וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'. והר"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ"ש הכס"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו"ת זכרון יוסף. ונראה כמ"ש הפר"ח סי' תרי"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס"פ חרש משא"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג"כ המג"א בסי' רס"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג"ה שכתב בסי' תע"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע"ג דבסי' שמ"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה:
ובהכי אתי שפיר דלא תקשי עליו מ"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ"ע. ולפי מ"ש לק"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא"כ כי היכי דקיי"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת:
ומ"ש בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר"ן מסוגיא דסוכה (דף כ"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו"ל לשנויי דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין.
ועוד יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר"פ יוהכ"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ"מ לדינא קיי"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ"ש:
[ועוד י"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ"ג ע"ב). ועוד י"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס"ב). וקושטא דלמ"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר"ה למ"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]: