"ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה" (משלי ד, ד). התבאר לך בפרקים הקודמים מדריגת ומעלת התורה. ומעתה יש לבאר מעלת המעשה, כאשר מקיים מצות התורה.
ובמדרש (ילקו"ש משלי פ"ד, רמז תתקל"ה), אמר דוד לפני הקב"ה, "שמרני כאישון בת עין" (תהלים יז, ח). אמר לו הקב"ה, "שמור מצותי וחיה". אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה; לאדם שהוא בגליל, ויש לו כרם ביהודה. ואחד* ביהודה, והיה לו כרם בגליל. אותו שבגליל הולך לו ליהודה לעדור את כרמו, וזה שביהודה הולך לגליל. עמדו זה עם זה, אמר זה לזה, עד שתבא אתה למקומי, שמור לי בתחומך, ואני אשמור לך בתחומי. כך אמר דוד "שמרני", אמר לו הקב"ה "שמור מצותי וחיה". אמר רבי [מני], אל תהי קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות נגד איברים שבאדם, ומהם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמר הקב"ה, אם שמרתם שלי לקרותה כתקנה, אני אשמור שלכם.
ויש לשאול, דמה ענין המשל אצל הנמשל, כי אלו דברים שייכים רק* באדם, אשר האחד יאמר לחבירו "שמור לי את הכרם שלי שהוא בתחומך, ואני אשמור כרמך שהוא בתחומי". ונראה לומר, כי רצה לומר כי האדם אין לו שמירה לנפשו, רק השם יתברך הוא שומרו לנפשו. וזה כי יש לאדם יותר פגעים משאר נמצאים מכמה דברים, בשביל הנשמה העליונה אשר יש לאדם. שלא היה ראוי לפי הטבע ולפי המדריגה שיהיה לאדם, אשר הוא מן התחתונים, נשמה עליונה מן השמים, ולפיכך יש לו מקטרגים יותר, כאשר יש לאחד דבר שאין ראוי לו.
ובפרק גיד הנשה (חולין צא.), "ויאבק איש* עמו עד עלות השחר" (בראשית לב, כה), אמר רבי יצחק, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. ופירשו התוספות (שם ד"ה מכאן) אומר ר"ת, דדוקא נקט תלמיד חכם, משום שהמזיקים מתקנאים בהם, כדאמרינן (ברכות נד:) ג' צריכים שימור; תלמיד חכם, מלך, וחתן, עד כאן. אף על גב דאין חשיבות כל כך בחתן, מכל מקום החתן הוא יושב בראש (מו"ק כח:), והוא דומה למלך (פדר"א ס"פ טז). והטעם שהוא יושב בראש מפני חבור זכר ונקבה שהוא עתה, ואמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג.) כל* מי שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם*", עד כאן*. והתחלת התחברות איש ואשה הוא עוד יותר מתעלה על מעלה, באשר הוא עתה התחלת התחברות שלהם. וכן התלמיד חכם, מצד השכל שבו הוא נבדל מכלל שאר בני אדם. והמלך, מצד המלכות נבדל משאר אדם. ולפיכך צריך האדם שישמור אותו הקב"ה מן המקטריגים. ולפיכך דוד אמר "שמרני כאישון בת עין".
והשיב לו הקב"ה "שמור מצותי וחיה". כי מאחר שאין לך שמירה בעצמך, רק מן השם יתברך, יש לך לשמור מצותי. כי כאשר האדם שומר המצות שהם מן השם יתברך, ומקבל אותם האדם שהוא בתחתונים, גם השם יתברך מקבל הנשמה, שהיא עולה למעלה מן התחתונים, ושומר אותו. ודבר זה כנגד זה עד שהיא בשוה. אבל אם אין האדם מקבל התורה בתחתונים, הרי הוא נפרד מן העליונים, ואיך יקבל השם יתברך נשמתו, שישמור אותה. וכאשר אין השם יתברך מקבל הנשמה, הרי יש מקטרגים אשר האדם נדחה מהם, כאשר התבאר.
ובמדרש (ויק"ר ד, א), "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה, א), שני דברים בימינו של הקב"ה, ושני דברים הם בידו. התורה והצדקה הם בימינו של הקב"ה*; התורה, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". והצדקה, שנאמר (תהלים מח, יא) "צדק מלאה ימינך". ושני דברים הם בידו, הנפש והמשפט; הנפש, דכתיב (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי". ומשפט, דכתיב (דברים לב, מא) "ותאחז במשפט ידי".
פירוש, כי יד הימין הוא להגיע בו לאחר, כי היד הימנית לקלות תנועתה היא מתפשטת, עד שהיא מגיע לאחר. והיד השמאלי אין לה קלות התנועה, לכן היא עומדת לקבלה, שמקבל בידו ואינה עומדת להתפשט לאחר. לכך התורה, שהיא נתנה מלמעלה אל האדם, היא בימינו, שהימין הוא שמתפשט לאחר. וכן הצדקה, שהוא עושה צדקה עם אחרים, היא בימינו, שהוא יתברך מגיע צדקתו לכל הנבראים. והנפש שהיא באדם, השם יתברך מקבל נשמתו, "אשר בידו נפש כל חי" (איוב יב, י). וכן המשפט הוא לאלקים, נאמר עליו (דהי"ב יט, ו) "כי לא לאדם תשפוטו", ולכך הוא יתברך מקבל המשפט. ולפיכך אמר השם יתברך; אם תשמור את מצותי, שבאו מן השם יתברך לתחתונים, כמו שאמרנו, גם אני אשמור נשמתך, שהיא באה מן התחתונים, והיא עולה למעלה ליד הקב"ה.
ועוד יש לך להבין, כי מדמה התורה שנתן השם יתברך לאדם, לכרם שנעבד. וזה כי אין לאדם שמירה רק אם האדם מכניס עצמו לרשות הקב"ה. שהוא יתברך אדון לו, על ידי שהוא עובד אליו, ואז האדם נקרא עבד אל השם יתברך. וכאשר העבד הוא עבד לאדון, אז האדם נכנס תחת ממשלתו, והאדון מגין עליו שלא ישלטו אחרים בו. שאם היו שולטים אחרים עליו, היו נכנסים אחרים בכח ממשלתו של השם יתברך, שהוא יתברך אדון לאדם נחשב. ולכך כאשר האדם שומר מצותיו, והוא עבד* אל השם יתברך, אין אחרים [יכולים] למשול על האדם, שאם כן היה אחר נכנס בממשלתו. ולכך מדמה זה למי שיש לו כרם בגליל וכו', כלומר שהשם יתברך אמר לאדם שיהיה עובד אל השם יתברך, והעבד יש לו צירוף אל האדון, והאדון יש לו צירוף וחבור גם כן אל אשר עבד אליו. ומפני כך אין מניח האדון להיות אחרים נכנסים בצירוף הזה להיות מושלים עליו אחרים. ולכך מדמה זה לכרם, מפני שהכרם צריך לעבוד אותו ביותר מכל, וכן האדם צריך לעבודה, שבשביל כך הוא עבד אל השם יתברך, ואז השם יתברך אדון לו.
ומה שאמר (ילקו"ש משלי פ"ד, רמז תתקל"ה) "אל תהי מצות קריאת שמע קלה בעיניך וכו'", כלומר כי השם יתברך צוה לאדם שיהיה מקבל מלכותו עליו, ובזה שהוא מקבל מלכותו עליו השם יתברך מלך ואדון אליו, ואז הוא האדון ושומר את אשר הוא עבד אליו. ובשביל שצריך שיהיה נכנס לגמרי תחת רשות השם יתברך, ומקבל מלכותו לגמרי עליו, ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כנגד רמ"ח איבריו (מכות כג:), שבזה מקבל האדם מלכותו לגמרי עליו, כאשר יש בקבלת מלכותו יתברך רמ"ח תיבות, נגד איבריו של אדם. ואף שאין כאן רק רמ"ה תיבות, נראה כי שלש פרשיות; פרשה "שמע" (דברים ו, ד-ט), ופרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), ופרשת ציצית (במדבר טו, לז-מא), שלש פרשיות משלימים לרמ"ח תיבות, עד שהם כנגד איבריו של אדם. וכנגד זה הם רמ"ח מצות עשה (מכות כג:), כי על ידי מצות עשה, שהם על ידי מעשה, נקרא האדם עבד לבוראו. רק מפני שאי אפשר שהאדם יעשה כל יום רמ"ח מצות עשה, ולכך נתן השם יתברך לאדם מצות קריאת שמע, שהוא קבלת מלכות שמים. שבזה שמקבל האדם עליו מלכות שמים, בשביל זה האדם לגמרי תחת ממשלת השם יתברך בכל איבריו, ובזה השם יתברך אדון עליו, ושומר אותו מכל רע. ולכך מדמה דבר זה לכרם.
ובמדרש אחר מדמה זה לנר, אמרו שם (ילקו"ש תהלים פי"ז, רמז תרע"א), אמר דוד לפני הקב"ה, "שמרני כאישון בת עין" (תהלים יז, ח). אמר לו הקב"ה, "שמור מצותי וחיה" (משלי ד, ד). אמר רבי חייא, משל למה הדבר דומה לשנים וכו', כך אמר הקב"ה, אם אתם שומרים את התורה, אשמור אתכם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה [לאדם], נרי בידך, ונרך בידי. נרי בידך, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). ונרך בידי, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). אם אתה משמר את נרי, אני משמר את נרך, עד כאן.
ופירוש זה, כי הנר יש לו שתי בחינות; הבחינה האחת, שהנר נתלה בגוף הפתילה. והבחינה השנית, שיש בו אור, אשר כל אור הוא בלתי גשמי. וכן הנשמה גם כן יש לה שתי בחינות; כי היא נתלה ועומדת בגוף האדם, ומצד הזה יש לנשמה יחוס אל הגוף. ויש לה בחינה גם כן אל הנבדל, כאשר אין הנשמה גשמית, ולכך הנשמה היא כמו נר. וכן המצות הם כמו נר, כי מצד שהמצוה נעשית על ידי פעל אדם גשמי, יש אל המצות שייכות אל הגוף הגשמי. ומצד שהמצוה היא אלקית, יש לה שייכות אל הנבדל. רק הפרש יש בין שניהם; כי המצות הם אלקיות, והם שייכים אל השם יתברך, רק שהם ברשות האדם, שהוא מקבל אותם. והפך זה הנשמה, היא לאדם, רק כי יש לנשמה דביקות בו יתברך. הנה הנשמה של אדם והמצוות*, שניהם יש לכל אחד צד בחינה שהיא שייכת למעלה, וצד בחינה שהיא שייכת למטה, והם כמו הנר הזה, שיש לו בחינה אל הגשמית*, ובחינה אל בלתי גשמי. לכך אמר הקב"ה, אם תשמור נרי, שתהיה מקבל המצות, ויהיה לך דביקות במצות, גם השם יתברך מקבל נשמתך, ויהיה לנשמתך דביקות בו.
הדבר הזה בא לומר על שמירת מצות השם יתברך, שאין שום בשורות רעות בעולם נודע לו כאשר שומר מצוה, ועושה מצוה כתקנה. ודבר זה, כי בשורות רעות הם באים בשביל פגעים שבאים על האדם. והשם יתברך שומר את האדם מפגעים פתאום כאשר שומר מצוה, ומקבל גזירת השם יתברך ומצותיו אשר צוה השם יתברך עליו. אז מדת הדין והשכל מחייב דבר זה שישמור האדון את עבדו, שאם אין האדון שומר עבדו, היה הרי* אחר שהוא מושל על עבדו נכנס ברשות ובממשלת האדון.
והוסיף לומר כי הקב"ה גוזר גזירה, והוא מבטלה. וזה כי העושה מצוה כתקנה דבק* בו יתברך מצד שהוא גזר וסידר את התורה. וסדר התורה והמצות מבטלים כל הגזירות הרעות, כי גזירת המצות הם מן השם יתברך, וכאשר הוא עושה מצוה כתקנה, שהיא גזירת השם יתברך, גזירה זאת הפך גזירות רעות. כי אם מקיים גזירת המצות, אין גזירות רעות בעולם. ולכך אף אם הקב"ה גוזר חס ושלום גזירה רעה על העולם, כאשר מקיים מצוה כתקנה, שהיא גזירת השם יתברך, בזה מבטל גזירה רעה, ודברים אלו עמוקים.
ומן הטעם שהתבאר כי האדם כאשר עושה מצות בוראו אין הפגעים יכולין לשלוט בו, לכך אמרו (פסחים ח:) "שלוחי מצוה אינם נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן". וזה מפני כי כאשר הולך בשליחותו לעשות מצוה, בזה נקרא עבד אל השם יתברך כאשר הולך בעבודתו. ולכך ראוי שישמור אותו האדון שלו מן אחרים, כי העבד הוא נכנס תחת רשות אדון שלו, ותחת כנפיו הוא.
ובמדרש (ילקו"ש במדבר רמז תשמ"ב), "שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב), דרש רבי תנחומא בר אבא, ילמדנו רבינו, מהו* לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים. כך שנו רבותינו (שבת יט.), אין מפליגין את הספינה לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת* בזמן שהוא רוצה להלוך למקום רחוק. אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון, מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת, שהדבר* ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום. ואם היה שליח מצוה, מותר לו לפרוש איזה יום שירצה. וכן שנינו (סוכה כה.) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו להצליח בשליחותו. כאותן שנים ששלח יהושע בן נון (יהושע ב, א), ומי היו, פנחס וכלב.
במדרש הזה באו לבאר שאין לך דבר יותר כמו זה כאשר הוא שליח מצוה. ויראה לומר כי אף מן העושה המצוה עצמה הוא חביב, כמו שמשמע "שאין לך דבר חביב". וזה כי העושה מצוה, דבר זה היא העבודה עצמו, ואין זה שהוא דבק* בו יתברך לגמרי. אבל מי שהוא שליח לדבר מצוה, הוא הולך ומתנועע אל עבודת השם יתברך, והוא הדבוק בו יתברך. והדבוק בו יתברך, שהוא על ידי תנועה שמתנועע אליו, הוא דבוק בו יתברך יותר, וכמו שיתבאר בנתיב העבודה (פ"ה) אצל התפילה, ודי בזה כאשר תבין.