טען כשבאו אלו העדים כו'. כתב הטור סי' ל"ב דאפי' הודה בשעת מיתה אמרינן כיון שלא להשביע את בניו ועיין מ"ש הרז"ה ס"פ גט פשוט עלה דההיא דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים כו'. ועיין בנ"י שם (רמ"ו ע"א) ובס' המלחמות כתב מהריב"ל ח"ב סי' ס"ה וז"ל וצ"ע במ"ש הר"ן ורש"י דלהימניה מטעם הודאה והלא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע כו'. ול"נ דרש"י והר"ן ס"ל כסברת הר"ב פ"מ ח"א סי' ח' דע"כ לא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע א"ע אלא כשמודה לשום אדם דידע האמת אבל ודאי שאין אדם מודה באיזה צד שיחשוב אותו האיש שמודה לו בכל דעתו שחייבים לו כגון שהודה ליורשים אני חייב למורישכם מנה. וא"כ מש"ה הקשו רש"י והר"ן ז"ל דליהימניה מטעם הודאה דכיון דהעבד והמקבל המתנה אינם יודעים האמת דאפשר שזיכה להם ע"י אחר וכההיא דתנן התם האומר נתתי שדה פ' עשיתי פ' עבדי בן חורין חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וא"כ כיון שהעבד או המקבל מתנה אינם יודעים האמת ויסברו שזיכה להם ע"י אחר לא אמרינן בשהודה שלא להשביע את עצמו הודה וכחילוק הרב נר"ו. וראיתי להריב"ש סי' שצ"ב דמכאן מודעא דליתא להאי חילוקא דהא התם מיירי במודה ליורשים ומטי בה מטענת השטאה והשבעה ומלבד כל זה דברי הר"ב פ"מ דחויים הם מכמה מקומות ומהר"א קופינו ז"ל עלה בדעתו חילוק זה ודחאו והסכים עמו הרב מהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריהם בתשובת מהר"א לאפאפא ז"ל. כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ה סי' א' וז"ל אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי שלא להשביע את בניו. ועיין בכלל ס"ח סי' ט"ו שכתב הפך מזה וצ"ע: