נשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. נסתפקתי בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כי אם מנה אם חייב מכח השבועה לתת המנה או דילמא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו שהרי אין לו א"כ נתינת המנה אינו מעלה ומוריד כלל ואינו חייב מכח השבועה לתת המנה. וראיתי להרא"ש בפ' שבועות שתים שכתב באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה ע"כ. ולכאורה נראה דנשבע לתת ר' זוז דמי לאוכלנה ועדיין צ"ע. הן אמת שראיתי לאחד מגדולי המורים דהיכא דנשבע לפרוע ליכא סידור ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ולפי מה שכתבנו דדמי לאוכלנה צ"ל דמיירי ההיא דסדור דבמה שמסדרין לו יש בו כדי לפרוע כל החוב דאי לא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו אף אם לא יסדרו לו נמצא דאין כאן חיוב שבועה כלל ולמה לא יסדרו לו והדבר צריך תלמוד. ועלה בדעתי לחלק בין מתנה לחוב דהיכא דחייב ר' זוז ונשבע לתת אותם ליום נועד חייב ליתן כל מה שיש לו אף שאינו יכול לקיים שבועתו בהחלט, וטעמא דמלתא לפי שהשבועה חלה על חיוב הפרעון וכי היכא דחיוב הפרעון הוא על כל פרוטה ופרוטה שיש לו ה"נ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה. אבל בנשבע ליתן מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו ר' אינו חייב ליתן מה שיש לו ויש לי תבלין לחילוק זה. שוב ראיתי להרדב"ז בתשו' סי' ס' שנשאל על זה וכתב בשם הרא"ה מי שנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה נשבע כיון דאיכא הנאה במקצת וכו'. ומדבריו משמע דלא שאני ליה בין מתנה לחוב. ועיין במ"ש מרן בכ"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראיה לנדון שלנו: