתב דמי פירות לבד אין מחמיצין כלל מ"מ המין הוא בא לידי חימוץ רק המים גורמין זה לא ממעטינן. וכ"כ המ"א בסי' תנ"ד ס"ק א' דאפשר כיון דהוא ממין הבא לידי חימוץ (ודע בב"י סי' תס"ב העתיק במ"מ נילושה בשמן ודבש ונוסחא זו היה גם כן לפני ד"מ. ולכן כתב שם מה שכתב והוא ט"ס עי' במ"א ומצאתי שכ"כ הפ"ח) ומהתימה על המ"א שלא כתב שזו דעת רמב"ם והי"א שחולקין שכתב המ"מ הוא דעת רמב"ן במלחמות בסוגיא דמי פירות בפ' כ"ש ע"ש. ולפ"ז הנך חטים שנתייבשו תלוי במחלוקת דלהרמב"ן לא יצא דהא מבואר בגמרא ופוסקים דקלוי אינו בא לידי חימוץ ואף דהרמב"ם בפ"ה מחלק בין קמח שנתייבש ובין קליות שנתייבשו ואוסר לבשל קמח מחטים קלוים היינו דשמא לא נקלו יפה אבל לצאת ידי מצה חיישי' נמי לחומרא שמא נקלו ולא יבואו לידי חימוץ לרמב"ן ולדעת הרמב"ם יוצא כיון דהוא ממין הבא לירי חימוץ. ולכאורה יש ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם מהא דיבמות ח' הביאו התוספות ורא"ש בפ' כ"ש דאמרי' התם האי חלוט מצה הוא ואדם יוצא בה י"ח בפסח. וכ"כ כטור בסי' תנ"ד וחלוט אין בא לידי חימוץ כדאיתא בגמרא ופוסקים ומ"ש דחליטה ברותחין או במי פירות לדעת רמב"ם דמי פירות היא לחם עוני על כל פנים מוכח דלא בעי' רק שיהיה מין הבא לידי חימוץ הן אמת דלא ק' מחלוט לרמב"ם דהרמב"ם מפ' ההוא דיבמות שחלט העיסה קודם אפייה עי' בר"ן פ' כ"ש ואם כן נילוש באמת בצונן רק אחר כך חלט העיסה. אבל מתוס' ורא"ש וטור ור' האי שהביא הב"י בסימן תנ"ד שדחקו לחלק בין חלוט דפסחים לההיא דיבמות מוכח דלס"ל כרמב"ם אלא אפי' בחלוט קמח ברותחין אפ"ה יוצא כשבלילתו עבה. וכן מוכח ע"כ דאין חילק בין שנתן רותחין ע"ג קמח או קמח ע"ג רותחין דאם לא כן הו"ל לתוספות ולהפוסקים לחלק בהכי אע"כ דל"ש וכדאיתא בהדיא ברא"ש פ' כ"ש בשם רבי שרירא הביאו הטור בסי' תנ"ד ובזה מסולק תמיהת הב"י על הטור שם שהביא דברי רבי שרירא בסי' תש"א ותמה הב"י דלא הו"ל להביא אלא מה שכתבו הרי"ף והרמב"ם דהאידנא אינן בקיאין בחליטה ולמה האריך להביא דברי רבי שרירא ובזה א"ש דלא נטעה לומר דמה ששדרו ממתיבתא היינו בקמח על גבי רותחין ובדברי ר"ש איתא בהדיא דאפי' רותחין ע"ג קמח מקרי חליטה. ולפ"ז ע"כ צריך לומר דלא בעינן רק ממין הבא לידי חימוץ ומה שהקשה הפ"ח בסי' תס"ב מקרא דושמרתם את המצות מכלל דבעי שמירה. ע"כ צריך לומר כמ"ש הפ"ח שישמרנה מכל מיני חימוץ וכ"כ הרמב"ם בהדיא פרק ה' הלכה ח' וז"ל ושמרתם כו' כלומר הזהרו במצה ושמרו אותו מכל צד חימוץ עכ"ל. ומ"ש הפ"ח ראיה מירושלמי דאיתא התם יכול יצא י"ח ברבוכה תלמוד לומר ושמרתם כו'. מצה שצריכה שימור יצא זו שאינה צריכה שימור נראה לי דהירושלמי פליג אש"ס שלנו ואזיל לשיטתו דאיתא התם סוף כ"ש בהדיא דאין יוצאין בחלוט אבל הש"ס שלנו דקיימא לן ביבמות דיוצא בחלוט ובאמת בש"ס שלנו דף ל"ח יליף דלחמי תודה ונזיר ובכללן רבוכה לא יצא מדכתיב ושמרתם מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שמשמרת לשם זבח. עוד נ"ל ראיה ברורה לשיטה זו מהא דאיתא בפסחים ל"ד ע"א. אר"נ עיסה שנילושה ביין ושמן א"ח על חמוצה כרת דא"ק לא תאכל עליו חמץ שבעת כו' דברים שאדם יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת והא הואיל וכו' דהו"ל מצה עשירה א"ח כרת. איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין יוצא י"ח בפסח והא הכא דא"י י"ח מצה וחייבין כרת ומסיק היינו טעמא דר"ל דס"ל מי פירות אין מחמיצין ובימי בחרותי הקשיתי דאדרבה כיון דטעמא דר"ל משום היקשא וקי"ל היקש הזה דמינה ילפי' דאין יוצאין באורז וקטניות וקי"ל אין היקש למחצה. וא"כ נימא איפכא דאין חייבין כרת אלא בדבר שיוצא בו י"ח מצה וא"ל אדרבה ק' מההיקש על הברייתא דהחמהו וגמעו למה חייב כרת ואדרבה הכי מסתבר טפי למדרש ההיקש דסיפא מפרש לרישא כמ"ש תוס' להדיא דף מ"ג ע"ב ד"ה סד"א וא"כ אף דהש"ס מתרץ טעמא דר"ל. מכל מקום עדיין ק' אברייתא דהמחהו ולא נימא ההיקש. וע"כ צ"ל דקושית הש"ס הכי דס"ד דטעמא דר"ל דס"ל דאין יוצאין י"ח מצה אלא בדבר שבא לידי חימוץ ממש ולאפוקי נילוש במי פירות מקמח קליות כיון דאינם באים לידי חימוץ אין יוצאין בהם ידי מצה דמקשינן מצה לחמץ והכי נמי אין היקש למחצה ואין חייבין כרת אלא בדבר שיוצאין בו ידי מצה ולאפוקי מצה עשירה. ואם כן קשה אברייתא דהמחהו אלא ע"כ דברייתא ס"ל דההיקש לא בא אלא למין שבא לידי חימוץ ומין שיוצא בה ידי מצה ואכ"ק לפי ס"ד דמי פירות מחמיצין למה אינו חייב כרת אע"ג דאינו יוצא י"ח מצה משום דהוי מצה עשירה מ"מ הואיל והוא מין שיוצא י"ח מצה ובזה מדוקדק הל' שהרי בברייתא דאין יוצאין באורז אמרי' דברים הבאים לידי חימוץ יוצא כו' ובס"ד דר"ל אמר דברים שיוצא בו י"ח מצה כו' ולמה לא אמר נמי הלשון בברייתא דאורז דברים שחייבין עליו כרת כו' אע"כ דבאמת ההיקש הוא על מין הבא לידי חימוץ ולמין שיוצא בו ידי מצה. וא"כ ה"ה קמח קליות כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא ובהדיא איתא ברמב"ם פ"ו מהל' בכורים והביאו הב"י סוף סי' שכ"ט דקמח קליות חייב בחלה והוא ירושלמי. וכן פי' הרמב"ם בפ"א דחלה מ"ה קנובקאות שהוא קמח קלוי ועוד ראיה שהרי העומר היה קלוי באש וקי"ל על כל המנחות מברכין המוציא. ועוד מוכרח דש"ס שלנו דס"ל הדרשה כירושלמי בושמרתם את המצות דאם כן ל"ל היקישא לא תאכל כו' למעט אורז ת"ל מושמרתם אע"כ דל"ל אלא כמ"ש הרמב"ם שישמור מכל חומץ. ולפ"ז כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק:
שאלה טז חטה שנמצאת בחבית של יי"ש פסח ונכבש בתוכו קירשין ושאר פירות ואין מקום לתלות שעכשיו נפל ולא נתבקעה מה דינה:
תשובה אין להתיר ממה שלא נתבקעה דדמי לטבעא בחישתא כדאיתא בסי' תמ"ז אך י"ל דהוי מי פירות כדאיתא בסי' תס"ז ואף שהמ"א מסופק שם אם יי"ש הוי מי פירות היינו דוקא ביי"ש שנעשה מזיעת תבואה וגם יי"ש של פסח שנעשה מזיעת שמרים ומערבים לתוכו מים אבל בנשרה בתוכו פירות נראה דהוי מי פירות כיין של צמוקים ושאר פירות:
ואמנם צ"ע מסי' תס"ז סעיף ב' שכתב שם המ"א בשם מהר"ם בחטה שנמצאת בכרוב דמשמע דמחמיר וצ"ע דלמה לא נימא דהוי מי פירות וצ"ע:
ואמנם ידוע שמדיחין הפירות קודם שמניחין אותן ביי"ש וגם החבית מדיחין אותן במים מקודם וכיון דקי"ל דמחזיקים מזמן לזמן. ואם כן מחזיקין שהיה החטה בחבית קודם שנתנו לתוכו יי"ש ואף אם נתנו לתוכו תיכף היי"ש לא מהני כמ"ש שם המ"א בשם כה"ג דדוקא לאחר תסיסה נתבטל המים וגם לא נתברר לי אם שייך ביי"ש תסיסה וגם לפי מה דכתב שם הח"י ס"ק י"ב ומחלק דהא דאמרי' בנתבטל מיד המים היינו לומר שאינו ממהר להחמיץ ואם כן נמי אסור ובאמת המעיין בסמ"ג שממנו מקור הדין מה שכתכ הש"ע בסעיף ג' יראה להדיא שלא מיירי כלל מדין ממהר להחמיץ ויפה כיונו כל האחרונים שלא כתבו כתירוצו. ואמנם המ"א כתב שבאמת הם דיעות מחולקות בסמ"ג. וכן כתב רש"ל בביאוריו שזה דעת ריב"א שנתבטל מעט המים אבל כל הפוסקים חולקי' עליו' הרמב"ם כפי שכתבו המגן אברהם והסמ"ג וסמ"ק ותה"ד ואם כן אסור לכולי עלמא. ולכן נראה לי עיקר כמ"ש המגן אברהם דדוקא כשתוסס אזי נהפך המים ליין וזה לא שייך רק ביין בעת הבציר ואפשר שגם ביין צמוקים שכתב מבי"ט דהוי מי פירות היינו כמו שכתב מהריב"ש לענין יין נסך ג' ימים דאז הוי תוסס ובזה מיושב מה שהנחתי בצ"ע בהל' יי"נ למה צריך ג' ימים ובתשבות ח"צ חולק על דין דיין צמוקים ולכן הבו דלא להוסיף. ולכן נראה לי דצריך לבער וכ"כ בח"א כלל קכ"ו סי' ח':
שאלה יז חטים שמורים אחר שהיה א"א לייבשם בחמה יבשו אותם בבית שמחממים אותו בקרקע הבית ומסיקין שם אש אם יש להם דין שמירה:
תשובה לחשש שמא הם כקליות שבארתי לעיל סי' ט' אין לחוש דדוקא כשמייבשין בתנור שהחום גדול שייך קליות משא"כ בזה. ואמנם לחוש לחשש חימוץ צ"ע דידוע מחמת החום תוכף בכניסתו לשם החיטין מזיעין ואף דהוי מי פירות וכדאיתא בסי' תס"ו דמותר לחרוך ב' שבלים י"ל היינו דוקא לאכלם כך אבל כשצריך ללוש מצות ואם כן הוי כמו פירות עם מים אף שכבר נתייבש כדאיתא בסמ"ק וכ"כ א"ר בסי' תנ"ג וכ"כ הח"י שם ובסי' תס"ו. ואמנם עמיתי הרב רבי חיים כ"ץ מ"ץ השיב לי דע"כ מוכח בגמרא דלא שייך בלעי כלל דרמרי' שם והדר ביה אביי דאגב מדנייהו לא מחמיצו. וע"ש ברש"י דר"נ לא בצעי כלל ואביי ה"ל שם דלא הוי מי פירות. ואם כן ה"נ בנידון דידן ואינו דומה לירדו גשמים על חטים בסי' תס"ז דקי"ל לאיסור ש"ה דמונח בשק משא"כ הכח שתולין הסבלין על מוטות אין לחוש כלל:
שאלה יח שנה שרבו הגשמים ונמצא הרבה גרעינין מצומחים ובדוחק שיש למצוא ס' נגד המצומחים. ועכ"פ מדינא צריכין בדיקה אם יש ס' ואמנם אחר שא"א לבדוק כל החיטים אם סגי שיבדוק בענין זה שיקחו ג' פעמים מעט מן השק וכאשר יהיה להם ס' נאמר דאתחזקו שבכל השק יש ס' נגד המצומחים:
תשובה לכאורה נראה דדמי לתולעים בי"ד סי" פ"ד מדבר שדרכו להתליע דלא מהני מה שבדק הרוב דהוי מיעוט דשכיח ואין סומכין על בדיקת הרוב. וא"כ כיון שיש בו ג' מצומחים ואיתחזק שיש בו מצומחים צריך לבדוק כל השק אך כיון שהוא דבר שא"א נ"ל די"ל דל"ד דבשלמא התם כיון שנמצא' ג' תולעים או דאתחזק שמגדל תולעים ומיניה קא רבי ואם כן כל ירק וירק הוא בחזקה זו וכאו"א הוא מן המיעוט מצוי. משא"כ הכא דאדרבה כל גרעין וגרעין יש חזקה שלא נתחמץ כמ"ש רשב"א בתשובה סי' ק"ב. ובש"ע סימן תס"ו רק כיון שאנו רואים שברוב חטין יש הרבה מצומחים צריך לבדוק כל החטים וכיון דבדק ג"פ ונתחזק דאין זה מן הרוב ואם כן אדרבה הם בחזקת סתם חטים ואנו תולין שהמצומחים הם מתחתית הגדיש ומעליונו כמ"ש הרשב"א והש"ע:
שאלה יט אם טחנו החטים ולא נבדק אם היה ס' עד המצומחים מה דינו:
תשובה הנה הדבר נרגש לחוש הטעם שהמצומחים יש להם טעם אחר משאינן מצומחים וכ"כ המרדכי והאוגר ואו"ה והב"י בי"ד דשאור ועיסה הוי מבשא"מ. ולפ"ז הוי ס' דאורייתא ואסור. והנה הפ"ח בי"ד כתב שכולם טעו בדבר משנה דאיתא להדיא בערלה כל המחמץ כו' מב"מ להחמיר כיצד שאור של חטים שנפל לעיסת חיטים וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם בע"א גבי חמרא חדתי ע"ש. ונ"ל דאלו בגדולים נס"ל סברת רמב"ן שכתב דלכך הוי מב"מ הואיל וראוי להמתין ותהיה העיסה ג"כ שאור. דא"כ ק' בחלא וחמרא נמי נימא הכי שהרי אם ימתין גם בחמרא תהיה חלא ואף דל"ק כ"כ לרמב"ן דבשלמא עיסה בודאי תחמיץ משא"כ חמרא מ"מ י"ל דאלו הגדולים אין מחלקין בכך וקושית הרמב"ן שהק' דאיך פליגי אביי ורבא אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא ממתני' דערלה דשאור ועיסה הוי מב"מ אע"ג דלא שוה לא בטעמא ולא בשמא. י"ל דבלא"ה לק"מ כמ"ש תוספת בביצה ל"ט ד"ה דמשום דתבלין ומלח כיון שבאין לתקן האוכל הוי מב"מ וא"כ ה"ה שאור ועיסה אם נותן השאור לעיסה או שעומד לכך הוו מב"מ מדרבנן אבל פלוגתא דאביי ורבא מיירי בדבר שאין א' בא לתקן חבירו. ולפ"ז לק"מ על אלו הגדולים דהא מיידי משאור ועיסה שאין דעתו כלל ליתן השאור בעיסה והעיסה כבר נתחמצה זה ודאי הוי מבשא"מ משא"כ מתני' דשאור כו' מיירי בבאור שעומד לחמץ ועיסה שעומדת לקבל שאור ומצאתי כמעט דבר זה בכו"פ:
והנה מצאתי במנ"י בת"ח כלל נ"ט ס"ק ט"ז דכתב להדיא דהוי בשא"מ ואמנם לדעת הב"ח בי"ד סי' ק' שכתב דמדאורייתא כשנתבטל ביבש אפי' מבשא"מ מותר לבשל אח"כ כיון שכבר חל עליו שם היתר רק דמדרבנן אסור ואם כן אף כאן אינו אלא ס' דרבנן שהרי עכ"פ בטל מדאורייתא. ואמנם הפ"ח בסי' ק"ב ובסי' ק"ט האריך להתיר דבריו ונראה שדבריו נכונים וכ"ש לדידן דקי"ל דקמח בקמח הוי לח בלח ואם כן לא נתבטל מעולם דבשעה שהיו חיטין ל"ש בטול כיון שניכר האיסור והוי כחטים בשעורים כמ"ש הרשב"א בהדיא וכשנטחן תיכף הוי לח ובעי ס' מדאורייתא:
והנה יש לדקדק מסמ"ק דסבירא ליה גם כן דהוי מבשא"מ שכתב בסי' רכ"ב דדגן שצמח הוי חמץ גמור וצריך לבררו יפה יפה עד שיהא בו ס' ואע"ג דהוי יבש ביבש מכל מקום יהיב טעמא בשעת אפיה וצריך לאפות קודם פסח. והנה הסמ"ק בסי' רי"ד כתב כדעת הרא"ש בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתבטל מותר לבשלן בקדרה אחת ואם כן אי נימא דסבירא ליה דהוי מב"מ ק' ל"ל ס' כיון דסבירא ליה קמח הוי יבש לאחר האפיה נעשה כלח שהרי מטעם זה סבירא ליה דאינו חוזר וניעור בפסח. ואם כן ברוב סגי ואף שבסי' רי"ד הוא דעת הסמ"ק וכאן הוא מהגהות סמ"ק. מכל מקום מדלא הגיה שם משמע ודאי דמודה בזה לסמ"ק כסברת הרא"ש ועוד שהרי אף לדעת רשב"א מותר שהרי כיון דסבירא ליה דקמח הוי יבש ואם כן יש לומר על כל מצה ומצה שהיא כולה היתר ואם כן כיון שאינו מבשלין כל המצות ביחד אם כן הוי כמו ב' קדרות דמותר אף לרשב"א ואם כן למה מצריך הגהת סמ"ק ס' אבל אי סבירא ליה דהוי מבשא"מ ניחא. ואם כן לשיטת הפ"ח הוי ספק דאורייתא ובעי שיהיה בודאי ס':
אך נ"ל דאין ראיה מהגהת סמ"ק אם ס"ל כרשב"א והגאון בעל ח"ד הקשה על דברי ראבי' שהביא המ"א בסי' תס"ז ס"ק ד' דאם נאכל קודם פסח מותר דשמא מה שאוכל עכשיו הוא היתר דאין לך מצה שלא יהיה כפל נגד החמץ והקשה כיון דס"ל לראבי"ה דקמח הוי יבש. א"כ איך כתב דאין לך מצה כו' כיון שהוא יבש ואינו נבלל שמא מצה זו שאוכל כולו חמץ. ונ"ל לתרץ דבודאי אף להסוברים דקמח הוי יבש אין ר"ל כיבש ממש וכל החטים שנתחמצו מונח הקמח במקום א' דזה דבר שהחוש מכחיש דמי אסף כל המצומחים ברחיים יחד א"ו דלכ"ע נבלל הקמח אלא דהרשב"א ודעימיה ס"ל דהוי כלח ממש ואין לך פירור של קמח שאין בו של חטים המצומחים ושאינו מצומחים כלח ממש כמ"ש תוספות במנחות והרמב"ם ודעימיה ס"ל דלא הוי כדברים הנבללים ממש אבל בודאי ג"כ אינו דומה ליבש ממש שנאמר שעומד בפ"ע. וא"כ לכ"ע אין לך מצה שלא יהיה בו מן קמח שאינו מצומח ודומה לבשר שחתך דק דק ונתערב דודאי יש בכל חלק גם מהאיסור וא"ל דא"כ היאך אמרי' שאני אומר דאיסור נפל. ז"א דהקילו בו חכמים שהרי גם בנפל ליה קשה דהא קי"ל אדרבה כל דפריש מרובא פריש ומותר לאכול הנפרש מטעם זה ואם כן אדרבה ההיתר נפל לים. אע"כ דהקילו לומר אפילו במיעוט. ואם כן ה"נ הקילו לומר שאיסור נפל רק שעכ"פ צריך לאכול בב' ע"ז כתב דאין לך מצה כו':
והנה ודאי לרשב"א דמתיר לבשל בב' קדרות היינו דוקא שיבשל א' בקדרה א' די"ל דזה כולו היתר משא"כ כשיבשל ג' חצי חתיכות בודאי אסור. וא"כ דברי ראבי"ה נכוני' וי"ל דזה ג"כ דעת הגהת סמ"ק וס"ל כרשב"א אף שלא הגיה שם בסי' רי"ד וכיון דאין לך מצה שלא יהיה בו גם כן מחמץ ולכן אסור אא"כ יש ס':
והנה באמת מסתימת כל הפוסקים משמע דדינו כמין במינו וכן הוא בס' תמ"ז דכתב תערובת יבש ביבש. ומ"א ריש סי' תמ"ב ולכן צ"ע:
ודע שבהגהת סמ"ק כתב דצריך לברר יפה יפה. ואמנם בתה"ד סי' קי"ד כתב בעיוני בעלמא יראה שיהיה בו ס'. אך המדקדק בדבריו דתה"ד כתב זה על חטין שאכלו עכברים. וכ"כ שם בפסקים סי' ק"מ. ואעפ"כ כתב ונפל שצריך להיות ס' ולא הביא דברי הסמ"ק מדגן שצמח רק לכתוב דלא קי"ל בזה כסמ"ק דס"ל דקמח הוי יבש אבל הוא מיירי מאכילת עכברים דידוע שיוכל לשער בעיוני בעלמא אם יש ששים כי העכברים עושים מן החטין פירורין. ולכן כתב שם לרקדו אבל לברור המצומחים ידוע שצריך בדיקה גדולה ואיש מבין שמכיר אותן כי כאשר נתייבש מה שצמח אז הצמיחה נופל ואינו ניכר וצריך בדיקה מעולה ודע דחטים המצומחים אפילו יאמרו מאה עדים שנקצרו בעת שלא ירדו גשמים ואח"כ שמרו אותן מכל מים אף על פי כן הם חמץ גמור דמסתמא בא עליהם על במחובר ונתחמצו ועיין בבאורי הגר"א בשם ירושלמי דעד חצות היום עדיין לחלוחית הטל קיים אע"ג שנמס מארבע שעות דאין סברא כלל שיצמחו מעצמם וכ"כ בתשובת ר"ן סי' צ"ט בהדיא. וכן משמע מלשון כל הפוסקים שכתבו הדגן שצמח הוי חמץ גמור. וע' בסמ"ק ולא כתב שהוא ספק חמץ. ועוד וכי בדקו הקוצרים כל שבולת ושבולת שלא היה יבש כל צרכו בעת הקצירה ואף שראו איזה שבלים שעדיין הם ירוקים מעט וכי בדקו כל השדה ושמא אלו הנמצא שהוא משבלין שכבר יבשו כל צרכן במחובר ונתחמץ במחובר וכל דברי האומרים כן ועוד סברות כרסיות הבל הוא ועכ"פ מידי ספק דאורייתא לא נפיק:
שאלה כ שנת תקס"ו שנתרבו גשמים והיה דוחק גדול לעניים שלא היה באפשר למצוא חטים כשרים אם יש להתיר לאכול קטניות ומין רעקצע שנתפשט המנהג בכל אשכנז וצרפת שלא לאכלם בפסח:
תשובה תחלה צריכין אנו לברר שורש האיסור מדברים הללו כי רבים חשבו שאינו אלא מנהג בעלמא לבבי לא כן ידמה כי המעיין ברמב"ם פ"א מה' ממרים שכתב דכל התקנות יש בהם עשה ול"ת ומה שהקשה הרמב"ן מהא דאמרי' ס' דרבנן לקולא תירץ המבי"ט דכך תקנו חכמים ע"ש בלח"מ עכ"פ לכ"ע כל תקנות שתקנו חז"ל הם כמו כל איסורי דרבנן וכתבו כל הפוסקים דכל ב"ד שבעיר יש להם דין ב"ד הגדול לתקן תקנות לגדור גדרים וא"כ יש לכל תקנות הקהל או ב"ד דין איסור דרבנן כדאיתא בי"ד פעמים הרבה והנה דין זה נחלק לג' דינים (א) אם הסכימו הצבור על איזה דבר לאסור לסייג ולנדר בזה לכ"ע לא מועיל שום התרה כדאיתא בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח. (ב) כשלא נעשה ע"פ הסכמת הצבור רק שנהגו יחידים בכך באיזה דבר לסייג גה לרשב"א ור"ן וריב"ש לא מהני התרה דהוי כאילו קיבל עליו כאיסור תורה ולרא"ש מהני התרה כדאיתא שם סי' רי"ד וכתב הפרי חדש דדוקא כשמתחרטים כלם אבל לא מהני חרטת המיעוט ואפילו התירו להמתחרטין אינו מותר. (ג) תקנה בעלמא שאינו לסייג ואפילו הוא לפרישות כתב הפרי חדש בא"ח סי' תצ"ו דלכ"ע מהני התרה. ולפ"ז מסולק תמיהת הפ"ח שם שתמה על המחבר שסתם בסי' רי"ד דמהני התרה ובסי' רכ"ח כתב דלא מהני התרה והניח בתימה ולדידי לק"מ דבדבר שנעשה ע"פ הסכמת צבור דהוי כנעשה ע"פ ב"ד אין לו התרה משא"כ כשנהגו מעצמם בלא שום הסכמה ובזה מסולק ג"כ ראיית הפרי חדש שם מירושלמי שאמרו שם בבני ביישן דפריך בירושלמי דלהני התרה ומשני דרבי ס"ל כר"י דאסור לפרוש לים הגדול ומזה הביא ראיה לדעת רא"ש ולדידי אין כאן ראיה כלל דס"ד ירושלמי דנהגו כך משום פרישות וכפירוש רש"י בפרק מקום שנהגו משום כבוד שבת. ובזה לכ"ע מהני התרה כמ"ש הפ"ח ומשני דס"ל כר"י דאסור לפרוש. וא"כ הוי לסייג ולכן לא מהני התרה (ועיינתי בירושלמי פרק מקום שנהגו). לכאורה נראה שזה הוא כדאיתא בגמרא שלנו שם ולפ"ז בדבר שהוא לסייג לרא"ש צריך חרטה של כל בני העיר ואפילו באם יהיה אונס או חולי א"א להתיר בלא התרה ולרשב"א במקום חולי לא גזרו כלל כמו כל איסור דרבנן. וכדאיתא בסנהדרין כ"ח מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום אנסין ופירש"י ותוס' בשביעית בזמה"ז ודוקא משום חיי נפש אבל משום דוחק בעלמא אסור כדמשמע בבני בישן דאע"ג דהוו עניים מ"מ לא התיר להם ר"י ואמר אל תטוש כו'. לפ"ז ה"ה המנהג מאכילת קטניות אנחנו שאנו מבני אשכזנים לא מיבעיא אם נעשה ע"י הסכמת צבור או גאוני ארץ שהיו בימים ההם דפשיטא דאסורא אלא אפילו אם לא נעשה בהשכמה כיון שנתפשט מנהג זה לא גרע ממנהג שהחמירו בנות ישראל על עצמן לספור ז"נ וכתב רש"ל בתשובה סי' ו' דאפילו לדעת הרא"ש א"א להתירא א"כ יתחרטו כלם וה"נ בעינן שיתחרטו כל מדינות אשכנז ואם כן לכ"ע לא מהני התרה וקיימי באיסור דרבנן אלא אם כן אין לו מה יאכל דאז הוי חיי נפש אבל אם יש לו לאכול ד"א א"א להתיר כלל ואפילו במקום דהוי חיי נפש נ"ל יותר מסתבר להתיר קטניות דאין עושין ממנו קמח במדינתינו ולא אתי למחלף אבל רעצקע שקורין (טאטארקע) דדרך לעשות ממנו קמח ויש בו כל ג' טעמים שכתבו הפוסקים. אחד דהוי מידי דמדגן. ב' דיש בו גרעיני דגן. ג' דמחלף בקמח מה שאין כן בקטניות דלא מחלף ועוד דבלתי ס' שאם יראו מבשלין גרויפין מן רעצקע שיבשלו גם כן גרויפין מן ה' מיני דגן ומעולם לא שמעתי להתיר זה ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א נ"ב שהיה רעב גדול באשכנז הושיבו ב"ד והתירו בולבעס שקורין ערדעפיל כי באשכנז אין אוכלין ג"כ בולבעס כי שם עושין קמח מהם וגם התירו קטניות אבל לא מיני גרויפין ובאמת צל"ע דלפי מה שסתם בש"ע סי' רי"ז כדעת הרא"ש וכן כתב שם רמ"א דנוהגין כסברא ראשונה דמהני התרה ואם כן הוי דין דקטניות ככל דין נדר. וא"כ צריך עיון איך אפשר להתיר כמ"ש דהא בעינן שיתחרטו כולם כמו שכתב רש"ל ופ"ח ואף דרש"ל כתב כחומרת ז"נ שהוא לכלל ישראל אפשר דבזה ה"ה מדינא אם לא שנאמר דהיה תקנה ע"פ חכמי דור דבאמת לא מהני התרה אלא יש לו דין איסור דרבנן ובמקום דוחק לא גזרו או אפשר שהיחידים קבלו זאת וקי"ל כרשב"א דהוי כאיסור תורה רק כך היה הקבלה דבמקום דוחק לא יצטרך התרה ולא יהיה שום איסור ויותר נראה דע"כ לקושית הרא"ש דהוי כנדר אלא בדבר שקבלו יחידים או עיר אחת אבל דבר שנתפשט הוי כתקנת צבור ואפשר שכן הוא חומרת בנות ישראל ואפילו יתחרט כל העולם לא מהני התרה וצ"ע:
כא בח"א כלל קכ"א סי' י' כתבתי דעירוי אינו אוסר בפסח רק כדי קליפה וכמדומה לי שכן כתב הגאון בעל ח"ד אבל עכשיו ראיתי דאף על פי שמעיקר הדין הוא כן. מכל מקום יש להחמיר לאסור כולו לפי דקי"ל בכלי שני דבכל איסורין !קייל"ן דכ"ש אינו מפליט ומבליע. אפילו הכי כתב רמ"א בסי' תמ"ז דראוי להחמיר ומשמע לאסור את כולו וכדעת רשב"א בי"ד סי' ס"ח ע"ש בפ"ח. ואם כן ה"נ בעירוי הרי כתב מהרש"ל ודרישה עיין ש"ך ק"ה דדעת ר"ת לאסור את כולו וגם שהש"ך השיג עליהם כתב במנ"י כלל ל"ג ס"ק ד' דמבואר בהגהת אשרי פרק השוכר את הפועלים דלר"ת אוסר כולו ושכן משמע בר"ן. ואם כן בודאי יש לאסור בפסח כולי אם לא בהפסד גדול כנלע"ד:
שאלה כב שנמצא עיסה ברחיים בדופני התיבה שהקמח הנטחן מונח בתוכו ובעל ריחיים אמר שזיעה בא מחום הטחינה ומאויר הקר ונעשה עיסה מה דינו:
תשובה בסי' תס"ו כתב בש"ע הדין שנתלחלח מזיעת החומה דמותר ויש אוסרים ותמה המ"א שאדרבה רוב אוסרים ובאמת כן משמע בטור להדיא והפ"ח תמה על הרא"ש שכתב דלמה אינו מדמה לזיעת אדם וס"ל לפ"ח דמה שכתב הרוקח וזיעת אדם ועל זה כתב אע"פ שאין מכשיר מכל מקום מחמיץ קאי גם על זיעת אדם ונראה לי דגם רוקח מודה בזיעת אדם דאינו מחמיץ שאינו מתולדת מים כלל כדאיתא להדיא מכשירין פרק ו' מ"ה תולדות למים כו' תולדות לדם ובמשנה ו' אלו מטמאין ומכשירין ובמשנה ז' לא מטמאין ולא מכשירין הזיעה כו' משמע שאינו נקרא כלל משקה אלא שהיא תולדה בפני עצמה. וכמו שכתב הב"ח והט"ז לענין צואת תרנגולים. וכן משמע ברמב"ם פרק י' מהלכות ט"א שכתב הלכה ב' תולדות המים כו' כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן כו' אבל מי רגלי בהמה כו' הרי כמי פירות כו'. ובהלכה ג' הדם היוצא עם הליחה ועם הרעי ודם השחין ותמצית הבשר כל אלו אינן מתטמאין ולא מכשירין אלא הרי הן כשאר מי פירות ובהלכה ז' הזיעה והליחה סרוחה הרעי כו' כל אלו אינן חשובין משקה ולא מתטמאין ולא מכשירין ע"כ הרי שבהלכה ג' אע"פ שאין מתטמאין ולא מכשירין כתב שהם כמי פירות ובזיעה כתב סתם אינן חשובין משקה מוכח דס"ל כב"ת דהוי תולדה לעצמו ודלא כפ"ח בסי' תס"ז שחולק על הב"ח בצואת התרנגולים דס"ל דהוי כמי פירות דליתא. והמעיין בתוספתא שהביא הב"ח עיינתי בגוף התוספתא שכן כתב במי רגלי בהמה דהוי כמי פירות וכמו שכתב ברמב"ם וס"ל לרוקח דהא דתני במשנה ד' הזיעה זה קאי דוקא על זיעת אדם דאפילו אם בא מים ונכנסו המים בגופו מ"מ כיון שנסתפג המים מגופו מה שנכנס בגופו נהפך לבשר עצמו וכאילו לא היה מים מעולם אבל זיעת בתים אע"ג שנתייבש כבר מ"מ הכח מהמים שהיה בו נתעורר לצאת וזהו טעמו נמי בבשר יבש שהביא הטור בשמו שכתב דמחמיץ אע"ג שכבר נתייבש בתוכו מ"מ חוזר וניעור בזה סרה קושי' הפ"ח בסי' תס"ז סעיף ט"ז. ולפי זה ה"ה הכותל של עץ כיון שהיו בו מים במחובר אע"ג שכבר נתייבש חוזר וניעור דהמים אינן חוזרין להיות כגוף האילן רק שגורם לאילן שיגדל כמבואר בפ"ח שער מיעוט הירח פ"ד כיון שאינו יונק מקרקע ולכן אף שנתייבש חוזר וניעור. ואמנם במכשירין פ"ד משנה י' בתוי"ט ד"ה ר"ש כתב בשם ר"ש דמים היוצאים מעצים לחים הוי כמי פירות ושלא כמ"א שנסתפק בזה ואפי' אם תמצא לומר דבמחובר חוזר המים להיות כפרי ודומה לאדם ממש. ומכל מקום ודאי שכל כותל יבוא עליו מים ואז אינו נהפך. ולפי זה במתכות שהזיע וכן זכוכית החלונות דידוע אפי' אם יקנחו אותה עד שלא ישאר בו שום לחלוחית מחמת האויר הקר שמבחוץ הוא מזיע בפנים מחמת חום הבית זה לא נחשב למשקה כלל כיון שלא נבלע בו מים מעולם. ולפי זה להרא"ש דמדמה זיעת בתים לזיעת אדם. ואם כן לא הוי אפילו מי פירות אלא תולדה לעצמו. ומה שכתב בח"י דדומה לרוק עכברים דכתב בסמ"ק דהוי מי פירות נ"ל דלא דמי שהרי רוק של אדם הוי משקה ודומה למי רגלי אדם דהוי משקה ומי רגלי בהמה הוי מי פירות מה שאין כן זיעת אדם דהוי תולדה לעצמו אם כן הכי נמי זיעת החום. ולפי זה בצק זה שנדבק בתיבה תלוי בפלוגתא דרוקח ורא"ש דלרא"ש מותר לגמרי ולרוקח דינו כמים ממש. ולכן אני תמה על הפ"ח שכתב בזיעת בתים דלא הוי אפי' מי פירות ובצואת התרנגולים כתב דהוי מי פירות. אך כל זה אם ידעי' בודאי שנתערב בקמח מן הבצק שנתלחלח מן הזיעה. אך כיון דהוא ספק אם נתפרך לפירורין ולא רקדוהו תיכף לאחר הטחינה היה לנו להחמיר כדעת האוסרין שהרי כמה חומרות אנו מחמירין בפסח. אך יש לומר אפי' אם בודאי נתערב פירורין בקמח יועיל הריקוד אפילו אחר שנתייבש כמו שכתב הח"י בסי' תס"ו ס"ק י"ג בשם הדרישה דהיכא דאיכא לספק אם נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמיצים יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מטעם ס"ס שמא ממי פירות נתלחלחו ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא נתערבו בו כלים עכ"ל. וא"כ הו"ל ספק דפלוגתא דלהרא"ש אינו מחמיץ לגמרי. ובא"ר כתב שכן כתב הספר אמרכל ובפרט שבודאי יש ס' נגד מה שנתערב. וא"כ במקום דאיכא דחק יש להקל לטחון אפי' לכתחלה אבל במקום שאינו דחק יש לטחון דוקא חצי חבית בפע' א' שאז אינן חמים כ"כ ולא יוצא בצק וכך אמרו הטוחנים בקיאים:
כג בש"ע סי' תס"ו ספק דאם כבר נתייבש אסור דהרקדה לא מועלת דמפרך. והנה הדבר מצוי מאד אצל עניים המקבלים צדקה. ונ"ל דיש למצוא תקנה ע"פ מה שכתב הח"י בשם הדרישה וז"ל ואם אין ידוע ממה נתלחלח השק יש לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס ספק מי פירות ואת"ל ממים נתייבש שמא לא נפל לתוכו כלום עכ"ל. וכתב באליהו זוטא ומיהו עיקר הדין של הדרישה צ"ע. והנה ודאי דאין דעתו מה שהניח דבריו בצ"ע מטעם דרמ"א אוסר באכילה בס"ס דכבר תירצו האחרונים אלא כוונתו במה שכתב ס' מי פירות אדרבה זו גריעותא דאף דלא נתחמץ ע"י מים אבל כשילוש עם מים אם כן אדרבה הוי מ"פ עם מים וממהר להחמיץ ואע"פ שכבר נתייבש כמ"ש הב"י בסי' תנ"ג. וגם מה שכתב ואת"ל ממים שמא לא נפל לתוכו כלום אינו מובן לכאורה שהרי אנו רואין שנתייבש בכמה מקומות ומטלטלין השק ממקום למקום דהוי ספק הרגיל דמסתמא נפרך לתוך הקמח ומכ"ש אה רקדו והו"ל לחלק באיזה ענין. ונ"ל דאין כונתו אם לא לתוך השק דבזה אין ספק כמו שכתבתי דהוי ספק הרגיל אלא דכונתו שהרי אין אנו צריכין לדון על הקמח שבשק אם בא לתוכו או לא שהרי ודאי שבא לכאן אלא דאנו דנין על כל מצה ומצה שיאכל בפסח. ע"ז אמר שמא לא בא למצה זו כלום דאפי' להסוברין דקמח הוי לח מ"מ איני כלח ממש דשם אמרי' בכל משהו ומשהו יש בו משהו אבל בקמח ודאי אינו כן אף שמתערב יפה אבל ודאי לא כלח ממש הנה האחרנים מחולקים אם פירור נקרא לח או יבש והנה בודאי ל"ש לומר על פירור שיש בו ממש שיהא נחשב כלח אך פלוגתא בפירור קטן מאוד שיוצא ע"י נקבי נפה בזה שייך לומר דהוי כלח כמ"ש הח"י כגד סינון ואע"ג דאינו דומה ממש דסינון ודאי עדיף מ"מ מסתברא דדוקא בזה פליגי למעט המחלוקת והנה למאן דס"ל דגם פרור נקרא לח. ע' בא"ז בשם כמה גדולים וכן נראה דעת הפ"ח. אם כן ודאי מותר אף כשנתייבש כקו' הפ"ח אך למאן דס"ל דהוי כיבש ואם כן חוזר וניעור ולכן נ"ל כשנתלחלח ודאי ממים ונתייבש ירקדו הקמח אע"ג דהרקדה לא מהני שהרי נפרך מ"מ מהני שלא ניחוש שנתערב פירור גדול ומכל מצה ישברו חתיכה ויאכל קודם פסח כדין יבש כמ"ש המ"א בשם רש"ל בסי' תר"ט אלא דשם דלא נולד שום ספק בקמח לכן מהני שיאכל מן הקמח דהוי ס"ס שמא לא בא שום דבר לקמח ואת"ל בא שמא נאכל אבל בצד שבא ודאי לקמח לכן אנו דנין רק על המצות וא"כ יש ג' ספיקות ספק לא בא לכאן כלום את"ל בא שמא הלכה כאותו הגדולים דגם זה נקרא לח וא"כ אינו חו"נ ואת"ל כאותן הגדולים דנקרא יבש כיון שאכלו כבר קודם פסח אנו תלינן שכבר נאכל והתועלת לעשות ג' ספיקות לפי שבא"ז הביא בשם תוי"ט דבב' ספיקות לא שרינן לאכילה מסברא זו שמא הוא לח. ולכן מצינו תקנת אפי' למאן דס"ל דהוי יבש ולא מהני שאוכל בסתם איזה מצות שכבר כתבתי דאין אנו דנין על כולן ביחד רק אנו דנין על כל מלה ומלה בפ"ע וכן אם ספק שמא נתלחלח מזיעת החום י"ל ג' ספיקות שמא לא בא לכאן את"ל בא שמא הל' כרא"ש שזיעת החום הוא תולדה לעצמו עיין בב"א סי' כ"א ואת"ל כהאוסרין דהוי מי פירות שמא הל' הרי"ף ורמב"ם דמ"פ אטי' עם מים אינו ממהר להחמיץ וגם כל הספיקות הנ"ל אם הוא כלח או יבש וכן בהשתנת עכברים שמא לא בא ושמא השתנת עככרים נשאר מים ואת"ל מ"פ שמא הל' כרי"ף ורמבם וכל הספיקות הנ"ל ואם נמצא קודם אפיה ירקד הקמח כמו שכתבתי ואם אפה כבר בלא הרקדה מ"מ י"ל כל הספיקות הנ"ל וכ"ז דוקא במקום הפ"מ או עני בשעת הדחק. ועכ"ז יקחו מצות אחרות לב' לילות:
שאלה כג בפסח חתבו זנגוויל בסכין של חמץ ודכו אותו במדוכה ואחר כך דכו במדוכה זו בשמים ונתנו אותם לתבשיל
תשובה המ"א בסי' תנ"א ס"ק ל"א כתב שלא כדין עושה שחותכין זנגוויל בסכין של בשר ודוכין במדוכין וא"כ נעשה המדוכה של בשר ואח"כ שוחקין בשמים בתוכו ונותנים לחלב ואם כן הדבר מבואר דאסור. אך האחרונים הקשו על המ"א דחריפות אין לו מעלה רק שמוציא הגוף כולו אבל אינו מבליע בכולו וחם כן אע"ג דהזנגוויל הוציא כל הטעם מהסכין מכל מקום לא נבלע במדוכה רק טעם ואם כן המדוכה הוא טעם א'. והמדוכה בבשמים טעם ב'. ועדיין כול היתרו. והביאו ראיה לזה מש"ך בי"ד סי' קכ"ב דכתב דאם בשלו ד"ח בקדרה של בשר ב"י ואחר מע"ל מבישול הבשר בישלו בו חלב. אע"ג שהוא תוך מע"ל של החריף מותר ואכ"ק הא החריף הוציא כל טעם בשר וחוזר ונבלע בקדרה. אע"כ דחשבי' לזה לנ"ט בר נ"ט. דהיינו הבשר לחריף והחריף לקדרה ועדיין היתר. ול"נ דאין ראיה זו מכרעת. חדא שהרי בנו של הש"ך בנקה"כ. משיג ע"ז ואומר באמת. והאורח מישור חתר לתרץ דברי הש"ך. ואעפ"כ הניח בצ"ע למעשה. כי כן משמע מאו"ה גופא שהביא הש"ך שם. ועוד מנ"ל הא דמוציא ואינו מבליע. אדרבה מצינו דיש דברים שמבלועים אבל אינם מוציאים. כדמצינו במליחה דאין מליחה להפליט מכלי אבל מבליע. וכן בית השחיטה בסי' י"ו בש"ך ס"ק י"ז דמבליע בהכין ואינו מפליט. ובאו"ה כלל נ"ח בסי' מ"א לענין עירוי. ודעת א"ז בשם מהר"ח דמבליע ואינו מפליט. ובאו"ה כלל י"ב דין ו' הביאו בח"י סי' תמ"ז ס"ק ל"ע בבוסר דנחשב כרותח להתבלע ולא להפליט וא"כ ה"נ כיון דמפליט כ"ש דמבליע ואתי' בכלי שהרי בסי' ק"ה סעיף ז' כ' דכלי פולט בלא רוטב כמ"ש הט"ז והש"ך שם. כיון דאין לו פליטה מגופו ואם כן כ"ש דמבליע בלא רוטב ע"י חריפות ודוחקא שהרי עדיף מחום ע"י אש דשם אינו אוסר רק כ"ק. ובחריף לכ"ע כדי נטילה. ואם כן כיון דהזנגוויל הוציא כל הטעם וכשדך אותו במכתשת הבליע כל הטעם במכתשת ואחר כך כשדך בו בשמיה חוזר ומפליט כל הטעם ועוד נ"ל דאין ראיה מש"ך הנ"ל כלנ"ד התם בבישול אע"ג דהחריף הוניא כל הטעם של בשר וחזר ונתן כל הטעם בקדרה מ"מ כבר נחלש הטעם הרבה. אע"ג דאין כלי שיש במה שבתוכו ס' מ"מ איכא בודאי שלשים ויותר ואם כן כשחזר הקדרה ובלעה מבישול החריף לא בלע רק טעם קלוש וכשחוזר ופולט לחלב בודאי איכא ס' נגד טעם הבשר. משא"כ במדוכה ושנבלע מן הזנגוויל ידוע שחתיכת זנגוויל הוא קטן ובלע הרבה מן הסכין וכ"ז נבלע במדוכה ואחר כך כשדך מעט זנגוויל בלע כל מה שנבלע במדוכה. ולכן נ"ל דבב"ח הוא כמו שכתב כמ"א. אף דלכתחלה ודאי אסור. מ"מ בדיעבד אם שמו התבלין בקדרה מותר. כיון דבלא"ה יש פוסקים דלא מקרי חריף רק חלחית ואפי' צנון כתב בהגהת סמ"ג בס"י רי"ג בכה ר' יחיאל דלא הוי חריף וגם יש פוסקים דטעם צנון שחתכו בסכין הוא דוקא כשכשמנונית קרוש על הסכין וגם י"א דוקא בכלי ב"י כמ"ש הפ"ח סימן צ"ו. ואם כן יש להתיר בדיעבד. ונ"ל דלכן דקדק המ"א לכתוב שלא כדין עושין דר"ל דלכתחלה ודאי אסור. ועוד דליפי' את"ל דהמ"א ס"ל ג"כ דהוי נ"ט בר נ"ט. מ"מ ודאי אינו נכון דאסור לעשות נ"ט לכתחלה משא"כ בחמץ דעכ"פ משהו איכא וגם ל"ש לומר נ"ט ברנ"ט וכדמוכח להדיא במ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ז לכ"ע אסרו ומ"ש בסי' תנ"א ס"ק ל"ה בריב אייזין צ"ל דר"ל דאם מפרר עליו בע"פ מצה וא"כ צריך ס' נגד הפירור. ואם מפרד חריין צריך ס' נגד כל הריב אייזין כנלע"ד:
שאלה כד בענין ס' נתחמצה שכתב המ"א סי' תס"ו סס"ק ט' דלא הוי ס' כיצד ראוי לנהוג:
תשובה הש"ך בי"ד סס"י נ"ד כ' דבהפ"מ לא איכפת לן בחסרון ידיעה. ועוד דאפשר בזמה"ז אין אדם בעולם שיוכל להבחין זה והוי ס' גמור כמ"ש האחרונים וכ"כ א"ר סי' תס"ז סס"ק כ"ב דמדברי הטור משמע דהוי ספק. וכ"כ אמ"ו בתשובת נודע ביהודה דמדברי רי"ף ורא"ש משמע דהוי ספק (ונ"ל דמשמע לו כן מדכתב הרי"ף והביאו הרא"ש בפ' כל שעה סי' כ"ה בפלגתא דשמואל ומר עוקבא) וכיון דלא איפסקא הלכתא עבדינן לחומרת כמר עוקבא הו"ל ס' ס' דאורייתא (ר"ל דלמר עוקבא בראויין להתבקעות הוי חמץ ולשמואל דוקא נתבקעו ממש) אבל אי אישתכח בבישולא כיון דאיסור משהו מדרבנן הו"ל ס' דרבנן. ועוד שכבר הוכחתי בחיבורי בינת אדם בשער רוב וחזקה בסי' י' וס' נ"ח דלדעת רוב פוסקים לא מחזק עד מזמן לזמן אם כן עכ"פ באיסור משהו בהפסד גדול יש להתיר:
שאלה כה חמץ שנתערב קודם פסח רק שלא נודע לו עד הלילה מי אמרינן חוזר וניעור כיון דקיי"ל דכל זמן שלא נודע התערובות ל"ש ביטול כדאיתא בי"ד ס"מן ק"ט:
תשובה נ"ל כיון שסתמו כל הפוסקים ולא נמצא לא בראשונים ואחרונים שדברו בזה רק כתבו סתם דאינו חוזר וניעור סתמו כפירושו דאין חילוק בין נודע ללא נודע דלעולם מותר ולכן צריכין אנו לחלק בין חו"נ זה לחו"נ דשאר איסורין דצריכין אנו להבין מה שכתב רמ"א דנוהגין בתערובות לא בלח דאינו חו"נ ולא מצאתי טעם לזה לחלק בין לח ליבש ועוד שהרי אפי' בשאר איסורין קיי"ל בסימן צ"ט דחוזר וניעור ולמה נקיל בחמץ. ונ"ל ע"פ מה שכתב הש"ך בסי' צ"ד הטעם לחלק בין נ"ט בר נ"ט דבו"ח לאיסורין דכיון דקלוש טעמא כ"כ אינו ראוי שיחול עליו שם דבו"ח משא"כ בשאר איסורין דשמו עליו. ולפ"ז לכן בשאר איסורין אמרינן דחו"נ דאע"ג דכבר נתבטל כיון שעכשיו נפל עוד איסור ונתעורר האיסור הראשון ומצא מין את מינו וניעור אבל הכא שנקלש טעמי כ"כ ונתבטל כבר ולא נתוסף עליו שום איסור רק הזמן גורם האיסור והרי כבר נקלש כ"כ עד שאין ראוי שיחול עליו שם חדש איסור חמץ ואפי' להסוברין דנ"ט בר נ"ט אפילו קודם פסח אסור דשמו עליו אפי' קודם פסח שאני התם דעכ"פ יש כאן טעם אלא שהוא קלוש אבל כשנתנטל בס' גרע טפי דאפי' טעם קלוש אין כאן ולפ"ז כיון דטעמא משום שאין ראוי שיחול עליו שם חדש. אם כן מ"ש נודע קודם פסח או לא נודע דהא אפי' לא נודע עכ"פ אין כאן טעם כלל ולא נתוסף עליו שום איסור רק הזמן גורם ואין דבר שיחול עליו השם אח"ז מצאתי להגאון בעל ח"ד שכתב נמי להתיר אפי' בלא נודע:
שאלה כו העושים יין צמוקים כדי לעשות מראה וצבע ליין מסננים אותו על נייר של צוקער הצבוע (בלא"ה) כידוע מותר לשתות אותו בפסח:
תשובה צריך לחקור להאומנין במה נצבע הנייר כי לענ"ד נצבע בעין עץ שנקרא ברוזעליע ובזה לא ידעתי שום חימוץ אך שאומרים שיש לחוש שמערבין יי"ש עם הברוזעליע בשעת בישול. וא"כ נ"ל דאסור לשתות ואע"ג דמחמת הצוקער הדבוק בנייר אין לחוש דבלא"ה אין בצוקער כ"כ חומרא ועוד דהוי לח בלח ונתבטל קודם פסח מ"מ צבע החמץ שבתוכו לא בטל כמ"ש המ"א בסי' תמ"ב ובב"י בי"ד סס"י קנ"ד בשם תשובת רשב"א דדבר הנעשה לחזותא באיסור הנאה אסור דהוי כממשו של איסור ואע"ג דכתב הפ"ח בסי' ק"ב דבדרבנן קי"ל חזותא לאו מילתא היינו דווקא בדם תבוסה אבל משהו בפסח דאסור כל ספק ודינו כדאורייתא. אע"ג דמשהו מדרבנן כמ"ש הכו"פ שם בסי' ק"ב ועוד כמ"ש שם הכו"פ דחזותא הוי כמו דעביד לטעמא דעכ"פ משהו איכא ולכן נ"ל דאסור לשתותו רק ישהנו לאחר פסח:
שאלה כז אחד אפה מצות קודם פסח ולאחר שאפה איזה עיסות. מצא חטים במצות וצוה המורה לרקד הקמח הנשאר והמצות שכבר אפה לא יאכל אלא ביבש דשמא ימצא בקדרה בפסח והבעה"ב לא נזהר בזה ופירר המצות ומצא בעיגולים חטים:
תשובה יראה פשוט דתלינן במצוי כיון דידענו שהיה בקמח חטים וכמ"ש אמ"ו בנ"ב לענין חטה שנמצא בדבש כמו שכתבנו בשמו בסי' כ"ט וא"כ ה"נ וכיון שהעיסה לא נתחמצה כ"ש החטה וא"כ כבר נאפה החטה בתנור ואפויה לא יבא לידי חימוץ כדאיתא בגמרא אך לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ה הל' ה' כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא שמחמיץ כשמבשלין אותו כו' אבל קמח קלי אסור שמא לא קלוהו יפה ויבא לידי חימוץ עכ"ל ושם הלכה ג' אין קולין כו' אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי ע"כ. וכתב המ"מ דס"ל לרמב"ם דמה שאמרו בגמרא אפוי שבשלו קאמרי' דלא בא לידי חימוץ דהיינו פת גמור או קמח קלי. ר"ל שנקלה בהיותו קמח אבל אם קלה החיטים אין קמח שלהם מותר לבשלו ע"כ ולדבריו צ"ל דמ"ש דה"ה קמח קלי אסור ר"ל קמח שנעשה מקלי דהיינו כמ"ש בתחלה כרמל שמהבהבין כו'. ולכן דקדק בהל' ג' וכתב הקמח הקלי ר"ל קמח שעשה מן קלי (וע"ש בפ"ח דאפילו בקמח קלוי רבו האוסרין כן דעת רש"י דמפרש דרבא מחו ליה בחסיסא פרש"י קמחא דאבשונא ר"ל קמח שקלו אותו כמ"ש הח"י ובזה מסופק המ"א אם נתנו קמח שקלו אותו במאכל אם אוסרין בדיעבד כיון דרש"י ורמב"ם מתירין ולכן מחמיר עכ"פ במצה כיון שהמצה מפסקת אבל בכרמל שנזכר בגמרא לאיסור בודאי אסור דבזה ליכא מאן דמתיר ואפילו בקמח שקלו כתב הח"י דאפשר דמותר רק להשהותו או ליהנות כיון דרבו האוסרים וא"כ כ"ש בחטה שנמצאת במצה דהוי דומיא דכרמל דאפילו אפו אותו בעין היה ראוי לאסור. אך י"ל דזה דוקא בכרמל שמהבהבת שאינו נאפה יפה רק בהבהוב אבל בחטה זו שנאפה יפה י"ל דלכ"ע מותר שהרי גם המצה נאפה וכ"ש חטה זו. אך י"ל לפי ספיקו של מ"א כיון דהמצה מפסקת. א"כ י"ל ה"ה בחטה זו כיון דהמלה מפסקת חיישינן שמא לא נאפה יפה ודומיא דמצה כפולה דנוהגינן לאיסור. ולכן נ"ל דדינו כשאר חטה אך יש להכניס זה בכלל ספק שמא נאפה כבר ולא בא לידי חימוץ ובמקום שיש עוד ספק יש להתיר מטעם ס"ס כנלע"ד:
שאלה כח חבית של שכר שהדיחוהו יפה ולא הגעילו ונתנו לתוכו דבש שקורין מעד בצונן ועמד בתוכו קודם פסח איזה ימים ונזכר שלא הגעיל:
תשובה רמ"ח הביא דעת המרדכי וז"ל המרדכי שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערים כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי הו נטל"פ גם שכר ביין הוי נטל"פ עכ"ל ותמה הח"י שהרי כף שנבלע בו בשר דהוי ודאי היתרא בלע ואפ"ה צריך ס' נגד כל הכף ועל טעם כ' כתב המ"א דלדידן נטל"פ אסור ולכן כתב דהיין דהוי נטל"פ אפי' היה הכלי ב"י מותר ובלבד שיערה קודם פסח לכלי אחר ובדבש אם היה הכלי ב"י לא מהני מה שיערה קודם פסח דבכולה משערינן. והנה דברי המ"א שכתב דבדבש אם היה הכלי ב"י אסור הוא תמוה שהרי ע"כ לא נעשה כבוש עד שיעבור מעל"ע ואז הוי נטל"פ וכיון שעירה ממנו קודם פסח וא"כ נתבטל וא"כ מ"ש אם היה הכלי ב"י או אב"י וצ"ל דסמך עצמו אמה שכתב בסי' תמ"ז ואפשר שרמז זה דמה שבתב בסי' תמ"ז סעיף ה' או דר"ל דנתן לתוכו דבש שבשלו רותח דאז כשהוא ב"י אסור וכשיטת הש"ך בי"ד דאין ס' בכלי נגד הקליפה ונ"ל דזהו כוונת המרדכי במה שכתב דכל הנבלע בכלי הוי נטל"פ ולא כתב דסתם כלי אב"י אלא דכללא כייל דאפילו ודאי ב"י מ"מ הבליעה הוא לפגם דכיון דלא נעשה כבוש עד אחר מע"ל וא"כ הוי נטל"פ ולהמתירין נטל"פ א"צ לערות לכלי של פסח ולדידן צריך לערות לכלי של פסח ולענין תמיהת הח"י נ"ל דאין לדמות כלל לבשר וחלב דהתם בא הבליעה מחלב לבשר ותיכף נעשה נבלה משא"כ לענין חמץ דהוי נ"ט בר נ"ט וכונת המרדכי כיון שהיין אינו מקבל טעם מחמץ גו' רק ממה שקיבל הכלי דהוי נ"ט בר נ"ט לא משערינן הכלי רק באומד יפה וכמו שכתב בעל העיטור הביאו הט"ז ג"כ סס"י תמ"ו וז"ל הטור כתב בעל העיטור דוקא חמץ דאיתא בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן של נכרים בפסח כו' בטל הוא וכתב הט"ז שבעה"ע אזיל לשיטתו דכתב בי"ד הביאו הטור בסי' צ"ג דיש במה שבתוך הכלי ס' והב"י שם לא מסתבר ליה שיחלוק על כל הפוסקים אלא דס"ל לבעה"ע כשיטת ראב"ד דלא משערינן בכולה אלא במה דנפיק מיניה וכ"כ הב"י בא"ח סימן הנ"ל על דברי בעה"ע דס"ל דלא דמי חמץ לשאר איסורין דפליטת הכלים אוסרת דשאר איסורין פליטת הכלי אוסרת בשעת איסורו אבל חמץ דכי בלע בזמן היתרא היא הילכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל ועי"ל דסבר כלים אב"י גם לענין דסתם חמץ וה"נ נטל"פ קודם פסח דמותר אפילו לדברי האוסרין נטל"פ בפסח משום דפגם זה תחלת נתינת טעמו היה קודם פסח עכ"ל הב"י וזהו עצמו דברי המרדכי דס"ל דאע"ג דדברים שנתבשלו בכלי ב"י קודם פסח אסור משום דלא קיי"ל כעיטור וכראב"ד דאנן משערינן בכלי בכולו היינו דווקא בשאר איסורים ואפי' בבשר וחלב אע"ג דהיתירא בלע כגון חלב שבישל בקדירה של בשר וכן בישלה בכלי ב"י של חמץ אפילו קודה פסח משא"כ בחבית דאינו מבשל בו רק בצונן ע"י כבישה דהוי נ"ט בר נ"ט שהרי היתרא בלע לכן לא משערינן נגד כולו אלא במאי דנפיק מיניה שהרי עכ"פ קלוש הטעם הרבה וה"ז דומה לטעם משובח ויש ס' נגדו ה"נ כל הבליעה אינו מרובה ואע"ג דלענין בישול בכלי ב"י אינו סומך על טעם זה מ"מ כאן דיש עוד טעם להתיר דהוי נטל"פ שהרי אינו נבלע בו אלא לאחר מעל"ע כמ"ש כל האחרונים וא"כ הוי נטל"פ ולפ"ז כיון שהמרדכי עצמו אינו סומך על התירא בלע לבד כיון שכתב ב' טעמים להיתר וכבר כללא בידינו במקום שאיזה פוסק מתיר מחמת איזהו טעמים אין לסמוך על טעה אחד לבד רק דוקא כשכולם שייכים בזה ולפ"ז כשעבר מעל"ע קודם פסח שכבר נפגם טעמו ושייך שני הטעמים מותר אבל כשנתן בע"פ ונעשה פגום בפסח אסור כשלא עירן לפני פסח לכלי של פסח וכדברי המ"א ודלא כט"ז שסמך א"ע על טעם דהיתירא בלע לבד דלדבריו אף בבישול בכלי ב"י היה לו להתיר ובפי' כתב רמ"א בשם המרדכי בסי' תמ"ז סעיף ה' דבבישול אסור א"ו כמ"ש:
שאלה כט שכבשו ירק שקורין בוריקעס בחבית של שכר בלא הגעלה ועמד בתוכו איזה ימים עד שהחמיץ יפה ואח"כ כשנזכרו עירו הכל לחבית של פסח ועתה בפסח שאל השואל מה דינו:
תשובה לכאורה פשוט לאיסור אע"ג דעירו לחבית של פסח מ"מ כבר קבלו טעם מחמץ שהרי עמדו בתוכו איזה ימים כשהיו מחומצים ואע"ג דהכלי כבר היה אב"י כיון שהוא דבר חריף משוי ליה לבלוע לשבח ואין לך כלי שיהיה בו ס' נגד בלוע ועיין בסי' כ"ו מה שכתבתי בכוונת המ"א:
אך ראיתי בח"י בסי' תמ"ז ס"ק מ"ג שכתב לפרש דברי הטור שם בזיתים כיון דבשעת כבישתן נותנין בהם מים בטיל חורפייהו ולא שייך תו לומר מחליא ליה לשלח וכתב הח"י דר"ל כיון דבשעת כבישתן נותנין בהם מים ונתבטל החריפות אם כן מה שמקבל הטעם מכלי הוי לפגם ואע"ג דלבסוף אחר שנכבשו ונתחמצו נעשו דבר חריף. מ"מ כיון דבשעת עיקר קבלת טעמו לא היה דבר חריף עכ"ל. ולפ"ז ה"ה כל הנכבשין בכלי איסור מותר אא"כ כבשו לתוכו בחומץ וציר. ומחמת שסברא זו היא מחודשת שלא מצינו לא בשום ראשון ואחרון. ולכן כתב הגאון בעל ח"ד דמיירי שקודם פסח נתן הזיתים בכלי פסח וכל זה אין משמעות בטור ע"ש. ולכן ר"ל שהרי אנו רואים שהזיתים הכבושים שמביאין למדינתנו שאף שעומדין זמן מרובה במי הכבישה לא נתחמץ כלל רק אדרבה טוב לשתותו ויש בו רק קיוהא וזהו שכתב הטור כי לא מחליא ליה לשבח ר"ל אע"ג דהזיתים מתחלה היו חריפין אבל כיון שנתנו עליו מים בטל חורייפהו ואע"ג דאח"כ כובשן אותן לא חזרו לחריפתו והמי כבישה בלא"ה אין לו דין חומץ ואינו חריף כלל רק קיוהא בעלמא. ולפ"ז אין שם יסוד לדינא דח"י. ולפ"ז כשכובשים בוריקעס וכי צא בהם בחבית של חמץ וכן לענין שאר איסורים כיון שנתחמץ משוי ליה לבלוע לשבח ואוסר ככל דבר חריף כנלע"ד:
ל כתב אמ"ו בנודע ביהודה לענין חטה שנתבשלה בדבש ופלפל שם כיון דאין אנו בקיאין בחליתה א"כ יש לאסור והגאון בעל ח"ד השיג עליו וז"ל לא נלע"ד דדוקא בחולט עיסה ברותחין אין אנו בקיאין דאימר לא הגיעו הרותחין לכשיעור שיהיו יכולין למנוע שלא תחמץ קודם שתתבשל ועד דמבשל ליה מחמע. אבל ודאי אם בישל קמח במי פירות עד שתתבשל כל צרכו בזה אנו בקיאים אם נתבשל כל צרכו מותר ליתן אותו אח"כ לתוך המים וכן אם בטל אותו בשול רב עד שנתבשלו בו שאר דברים בודאי אף החטה נתבשלה עכ"ל. ול"נ שדברי אמ"ו נכונים. שהרמב"ם בפ"ה כתב שתקנו הגאונים שלא לחלוט משום שמא לא ירתיח יפה יפה והרי"ף והרא"ש וטור כתבו בשם הגאונים לית מאן דידע למחלט בזמה"ז. וכתב הטור שהרבו לטרוח למצוא צד היתר לחלוט שעורין לחולה. והנה נ"ל דהא דאין בקיאין לחלוט היינו משום דלא ידעינן כמה זמן צריך שיבשלו המים עד שיהיה בהם כח לבטל ברגע ראשונה החימוץ מהשעורים דאל"כ קשה ירתיח המים יפה יפה ואז יטיל לתוכו השעורים. א"ו משום דלא ידעינן אם צריך המים בישול מע"ל או חצי מע"ל או פחות או יותר. וזה נמי שכתב הרמב"ם שמא לא ירתיח יפה יפה אין כוונתו שמא לא יניח הקמח לבשל הרבה דמה מועיל מה שיבשל אח"כ הרבה כקושי' הגמרא אדמבשיל מחמע אע"כ דר"ל שמא לא ירתיח המים יפה יפה עד שיהיה בו כח שכאשר יבא לתוכו הקמח תיכף יהיה מבושל ברגע ראשונה עד שאף אם יבשל אותו כל היום שוב לא תחמיץ. ולפ"ז כיון דלא ידעינן כמה צריך לבשל המים. ואם כן אין חילוק בין מי פירות למים וא"כ מאן יימר שהיה הדבש מרותח כ"כ עד שביטול החימוץ מן החטה שלא יבא עוד להחמיץ וא"כ יפה כתב אמ"ו דגם בזה אין בקיאין בחליטה:
שאלה לא אשה אחת רקחה צנון בדבש של פסח למכור וכדי ליתן טעם עירבה עמו קליפת מראנץ יבשים:
תשובה מבואר בסי' תס"ז דמנהגנו שלא לאכול שום פירות יבשים ומאחר שקבלו זה אבותינו אנו מוזהרים בלאו דלא תטוש תורת אמך. כדאמרינן בפרק מקום שנהגו בבני בישן. והנה מדברי המ"א שם ס"ק ח' מוכח דאפילו נתייבשו ודאי בדרך היתר ולא בתנור. כמו שידעתי שהמנהג שלוקחים אגסים. וע"י מחט מחברים אותה על חוט ותולין סביב תנור בית החורף. אפ"ה אסור שהרי כתב דבק"ק קאליש נוהגין היתר לשתות המשקה שעושין מאגסים יבשים אבל אין אוכלין אותן שמא נדבק בהם קצת חמץ וסיים ואע"ג שיש נכרים שמייבשין בתנור אחר שאפו כו' מוכח דמיירי שמסתמא מייבשין כמו שכתבתי ואפ"ה אסור ובשאר מקומות כתכ שנוהגין להחמיר אפילו לשתות המשרה ומשמע ודאי אפילו בידוע בודאי שנתיבשו בחמה כמש"כ כיון דחיישינן שנדבק בהם משהו. ולפ"ז מצד המנהג ודאי דאסור לאכול קליפות מראנצין דלא עדיף מכרכום ונעגליך ומה שהוצרך הרשב"א ליתן הטעם בכרכום מפני שמזלפין כו' כמש"כ מ"א ס"ק י' היינו שבמקומו לא נהגו בחומרא זו דפירו' יבשים אבל במדינתינו שנוהגין חומרא דפירות יבשים פשיטא דאנו מוזהרין בלאו מדברי קבלה אל תטוש וכו':
אך י"ל דכ"ז שהקליפות מראנצין בעין דאז אוסרים ואפילו לערבם לכתחל' חתיכה חתיכ' אסור אבל בדיעבד כשנתערב וא"א ללקטן אחד אחד מותר שהרי כתב המ"א שם ס"ק י"א דאפילו נתערב הרבה מותר. אך נ"ל דקליפת מראנצין גרע טפי מפירות יבשים ולא מצד המנהג לבד הם אסורים אלא דמדינא אסרים כיון שנחתכו בסכין שהרי כ' בי"ד סי' צ"ו דמי לימונים מותרים מפני שאף שנאסרו מקצתם שחותכין בסכין איסור כבר נתקלח בראשונים וכבר דחקו שם האחרונים ע"ש בש"ך ופ"ח שהרי בא"ח סימן תמ"ז סעיף ח' כתב בזיתים דאם חתכו בסכין ישן אפילו הוא נקי ואינו ב"י אסור מטעם דחורפיה משוי לשבח. וע"ש במ"א ס"ק ל"ג דלדידן אף בבוסר דינא הכי ובס"ק ל"ט כתב דאפילו בישל הזיתים קודם פסח מותר להשהותן ואסור לאכלן דמשהו מיהא איכא וידוע דקליפת מראנצין חריף שהמראנצין מר מאד יותר מאתרוג וא"כ לדידן דקיי"ל בכולם אגב חורפא משוי לשבח. וא"כ הם אסורים וכ"כ הפ"ח שם בי"ד ועיין בפ"ח בא"ח סי' תמ"ז שה שהקשה מדין דמי לימונים בי"ד דמתיר ומתרץ דלענין חמץ במשהו ראה הש"ע להחמיר. וא"כ מי יוכל להקל נגד הש"ע. ואפילו ע"י תערובות שכתב בסעיף ז' בבוסר ברמ"א דאם נתערב אותו דבר בתבשיל אין להחמיר מספק וכתב המ"א דאע"ג דסתם סכין אינו נקי הינו משמנונית אבל לא מחמץ הרי סיים דדוקא בשהדיחו אותו דבר וגם זה הניח בצ"ע. ולכן נ"ל דמרקחת זה אסור לאכול בפסח ומותר להשהותו דאפילו אם נאמר דאינו חריף כלל מ"מ מחמת חשש איסור משהו בעין ראוי לאסור כיון שלא הדיחו:
שאלה לב אם מותר לעשות יין שרף ממיני זרעים וקטניות כגון מרעצקע שקורין גריקע:
תשובה לא מיבעיא אם לא בדקו להסיר כל הגרעינין של תבואה דאסור דהוי חמץ אם יש להסתפק שמא אין בו ס' כנגד הגרעינין אלא אפילו אם בדקו היטיב שאין בו שום גרעין אין להקל כלל ואפי' במקום מניעת שמחת יו"ט כדמוכח מתה"ד סי' ק"ב שכתב ז"ל ונראה דמותר להנות באותן תבואות (ר"ל מיני קטניות) בפסח כגון ע"י הדלקה משמן זרע פשתן ושומשמין וזרע קנבוס כו' דאיסור הנאה אינו אלא בלאו ע"ש. וא"כ מוכח להדיא דדוקא לענין הנאה או להשהותן לאחר פסח דאין בזה כרת רק בלאו על זה לא נהגו איסור בקטניות אבל באכילה דבחמץ גמור ענוש כרת נהגו איסור אף בקטניות. וכ"מ ממהרי"ל שהביא המ"א בסי' תנ"ג שכתב דמותר לאכול שמן זית משמע דשאר מינים אסור ואפילו אם נעשה היי"ש מדבש והוא הריב והמיעוט היה רעלקע אפ"ה אסור כיון דעיקר בכך הוי כד' מיני מדינה דעיקרו כך ואסור כמש"כ המ"א סי' תמ"ב ס"ק א' בשם רשב"א וכעין זה כתב בח"י ס"ס תס"ז ולהתיר מחמת דיי"ש אינו אלא זיעה ליתא חדא הרי כבר האריך בזה הח"י סימן תמ"ב ועוד כיון שמוכח מתה"ד דשמנים אסורים וזה אינו רק מי פירות ואינו אלא זיעה בעלמא כמש"כ תוס' פסחים כ"ד ד"ה אלא והניחו בתימה ע"ש ועכ"פ כיון דמי פירות דהוה זיעה מוכח מתה"ד דאסור. א"כ אפילו תימא דיי"ש הוי זיעה מכל מקום אסור:
שאלה לג בענין אכילת מרור שנהגו במדינתנו לאכול חריין מפורר כי א"א בשום אופן לאכול אותו שלם מבלי מפורר שהוא סכנת נפשות כמו שאירע ר"ל לאיזה אנשים בקהלתנו ולכן נהגו לאכול מפורר וכן נהג הגר"א ולהיות שכעת נדפס פי' הגדה מהגאון בעל ח"ד ומבואר בו שהאוכל מפורר אינו יוצא כלל נשאלתי איך לעשות הגם שאיני כדאי להכניס ראשי בין שיני אריו' כאלו ולהיו' שהיא מצו' דגופ' ודבר שאי אפשר לעמוד בו נתתי אל לבי לעיין בו:
תשובה הגאון בעל ח"ד הביא ראיה מדאמרינן דאפילו אם שלקות מברכין בפה"א אין יוצאין ידי מרור וא"כ כ"ש כשמברכין שהכל אין יוצאין. וא"כ כיון דאם פרמינהו י פרימי זוטא מברך שהכל כדאמרינן בגמרא וא"כ פשיטא דאין יוצאין ואפילו לר"י דאמר בפה"א היינו דנשתנה לעלויא ע"ש ולשיטתו היה יכול להביא ראיה פשוטה שהרי בכל הפירות שנתרסקו מברכין שהכל ובטל מתורת פירא כמ"ש בתס"ד וכ"פ רמ"א בסימן ר"ב כיון דבטל מתורת פירא לענין ברכה א"כ אין יוצאין בו ולפ"ו צ"ל מ"ש תוס' בסוכה ל"ב ד"ה הירדוף דיוצאין במרור כתוש צ"ל דמיירי שלא נתרסקו. אך י"ל דהגאון רוצה להביא ראיה גם לדעת האחרונים דס"ל דלעולם במלתא קיימא ע"ש בט"ז ולכן הביא ראיה מגרגנידא דליפתא דאפילו אינו מרוסק לגמרי. אך לפ"ז דברי התוספות הם סתירה לדבריו דבוודאי בכל דבר ע"י כתישה נפגם טעמו קצת ומיהו גם זה יש לדחות. ואמנם כפי הנראה שהגאון סובר דמ"ש רשב"א דקס"ד דמפגם פגום ר"ל דנפגם ע"י שתותך חתיכות קטנות וזה כמעט נגד החוש שבשביל שיחתוך הלפת חי בפרימי זוטי ישתנה טעמו ועיינתי ברשב"א ברכות דף מ' ד"ה קבעי עינא כו' וז"ל והיינו נמי כו' גבי פרימי זוטי דליפתא אי לא דרבי יהודה דאמר כי היכי דנמתיק טעמא הוי ס"ד למימר דלא מברכיה בהו בפה"א אלא שהכל יישום דקס"ד דמפגם פגמינהו דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקי מגרעי גרעי בברכתיה ולהדין סברא תומא וכרתי חיין בפה"א שלוקין שהכל דמיפגים פגים להו עכ"ל הרי עכ"ל מבואר דלא מיירי כלל דפוגם בתיין אלא על ידי הבישול ס"ל דפרימא זוטא מיפגם פגים ולא כתב דפגים בטעמא אלא ר"ל על ידי שהם חתיכות קטנות נפגם שנימוח מאד וכיוצא בו אבל בחיין לא נפגם בודאי על יד פרימא זוטא. וי"ל דלכ"ע מברכין בפה"א אע"פ שלא נשתנה לעלויא:
אך אעיקרא דדינא. דס"ל דזה תלוי בזה דאם אין מברכין בפה"א אין יוצאין בה נ"ל דליתא דדוקא מדלא יוצאין בו דייק הגמרא שפיר ש"מ דבטיל מותרת מרור. ואם כן ה"ה באין מברכין בפה"א ועל זה משני דלעולם במילתא קיימא והכא משום דבעינן טעם מרור אבל להיפך אע"ג דנתרסק היטיב וכדעת תה"ד דבטיל מתורת פירא לענין ברכה. מ"מ י"ל שפיר דיוצאין בו דאטו פירא כתיב בתורה מרורים כתיב ואף על פי שמברכין שהכל מכל מקום נקרא מרור דבשלמא גבי מצה בדף ל"ז דפריך אלא מעתה לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר חוזר לסלתן ה"נ דלא מברכין המוציא וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן כזית יוצא בו ידי מצה משמע דאם בטל ממנו תורת לחם לענין ברכה ה"ה לענין מצה א"ש דכיון דלא מקרי לחם אם כן אינו יוצא בו דלחם בעינן משא"כ במרור דרק מרור כתיב וזה נקרא מרור מה איכפת לן אם הוא פירא או לא דבשלמא בכבוש שנוח ומבושל ונתבשל מתורת מרור לגמרי ע"י ד"א שפיר אין יוצאין בו אבל כשנשתנו מחמת עצמן עדיין מרור נקרא וגם לא נתבטל טעם מרור שלו וראיה שהרי לכ"ע יוצאין בקלח בכמושין ולדעת ראב"ן אפילו בעלין והדבר ידוע שכאשר נכמש בודאי נפגם טעמו ואפ"ה יוצא אעפ"כ כיון שלא נשתנה מחמת ד"א יוצא ושמעתי שהגר"א הקפיד שלא ימלול עד אחר ערבית והנ' כל המשמשי' אותו שראו מעשיו כבר הלכו כולם לחע"ה ולא נודע טעמו ונ"ל דדינא קאמר שהרי יל"ד מלשון הברייתא פסחים ל"ט יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין ובין יבשין דר"ע וחכ"א בלחין אבל לא יבשין ושוין שיוצאין כמושין אבל לא כבושין כו' כללו ש"ד כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו ע"כ וי"ל דזה הכלל מאי בא לרבות ונ"ל דקאי על כמושין והנה כל הכמושין אינו שוה שבודאי מתחלת הכימוש אינו נפגם כ"כ כמו בסוף הכימוש וע"ז קאי בברייתא כ"ז שיש בו טעם מרור ר"ל כל שאינו נכמש כ"כ עד שיש בו טעם מרור יוצא כו' והיינו כדעת הגר"א ולכן נ"ל דיש לנהוג כן:
שאלה לה אם נחלש בעה"ב באמצע בדיקה ועושה שליח אם צריך לברך:
תשובה דבר פשוט שאין השליח מברך כשכבר בירך בעה"ב כמש"כ הח"י וכ"כ הפ"ח בסימן תקפ"ה בהתחיל לתקוע ולא יכול להשלים ישלים אחר על סמך ברכה שבירך ראשון והוא שיהיה שם בשעת הברכה וכתב הפ"ח דהיינו דאל"כ צריך התוקע לברך בשביל עצמו שלא שמע הברכה אבל אם כבר יצא התוקע השני א"צ לברך ע"ש. וא"כ ה"ה הכא שהשליח אינו מחוייב כלל לבדוק ודברי הח"י בס"ק י"ח מה שהשיג על הע"ש לא ידעתי השגתו דבודאי אם לא בירך בעה"ב ועושה שליח לבדוק מברך השליח אך כשכבר בירך בעה"ב ובאמצע נחלש מותר לעשות שליח ואין שייך עוד לברך כיון שכבר בירך הבעה"ב. ומש"כ ראיה מחרש אינו ראיה דבודאי אינו בדין שזה יברך וזה יעשה המצוה אף שהוא שלוחו ובסי' תרצ"ב שא' מברך ואחר קורא שאני דשניהם חייבים עיין בי"ד סימן א' סעיף ז' בש"ך וט"ז שם ובא"ח סי' תקפ"ט סעיף א'. ואמנם כ"ז כשהוא בודק חדר א' באותו בית דבזה מהני דעת בעה"ב שלא יצטרך לברך אבל אם צריך לילך דרך הרחוב כיון שבעה"ב צריך לברך כמש"כ הפ"ח וא"כ ה"ה השליח חייב לברך ולא מהני מה ששמע הברכה מבעה"ב כן נ"ל פשוט ואמנם בהל' ציצית כתבתי דאם הבית האחר סמוך לו א"צ לברך:
שאלה לו מי שאין לו אלא כזית מצה שמורה כיצד יעשה:
תשובה נ"ל דעד כאן לא פליגי הרי"ף והרא"ש דלרי"ף וכ"כ הש"ע דיאכל הכזית דמינטרא באחרונה ובין שנאמר שכוונת הרי"ף דמינטרא מקצירה דוקא לעכובא או דר"ל משעת טחינה ורק למצוה מעידן קצירה עכ"פ הרי"ף וכל הפוסקים מיירי דאין לו מצה שיוצאין בו כמש"כ הרי"ף ראיה מברייתא דהדובשנין ואסקריטין שאין יוצאין בו כלל ובזה נחלקו דלהרי"ף ורמב"ם אוכל הכזית באחרונה ולרא"ש בראשונה ומזה מיירי כל הפוסקים שכתבו דין זה דאי לית ליה מצה דמינטרא שיאכל באחרונה ר"ל שאין לו כלל מצה שיוצא בו משום מצה וראיה לזה שהרי הרמב"ם לא הביא כלל דין שמירה מעידן קצירה לחלק בין לילה ראשונה לשאר לילות כמש"כ המ"מ בפ"ה הלכה ח' ולכ"ע בשאר הימים לא בעינן שימור מעידן קצירה ואפ"ה כתב בפ"ח הל' י"ג שאם אין לו מן השמורה אלא כזית אלא דמיירי שאין לו כלל מצה שיוצאין בו דומיא דבציקות של נכרים או הדובשנין כו' והרא"ש חולק בזה וס"ל דיאכל בראשונה וקי"ל בזה כרי"ף ורמב"ם אבל אם יש מצות המשומר משעת טחינה דלרוב הפוסקים סגי בזה אלא דלשאילתות לא יצא ולר"ן שכתב שדעת הרי"ף דלמצוה מן המובחר בעינן משומר מעידן קצירה עכ"פ אם אין לו אלא כזית ודאי לכ"ע יאכל כזית זה שיוצא אליבא דכ"ע דהיינו המשומר מעידן קצירה בראשונה יברך עליו ויאכל הכריכה וכן אפיקומן משאר המצות דאיך ימלא כריסו משאר המצות שלרוב פוסקים יוצא בזה ואח"כ יברר וכיון דאין כאן אלא מצוה מן המובחר מוטב שיברך עליה ולא יניח אותו כזית לאפיקומן שהרי בשכח לאכול אפיקומן סומך על שאר מצות שאכל בתוך הסעודה. ומש"כ הט"ז דראוי לקבוע הל' כרא"ש כוונתו בענין זה אבל ודאי הרא"ש חולק אפי' בדובשנין וס"ל דאף בזה בזמה"ז יאכל בראשונה ובזה לא עלה ע"ד הט"ז לקבוע הל' כרא"ש במקום שכל הפוסקים חולקים עליו כן נלע"ד ומה שכתב המ"מ שם שצ"ע כוונת הרמב"ם שלא כתב דין דבציקות של נכרים לא זכיתי להבין כוונתו שהרי כיון שכתב בפ"ח שמי שאין לו אלא כזית משומר אוכל כל הסעודה ממצה שאינו משומר וזהו גופא דין דבצקות ש"נ דבוודאי מיירי שאין בו חשש חימוץ אלא שאינו משומר:
שאלה לז בספירה כיצד יאמר שמונה בקמץ או בסגול:
תשובה הלבוש כתב בא"ע הביאו הב"ש סי' קכ"ז ס"ק ט' דשמונה בקמץ הוא לשון זכר וכ"כ בגליון הח"מ שם והב"ש השיג ע"ז ממה שכתב התי"ט בטהרות פ"ו שוטה אחת בעיר שצ"ל שוטה בקמץ דהוי לשון נקבה ובאמת ראיה גמורה מצאתי לדבריו מתמורה כ"ט דאמרי' שם אתנן זכר מותר מדכתיב אתנן זונה בקמץ ולא זונה בסגול:
אמנם הראה לי מדקדק גדול בצוהר התיבה דזה דוקא בשאר דברים אבל במספר כשם שמשונה שהרי בכל מקום ה"א סי' לנקיבה ובמספר להיפך דשלשה ארבעה כו' בה"א הוא לשון זכר ובלא ה' הוא סימן לנקבה הוא הדין בנקודות הוא להיפך דבקמץ הוא סי' לזכר וסגול לנקבה והאריך שם בטעמיה ונמצא דברי הלבוש נכונים: