בפ"ק דפסחים (ג', א') אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב פפא אמר ט' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רבינא אמר עשרה וי"ו דוטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור הוא. תנא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו, מאי ואומר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש ותבחר לשון ערומים וכי תימא ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא תא שמע ודעת שפתי ברור מללו ע"כ. ביאור ענין זה כי הטוב הוא הפך הרע והשלימות הפך החסרון והמעלה הוא הפך הפחיתות, וההפכים מתרחקים זה מזה מה שאפשר להם להתרחק בתכלית הרחוק, ולפיכך כאשר לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, הוא בודאי התרחקות הגנאי והתעוב מן האדם, וכאשר ציותה התורה הרחקת ע"ז אמרה (שמות כ"ג) לא ישמע על פיך אף אם אינו רוצה וחפץ ח"ו לעבוד ע"ז אמרה שיש להרחיק אותה מן השפה ומן הלשון, לכך אמר שאל יוציא דבר מגונה מפיו. ואמר שעיקם ח' אותיות כדי להרחיק דבר מגונה, אבל ט' לא צריך מפני שמספר ט' הוא מספר חשוב במה שכל מספר פרטים לא יעלו רק עד ט' והוא השלמת מספר פרטי, ולא שייך בזה עיקם כי לשון עיקם משמע תוספת ועקימה, אבל מספר ט' הוא מספר חשוב בפני עצמו ולא נקרא עקימה ולכך עד ח' עיקם ולא ט'. והוסיף רב פפא אף ט' עיקם אבל לא מספר עשרה, מפני שעשרה בודאי אינו נקרא עקימה לפי שמספר עשרה הוא מספר כללי ולכך עשרה לא עיקם. ורבינא סבר אפילו עשרה יש לעקם אבל יותר ממספר עשרה לא כי כבר נשלם המספר וחוזר למנות אחד עשר שנים עשר. ורב אחא אמר אף יותר מן מספר עשרה. והנה לפניך כי כל אחד מאלו זכר מספר מיוחד לפני עצמו, כי מספר ט' אינו סוף המספר, ומוסיף לומר ט' כי מספר ט' חשוב יותר כאשר הוא סוף ותכלית מספר פרטי, ומספר עשרה כללי ואפ"ה עיקם ואין להאריך:
ואמר ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, בא לומר כי כאשר מחזיר על לשון נקיה מורה זה שהוא מסולק מן הפחיתות לגמרי, וכמו כאשר יוציא דבר מגונה מפיו הוא הוראה על פחיתותו, כך הפך זה כאשר יחזיר על לשון נקיה מורה זה על שהוא שכלי. ולא בתורה (שהיא שכלי ולא בתורה) שהוא שכל אלקי לבד, אלא אף בדברי חכמים שהוא שכל אנושי בדברים אלקיים ולא זה בלבד אלא אף בדברים דעלמא. וכבר בארנו בנתיב לשון הרע ובשאר מקום כי הנולד והיוצא מן האדם הוא נקרא פרי וניב, וכמו שהפרי היוצא מן האילן מורה הפרי על עצם האילן כך מורה הדבור היוצא מן האדם על עצם האדם מה שהוא, וזהו בחינה גמורה כמו שבארנו. ועוד כי הדבור באדם ג"כ הוא שכל ונקרא שכל הדברי, ובמה שהוא שכל דברי צריך שיהיה נקי כמו שראוי לשכל במה שהוא שכל, ולפיכך אמר אפי' דברים בעלמא צריך שיהיו דבריו בנקיות כמו שראוי אל השכל. והנה יש כאן ג' מדריגות, האחד הוא שכל התורה שהוא שכל הפשוט לגמרי, והשני שכל עיוני הוא שכל חכמים, השלישי שכל הדברי שהוא שכל אדם בעולם וכולם ראוי להם שהיו מסולקים מן הפחיתות:
ואמרינן שם הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל חד מנייהו רבי יוחנן בן זכאי ואמרי ליה קמיה דרבי וחד מנייהו ר' יוחנן חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול איכא דאמרי שחץ פסול. ולא היה תולה דבר זה שבמקרה אמר כי מה לי הך לישנא מוסקין בטומאה או אין מוסקין בטהרה, כי בודאי לתלמיד שהוא למד על המעשה שהאדם רואה לפניו יש ללמוד על מה שהוא רואה במעשה, אבל שלילת המעשה כמו אין מוסקין בטהרה אין זה מעשה כי אף אם לא ראה שמוסק רק שלא היה מוסק כלל נקרא ג"כ שלא היה מוסק בטהרה, ולכך הלשון הוא ומוסקין בטומאה שזהו המעשה עצמו רק שדבר כך בשביל נקיות, והדברים האלו אשר אמרנו כי לשון נקי יורה על שהשכל נקי מן הפחיתות, והיינו שאמר שיהיה מורה הוראה בישראל שהמורה הוראה יש לו שכל אמיתי ולכך יהיה מורה הלכה למעשה. ואותו כהן שהיה ראוי לפי קדושת כהונתו שיהיו דבריו גם כן בקדושה, והוציא דבריו בענין מאוס לומר זנב הלטאה על הקדשים, היה זה שלא נולד בקדושה רק ע"י דבר ערוה שהיא מאוסה ומגונה ולכך היה מוציא לשון כזה וכמו שהתבאר למעלה בנתיב השתיקה. כי כאשר מוציא דבר פסול ומגונה הוא בעצמו פסול כמו שאמר שמואל כל הפסול פוסל ועיין למעלה. וללשון אחר דמצאו בו שחץ פסול פי' גאות פסול מצאו בו, ור"ל כי מפני גאותו אין ראוי לכהונה כי העבד צריך שיהיה עבד נכנע וכאלו אינו מודה בעבודה והגאוה היא תועבה גשמית כמו שבארנו בנתיב הענוה ע"ש, וזה שמוציא דבר מגונה מפיו אשר אין ראוי אל השכל הוא תעוב ופחיתות גשמי ובשביל גאותו אין ראוי לעבודה וזה פסול גמור והבן זה:
והרמב"ם ז"ל כתב בספרו מו"נ שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערוה, כי ערות האשה נקרא אותו מקום, ונקרא ערות הזכר אבר וכן נקרא התשמיש ביאה, כך פי' הרמב"ם. וגם מזה תראה כמה גדול השמירה שלא להוציא דבר מגונה כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו ואין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו, ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם, והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול ג"כ, והחלוק שיש בין הלשונות מפני שהלשון הזה בו נברא העולם כמו שאמרו במדרש (ב"ר פי"ח) שבלשון זה נברא העולם והוא לשון מלאכי שרת לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם, ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא, ומפני זה נקרא הלשון לשון קודש. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי כאשר הוא חי מדבר והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור. וע"י לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי ולכך נברא העולם בלשון הקודש. ואני אומר מה שעשה הרמב"ם סבה הוא מסובב, כי לדברי הרמב"ם הסבה שיקרא לשון הקודש בשביל שאין בו דבר גנאי ודבר זה הוא מסובב שלכך אין בו לשון ערוה וגנאי מפני שהוא לשון הקודש, ואין ראוי שיהיה בו לשון ערוה וגנאי בלשון שהוא קדוש, וגם מזה יש ללמוד כי מי שיש בו צד קדושה אין ראוי להוציא דבר גנאי, שמפני שהלשון הוא קדוש לא נמצא בלשון דבר גנאי:
ובפרק שור שנגח (ב"ק ל"ח, ב') אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה דאלו בכירה דקרייה מואב א"ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו ואלו צעירה דקרייה בן עמי אמר ליה אל תצורם ואל תתגר בם כלל אפילו צעורי, פי' שקראה שם הבן שהוא מן האב וזהו פריצות. והדבר הזה יש לך להבין מן הדברים אשר התבאר לך למעלה. ותדע למה היתה הצעיר' בה צניעות יותר מן הבכירה, אבל הדבר הזה מפני שהצעירה מוכנת לדבר צניעות כמו שבארנו למעלה אצל רחל שהיתה הקטנה והיא היתה יותר צנועה, שתראה מזה כי הקטנה יותר מוכנת אל צניעות ומצד הכנתה בעצמה אל הצניעות היה זרעה דומה במה אל ישראל שיש בהם הצניעות, ומפני כך לא הורשו ישראל לעשות עמהם מלחמה, ועוד כי הצניעות שהוא נסתר ונטמן וראוי שיהיה חוסה תחת כנפי השמירה שיהיה נשמר ביותר שזהו ענין הצניעות שהוא ראוי אל השמירה מן הש"י עד שהוא חוסה תחת כנפי השם יתברך: