אמר לו בפני עדים מנה לי בידך כו'. כתב מוהרש"ך ז"ל ח"ג סי' צ"ח וז"ל איברא דאיכא לספוקי בהך מילתא שהרי כתבו הפוסקים דמאי דאמרינן יכול לומר משטה הייתי בך ה"מ בבריא אבל בשכ"מ כו' שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו וכיון דטעמא דמהני טענת משטה הייתי בך הוי כפי מה שיראה מדברי הטור דהוי משום שיכול לומר כשם שאתה השטית בי לשאול דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי כו'. ואין זה נכון דפירוש משטה הייתי בך שכתב הטור כמו שהשטית בי היינו שתבעת ממני מה שלא הייתי חייב לך זהו ההשטאה הגע עצמך בבריא נמי שתבע מזה ונשבע מעצמו שחייב לו הנאמר בזה שאין צ"ל אתם עדי כיון דלא בדרך השטאה קאמר לה. וכ"ת הכי נמי הא ליתא שהרי הרב בעה"ת כתב דאם הודה בלא אתם עדי נשבע על הודאתו ושוב אינו יכול לטעון טענת השטאה. ולפי דרך זה גדולה מזו הול"ל דאפי' נשבע המלוה וזה הודה שהוא חייב כיון דלגבי התובע לא שייך השטאה. ואל תשיבני ממ"ש בעה"ת בח"ה שאם אמר ראובן לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר הן למחר תבעו לוי ואמר משטה הייתי בהודאתי דלא מהני טענתו שהרי לא היה לוי משטה בו כדי שישטה הוא בלוי:
כתב הרא"ש כלל ס"ו סי' ט' על ראובן שהיתה לו פרה והוא ירא לשחטה פן תמצא טריפה א"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא טריפה אני אתן לך כו' תשובה יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו כו' וקשיא לי אמאי לא זכה ראובן אפילו בדברים כיון שעשה מעשה על פי שמעון ושחטה ומשתעבד מדין ערב שהרי ראובן לא היה רוצה לשחוט בהמתו מחשש זה. והרשב"א כתב בתשובה סי' אלף וששה שמי שאמר לחבירו קח בגדים אלו ואהיה שותף עמך ולקחם אינו יכול הלה לומר משטה הייתי בך אלא ע"כ יקבלם מדין ערב ודו"ק. ועיין מ"ש הרשב"א סי' אלף ט"ז. כתב הריב"ש בשלהי סי' תע"ו וז"ל ועוד שלא מצינו אלא בהודאת חיוב אבל בהודאת פיטור כגון מי שחייב מנה לחבירו בשטר ומודה שהוא פרוע או מחול הוי הודאה גמורה בלא אתם עדי כו'. וזה החילוק לא מסתבר כ"כ דלא נאמרו הדברים אלא מי שחייב לחבירו ומודה שהוא פרוע אבל המס שזה חייב למלך והוא רוצה לפטור עצמו ולחייב הקהל למלך אם כן הוא תובע מהקהל וצ"ע: