מעלת ומדרגת לומדי תורה, אי אפשר לפרש מעלתם ומדריגתם העליונה כאשר אתם התורה. עד שאמרו בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מא:), תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא" (דברים ו, יג), פירש. ואמרו לו תלמידיו, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן. אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים, עד כאן.
יש שואלין בזה, למה לא הוקשה* לו מן (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך" גם כן, כמו "את ה' אלקיך תירא". ותירוץ שאלה זאת, כי המורא שייך דוקא אל אלקות, שבזה מורה שהוא אלוה ומושל, והוא הענין האלקות, שהוא נבדל מן האדם ואינו משותף עמו, וירא מפניו. ולפיכך לא היה קשה לו מה שכתיב "ואהבת את ה' אלקיך" אם בא לרבות שיהיה אוהב חכמים, או הבריות, או מה שיהיה, בשביל זה לא יהיה כאן שתוף לאלקות. אבל עם יראת השם יתברך אין לשתף שום דבר כלל.
עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים, כי יראת חכמים השלמה ליראת שמים, ואין כאן חס ושלום שום שיתוף. וזה כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל, לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור, רק מצד שהוא נבדל מהכל, ואין לו שתוף עם זולתו. ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמיד חכם, כמו שהוא יתברך נבדל מהכל, מפני כך התלמיד חכם שיש לו דביקות עם השם יתברך בערך שאר אדם, והשם יתברך נבדל מהכל, והתלמיד חכם נבדל משאר אדם. ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמיד חכם, ומשתתף* עם תלמיד חכם לגמרי מבלי יראה מן התלמיד חכם, בזה עצמו כאילו יש לו שתוף עם השם יתברך. כי לפי ערך שאר בני אדם, התלמיד חכם יש לו דביקות עם השם יתברך, והוא נבדל משאר אדם. והרי זה מבטל היראה של השם יתברך, שצריך שיהיה האדם נבדל מן השם יתברך לגמרי, וזה אשר אינו ירא מתלמיד חכם, אשר התלמיד חכם נבדל ממנו, ויש לו דביקות בו יתברך בערך שאר אדם, הרי הוא מבטל יראת שמים, שהתלמיד חכם דבק בו יתברך וטפל אליו יתברך בערך שאר בני אדם.
ובאולי תאמר, אם כן תלמידי חכמים עצמם איך יהיה להם חבור עם השם יתברך. אין זה קשיא, דודאי השם יתברך נבדל מן הכל. רק אצל שאר הנבראים שאין להם דביקות הזה שיש לתלמיד חכם, יאמר כי יש לתלמידי חכמים דביקות אל השם יתברך. והם לפי האמת נבדלים מאתו, כי הוא נבדל מהכל. אבל מכל מקום אצל שאר האדם נחשב התלמיד חכם כאילו הוא טפל עם השם יתברך. ומעתה אם לא היה אל האדם המורא מן התלמידי חכמים, אשר התלמיד חכם בערך מדריגת שאר האדם כאילו התלמיד חכם יש לו חבור עם השם יתברך, והרי מבטל מורא מלכות שמים. ואין כאן חס ושלום שתוף כלל כאשר ירא מן החכמים, כי היראה הזאת מצד כי החכמים הם דביקים* עם השם יתברך, מצורפים* אליו, טפלים בערך שאר אדם.
ועל זה אמר הכתוב "את ה' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. כי בכל מקום לשון "את" בא לרבות דבר הטפל והדבק. כמו שדרשו (עירובין ד:) "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא יד, ט), את הטפל לבשרו, היינו שערות שלו (עירובין שם). "את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), לרבות תולדותיהן (רש"י שם פסוק יד). והתלמיד חכם גם כן טפל אצלו יתברך. והרמב"ן (בראשית א, א) מפרש כי לכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה בכל מקום על מלת "את" שבא לרבות, שהוא מלשון 'אתא', דהוא לשון רבוי. ואין הדבר כך כלל. אבל מה שפירשו זכרונם לברכה "את" לרבות, כי לשון "את" לפי פשוטו כמו שפירשו המדקדקים כי בא זאת המלה על עצם הפעול. וכך פירש הרד"ק ז"ל (ספר השרשים שורש את), וכן הראב"ע ז"ל (בראשית א, א), כי מלת "את" מורה על עצם הפעול. ומאחר שהוא מורה על עצם הפעול*, וכל עצם נמשך אחריו דבר טפל, כי העצם נושא אל הדבר הטפל. ולפיכך מורה בכל מקום* לשון "את" על הדבר הטפל אל העצם, כמו השער ועור, וכמו תולדות השמים. ומפני כי חכמים גם כן דביקים* עם השם יתברך, טפלים אצלו, נמשכים אחר השם יתברך, ולפיכך יאמר בזה "את ה' אלקיך תירא", 'לרבות תלמידי חכמים', כי הם טפילים עם השכינה. ולפיכך לא נמנע רבי עקיבא לדרוש "את ה' אלקיך תירא" 'לרבות תלמידי חכמים', ואין כאן אלקות כלל. וזהו בערך שאר האדם, אבל הוא יתברך בעצמו נבדל מהכל, אין לו שתוף וחבור לשום נמצא. רק בערך שאר אדם יש לתלמידי חכמים חבור וצירוף עם השם יתברך.
והתבאר לך כי על ידי התורה יש לאדם חבור ודביקות אל השם יתברך, עד שיאמר "את ה' אלקיך תירא" 'לרבות תלמידי חכמים', שהם טפלים אליו, והם מתרבים בלשון "את", כמו (שמות כא, כח) "ולא יאכל את בשרו", הדבק לבשרו, היינו עורו* (פסחים כב:). וכמו האחרים דמרבינן מן "את", ודבר זה מבואר.
ועל החבור הזה שיש* לאדם על ידי התורה, בארו עוד שהוא הדביקות הגמור שיש לאדם בו יתברך. לכך אמרו בפרק בתרא דמנחות (קי.), "שיר המעלות העומדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א), אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. "לעולם זאת על ישראל וגו'" (דהי"ב ב, ג), אמר רב גידל* אמר רב, מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבן. ורבי יוחנן אמר, אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה וגו'", כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה. אמר רבא, האי "לעולה [למנחה]" 'עולה ומנחה' מיבעי* ליה. אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ומנחה ולא חטאת ולא אשם*. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת*", (ויקרא ז, א) "זאת תורת האשם", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, עד כאן.
ויש לשאול, למה בלילות דוקא, אף כי הלילה מיוחד לתורה, מכל מקום היום מיוחד לקרבן, שהרי אין הקרבן אלא ביום. ופירוש זה כמו שפירשנו למעלה (ר"פ ד) כי עיקר זמן התורה הוא בלילה, כי עיקר העולם הזה והווייתו הוא ביום, ובלילה אין הוויית העולם הזה, ונחשב בלתי נמצא, כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל. ומטעם זה אמרו (עירובין סה.) לא איברא לילה אלא לשינתא. כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום, ולא אברא לילה אלא לשינתא, כי בשינה נחשב לגמרי האדם כאילו אינו. וכאשר אין הוויית העולם הזה הגשמי בלילה, ראוי שיהיה נמצאת התורה בלילה, שהתורה השכלית הוא גם כן סלוק הגשמי. ולכך תלמידי חכמים העוסקים בתורה כאילו עוסקים בעבודה, שאין העבודה רק הקירוב אל השם יתברך כאשר מביא אליו דורון. והאדם שעוסק בתורה השכלית בלילה, שאז הגוף כאילו אינו, ועל ידי התורה, שהיא תורת השם יתברך, העולם מתדבק בו יתברך, לכך נחשב העולם כאילו הוא עוסק בעבודה.
ומה שאמר כי תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם וכו', כי כאשר עוסקים בעצם העבודה, ואין עבודה בלא מקדש ובלא קרבן. לכך נחשב זה כאילו בית המקדש בנוי, ומקריב עליו קרבן, אשר הוא עוסק בעבודה.
ובמסכת ברכות פרק אין עומדין (לג.), אמר רבי אלעזר*, כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דעה נתנה בין שתי אותיות, שנאמר (ש"א ב, ג) "אל דעות ה'", ומקדש נתן בין שתי אותיות, שנאמר* (שמות טו, יז) "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך". וכל זה מפני שיש באדם השכל, שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך. ולכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם, שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך. ואף שאמר כאן "כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו", ואף על גב שלא עסק בתורה, רק שיש בו דעה, היינו שצריך לו דעה יתירה עליונה. אבל כל העוסק ב[הלכות] עבודה, אף שאינו תלמיד חכם גדול, כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
וריש לקיש סבר כי העוסק בתורה כאילו הקריב עולה. ולא תאמר כאילו עוסק בעבודה אבל אינו הקרבת גוף הקרבן, אבל מי שעוסק בתורה דבר זה נחשב הקרבת קרבן, כי אין לך התקרבות יותר אל השם יתברך כמו שהיא התורה, ולכך נחשב כאשר עוסק בתורה כאילו הקריב קרבן.
ורבא סבר כי העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא קרבן, מפני כי הקרבן אינו רק לקרב את האדם אל השם יתברך אחר שהיה* רחוק. ואילו העוסק בתורה הוא עם השם יתברך מבלי הסרה, ואינו צריך קירוב כלל, רק שהוא עם השם יתברך תמיד. ואם אמר "כאילו הקריב עולה", היה משמע כמו עולה ולא יותר*, שהיא לשעה בלבד. ואם כן התורה אינה גם כן רק לשעה בלבד. וזה שאמר שאינו צריך לעולה, כי העוסק בתורה הוא תמיד עם השם יתברך מבלי הסרה, ולכך אינו צריך לא עולה ולא חטאת*, ודבר זה מבואר.
ורבי יצחק סבר כי* העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת*, וכן כולם. ופירוש זה, כי העולה הוא קרבן מיוחד, ובודאי הקרבן שהוא מיוחד מורה על קירוב מיוחד. ועל זה אמר כאשר עוסק בהלכות קרבן מיוחד, יש לו אותו קירוב שהוא מיוחד גם כן. ואין בין החכמים האלו מחלוקת, רק כל אחד מוסיף. ומכל מקום לדברי הכל התורה שנתן השם יתברך לאדם על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית, ועל ידי התורה סלוק הגופני, ויש לו דביקות עם השם יתברך.
ולהורות לנו כי התלמיד חכם שיש לו התורה אין אל מעלתו גבול והשלמה, אמרו בפרק הרואה (ברכות סד.), אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", עד כאן. ואין הפירוש חס ושלום שאין להם מנוחה, כי בודאי יש להם מנוחה. אבל רצה לומר כי מעלת תלמיד חכם אין השלמה לו, כי אין השכל בא לידי השלמה, כי אין תכלית וסוף אל ההשגה, שאם השיג דבר אחד, אפשר להשיג יותר, ולכך אין השכל בא אל השלמה. ודבר זה מורה מה שהיו אמות הארון שבורות כלם, ולא היו אמות שלימות, מפני* זה שאין אל החכמה השלמה כלל, ודבר שאין לו השלמה אין לו מנוחה, כי המנוחה היא בהשלמת הדבר. וגם בעולם הבא אין מנוחה לתלמידי חכמים, כאשר כל השגה אין בה השלמה. לכך כתיב "ילכו מחיל אל חיל" היינו שמשיג כל השגות, וזה נקרא "ילכו מחיל אל חיל", עד שמשיג מאתו יתברך מה שאפשר לו להשיג, וזה "יראה אל אלקים בציון".
ולפיכך נתנה התורה בשבת (שבת פו:), להורות כי השכל אין מנוח לו, ואין השלמה אליו. כי השבת מיוחד אל השלמה והשביתה, והרי התורה נתנה לעולם בשבת, ודבר זה נחשב בריאת התורה, כאשר יוצאת אל הפועל, ואם כן אין לתורה השלמה ושביתה ומנוח. לא כמו העולם הזה הגשמי, שיש לו השלמה, ולכך יש לו שבת על שהעולם נשלם. אבל אין השלמה ושבת אל השכל.
וחלופי ההשגות יקרא "מחיל אל חיל", כי מן השגה אחת מגיע והולך אל השנית, וממנו מתחייב* האחרת. ומן השלישית - הרביעית, עד שחוזר חלילה, כי ההשגות כולם מתחייבים זה מזה. וזה נקרא "ילכו מחיל אל חיל", עד שמגיע ההשגה אל השם יתברך להשיג מאתו מה שאפשר להשיג. אבל שיהיה השלמה ותכלית אל ההשגה, זה אינו. וזה "יראה אל אלקים בציון", ודבר זה מדריגת התלמיד חכם שיש לו התורה.
ובאולי תאמר, וכי דבר שאין מנוח לתלמידי חכמים נחשב מעלה. אין זה שאלה, כי אין הפירוש שאין מנוח* להם שהם בעלי יגיעה, כי השמים שהם מתנועעים תמיד, אף שאין הנחה להם מן התנועה, לא שייך לומר גם כן שהם בעלי יגיעה. וזה מפני שעצם בריאתן כך שיהיו מתנועעים. ומכל שכן אצל השכל, שאין התנועה ויגיעה בו כלל, רק מה שאין השלמה ותכלית אל השכל, שכל מנוחה היא תכלית, וזה לא שייך בשכל. וזה פירוש "תלמידי חכמים אין להם מנוחה", כלומר שלא יקנו ההשלמה, כי בודאי ההשלמה היא מעלה יתירה בעצמה, אבל מה שאין השלמה לתלמידי חכמים דבר זה לפי גודל מעלתם, וזה מעלה יותר עליונה. ולא תאמר כיון שאין להם מנוח, אם כן יש להם צער, כי כבר אמרנו כי כך ראוי אל השכל מצד עצמו, שאין השלמה אליו.
ובפרק אין עומדין (ברכות לד:), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך".
המאמר הזה בא לבאר לך המדה הגדולה שיש למי שגורם לתלמיד חכם, עד שאפשר לתלמיד חכם שיעסוק בתורה, עד שכל מה שהתנבאו הנביאים, עליו התנבאו. כי אי אפשר שיהיה הנבואה, שהיא לאדם שהוא בעולם הגשמי, להשיג מדריגת תלמיד חכם עצמו, ולא יוכל להשיג רק המדריגה אשר יש למי שהוא מתדבק אל השכל הנבדל, ואינו נבדל בעצמו. ומפני שאינו נבדל בעצמו, רק מתדבק אל הנבדל על ידי האהבה שהוא אוהב אותו. והאהבה הוא על ידי שלשה דברים, כמו שכתוב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הלב הוא גופו של אדם, ולכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נד.) "בכל לבבך", "בשני יצריך, יצר הרע ויצר הטוב". שאף אם יצר הרע, אשר הוא בגוף, מסית אותו לסור מן השם יתברך, אל ישמע ליצר הרע. ו"נפשך" הוא כמשמעו, אפילו אם נוטל נפשו (שם). "ובכל מאדך" אפילו אם נוטל ממון שלו (שם). סוף סוף האהבה היא על ידי שלשה דברים כאשר דבק בו יתברך בשלשה דברים אלו, זהו האהבה והדבוק בו יתברך. כי אין האהבה רק החבור והצירוף אל דבר, ואי אפשר שיהיה קשור וצירוף כי אם על ידי שלשה דברים אלו, או בגופו או בנפשו או בממונו.
וזה שאמר "המשיא בתו לתלמיד חכם", כי כאשר משיא בתו לתלמיד חכם, הרי גופו דבק בתלמיד חכם, שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב, והרי גופו מתדבק בתלמיד חכם. "ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם" דבק בו בנפשו, כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל המעשה, כאשר ידוע. וביאור זה, כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל, רק שפועל בעדו, והפעולה מתיחס אל הנפש. "ומהנה תלמיד חכם מנכסיו", דבר זה הוא מבואר, שהוא דבק בו מצד הממון. וכן אמרו בפרק בתרא דכתובות (קיא:) "לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו" (דברים יא, כב), וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא [לתלמיד חכם], ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, כאילו דבק בשכינה. הרי זה גם כן אלו דברים*, מפני שצריך להתדבק* בתלמיד חכם, כמו שהתבאר.
וכאשר עוד תבין דברי חכמים באלו שלשה, תמצא כי השכל באדם, אשר הוא התלמיד חכם, והוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא משכיל. ואלו שלשה דברים מתחברים אליו; שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל, שהוא תלמיד חכם. ועוד מתחבר הנפש אל השכל, והוא עושה פרקמטיא לשכל, אשר כל משא ומתן הוא נעשה על ידי הנפש, שהוא פועל ועוסק עסקיו שלו, ודבר* זה מבואר. וכן הנכסים שהם קנין האדם, הם מצטרפים אל השכל, במה שהם קנינו, כי כל דבר שהוא קנין שלו, אין ספק שהוא קנין השכל. וכלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי, כי התלמיד חכם שבהם הוא כמו השכל שבאדם, ושאר בני אדם הם כמו האדם עצמו.
והמשיא בתו לתלמיד חכם יש לו דביקות בתלמיד חכם, כמו שיש לגוף חבור אל השכל הוא בגופו, והרי יש לו דביקות בתלמיד חכם מצד גוף האדם, שיש לו חבור אל השכל, כמו שבארנו. והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם הוא כמו נפש האדם נחשב, אשר הוא עושה ופועל עסקי השכל. ומהנה תלמיד חכם מנכסיו הרי הוא מתחבר אל התלמיד חכם בממון שלו, כמו החבור והצירוף* הממון אל שכל האדם. ולפיכך על ידי אלו שלשה דברים יש דביקות אל התלמיד* חכם, כמו שבאדם עצמו אלו שלשה דברים מצטרפים אל השכל, ואינם שכלים בעצם. ודבר זה אפשר לנביא לראות בעולם הזה, הוא עולם גשמי. אבל התלמיד חכם שהוא שכלי, "עין לא ראתה" (ישעיה סד, ג) בעולם הזה הגשמי, וזה מבואר.