Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions 3:7

כבר ביארנו בהל' מעשה הקרבנות וכו' כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה. והנה דין זה הובא בגמרא בכמה דוכתי בפ"ג דהוריות (דף י"א) ובפ"ק דחולין (דף ה') . אך מ"ש רבינו עד שיחזור בתשובה יש לדקדק אם כוונתו הוא דאף אם השגגה היתה בעודו מומר כיון דעכשיו חזר בתשובה מקבלין ממנו או דלמא דלעולם כל שבשעה שחטא בשגגה היה מומר שוב אין מקבלין ממנו אפילו אם חזר בתשובה אחרי כן ומ"ש עד שיחזור בתשובה הכוונה היא דלאחר שחזר בתשובה אם חטא בשגגה מביא קרבן על חטאתו אבל לעולם אינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר. וטעם גדול יש בדבר שהרי רש"י פירש על דברי ר"ש דאמר השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו דגרסינן היושב מידיעתו שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ובטל מעבירה זו כו' משמע דבתר שעת החטא אזלינן וכיון דבאותה שעה שחטא לא היה יושב מידיעתו אף שאח"כ חזר בו פטור. וראיתי לתוס' בפ"ב דשבועות (דף י"ז) עלה דההיא דבעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו שכתבו צ"ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע"כ. נראה מדבריהם דכל דבשעה ששגג היה מומר שוב אינו מביא קרבן אח"כ אפילו חזר בתשובה דאלת"ה מאי דוחקייהו לאוקומה בשלא ידע שהיה במקדש אימא דמיירי בדעבד תשובה אלא ודאי דס"ל דאפילו עבד תשובה לא מהני וכן יש לדקדק מדבריהם ממ"ש שם באותו דף ד"ה אי בתלמיד חכם יע"ש: שוב ראיתי לתוספות בפ"ק דחולין שכתבו כן בפירוש שהקשו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו ע"כ. הרי דס"ל בפירוש דאפילו עביד תשובה אחרי כן לא מהני דאינו מביא קרבן משום דבשעה שאכל לא היה שב מידיעתו. וא"ת התינח לר"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן איכא למימר דאפילו חזר בתשובה לא מהני אך לת"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר אימא דלא ממעט קרא אלא היכא דבשעת הבאת קרבן הוא מומר הא אם עשה תשובה מקבלין ממנו וכ"ת הכי נמי הא ליתא דהא בגמרא אמרינן מאי בינייהו כו' ואם איתא דלת"ק אם עשה תשובה מקבלין הא טובא איכא בינייהו דהיינו אם עשה תשובה אלא ודאי דלת"ק אפילו עשה תשובה לא מהני. וכ"ת מנא ליה לתלמודא י"ל דהיינו מהכרח התוס' עצמם דאי בלא עשה תשובה למה לי קרא דמעם הארץ ת"ל משום דזבח רשעים תועבה. וא"ת א"כ אמאי לא קבעו התוס' קושייתם ותירוצם על דברי ת"ק. וי"ל דלפי מסקנת הגמרא דלת"ק דריש מקרא דמעם הארץ דמומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם ליכא קושיא כלל דלמה לי קרא דמעם הארץ משום דאיצטריך קרא למומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם אע"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים דהא אינו רשע לדם ואע"ג דבפרק חלק (דף קי"ב) אמרינן גבי עיר הנדחת דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה שאני התם דהוא מומר לע"ז וקי"ל דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה אבל בשאר עבירות פשיטא דאם הוא מומר לעבירה אחת לא קרינן ביה זבח רשעים תועבה כשמביא קרבן על עבירה אחרת. נמצא לפי מה שכתבנו דלת"ק אפשר דאם עשה תשובה דמביא קרבן ואפילו אם היה מומר באותה עבירה שחטא בה וקרא איצטריך למומר לחלב דהוי מומר לדם ובגמרא שלא אמרו בינייהו זו הוא דלפי הקס"ד דלת"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם ע"כ ת"ק נמי אית ליה דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי למה לי קרא דמעם הארץ ת"ל דזבח רשעים תועבה אך לפי המסקנא דת"ק אית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם אפשר לומר דלת"ק כל שעשה תשובה מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו מומר. וקצת סיוע יש לסברא זו שהרי התוס' בשבועות לא הביאו אלא דרשא דשב מידיעתו ולא הביאו קרא דמעם הארץ שהוא סברת ת"ק והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון דקושייתם אינה אלא אם נאמר דאפילו עשה תשובה לא מהני מש"ה הביא דרשא דר"ש דשב מידיעתו דאליביה יש להכריח דאפילו עשה תשובה לא מהני אך אליבא דת"ק ליכא קושיא כלל דלדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו. וכ"ת מנא לן הא אימא דת"ק מודה בדרשא דר"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן והיינו במומר לאותו דבר דאינו מביא קרבן על אותו חטא והיינו אפילו עשה תשובה דאם לא עשה ת"ל דזבח רשעים תועבה ואיצטריך קרא דמעם הארץ למעט מומר לחלב דאינו מביא קרבן על הדם ולעולם דמודה ת"ק לר"ש דמומר לחלב אינו מביא קרבן על החלב שאכל בעודו מומר אפילו עשה תשובה מקרא דאשר לא תעשינה אך במומר לחלב ומביא קרבן על הדם איכא למימר דיש חלוק בין עשה תשובה ללא עשה. הא ליתא דודאי ת"ק לא דריש לקרא דר"ש להך דרשא ופשטא דסוגיא דחולין דאמרינן מאי בינייהו הכי מוכחא מדלא הקשו לת"ק תרי קראי למה לי. ועוד דבפ' כלל גדול אמרינן דר"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת ואמר רבא דטעמיה דר"ל דכתיב אשר לא תעשינה כו' ואמרינן ורבי יוחנן האי קרא דר"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא תעשינה כו' רש"א השב מידיעתו מביא קרבן כו' משמע דדרשא זו דאשר לא תעשינה במחלוקת היא שנויה בין ת"ק ור"ש ור"ל ס"ל כת"ק ור' יוחנן כר"ש:
ומ"מ עדיין אני נבוך בזה דאפשר דאף תנא קמא מודה דאפילו עשה תשובה לא מהני דקרא דמעם הארץ דמעט המומר לגמרי מעטו אפילו עשה תשובה אלא דהתוס' שם בחולין לא קבעו קושיתם על דברי ת"ק משום דהיה מקום לדחות וכדכתיבנא דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי האמת דלר"ש אפילו עשה תשובה לא מהני אפשר לומר דגם ת"ק מודה בזה דלגמרי מיעט הכתוב את המומר אפילו עשה תשובה. ומה שהתוספות בשבועות לא הביאו כי אם דרשא זו דר"ש הוא משום דלר"ש הוא פשוט ומוכרח דאפי' עשה תשובה לא מהני דאי לא ת"ל דזבח רשעים הוא מש"ה הביאו דרשא דר"ש אבל לעולם דלפי האמת אף ת"ק מודה לר"ש דאפילו עשה תשובה לא מהני:
וראיתי לרבינו בפי"א מהלכות אלו הלכה ד' שכתב מי שטמא עצמו במזיד כו' הרי זה ספק כו' ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה אינו מביא קרבן ע"כ. ויש לתמוה דת"ל דאינו שב מידיעתו שהרי טימא עצמו במזיד ואם כן איך מביא קרבן על שגגתו וכמו שהקשו התוס', ולומר דרבינו נמי ס"ל דמיירי בדנעלם ממנו מקדש וכמ"ש התוס' וסתם הדברים לפי שסמך על מ"ש בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות דמומר לדבר אחד אינו מביא קרבן על אותו חטא זהו דוחק בעיני דהיה לו לפרש ואף שדרכו להעתיק לשון הגמרא מ"מ כל כי האי ה"ל לאודועי. זאת ועוד שראיתי להר"ן בחידושיו שכתב טימא עצמו במזיד מהו וא"ת כיון דטמא עצמו במזיד היכי מיחייב קרבן ואפילו נעלם ממנו לאחר מכן הא לא שב מידיעתו הוא שהרי טמא מקדש במזיד וכ"ת כי קאמר במזיד אטומאה קאמר אבל מקדש נעלם ממנו ואח"כ ידע מקדש ונעלמה ממנו טומאה, לא אפשר דא"כ על הטומאה עצמה יש לחייבו שהרי היתה בהעלם מקדש וכל שאפשר לחייבו על טומאה עצמה פשיטא דאינו צריך שהייה וכמו שהוכחנו מההיא דמס' נזיר. וי"ל אי לרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ה"נ אבל הכא אליבא דר"ע בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש הלכך על הטומאה בעצמה א"א לחייבו ולהכי מיבעיא ליה אי צריך שהייה ע"כ. והשתא יש לתמוה לרבינו דפסק כר' ישמעאל דחייב על העלם מקדש בעיא זו שהביא במאי מיירי אי בטמא עצמו במזיד וידע שהיה מקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה הרי לא שב מידיעתו ואי מיירי דכשטימא עצמו במזיד לא היה יודע שהיה מקדש הרי מאותה שעה נתחייב בקרבן אפילו בלא שהה וכדמוכח ההיא דנזיר דאמרינן אי דאמר ליה לא תינזור למה לי שהייה וא"כ פשיטא דחייב בקרבן מיד משום העלם מקדש. אשר ע"כ היה נ"ל לומר דרבינו ס"ל דכל דעשה תשובה מביא קרבן אפילו על מה שחטא בעודו מומר ומ"ש אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה הם דברים כפשטן דאם עשה תשובה מקבלין ממנו על מה ששגג בעודו מומר ובעיא דטימא עצמו במזיד הוי כפשטה דטימא עצמו במזיד והיה יודע שהיה במקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה או המקדש וחזר בתשובה על מה שטימא עצמו במזיד ואיבעיא להו אי בעי שהייה או לא. ולפ"ז אתיא בעיא זו גם אליבא דר' ישמעאל שהרי על מה שטימא עצמו במזיד פשיטא דאין לחייבו שהרי מזיד היה וכי איבעיא לן הוא על מה שנעלם ממנו אחרי כן אי בעינן שהייה או לא ואין לפוטרו משום דלא שב מידיעתו דהכא מיירי בדעשה תשובה. וכי תימא אכתי קשה לרבינו מה שהקשו התוס' דאי בלא עשה תשובה ת"ל מזבח רשעים ולמה לי קרא הא לא קשיא שהרי מרן ז"ל כתב בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות דרבינו פסק כת"ק וכבר כתבנו לעיל דהכרח התוספות אינו אלא אליבא דר"ש אבל אליבא דת"ק לא ורבינו ס"ל כת"ק ומש"ה ס"ל דאם עשה תשובה מקבלין ממנו. וא"ת ע"כ לא צדדנו לעיל דלת"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אלא כפי אוקימתא דרב המנונא דאית ליה דלת"ק מומר לחלב הוי מומר לדם וכיון שכן ליכא קושיא אליביה דת"ל דזבח רשעים תועבה דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך אליבא דרבא דאית ליה דלת"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם א"כ גם לת"ק קשה דל"ל קרא ת"ל מזבח רשעים וצריכים אנו לחילוק התוספות דאיצטריך קרא לומר דאפילו עשה תשובה לא מהני וא"כ לרבינו דפסק כאוקימתא דרבא קשה דאיך יתכן לומר דלת"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו. י"ל כיון דאליבא דרבא ת"ק אית ליה דאפילו מומר לתיאבון הוי מומר תו לא קשיא מזבח רשעים דזבח רשעים לא מיקרי אלא במומר להכעיס אבל לתיאבון לא וא"כ איצטריך קרא לומר דאפילו מומר לתיאבון אינו מביא קרבן על אותו חטא כל שלא עשה תשובה אבל ודאי אם עשה תשובה מהני. ואף לסברת הרב בעל לח"מ ז"ל שכתב בריש פרק ב' מהלכות אלו דרבינו פסק כר"ש ואליבא דרב המנונא אתי שפיר משום דאיהו ס"ל דלרב המנונא אליבא דכ"ע מומר לתיאבון הוי מומר ולא פליגי ת"ק ור"ש אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם וא"כ כפי זה אפשר לומר דלכ"ע אם עשה תשובה מקבלין ממנו ולא קשיא דת"ל דזבח רשעים הוא דהא איצטריך קרא למומר לתיאבון דאין מקבלין ממנו אע"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים וכ"ש אליבא דת"ק דאיצטריך קרא למומר על החלב דהוי מומר על הדם והתוס' בחולין שהקשו ת"ל מזבח רשעים הוא משום דס"ל דלרב המנונא נמי לר"ש מומר לתיאבון לא הוי מומר וכסברת רבא ומש"ה הוקשה להם דת"ל דזבח רשעים תועבה אך כפי סברת הרב בעל לח"מ דס"ל לרבינו דלרב המנונא אליבא דר"ש מומר לתיאבון הוי מומר לא קשיא כלל וכדכתיבנא: הנה נא הואלנו ליישב דעת רבינו ולומר דס"ל דכל שעשה תשובה מקבלין ממנו קרבן על מה ששגג בעודו מומר אך מה שקשה בעיני הוא סוגית הגמרא דפ"ח דיומא (דף פ') דאמרינן א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורים מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אלא כו'. ובריש פ"ק דהוריות הקשו לרבי יוחנן דאמר דהורו ב"ד דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן דחייב מברייתא זו דאשר לא תעשינה דמי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן הרי דס"ל לתלמודא דהכל תלוי בשעה מה שחטא בשגגה וכל דבאותה שעה לא היה שב מידיעתו אף דבשעת הבאת הקרבן הוא שב מידיעתו אפ"ה פטור. וא"כ לפי זה פשוט דאפילו עשה תשובה אח"כ לא מהני לחייבו בקרבן ומוכח מסוגיא זו דס"ל לסתמא דתלמודא דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי לא קשיא כלל לר"א. הן אמת דכפי מה שכתבנו לעיל דמרן אית ליה דרבינו פסק כת"ק ואליבא דרבא ניחא דבגמרא לא הקשו לרבי אלעזר אלא מסברת ר"ש דלדידיה ע"כ אית לן למימר דאפילו עשה תשובה לא מהני בין כפי אוקימתא דרב המנונא ובין כפי אוקימתא דרבא שהרי לרבא לכ"ע מומר לחלב אינו מומר לדם ולא פליגי אלא במומר לתיאבון דלת"ק הוי מומר ולר"ש לא הוי מומר ולרב המנונא הוי איפכא דלכ"ע מומר לתיאבון לא הוי מומר ולא פליגי אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם דלת"ק הוי מומר ולר"ש לא הוי מומר וא"כ לר"ש כפי כל האוקימתות קשה דת"ל דזבח רשעים תועבה ועל כרחין אית לן למימר דאיצטריך קרא לעבד תשובה ומש"ה הקשו לר' אלעזר מסברת ר"ש אך לרבינו דפסק כת"ק כפי כל האוקימתות לא קשיא כלל קושית התוס' דהא לרבא איצטריך קרא למומר לתיאבון ולרב המנונא איצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי סברת הרב בעל לח"מ דרבינו פסק כר"ש וכרב המנונא קשה מסוגיא הלזו טובא דמוכח מינה דלר"ש אפילו עשה תשובה לא מהני. זאת ועוד מה שכתבנו דלסברת מרן דיש ליישב אינו נוח לי כלל דאם איתא דהא דאם עשה תשובה אי מהני או לא הוא מחלוקת ת"ק ור"ש ואליבא דת"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אמאי לא תירצו בגמרא ביומא דר' אלעזר ס"ל כת"ק דהלכתא כוותיה ולדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ומש"ה אמר דצריך שיכתוב לו שיעור. סוף דבר הדבר צריך אצלי תלמוד וצריך אני להתלמד ממקום אחר:
ודע דבסוגיא דחולין הביאו בתחלה ברייתא אחרת קתני מכם ולא כולכם להוציא את המומר מן הבהמה להביא בנ"א שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא ע"כ. והנה ברייתא זו בעולת נדבה משתעי דהא קרא דמכם ומן הבהמה דמייתי בעולת נדבה מיירי וזה פשוט ומבואר בסוגית הגמרא ובדברי רש"י ואין ספק דכי מיעט קרא את המומר הוא דוקא בעודו מומר דלא יתכן לומר דבשביל שהמיר דשוב לא יקבלו ממנו קרבן לעולם. ולפי זה יש לתמוה דמה הקשו בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר וכו' ותירצו חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי חדא בדורון וחדא בחיוב הא לא ראי זה כראי זה דקרא דמיירי בעולת נדבה לא מיעט אלא בעודו מומר וקרא דמיירי בחטאת מיעט אפילו לאחר שחזר בתשובה וא"כ איך הוה ס"ד דבחד קרא סגי ובשלמא כפי מה שצדדנו לעיל בדעת רבינו דאפי' גבי חטאת כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ניחא דהקשו בגמ' דלמה לי קראי לומר דאין מקבלין קרבן בעודו מומר אך כפי סברת התוס' קשה. ואפשר לומר דס"ל לסתמא דתלמודא דכיון דילפינן מקרא דעולת נדבה דבעודו מומר אין מקבלין ממנו קרבן מהתם נמי ילפינן דחטאת אינו מביא אף שחזר בתשובה דכיון דבשעה שחטא היה מומר ובאותה שעה לא היה לו חיוב קרבן דהא אין מקבלין ממנו שוב לא אתי לידי חיוב כלל ודוקא גבי עולת נדבה יש לחלק בין עשה תשובה ללא עשה משום דלא בא לו החיוב בעודו מומר ומש"ה בדין הוא שאם עשה תשובה שיקבלו ממנו אך גבי חטאת שבא על מה שנתחייב בעודו מומר כיון דבשעה שחטא לא היו מקבלין ממנו שוב אין מקבלין ממנו ומש"ה הוצרכו בגמ' לומר דאיצטריכו תרי קראי חד לדורון וחד לחיוב וכדאיתא התם. אך אכתי קשה כיון דקרא דעולת נדבה לא מיירי אלא בעודו מומר למה לי קרא תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה וכמו שהקשו התוס' עלה דברייתא דחטאת וכי תימא דזבח רשעים לא שייך אלא גבי חטאת שמביא קרבן לכפרה על מה שחטא והוא עדיין עומד ברשעו אבל גבי עולה לא שייך, הא ליתא שהרי מדברי רש"י בצריכות הגמרא מוכח דיותר שייך לומר זבח רשעים גבי עולה שהוא דורון מלגבי חטאת, ותו דבפרק חלק (דף קי"ב) קאמר ר' יוחנן דטעמא דאמרי' דקדשי מזבח ימותו הוא משום דזבח רשעים תועבה והתם בכל קדשי מזבח מיירי כגון שלמים ועולות שהם דורון ובחטאת פשיטא דלא מיירי דת"ל דהוי חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא הרי דאפילו עולות ושלמים ממעטינן להו משום זבח רשעים וכי תימא דקרא איצטריך לומר דמומר לנסך יין או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דאי מקרא דזבח רשעים לא שמעינן אלא במומר לכל התורה ומה שהקשו התוספות גבי ברייתא דחטאת הוא משום דכיון דמביא קרבן על חטא שהוא מומר בו קרינן ביה זבח רשעים אף שאינו מומר לכל התורה אך גבי עולה לא מימעיט מקרא דזבח רשעים אלא מומר לכל התורה אבל מנסך יין או מחלל שבת לא שמעינן לה ומש"ה איצטריך קרא דמכם למעוטינהו, והא דבפ' חלק ממעטינן מקרא דזבח רשעים שאני התם דהוי עבודה זרה ובזה פשיטא לן דהוי מומר לכל התורה כולה ומש"ה ממעטינן לקרבנותיו מקרא דזבח רשעים אך מחלל שבת לא מימעיט מזבח רשעים. ובזה ניחא מאי דקשה בגופא דברייתא דמנא לן למעט מומר לע"ז או לחלל שבת מקרא דמכם אימא דקרא דמכם לא מיעט אלא מומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה מומר לדבר אחד ואפי' מומר לע"ז או לחלל שבת, ומיהו לזה היה אפשר לומר דאין הכי נמי דמקרא דמכם לא למדנו אלא דמומר לכל התורה דאין מקבלין ממנו קרבן ומאי דרבינן מומר לע"ז הוא מסברא דקי"ל בעלמא דמומר לע"ז או לחלל שבת הוי מומר לכל התורה וכיון דשמעינן מקרא דמומר לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה"ה למומר לע"ז או לחלל שבת דאין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי מומר לכל התורה. אך במה שכתבנו ניחא טפי דתנא דברייתא אשכח תרי קראי חד ממעט וחד מרבה ולומר דקרא דממעט מיירי במומר לכל התורה לא ניחא ליה דת"ל מזבח רשעים ולומר דקרא ממעט מומר לדבר אחד גם זה לא יתכן דא"כ מן הבהמה מה רבה. אשר על כן ס"ל לתנא דברייתא דמכם מיעט מומר לדבר אחד כגון לע"ז או לחלל שבת דחמירי דהוי כמומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה שאר פושעי ישראל: אך עדיין לא נתקררה דעתי בכל זה דהא הרואה סוגית הגמרא יראה דמקרא דמכם ממעטינן מומר לע"ז ובפ' חלק ממעט ליה מזבח רשעים וא"כ קשה דלמאי איצטריך מכם למעט מומר לע"ז דת"ל מקרא דזבח רשעים ודוחק לומר דאחר שלמדנו מקרא דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה א"כ שפיר מימעיט מזבח רשעים דמה לי מומר לכל התורה מה לי מומר לע"ז כולם שוים לרעה וקרינן בהו זבח רשעים תועבה. ודע שמה שכתבתי לעיל דמומר לכל התורה דשוה למומר לדבר אחד ומביא קרבן על אותו חטא אף שקיימתיו מסברא שוב ראיתי הדבר מפורש בחידושי הרשב"א לחולין וז"ל קשיא לי אמאי לא אוקמה במומר לדבר אחד ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר שהרי לכ"ע משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב ורישא דמומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבילות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב ויש לומר דא"כ היינו רישא דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה ע"כ. הרי לך הדבר מפורש ככל אשר כתבנו: ודע שקושית הרשב"א הלזו לא יכולתי להולמה שכתב דאימא דמיירי במומר לדבר אחד שאין מקבלין ממנו לאותו דבר כו' דהא חלוקות אלו לא שייכי אלא גבי קרבן חטאת דבא על חטא אך בעולה לא שייכי חלוקות אלו וברייתא זו בעולה מיירי דהא קראי דעולה קא דריש וכדאיתא בגמרא ואולי סמך הרב על אותה סוגיא דפרק ג' דיומא דף ל"ו דמוכח מינה דעולה נמי באה על חטא וכ"כ רבינו בסוף פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות וחלב ודם לאו דוקא אלא לדוגמא בעלמא נקטינהו וצ"ע: ודע שמדברי התוס' דשבועות שכתבנו לעיל מוכח מדבריהם דהא דאמרינן דמומר לעבירה אחת דאינו מביא קרבן על אותו חטא בפעם אחת שעשה אותה עבירה במזיד נקרא מומר לאותה עבירה ומש"ה הוקשה אלינו דאיך יתיישב לרבינו אותה בעיא דטימא עצמו במזיד וצדדנו כמה צדדים ליישבם. שוב ראיתי שרבינו חולק בזה וס"ל דלא מיקרי מומר לאותה עבירה בפעם אחת שהרי בהל' מעשה הקרבנות כתב היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה ע"כ. והנה הנך רואה כמה תנאים התנה כדי שיקרא מומר לאותה עבירה ולפי זה לא קשיא כלל מההיא דאיבעיא לן טימא עצמו במזיד מהו דלעולם דאתיא כפשטה ואפ"ה מביא אח"כ קרבן על מה שנעלם ממנו דבשביל מה שטימא עצמו במזיד פעם אחת לא מיקרי מומר לאותה עבירה ושפיר קרינן ביה שב מידיעתו. וכ"ת ע"כ לא קאמר רבינו אלא אליבא דת"ק דלא דריש דרשא דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אלא דדריש מכם להוציא את המומר משום הכי ס"ל דמומר לא מיקרי בשביל שעשה דבר עבירה פעם אחת אבל אליבא דר"ש כיון שאכל חלב פעם אחת במזיד שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא משום דלא קרינן ביה שב מידיעתו. ובזה ניחא דלא הביאו התוספות כשהקשו עלה דטימא עצמו במזיד אלא דרשא דר"ש דשב מידיעתו כו'. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דא"כ מה הקשו בגמרא בחולין ובהוריות מאי בינייהו הא טובא איכא בינייהו דלת"ק בעינן שיורגל באותה עבירה ולר"ש בפעם אחת שעבר עבירה במזיד לא קרינן ביה שב מידיעתו אלא ודאי דאין חילוק בזה בין ת"ק לר"ש: ודע שזה שכתבנו לדעת רבינו דמומר לא מיקרי אלא מי שהורגל לעשות אותה עבירה, מלבד מה שכתב כאן עוד ראיתי שכתב כן בפירוש בפ"ד מהל' שחיטה הלכה י"ד וז"ל ישראל מומר לעבירה כו' וצריך ישראל כשר לבדוק לו הסכין כו' מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו ע"כ. וכתב שם מרן סברת רבינו היא דע"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו ע"כ. הרי לך מבואר דמומר לא הוי בשביל שעבר פעם אחת עבירה אחת: ודע שמדברי רבינו נראה דדוקא במומר לעבירה אחת דאמרינן שאינו מביא קרבן על אותו חטא בזה הוא שהתנה דבעינן שיהיה מורגל בעבירה זו ואך במחלל שבת או עובד ע"ז דקי"ל דהוי מומר לכל התורה ואין מקבלין ממנו שום קרבן בזה ס"ל לרבינו דבפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע"ז נעשה מומר לכל התורה כולה אך מדברי מרן שכתב בהל' שחיטה דפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא כו' נראה דגם בע"ז ובחילול שבת לא מיקרי מומר לכל התורה אלא במועד לעבור על המצוה ההיא. ולפי זה מ"ש שם רבינו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הוא כולל כל העבירות אפילו עבד ע"ז או חלל שבת דכל שאינו מועד לזה פסול לעדות מיקרי ושחיטתו כשרה ואין הפרש בין ע"ז ושבת לשאר עבירות אלא במומר דהיינו מועד לכך דבע"ז ושבת שחיטתו נבלה משום דהוי מומר לכל התורה כולה אבל במומר לאחת משאר עבירות כל שישראל בודק את הסכין שחיטתו כשרה אבל בפסול בלבד כלומר שלא הורגל לכך אין הפרש ביניהם אלא אף בע"ז ושבת שחיטתו כשרה אף שלא בדקו לו סכין ואף אם נפשך לומר דמ"ש רבינו מי שהוא פסול כו' דלא מיירי בע"ז ושבת מ"מ מ"ש דמומר לע"ז או לשבת דהרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה לא מיירי אלא במי שהוא מועד לכך דהא פירוש מומר אינו אלא מועד לאותה עבירה אלא דאפשר דמי שהוא פסול לעדות בסיבה שעבד ע"ז או שחלל שבת נהי דאין שחיטתו נבילה כשחיטת עכו"ם מ"מ בעינן שישראל יבדוק לו סכין ויתן לו דומיא דמומר לשאר עבירות. ולפ"ז יש חילוק בין ע"ז ושבת לשאר עבירות בין שיהיה מומר בין שיהיה פסול, אך לכל הפירושים מאי דאמרינן דמומר לע"ז או לשבת דהוי מומר לכל התורה כולה הוא דוקא במומר שפירושו מועד לכך ולפ"ז לא ידעתי כוונת רבינו בהל' מעשה הקרבנות למה במומר לעבירה אחת הוצרך לפרש דבעינן שיהיה מורגל ולא הספיק לו במ"ש מומר ואילו גבי מומר לע"ז או לחלל שבת סתם הדברים ולא פירש דבעינן שיהיה מורגל בכך:
ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה שהוא דוקא במי שהורגל בכך הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם. והנה התוספות בפ"ק דחולין דף י"ד עלה דההיא דאמרינן השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה הקשו דאיך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו. וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ועי"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר ע"כ. הרי דס"ל דבשביל פעם אחת שחלל שבת לא הוי מומר אף שחלל בפרהסיא והוא הדין בע"ז דבשביל פעם אחת לא הוי מומר לכל התורה כולה דהא התוספות הכריחו חילוק זה מההיא דשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז דאמר ר"ל דשחיטתו מותרת ואע"ג דזה מיקרי עובד ע"ז וגברא בר קטלא. ואם איתא דבפעם אחת מיקרי מומר לכל התורה איך שחיטתו מותרת ת"ל דשחיטת עובד ע"ז פסולה אלא ודאי דמשום פעם אחת לא מיקרי מומר, ואין לומר דשאני התם דבאותה השחיטה שהוא נעשה מומר מש"ה הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה כגון השוחט בשבת או השוחט לזרוק דמה לע"ז דקודם שחיטה זו לא חלל שבת ולא עבד ע"ז והשחיטה עם חילול שבת ועבודת ע"ז באים כאחד ומש"ה שחיטתן כשרה אבל לעולם דאם שחטו בשבת או ששחטו לזרוק לע"ז אם שחטו עוד שחיטתן פסולה אף שלא חללו שבת ולא עבדו ע"ז כי אם פעם אחת מ"מ מיקרי מומר לכל התורה. הא ליתא שהרי התוס' הכריחו עוד סברתם מההיא דאוקימנא בסוף פ"ב דחולין למתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר דשחיטתו פסולה בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו ת"ל דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא ע"כ. הרי הדבר מבואר דס"ל דמי שחלל שבת או עבד ע"ז פעם אחת דלא חשיב מומר לכל התורה כולה ובפרק הדר דף ס"ט כתבו דמאי דאמרינן דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה אינו אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר בכך ודברי התוס' הללו הם יותר כוללים ממ"ש בחולין ואפשר דאפילו בפעם אחת או שתים לא הוי מומר לכל התורה. ומתשובת הרשב"א שהביא מרן בטור י"ד סימן קי"ט נראה דס"ל דבעינן שיוחזק ג' פעמים בחלול שבת ואז עושה יין נסך משום דהוי מומר לכל התורה אבל בפעם אחת או שתים אינו עושה יין נסך אך מדברי רש"י בפרק הדר נראה דס"ל דבפעם אחת שחלל שבת חשיב כמומר לכל התורה. וכבר הביא מחלוקת זה מרן בטור א"ח ריש סימן שפ"ט יע"ש. והר"ן בריש חולין עלה דמתניתין דהשוחט בשבת כתב ודוקא בשוגג או אפילו במזיד בששחט בצינעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קי"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שאינו נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך ע"כ. והנה התירוץ הראשון הוא כפי סברת רש"י דאית ליה דבפעם אחת נמי נעשה בו מומר ועיין בחידושי הרשב"א עלה דמתני' דהשוחט בשבת. וראיתי בהג"א בריש חולין וז"ל פעמים ושלש אסור לאכול משחיטתו דה"ל כמו עכו"ם מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אחרי כן אין ראיה ברורה להתיר אע"ג שלא עבד ע"ז אלא פעם אחת ע"כ. ונראה דהגהה זו קאי עלה דמומר לע"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה ונקט בתחלה הדינים המוסכמים וזהו שכתב דאם חלל שבת או עבד ע"ז פעמים ושלש פשיטא לן דאסור לאכול משחיטתו והיינו כדברי התוספות דפרק הדר דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך וס"ל דבתלתא הויא חזקה וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל וכן נמי אותה שחיטה שנעשה בה מומר פשיטא לן דאינה אסורה כלומר דאף אם נאמר דהלכתא כרש"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר מ"מ אותה השחיטה שנעשה בה מומר לכ"ע כשרה ובזה ניחא מתני' דהשוחט בשבת דקתני שחיטתו כשרה וניחא נמי ההיא דהשוחט לזרוק דמה לע"ז דקאמר ר"ל דשחיטתו מותרת וכבר לעיל צדדנו צד זה אך מאי דמספקא לן הוא מה שישחוט אחרי כן דאין בידינו ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר או הלכתא כתוספות דעירובין דבעינן שיהיה רגיל בכך, ועיין בהג"א עלה דמתניתין דהשוחט בשבת יע"ש: ודע שכפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נמצא דסברת רבינו והתוס' הם סברות הפוכות דלדעת התוספות הא דאמרינן דמומר לחלל שבת או לעבוד ע"ז דהוי מומר לכל התורה בפעם אחת פשיטא דלא הוי מומר אפי' בפעם אחת נמי מדברי התוספות דעירובין נראה דס"ל דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך אך במומר לדבר אחד דחשבינן ליה כמומר לאותו דבר כגון מומר לחלב דאינו מביא קרבן על החלב בהך מלתא בפעם אחת לבד שאכל חלב במזיד נעשה מומר לחלב ואינו מביא קרבן על החלב וכמו שהוכחנו לעיל מדבריהם ממה שכתבו בשבועות וסברתם הלזו היא סברא המתיישב על הלב דודאי יש לחלק בין כשהוא מומר לדבר אחד ואנו רוצים לעשותו מומר לדבר אחר דאז בעינן שיהיה רגיל ומועד לכך אבל לעשותו מומר לאותו דבר שנחשד בו בפעם אחת שנחשד בו סגי. ומרן ז"ל בטור י"ד סימן ב' כתב דאף לדעת רבינו דמחלק בין מומר לפסול לענין שחיטה הוא דוקא בעבירה אחרת אבל באותו דבר עצמו כגון שהוא פסול מחמת שאכל נבילה אע"פ שאינו מועד לכך כיון דחשוד הוא לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין ע"כ. ומצינו ג"כ דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה בעינן שיחלל שבת בפרהסיא וזה מוסכם מכל הפוסקים וכדאיתא בפרק הדר (דף ס"ט) אך לאותו דבר שנחשד בו אף שעבר בצינעא הוי מומר לאותו דבר, הרי דיותר בנקל נעשה מומר לאותו דבר שנחשד בו ממה שיעשה מומר לעבירה אחרת שלא נחשד בה. אך סברת רבינו לפי מה שכתב בהל' מעשה הקרבנות היא בהפך דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם הרגיל ומועד לחלב אך במומר לע"ז או לחלל שבת בפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע"ז נעשה מומר לכל התורה. והנה מלבד שהדין שכתב דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם ברגיל מצד עצמו הוא קשה בעיני דלאותו דבר שנחשד בו לא בעינן רגיל וכמו שכתבנו לעיל בשם מרן מה שנראה מדבריו דגבי ע"ז ושבת לא בעינן רגיל הוא דבר מתמיה בעיני דמלבד שדבריו בהל' שחיטה נראים הפך מזה וכמ"ש לעיל הדבר מצד עצמו הוא תמיה שנאמר שיותר בנקל נעשה מומר לכל התורה ממה שנעשה מומר לאותו דבר והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין במוהריק"ו שורש ק"ס שהאריך הרבה בפרטי דינים הללו שכתבנו דמי שחלל שבת או עבד ע"ז אם נעשה מומר בפעם אחת ע"ש:
ודע דבמה שכתבנו לעיל דלדעת התוספות הא דאמרינן דעובד ע"ז או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דהוא דוקא במועד לכך, נראה דדוקא לשאר דברים כגון גבי עירוב ושחיטה הוא דאמרינן דבעינן שיהיה מועד לכך אבל לענין קרבן כל שעבד ע"ז אפילו פעם אחת או שחלל שבת אינו מביא קרבן על שגגתו דהא בפרק חלק גבי עיר הנדחת אמרינן דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים ור"ל לא פליג אלא בדמים אבל בקרבן גופיה מודה דאינו קרב משום זבח רשעים ומסתמא לא מיירי בשהורגל לעבוד ע"ז אלמא דאפילו בפעם אחת אמרינן גבי קרבן זבח רשעים. אך קשה מסוגיא דפ"ק דחולין דהקשו לרב ענן דקאמר דמומר לע"ז אינו מומר לכל התורה מברייתא דמיעט גבי קרבן מומר לנסך יין אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ואסיקו לרב ענן בתיובתא ולפי מה שכתבנו מאי קושיא הא ע"כ יש לחלק בין שחיטה לקרבן ורב ענן בשחיטה קאי. וסבור הייתי לומר דדוקא גבי עיר הנדחת שייך לומר זבח רשעים אף שלא עבדו אלא פעם אחת משום דכיון שהודחו רובם הוי דבר של פרסום גדול ומש"ה קרינן בהו זבח רשעים. ותבלין יש לזה שלא מצאתי בשום מקום שיאמרו דמי שנהרג על שעבד ע"ז דקדשיו ימותו משום זבח רשעים (א"ה עיין לקמן ד"ה ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר כו' יע"ש) אלא ודאי דמשום פעם אחת שעבד ע"ז לא קרינן ביה זבח רשעים ושאני עיר הנדחת שהודחו רוב העיר. אך דוחק גדול הוא בעיני לחלק בין יחיד לרבים לענין זה: עוד עלה בדעתי לומר דקושית הגמרא דפ"ק דחולין היא במדרגות וה"ק אי אמרת בשלמא דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה היינו דגבי קרבן נחתינן חד דרגא ואמרינן דאפילו מי שאינו מומר אלא שעבד פעם אחת ע"ז אין מקבלין קרבן ממנו אלא אי אמרת דמומר לע"ז אפילו ברגיל אינו מומר לכל התורה אמאי גבי קרבן אין מקבלין ממנו וגם זה הוא דוחק בעיני וכמו שיראה הרואה בסוגית הגמרא. אשר ע"כ נ"ל דודאי ברייתא דמכם דמיעט מומר לע"ז לא מיירי אלא ברגיל בכך דאז הוא דהוי מומר לכל התורה כולה. אך במי שאינו רגיל אלא שפעם אחת עבד ע"ז לא מימעיט מקרא דמכם דהא קרא לא מיעט אלא מומר לכל התורה וכל שלא הורגל בכך לא הוי מומר לכל התורה אך נהי דלא מימעיט מקרא דמכם מ"מ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים וכ"ת מנ"מ דלא מימעיט מקרא דמכם כיון דסוף סוף הוי זבח רשעים הא ל"ק דהא חילוק גדול יש ביניהם דהיינו היכא דעבד תשובה בשעת הבאת קרבן ובשעת חיוב קרבן עבד ע"ז דאי משום זבח רשעים כל שעשה תשובה מקבלין ממנו אף שבשעת החיוב לא היו מקבלין ממנו משום דהיה זבח רשעים אך כל שבשעת החטא היה מורגל לעבוד ע"ז דמימעיט מקרא דמכם אף שעשה תשובה אין מקבלין ממנו דהרי באותה שעה היה מומר לכל התורה ואע"ג דהאי קרא מיירי בעולת נדבה ולא במביא קרבן על חטא מ"מ שמעינן מיניה דכיון דקרא מעטו משום דהוי מומר לכל התורה א"כ כל שבשעת חיוב הקרבן היה מומר לכל התורה שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא. ובזה ניחא מה שדקדקנו לעיל (דף י"ג) (א"ה תמצאנו לקמן) על מ"ש התוספות בפ"ק דקדושין עלה דמימרא דר"י דאכל חלב דנדחה כשנעשה מומר משום זבח רשעים וכ"נ מדבריהם בפרק נגמר הדין וכמו שהארכנו בזה שם דלמה להו לתוספות טעמא דזבח רשעים ת"ל מקרא דמעם הארץ ונכנסו שם בכמה דוחקים ליישב כל זה. אך כפי מה שכתבנו ניחא דהתוס' אזלי לשיטתם דבפעם אחת שעבד ע"ז לא הוי מומר לכל התורה ולא מימעיט מקרא דמעם הארץ ור' יוחנן סתמא קאמר והמיר דהיינו אפילו שלא עבד ע"ז אלא פעם אחת ומש"ה הוצרכו לטעמא דזבח רשעים. וכן גבי עיר הנדחת אין למעט אלא מטעם זבח רשעים וכדכתיבנא ורש"י דקאמר במילתיה דר"י דנדחה הקרבן משום דכתיב מעם הארץ פרט למומר וכ"כ גבי עיר הנדחת בפרק נגמר הדין לטעמיה אזיל דאית ליה דאפילו בפעם אחת שעבד ע"ז נעשה מומר לכל התורה ומש"ה לא איצטריך לטעמא דזבח רשעים וההיא דפרק חלק דממעט קדשי עיר הנדחת משום זבח רשעים כבר עמדנו על כל זה שם וישבנו כל הסוגיא לדעת רש"י יע"ש. ובזה א"ש דברי רבינו דפרק ג' מהל' מעשה הקרבנות דגבי מומר לאותה עבירה התנה שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה וגבי מומר לע"א או לחלל שבת לא התנה כל התנאים הללו משום דגבי מומר לע"ז אף שאינו מורגל בכך מ"מ אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים ומש"ה סתם וכתב דמומר לע"ז או לחלל שבת אין מקבלין ממנו אך במומר לאותה עבירה התנה בזה תנאים אבל לעולם דגם רבינו מודה לסברת התוס' דלא הוי מומר לכל התורה כי אם במועד לחלל שבת או לעבוד ע"ז אבל בפעם אחת לא וכמו שדקדקנו לעיל מדבריו דבהלכות שחיטה ולפ"ז ליכא פלוגתא בין סברת רבינו לסברת התוספות בענין מומר לע"ז או לחלל שבת דאליבא דכולהו לא הוי מומר לכל התורה בפעם אחת אך לענין קרבן בפעם אחת נמי אין מקבלין ממנו ולא פליגי אלא במומר לאותה עבירה וכמ"ש לעיל ואליבא דרש"י בפעם אחת שעבד ע"ז או שחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה וכמ"ש בפרק הדר דף ס"ט יע"ש:
ודע דכפי מה שכתבנו דבפעם אחת לא הוי מומר אלא שאעפ"כ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים הייתי סבור לחלק ולומר דדוקא גבי ע"ז איתא להאי טעמא דזבח רשעים אך במחלל שבת אף דברגיל חשיב כמומר לכל התורה דומיא דעובד ע"ז מ"מ באינו רגיל אפשר דיש לחלק ביניהם משום דלא שייך זבח רשעים כי אם בע"ז וכבר צדדנו צד זה לעיל. אך כפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נראה דיש להוכיח דאפי' מי שחלל שבת פעם אחת קרינן ביה זבח רשעים דאי לא תימא הכי אכתי תיקשי דאמאי גבי מחלל שבת לא התנה כל התנאים שהתנה גבי מומר לאותה עבירה אלא ודאי דס"ל דאף שחלל שבת פעם אחת אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים: ודע דכפי מ"ש דמאי דכתבו התוספות במילתיה דר"י טעמא דזבח רשעים הוא משום דמיירי אפי' בשלא עבד ע"ז כי אם פעם אחת ומש"ה איצטריכו לטעמא דזבח רשעים וכן כתבנו לעיל דהיכא דעשה תשובה מקבלין ממנו אף חטא שחטא כשעבד ע"ז דאז לא היו מקבלין ממנו משום זבח רשעים אם כן דין זה דר"י הוה מצי למנקטיה במי שהמיר ואח"כ אכל חלב והפריש קרבן וחזר בו דמטעמא דדחייה אינו קרב אלא דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו שחטא בעודו כשר אפ"ה כל שהפריש בעודו מומר נדחה אי נמי כמ"ש התוס' בפ"ק דקדושין ובפ' נגמר הדין דאורחא דמלתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד דבעי למימר המיר דומיא דנשתטה וכמ"ש התוספות שם יע"ש, ואע"ג דמדברי התוספות משמע דלא הוקשה להם אלא דאמאי נקט דההפרשה היתה בעודו כשר דהוי נראה ונדחה ונראה ולא נקט דההפרשה היתה בעודו מומר דהוי דחוי מעיקרו אבל על אכילת החלב דהיתה בעודו כשר לא הוקשה להם דאמאי לא נקט ר"י מלתיה כשאכילת החלב היתה לאחר ההפרשה. ולפי מ"ש הוי מצי ללמד דין זה דדחיה אף בשאכילת החלב היתה אחר שהמיר. ומיהו אפשר לומר דהתוספות לא הוקשה להם ממאי דנקט ר"י אכילת החלב בעודו כשר משום דאפשר רבותא אתא לאשמועינן דאף דחיוב הקרבן חל עליו שהרי אכל בעודו כשר אפ"ה אמרינן הואיל ונדחה נדחה. אך מה שהוקשה להם הוא דנהי דנקט אכילת החלב בעודו כשר לרבותא מ"מ הפרשת הקרבן הוה ליה למינקטיה בעודו מומר דהוי רבותא טפי דהוי דחוי מעיקרו ותירצו וכמו שיע"ש. שוב ראיתי בפ"ה דתמורה (דף נ"ו) ד"ה ש"מ שכתבו התוספות דאשכחנא דחוי מעיקרו קדוש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דחוי מעיקרו ע"כ. ופשט דבריהם נראה שאכילת החלב היתה אחר שהמיר ואפילו הכי אתי עלה מטעם דחייה וע"כ טעמא דנדחה הוא מזבח רשעים וכגון שלא הורגל בע"ז דאי לא תימא הכי פשיטא דאפילו לא הפריש נמי אין מקבלין ממנו על מה שחטא בעודו מומר וכמ"ש בפ"ק דחולין יע"ש:
ודע דבמומר שחטא בשגגה בעודו מומר שאינו מביא קרבן על אותה שגגה זה פשוט בכמה מקומות וכבר הארכנו לעיל בכל פרטי דין זה יע"ש. והשתא נבאר היכא דשגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר. והנה גם זה פשוט בגמ' דאינו מביא קרבן בעודו מומר אף על חטא שחטא בעודו כשר. ומיהו אף לפי מ"ש לעיל דאם שגג בעודו מומר דאפילו עשה תשובה דאינו מביא כיון שהחטא היה בעודו מומר מיהו אם חטא בעודו כשר ונעשה מומר וחזר ועשה תשובה פשיטא דמביא קרבן וזה מתבאר מההיא דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז') ובפ"ג דהוריות (דף י"א) ובפ"ו דסנהדרין (דף מ"ז) ובפ"ק דזבחים (דף י"ב) אמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה נדחה ע"כ. ודוקא משום דהפרישו בעודו מומר בזה הוא דס"ל לר"י דאינו מביאו אפילו לאחר שחזר בו משום דכיון דנדחה נדחה אבל אם לא הפריש בעודו מומר פשיטא דלכ"ע מביא אותו לאחר שחזר בו כיון דבשעת החיוב היה כשר ובשעת הפרשה הוא כשר ימים שבינתים אינם מעלים ומורידים כלל ומה גם דאפילו בהפריש כשהוא מומר לא קי"ל כר"י אלא יקריבנה בעצמה לפי שאין ב"ח נדחין כמו שפסק רבינו פ"ג מהלכות אלו הלכה ח' יע"ש. ודע דלר"י אין הפרש בין אם הפריש הקרבן כשהוא כשר אח"כ המיר להיכא דהפריש כשהוא מומר ואח"כ חזר בו דבין דחוי מעיקרו בין נראה ונדחה וחזר ונראה יש דחוי וכן כתבו התוספות בפ"ק דקדושין דף ז' ד"ה שמע ובפ"ו דסנהדרין יע"ש. ובטעמא דמלתא דאמרינן דהמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר פירש רש"י בפרק קמא דזבחים דנפקא לן מההיא דאמרינן בפרק קמא דחולין מעם הארץ פרט למומר. ואע"ג דכפי מה שכתבתי לעיל האי קרא בחטא בעודו מומר מיירי מ"מ ס"ל לרש"י דכיון דשמעינן מקרא דאינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר אלמא דמומר לאו בר קרבן הוא ממילא שמעינן דמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר כיון דהשתא לאו בר קרבן הוא, ואפשר דמאי דאמרינן פרט למומר הוא כולל בין למי שהיה מומר בשעה שחטא בין למי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן ומה גם כפי מה שצדדנו אליבא דרבינו דאם שגג בעודו מומר וחזר בו דמביא קרבן בעודו כשר דלפי זה אין חלוק בין חטא בעודו מומר לחטא בעודו כשר דהכל תלוי בשעת הבאת הקרבן דאם הוא כשר מקבלין ממנו אף שהיה מומר בשעה שחטא ואם הוא מומר אין מקבלין ממנו אף שהיה כשר בשעה שחטא ולפי זה קרא דמעם הארץ דממעטינן את המומר לא מיירי בשהיה מומר בשעה שחטא אלא במומר בשעת הבאת הקרבן דבזה הדבר תלוי ואם כן קרא דמעם הארץ מיעט מי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן בין שהיה מומר בשעה שחטא בין שהיה כשר:
וראיתי להתוספות בפרק קמא דקדושין שהביאו מימרא הלזו דרב יהודה וכתבו דאכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה נדחה ע"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי התוספות הללו דלמה לן טעמא דזבח רשעים ת"ל מקרא דמעם הארץ, ואפשר דס"ל דהאי קרא לא מיירי אלא בשחטא בעודו מומר אבל אם חטא בעודו כשר דחל עליו חיוב קרבן לא מימעיט מהאי קרא אלא מקרא דזבח רשעים. אך קשה דת"ל מקרא דמכם דכתיב גבי עולת נדבה דממעטינן את המומר ולומר דגם קרא דעולת נדבה מיירי במביא עולה על חטא שחטא בעודו מומר כגון עשה ולא תעשה הניתק לעשה וכמו שצדדנו צד זה לעיל ליישב דברי הרשב"א שבחידושיו זה הוא דוחק גדול בעיני. ואפשר לומר דעדיין מקרא דמכם לא למדנו דמי שחייב בקרבן בעודו כשר דבשביל שהמיר שיפטר ממנו ועולה שאני שלא היה לו שעת חיוב, באופן דקרא דעולה וקרא דחטאת ליכא למילף מינייהו למי שנתחייב בקרבן בעודו כשר ושוב המיר שלא יביא את קרבנו ומש"ה איצטריכו התוספות לטעמא דזבח רשעים וכי תימא א"כ למה לי קרא גבי חטאת ועולה ת"ל מהך קרא דזבח רשעים וכבר עמדו התוספות בזה בפ"ק דחולין. ומה שיש לשאת ולתת בהם כבר הארכתי בזה לעיל יע"ש. א"נ אפשר לומר דהתוספות אזלי לשיטתם דקראי לא איצטריכו למביא קרבן בעודו מומר דהתם פשיטא דזבח רשעים תועבה אלא דקראי אתי לאשמועינן דאפילו עשה תשובה דלא מהני ומש"ה הכא דקיימי היכא דלא עשה תשובה לא הוצרכו לקראי דחטאת ועולה דת"ל משום דזבח רשעים תועבה. אבל לפי האמת אין הכי נמי דמקראי דחטאת ועולה נמי איכא למעוטי שאין מקבלין קרבן מן המומר אף על חטא שחטא בעודו כשר אלא דכיון דקראי לא איצטריכו להאי מלתא מש"ה לא הביא התוספות הנך קראי. אך רש"י ז"ל הביאם כיון דסוף סוף שפיר ילפינן מהנך קראי דאין מקבלין שום קרבן מן המומר באופן דאין בין דברי רש"י לדברי התוספות ולא כלום. ובפרק נגמר הדין הביאו מימרא זו דר"י דאכל חלב ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטיל הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו ע"כ. ופירש רש"י היו בה קדשים בעיר הנדחת אינם נשרפים עם שללה וכו' ומיהו מיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הם ואפי' עולות ושלמים נדבה ימותו כו' ומדקתני ימותו ש"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא דמומר לע"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין והואיל ונדחו ידחו דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטול אית להו כפרה עכ"ד. ואיכא לעיוני טובא בדברי רש"י הללו דמעיקרא בדברי ר"י הביא דרשה דפ"ק דחולין דמעם הארץ למעט המומר ואח"כ גבי מתני' דעיר הנדחת כתב דמיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואח"כ בדברי רב יוסף פירש דטעמא דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא משום ההיא דפ"ק דחולין וסיים בדבריו וכתב דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטלו אית להו כפרה. וקשה דלפי מאי דהוה ס"ד דהני לית להו כפרה ואפילו לאחר מיתתם חשיבי כמומרים למה לי לטעמא דזבח רשעים ת"ל מקרא דמעם הארץ פרט למומר. והנראה אצלי בכוונת דברי רש"י הוא דלעולם ס"ל דכל שהוא מומר בשעת הקרבה פשיטא דאין מקריבין קרבנו וכדאמרינן מעם הארץ פרט למומר וזהו דבדברי ר"י הביא דרשא זו אך ס"ל לרש"י דגבי עיר הנדחת אף אם היינו אומרים דלאחר דאיקטלו נמי לית להו כפרה ועדיין דין מומרים אית להו מ"מ אין למעט קרבנם דלא ליסקו לגבוה משום קרא דמעם הארץ משום דמקרא זה אין למעט אלא דמן המומר בעודו בחיים אין מקבלין ממנו קרבן כיון שהוא מומר אך לאחר שמת אף שמת מתוך רשעו ואין לו כפרה מ"מ מקריבים קרבנו שהרי אין אנו מקבלין אותו מהמומר שהרי כבר מת ובטל מן העולם וה"ל כדין עולות ושלמים שנמצאו בירושלים דמקריבים אותם אך משום דהוו זבח רשעים אין מקריבים אותם אף לאחר שמתו בעליהם ולפ"ז אי לאו רב יוסף ה"א דטעמא דמתני' דעיר הנדחת לאו משום דחיה הוא אלא משום דהני אף דאיקטול לית להו כפרה והוי זבח רשעים. וזהו דרש"י פירשה למתניתין כפי הס"ד דהיינו משום זבח רשעים ובא רב יוסף ואמר דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דהמירו נדחה קרבנם מקרא דכתיב מעם הארץ וכיון דנדחה ואף שמתו דליכא למעטם מקרא דמעם הארץ מ"מ כיון דנדחה נדחה וליכא למימר דנהי דמשום דרשא דמעם הארץ אין למעטם כיון שמתו מ"מ אפשר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים ומנ"ל לומר הואיל ונדחו ידחו לזה בא לומר ואמר דהא ליתא דכיון דאיקטול אית להו כפרה ולא שייך בהו לומר זבח רשעים ואם כן ע"כ דטעמא דמתני' הוא משום דנדחה בקרבנם בעודם בחיים משום דהמירו וכתיב מעם הארץ פרט למומר והואיל ונדחו ידחו, ובפ' חלק דף קי"ב אמרינן אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר"י אמר זבח רשעים תועבה ר"ל אמר ממון בעלים הוא עד כאן. והנה המתבאר מסוגיא זו ומדברי רש"י שם הוא דלכ"ע הקדשים עצמם אינם קרבים משום זבח רשעים ולא נחלקו ר"י ור"ל אלא בדמי הקדשים דר"י אית ליה דאהני טעמא דזבח רשעים אפילו לדמיהם ור"ל ס"ל כי אמרינן זבח רשעים תועבה ה"מ היכא דאיתנהו בעינייהו אבל הכא כיון דאשתני אישתני. ונראה דס"ל דעיר הנדחת לא הויא להו כפרה וכפשטה דמתני' דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב או דס"ל דכל הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלו לא הוו להו כפרה וכסברת אביי בפ' נגמר הדין ומש"ה ס"ל דלא סלקו לגבוה משום דהוי זבח רשעים ור' יוחנן ס"ל דאהני האי טעמא אפי' לדמי הקרבן וכולהו פליגי אדרב יוסף דאית ליה דלא קרינן גבי עיר הנדחת זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה. אך קשה דרבי יוחנן דאית ליה הואיל ואידחי אידחי למאי איצטריך הכא גבי עיר הנדחת לומר דטעמא הוא משום זבח רשעים ת"ל דכיון דנדחה כשהמירו משום דכתיב מעם הארץ נדחה וכסברת רב יוסף וי"ל דס"ל לרבי יוחנן דהאי טעמא דהואיל ואידחי אידחי לא מהני אלא לגוף הקרבן שלא יקרב אך לדמיו לא אהני אך טעמא דזבח רשעים מהני אפילו לדמיו והא דאמרינן בפ' קמא דקדושין עלה דמימרא הלזו דרבי יוחנן וש"מ יש דחוי בדמים אין הכוונה לומר שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא כן נדחו דמיו אלא הכוונה היא כמו שפירש רש"י שם דיש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כו'. והריטב"א בחדושיו שם הביא פירוש רש"י זה וכתב דהתוספות פירשו דיש דחוי בדמים שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא נדחו דמיו ודחה פירוש זה וקיים דברי רש"י והביא ראיות לומר דאף מאן דאית ליה דחיה הוא דוקא לגוף הקרבן עצמו אבל דמיו לא נדחו ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ובמקום אחר נאריך: ולפי מ"ש דברי רש"י והתוס' הוא מחלוקת רב יוסף ור"י ופליגי בתרתי דרב יוסף אית ליה דאנשי עיר הנדחת לא שייך בהו זבח רשעים משום דכיון דאיקטול אית להו כפרה וס"ל דטעמא דדחיה מהני אף לדמיו דהא לדידיה טעמא דמתני' הוא משום דחיה ואפ"ה קתני ימותו ולא תני ירעו משמע דאהני האי טעמא דדחיה אף לדמי הקרבן ור"י אית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמי הקרבן ומש"ה לא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת הוא משום דאידחו אידחו משום דאכתי הוה קשה ירעו עד שיסתאבו וימכרו וס"ל דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה ומש"ה קאמר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים. וא"ת מאחר דאית ליה לר' יוחנן דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה א"כ אימא דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דאין להם כפרה ימותו משום דקרינן בהו מעם הארץ פרט למומר דנהי דאית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמיו היינו היכא דאתינן עלה מטעם דחיה כגון היכא דעשה תשובה אבל בעודו מומר דלאו מטעם דחיה הוא כי היכי דהוא עצמו אינו נקרב הכי נמי דמיו וא"כ לדידיה דאית ליה דאף דאיקטול אין להם כפרה א"כ למה לי טעמא דזבח רשעים ת"ל דכיון דאין להם כפרה קרינן בהו מעם הארץ פרט למומר ואהני האי טעמא אפילו לדמיו. ואולי י"ל דס"ל לרבי יוחנן דכי מעט קרא מעם הארץ פרט למומר הוא דוקא לגוף הקרבן אבל לעולם דאם הפריש ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. אך מקרא דזבח רשעים ס"ל דאימעוט אפילו דמיו ולפ"ז פליגי רב יוסף ורבי יוחנן מן הקצה אל הקצה דלרב יוסף אפילו אחר שעשה תשובה דאתינן עלה מטעם דחיה אהני טעמא דדחיה לדמיו גם כן ולר' יוחנן אפילו בעודו מומר דאימעוט מקרא דמעם הארץ לא אהני אלא לגוף הקרבן ולא לדמיו ולפי זה נפקא מינה טובא לדידן לענין דינא דנהי דלא קי"ל כר' יוחנן בדחיה וס"ל דאפילו הקרבן עצמו אינו נדחה משום דב"ח אינם נדחים וכמו שפסק רבינו מ"מ יש להסתפק במומר שהפריש קרבן דלכ"ע אין מקריבין אותו מקרא דמעם הארץ היכי ליעביד אם ימות או דלמא ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, וכ"ת הרי אין כאן צד לספק כלל דפשיטא דימות משום טעמא דזבח רשעים דאהני אפילו לדמיו וכדאמר ר"י י"ל דמשכחת לה מלתא דאיכא משום מעם הארץ פרט למומר וליכא משום זבח רשעים כגון מי שחטא בעודו מומר וחזר בו והפריש קרבנו אחר שחזר בו דמשום זבח רשעים ליכא ומשום מעם הארץ איכא וכמו שכתבו התוספות בפ"ק דחולין והארכנו בזה לעיל והשתא כפי סברת רב יוסף פשיטא דימות דהא איהו אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דכיון דאידחו אידחו ונהי דלא סבירא לן כוותיה היינו בטעמא דדחיה משום דס"ל דבעלי חיים אינם נדחים אך בעודו מומר אפשר דס"ל כוותיה דאפילו דמיו אינם קרבים. ולפי מה שכתבנו בסברת ר"י אפילו בעודו מומר הוא עצמו אינו קרב אבל דמיו קרבים וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה. ומיהו נראה דאין הכרח לומר דר"י פליג אדרב גם בזה וס"ל דאפילו בעודו מומר דמיו קרבין וכי תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי איצטריך ר' יוחנן לטעמא דזבח רשעים ת"ל מקרא דמעם הארץ י"ל דס"ל לר"י כמו שצדדנו לעיל אליבא דרב יוסף דקרא דמכם לא מיעט אלא למומר בעודו בחיים אבל לאחר שמת מקריבין קרבנו ולא קרינן ביה מעם הארץ פרט למומר דהא אין אנו מקבלין ממנו וכ"ת ת"ל דכבר נדחה קרבן זה בעודו בחיים משום דהיה מומר כבר כתבנו לעיל דר"י לית ליה טעמא דדחוי אצל דמים ומש"ה הוצרך לטעמא דזבח רשעים וכדכתיבנא. ולפי מה שכתבנו היה אפשר לומר דמאי דאמרינן בגמרא אליבא דר"ל אלא קדשי מזבח מאי יפדו אדתני סיפא כו' דמשמע דפשיטא ליה לתלמודא דאליבא דר"ל נמי הם עצמם אינם קרבים ולא הוצרך לתת טעם אלא לדמיהם היינו משום דס"ל דכיון דאידחו אידחו כסברת רבי יוחנן וס"ל דטעמא דדחייה לא מהני לדמיו וכדס"ל לר"י. ומש"ה אית ליה דנהי דהם עצמם אינם קרבים אבל דמיהם קרבים וס"ל דהני כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים ומש"ה הוצרך לאוקומי מתני' בקדשים קלים. אך מדברי רש"י מוכח דמאי דפשיטא לן דאליבא דר"ל אינם קרבים הוא מטעמא דזבח רשעים, ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן הוא מסוגית הגמרא דאמרינן דטעמא דר"ל דלא אמר כר"י הוא משום דלא שייך כאן זבח רשעים דכיון דאישתני אישתני אלמא דר"ל נמי מודה דהני אף דאיקטול רשעים נינהו וקרינן בהו זבח רשעים אלא דמ"מ דמיהם קרבים דכיון דאישתני אשתני ומש"ה פירש רש"י ז"ל דטעמא דפשיטא ליה לר"ל דהם עצמם אינם קרבים הוא משום זבח רשעים. אך קשה לי אעיקרא דמלתא דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר"ל אית ליה דהם עצמם אינם קרבים מטעמא דזבח רשעים אלא דס"ל דה"ט דזבח רשעים לא אהני לדמיהם אימא דלעולם מודה ר"ל דטעמא דזבח רשעים אהני אף לדמיהם אלא דס"ל דאנשי עיר הנדחת כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים אלא דס"ל דהם עצמם אינם קרבים משום דכיון דאידחו אידחו וס"ל דטעמא דדחיה לא אהני לדחות את הדמים וכמו שכתבנו לעיל דאית ליה לרבי יוחנן. ואפשר עוד לומר דר"ל אית ליה דקדשי קדשים הם עצמם יקרבו דלית ליה דחיה כלל אצל ב"ח דהא סברא זו דר"י דאית ליה דחוי אצל ב"ח אינה מוסכמת ורבים חולקים עליו ולענין הלכה לא קי"ל כוותיה וא"כ אפשר דר"ל נמי ס"ל דליכא דחוי אצל ב"ח ולפי זה הם עצמם קרבים וא"כ מנא ליה לסתמא דתלמודא דר"ל ס"ל דהם עצמם אינם קרבים ומטעמא דזבח רשעים. וקושיא זו גדולה היא אלי:
והנראה אצלי על צד הדוחק הוא דסוגיא זו דפרק חלק ס"ל דאנשי עיר הנדחת אין להם כפרה אף לאחר דאיקטול או משום מתני' דקתני דאין להם חלק לעוה"ב או משום דס"ל כרב יוסף דכיון דבדינא מיקטלי אין להם כפרה. ומש"ה הקשו בתחלה ואמאי ימותו ירעו כו' ומדלא הוקשה להם אמאי לא יקרבו הם עצמם משמע דפשיטא להו דהם עצמם לא יקרבו משום זבח רשעים דס"ל דאף דאיקטול אין להם כפרה ועל זה באו ר"ל ור' יוחנן ליישב דאמאי לא אמרינן ירעו אבל במאי דלא אמרינן דהם עצמם יקרבו כולם שוים דטעמא הוא משום זבח רשעים וכדס"ל לסתמא דתלמודא. ומש"ה כשבאו לתת טעם לר"ל אמאי לא קאמר כר"י הוצרכו לומר משום דכיון דאישתני אישתני: והנה כל מה שהארכנו בזה הוא כפי דברי רש"י דפרק נגמר הדין וישבנו הסוגיא דפרק חלק כפי שיטתו. וראיתי לתוספות בפרק נגמר הדין שכתבו וז"ל הואיל ואידחו ידחו רב יוסף ס"ל כר"י דמפרש טעמא בחלק משום דזבח רשעים תועבה דאי כר"ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים היא ע"כ אין הטעם משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר או נשתטה לא יועיל בהם רעיה כמו בעיר הנדחת וידחו אפילו דמים עד כאן. ויש לדקדק בדברי התוספות הללו דהיכי קאמרי דרב יוסף ס"ל כרבי יוחנן הא טעמא דרב יוסף משום דחיה הוא אבל לא קרינן בהו זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה ור"י ס"ל דאף לאחר דאיקטול לית להו כפרה וקרינן בהו זבח רשעים. ותו י"ל במה שכתבו בסוף דבריהם וקצת תימה כו' דהא קושיא זו אין לה קשר עם מה שהקדימו לומר דרב יוסף סבירא ליה כרבי יוחנן אלא היא קושיא באפי נפשה דכפי סברת רב יוסף דפירשה למתניתין דעיר הנדחת מטעם דחיה א"כ בהמיר או נשתטה נמי לא יועיל רעיה דומיא דעיר הנדחת. והנראה אצלי הוא דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דקדושין דטעמא דרבי יוחנן דאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר דהואיל ונדחה הוא משום דכיון דנדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה ידחה. וכבר הארכנו בתחלת דברינו ליישב דברי התוס' דאמאי לא אמרו דנדחה כשהמיר משום קרא דמעם הארץ או מקרא דמכם יע"ש: והנה אי לאו ההיא סוגיא דחלק הוה אמינא דאה"נ דלרב יוסף גבי המיר או נשתטה אינו מועיל רעיה ומאי דלא קאמר ר"י במימרא דאכל חלב דימות הקרבן שהפריש הוא משום דלר"י לא מהני טעמא דדחיה לדחות הדמים ואיהו ס"ל דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דאף דאיקטול אין להם כפרה והוי זבח רשעים ומש"ה נדחו אף הדמים ורב יוסף הביא ראיה לדבריו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה ופליג עליה דאילו לרבי יוחנן דמים אינם נדחים ורב יוסף ס"ל דדמים נמי נדחים. אך כיון דבסוגיא דחלק כשהקשו אמאי ימותו ירעו כו' והביאו לתירוץ קושיא זו דברי ר"ל ורבי יוחנן ולא הביאו תירוץ רב יוסף ע"כ הוא משום דס"ל דדברי רב יוסף הוא אחד מהתירוצים שנאמרו שם בשם ר"ל ור"י וכיון דכר"ל לא אתי משום דלר"ל טעמא הוא משום דממונם אבד והני הוו ממון בעלים א"כ ע"כ אתיא כרבי יוחנן וא"כ אית לן למימר דר"י דאמר התם טעמא דזבח רשעים לאו למימרא דהשתא קרינן בהו זבח רשעים דהא מדאקטול אית להו כפרה אלא הכוונה היא דכיון דהמירו ונדחה קרבנם משום זבח רשעים נדחה אף דעכשיו כבר נתכפר להם וכמו שכתבו התוספות בפ"ק דקידושין, וא"כ כפי זה דר"י נמי אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דחיה ואפילו דמים נדחו קשה לר"י גופיה דאמאי גבי המיר או נשתטה לא אמרינן נמי דידחו אפילו הדמים והתוס' ס"ל דמדלא קאמר רבי יוחנן במימרא דאכל חלב דימות אלא הואיל ונדחה ידחה משמע דדוקא הקרבן נדחה אבל הדמים לא נדחו ועוד דר"י גופיה אמר בפ"ק דקידושין בהמה של שני שותפין הקדיש חצייה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קרבה והתם מטעם דחיה הוא ומדקאמר קדושה ואינה קרבה משמע דדוקא היא עצמה אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ואף דהריטב"א התם כתב בשם התוס' דאדרבא מדקאמר אינה קרבה סתם דמשמע דאפילו דמים נדחו לדידי הם דברים תמוהים דלישנא דאינה קרבה משמע דהיא דוקא אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ודברי התוס' הללו שכתב הריטב"א כעת לא מצאתים: ודע דלהריטב"א שהכריח מההיא דתניא בפ' אשם תלוי וממאי דתנן בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה כו' דליכא דחוי אצל דמים קשה מסוגיא זו דפ' נגמר הדין דמוכח מינה דרב יוסף אית ליה דחוי אצל דמים דהא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת דימותו דהוא משום דחיה אלמא אית ליה דחיה אצל דמים. וי"ל דס"ל דשאני דחיה דמומר שהיה דחוי מכל קרבן שבעולם ומש"ה נדחו אפילו הדמים להקריב שום קרבן אבל הני דמייתי הרשב"א גברא חזי להביא קרבן אלא שקרבן זה שהפריש נדחה ומש"ה אמרינן דדמים לא נדחו וימכר ויביא בדמיו קרבן אחר. והתוס' ג"כ לא הוקשה להם אלא מהמיר ונשתטה דכולהו חד דינא אית להו דתרוייהו לאו בר אתויי שום קרבן הוי, ולפי זה אין לומר דהתוספות הכריחו דר"י לית ליה דיחוי אצל דמים גבי המיר או נשתטה מכח ההיא דפרק קמא דקדושין דקאמר קדושה ואינה קריבה דהא לא דמו אהדדי וכדכתיבנא אלא הכרחם הוא מדברי ר"י עצמו מדלא קאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר או נשתטה דימות:
ודע שאחר כל הטורח הזה שטרחנו ליישב דברי התוספות עדיין לא נתקררה דעתי וצריך אני למודעי ולענין הלכה נראה דלדידן דקיימא לן דבעלי חיים אינם נדחים והם עצמם יקרבו וכמו שפסק רבינו א"כ כפי סברת התוס' דר"י דקאמר גבי עיר הנדחת דטעמא דימותו הוא משום זבח רשעים הכוונה היא משום דחוי וכסברת רב יוסף א"כ לא קי"ל כההוא טעמא דר"י מאחר דלדידן ב"ח אינן נדחים ורבינו בהל' ע"ז פסק דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה. ונראה דס"ל כרש"י דאית ליה דלרבי יוחנן אף דאיקטול לית להו כפרה והשתא נמי קרינן בהו זבח רשעים ואף דנימא דר' יוחנן מטעם דחיה אמרה למלתיה וכסברת התוספות מ"מ רבינו ס"ל כאביי דקאמר בפרק נגמר הדין דכיון דבדינא מיקטלו לית להו כפרה וא"כ אין אנו צריכים לטעמא דדחיה אלא משום דאף בתר דאיקטול רשעים מיקרו וכפשטה דמתניתין דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא ומש"ה פסק דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים תועבה:
ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר בעודו מומר אף על קרבן שנתחייב בעודו כשר והפרישו ג"כ בעודו כשר זה פשוט וכבר הארכנו בפרטי דין זה לעיל יע"ש. אך אני מסתפק אם חטא בעודו כשר בחלב ושוב נעשה מומר לחלב מהו משום דגבי חוטא בעודו מומר איכא תרי גווני מומר, האחד הוא מומר לע"ז או לחלל שבת שהוא מומר לכל התורה או מומר לחלב ואכל חלב שאינו מביא קרבן על אותו חטא שהוא מומר בו וכמו שהארכנו בזה לעיל יע"ש. אך בנעשה מומר אחר שחטא אם מה שנעשה מומר הוא שעבד ע"ז או חלל שבת הא פשיטא שאינו מביא קרבן דהא מומר לכל התורה הוא אך אם נעשה מומר לחלב בזה אני מסתפק מהו שיביא קרבן על חלב שאכל בעודו כשר. ומן הסברא נ"ל דאינו מביא קרבן דכיון דבשעת הבאת הקרבן הוא מומר לעבירה אחת אינו מביא קרבן על אותה עבירה. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוספות בפ"ב דשבועות (דף י"ז) עלה דההיא דאמרינן אי בת"ח חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה ע"כ. הרי דס"ל דאי לאו טעמא דיצר אלבשיה היה פטור על הכניסה כיון שנעשה מומר אח"כ בשעת פרישה וליכא למימר דע"כ לא אמרו התוספות דין זה אלא אליבא דר"ש דאית ליה דרשא זו דשב מידיעתו אבל לת"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר דוקא בחטא בעודו מומר ממעט אפילו מומר לעבירה אחת אך חטא בעודו כשר אינו ממעט כי אם מומר לע"ז או לחלל שבת אבל אם נעשה אח"כ מומר לאותה עבירה לעולם אימא לך דיביא קרבן על מה שחטא בעודו כשר דאם כן תיקשי הא דהקשו בגמרא בפ"ק דחולין (דף ה') מאי בינייהו אימא דהא איכא בינייהו דהיינו אכל חלב בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה דלת"ק מביא קרבן עליה ולר"ש אינו מביא קרבן אלא ודאי דלא שנא. ומיהו נראה דאין מדברי התוספות הללו ראיה משום דאי נקטינן דברי התוספות כפשטם דהא חשיב כאילו שגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה מ"מ קשה דמה הוקשה להם מפני שהוא מזיד על הפרישה אימא דהכא מיירי בשעשה תשובה אח"כ דאף כפי דברי התוספות שכתבו בחולין דאפילו עשה תשובה דאינו מביא קרבן וכמו שהארכנו בזה לעיל היינו דוקא בששגג בעודו מומר דאינו מביא קרבן על אותו חטא אפילו עשה תשובה אבל אם שגג בעודו כשר ונעשה מומר אף דבעודו מומר אינו מביא קרבן מ"מ אם עשה תשובה פשיטא דלכ"ע מביא קרבן על מה ששגג בעודו כשר וכמו שכתבנו לעיל, אלא על כרחין אית לן למימר דס"ל לתוספות דכיון דבאותה ביאה היה מזיד בפרישה חשיב כאילו היה מומר בכניסה גם כן ומש"ה לא מהני תשובה דהא ס"ל דעל מה ששגג בעודו מומר אינו מביא קרבן לעולם אפילו עשה תשובה וא"כ אין להכריח מדברי התוספות הללו מה שנסתפקנו ועדיין אפשר לומר דאם שגג ושוב נעשה מומר לאותה עבירה ששגג דמביא קרבן עליה:
עוד סבור הייתי להביא ראיה לדין זה מההיא דתניא בספ"ק דערכין (דף ז') ת"ר היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וכבר הביא רבינו דין זה בסוף פ"ג מהלכות אלו והרי יוצא ליהרג דין מומר יש לו וכדאיתא בפ' נגמר הדין (דף מ"ז) ואפילו ר' יוסף דפליג הוא דוקא בדאיקטול דכיון דנעשה דינם יש להם כפרה אבל מקמי הכי פשיטא דלית להו כפרה וכ"ש כפי מה שצדדנו לעיל דרבינו פסק כרב יוסף דאפילו איקטול לית להו כפרה וכדמוכח סוגיא דפ' חלק (דף קי"ב) וא"כ איך מזין עליו וכ"ת דלא אמרינן זבח רשעים אלא בשחיטה אבל אם כבר נשחט בזריקה לא אמרינן זבח רשעים אכתי תיקשי דבגמרא מוכח התם דאם לא היה זבחו זבוח דאין שוחטין את קרבנו משום דאין מענין את דינו הא לאו הכי היו שוחטין עליו. ומ"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל דהא דקתני סיפא חטא באותה שעה אין נזקקין לו דאמרינן מאי טעמא אמר רב יוסף מפני שאין מענין את דינו והא הכא דשגג בעודו מומר ואפ"ה איצטריך לטעמא דאין מענין את דינו אלא ודאי דשאני הכא דמה ששגג אינה העבירה שנהרג עליה ואפילו אליבא דת"ק דר"ש דאית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא בחלב ודם אבל בעבירה אחרת לכ"ע מומר לעבירה אחת אינו מומר לכל התורה. ועוד דכיון דלא הורגל בעבירה אינו מומר עליה ואפילו כפי סברת התוס' דאית להו דאפילו לא הורגל אלא בפעם אחת נעשה מומר היינו דוקא לאותה עבירה שעבר אבל לעבירה אחרת פשיטא דאינו נעשה מומר בפעם אחת וכמו שהארכנו בזה לעיל. ולפ"ז צ"ל דברייתא זו לא מיירי ביוצא ליהרג על שעבד ע"ז או שחלל שבת בפרהסיא דהא אליבא דרש"י בהני בפעם אחת נעשה מומר לכל התורה וכמו שכתבנו לעיל וכבר רצינו שם ליחס סברא הלזו לרבינו יע"ש. ועיין לעיל שכתבתי דאפילו לדעת התוספות דאית להו דבע"ז אינו נעשה מומר לכל התורה כי אם במורגל מ"מ בפעם אחת שעבד ע"ז אין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי זבח רשעים והבאתי ראיה לזה מההיא דפ' חלק (דף קי"ב) יע"ש, באופן דגם מברייתא זו ליכא ראיה למה שנסתפקנו. ומ"מ יראה לי שהדין דין אמת דאינו מביא קרבן כיון דנעשה מומר לאותה עבירה ששגג בה בעודו כשר: