ושיהיה התנאי קודם למעשה. נסתפקתי אם הקדים מעשה לתנאי ואחר כך אמר שני החלוקות כדינם וכגון שאמר הרי את מקודשת לי אם תתני מנה וחזר ואמר אם תתני מנה הרי את מקודשת ואם לא תתני לא יהיו קידושין מהו. מי אמרינן החלוקה הראשונה הו"ל כמאן דליתא וא"כ הרי התנה כדין או דילמא כיון שהתנה בתחילה במעשה קודם לתנאי תו לא מהני תנאי זה וכ"ת פשיטא דמה שאמר בתחילה הוי כמאן דליתיה משום דהו"ל כאילו חזר בו ואע"ג דקי"ל דבקידושין אפילו תוך כדי דיבור לא מהני חזרה היינו לאחר דמטו לידה הקידושין אבל קודם פשיטא דמהני וכדאמרינן בפרק האומר (דף נ"ט) באומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דלרב מקודשת ואינה מקודשת לעולם משום דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי אלמא חזרה מהני וכמ"ש הריטב"א שם. וא"כ בנ"ד הו"ל חזרה. הא ליתא משום דאה"נ דאילו הוה ידעינן ביה דחזר פשיטא דמהני אבל הכא מי יימר דחזר בו מדבריו הראשונים אימא דעדיין בתנאו עומד וגזירת הכתוב היא דתנאי זה לא מהני לבטל המעשה משום דהקדימו מעשה. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדין זה דלא מהני ממ"ש הרא"ש בתשובה ח"ב סימן כ"ב שנשאל במי שנתן גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי ותהיה מגורשת ממני אם לא אבא עד זמן פלוני ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט אי מהני גט זה משום דהקדים בתחילה מעשה לתנאי. והשיב הרב ז"ל דמשפטי התנאים לא נאמרו אלא כשנותן הגט לאשה אבל באמירת הבעל לשליח לא בעינן משפטי התנאים יע"ש. (א"ה עיין לעיל בפירקין ד"ה אלא שיש לדקדק. ובספר בית שלמה אה"ע סימן ה' כתב כן בשם הרמב"ן ושקרוב הדבר דיש חולקין עליו. ובתשובות הראנ"ח מייתי בשם הרא"ש בהפך דגם באמירת הבעל לשליח בעי משפטי התנאים וכן נראה שתפס בספר אש דת פרשת יתרו ועיין בספר פרח מטה אהרן ח"ב סימן פ"ו שכתב שט"ס הוא בדברי מהראנ"ח יע"ש). משמע דאם נדון הרב ז"ל היה באמירת הבעל לאשה הוה ס"ל דלא מהני משום דהקדים מעשה לתנאי אע"פ שחזר ואמר ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט. וכד מעיינינן שפיר ליכא הוכחה מהכא משום דשאני התם דאי שדינן לדיבורא קמא ואמרינן דהוה ליה כמאן דליתיה א"כ הקדים לאו להן שאמר ואם אבא לא יהא גט וע"כ צריכין אנו לתפוס לשון ראשון ואי תפסינן ליה הרי הקדים מעשה לתנאי ומשום הכי הוצרך הרב לומר דלא שייכי התם משפטי התנאים אבל לעולם דבנדון דידן דאי שדינן לדבורא קמא נשאר לנו התנאי כמשפטו דמהני:
ונראה דיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף ע"ו) אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט. והנה הדבר ידוע דמאי דבעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה מבטן אחד יצאו דהיינו מתנאי בני גד וכי היכי דגבי הן קודם ללאו אע"פ שבתחילה הקדים לאו להן כל שחזר והקדים הן ללאו מהני הכי נמי גבי תנאי קודם למעשה אע"פ שבתחילה הקדים מעשה לתנאי כל שחזר והתנה כדינו שפיר דמי. וליכא למימר דשאני התם דמה שהקדים הלאו הוא משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. דהא ודאי דאם היה קפידא בזה משום מלתא כדנא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה לא היה מתקן שמואל דבר זה. והר"ב המפה סימן ל"ח כתב וז"ל הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אח"כ הוי תנאי כאילו הזכיר הן קודם ללאו ע"כ וא"כ יש ללמוד מכאן לנדון שלנו דחשיב תנאי אע"פ שבתחילה הקדים מעשה לתנאי:
ולפי זה אני תמיה על מ"ש מהרלנ"ח בתשובה ס"ס נ"ב שכתב נוסח גט ש"מ בזה הלשון, הרי זה גיטך אם לא מתי מהיום עד סוף שלשים יום לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט, וכתב וז"ל ויש לי ספק אי הוה מעשה קודם לתנאי כיון שאמר הרי זה גיטך קודם כל דבר וכ"נ ממ"ש בפרק מי שאחזו עלה דברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי עם היות שיש לחלק כו' יע"ש. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו מטעמא שהיה הלאו קודם להן וגם בסדר שהיה רוצה הרב לסדר דהיינו שאמר לה התקבלי גט זה וכו' הלאו קודם להן וע"כ לומר שלא הוקשה לו זה כיון שאח"כ חזר לומר הן קודם ללאו כדינו א"כ טעם זה יספיק למעשה קודם לתנאי. ועוד אני תמיה בדברי הרב ז"ל דאף אם היינו אומרים דכיון דהתחיל במעשה קודם לתנאי דתו לא מהני תנאי זה. מ"מ בנדון הרב ליכא לספוקי כלל משום דע"כ לא אמרינן דהמעשה קודם לתנאי דלא מהני אלא כשהתנאי הוא דבוק עם המעשה. אבל בנדון הרב שהוא הרי זה גיטך לא הוי מעשה קודם לתנאי לפי שאם לא מתי הוא הפך הרי זה גיטך. וא"כ ע"כ דהרי זה גיטך הוא מילתא באפי נפשה ולא שייך כלל לתנאו אלא הוא כהקדמת דברים. ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל במ"ש עם היות שיש לי לחלק כו'. ולפי דעתי הם דברים פשוטים:
ומה שהרא"ש בתשובה הנזכרת הוקשה לו ממעשה קודם לתנאי. התם היה התנאי דבוק עם המעשה שהרי נדון הרב ז"ל הוא שאומר לו הילך גט זה ותהיה מגורשת ממני ע"ת אם לא אבא ואם אבא לא יהא גט. אבל בנדון מהרלנ"ח לא שייך כלל דין זה דמעשה קודם לתנאי. ומרן ז"ל בשלחנו הטהור בסדר הגט סימן נ"ט כתב וז"ל אם נותנו לה ע"ת יאמר לה בשעת נתינה הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם ע"מ שאם לא באתי מהיום עד י"ב חדש יהא גט מעכשיו ואם אבא לא יהא גט ע"כ. והנך רואה כמה רחקו דברי מהריק"א מדברי מהרלנ"ח שהרי מהריק"א אף כשהמעשה שאמר בתחילה הוא דבוק עם התנאי לא חייש לו מרן ז"ל. וטעמו הוא דכיון דאמר יהא גט מעכשיו בסיום התנאי ע"כ מה שאמר בתחילה הרי זה גיטך אינו דבוק עם התנאי אלא מילתא באנפי נפשה היא והתנאי מתחיל מאומרו ע"מ שאם לא באתי כו' והראנ"ח אף בתנאי שאינו דבוק עם המעשה שאמר בתחילה חשש משום מעשה קודם לתנאי. ומ"מ הרב חזר בו באותה תשובה לפי שראה שהסמ"ג ובעה"ת והרשב"א ז"ל כתבו בסדר הגט הרי זה גיטך בתחילה יע"ש. והוי יודע שהרא"ש באותה תשובה כשאמר התנאי בתחילה לא סיים יהא גט וא"כ ע"כ הוא דבוק עם המעשה שאמר בתחילה ומש"ה חשש למעשה קודם התנאי. אבל אם היה מסיים ואומר ע"ת אם לא אבא להיות נמצא עמה כו' יהא גט לא היה חושש הרב משום מעשה קודם לתנאי דומיא דמ"ש מרן מוהריק"א ז"ל:
ונראה דנדון דידן נפשט מדברי מרן מהריק"א מק"ו. שהרי בנדון מהריק"א צריכין אנו לדבריו הראשונים שאמר הרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם שדברים אלו לא נכפלו ואע"פ כן לא חשיב מעשה קודם לתנאי כיון שאחר התנאי חזר והזכיר המעשה. כ"ש בנ"ד שאין אנו צריכין כלל לדבריו הראשונים לא למעשה ולא לתנאי דאמרינן דה"ל כמאן דליתיה ואנו תופסין דבריו ממה שאמר אם תתני מנה הרי את מקודשת. הילכך לא שנא נידון דידן ל"ש אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאם תתני לי מנה תהא מקודשת ואם לאו לא תהא מקודשת בכולם חשיב תנאי קודם למעשה וחלוקה זו הוא ממש דומיא דנידון מהריק"א. שוב ראיתי תשובה אחת מהחכם השלם כמה"ר אליהו פילוסוף וראיתי שהוא ג"כ כתב ככל הדברים אשר כתבנו והסכימו עמי באותו נידון קצת מגדולי הדור ובכללם הוא הרב מהרר"י באסאן ז"ל ומי כמוהו מורה ואליו תשמעון:
ומיהו בעיקר הראיה שכתבנו למעלה דהיינו מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' אני מגמגם בראיה זו לפי שראיתי להר"ן ז"ל שם שכתב וז"ל ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו כו'. (א"ה כבר נעתק לשונו לעיל ריש פירקין יע"ש) הרי דס"ל להר"ן דלאו כהלכתא בלא טעמא היא מה שאנו תופסין דבריו האחרונים אלא משום דעיקרא דמילתא שאמרו דבעינן הן קודם ללאו אין ההקפדה דבעינן קדימת ההן אלא עיקר ההקפדה היא שיאוחר הלאו לבסוף משום דבגמר דבריו אדם נתפס ומש"ה אין אנו מקפידים במה שהתחיל אלא במה שסיים אבל הכא בתנאי קודם למעשה מאן אמר לן שההקפדה היא שהמעשה יהיה באחרונה אימא דההקפדה היא שהתנאי יהיה בתחילה כפשטא דמילתא דבעינן תנאי קודם למעשה ודוקא גבי הן קודם ללאו שידענו טעמא דמילתא אמרנו דלאו דוקא אלא שהלאו יהיה מאוחר. ואם נרצה לדמות תנאי קודם למעשה להן קודם ללאו היה מן הראוי שיהיה המעשה קודם לתנאי ולא יסיים במעשה משום דבגמר דבריו אדם נתפס וכל שסיים דבריו במעשה נמצא מעשה קיים ותנאי בטל. א"כ ע"כ לומר דמאי דבעינן תנאי קודם למעשה טעמא אחרינא איכא ואנחנו לא נדע. ואם כן אפשר שתהיה הקפידא בקדימת התנאי. ולפי זה כל שהקדים המעשה אף שאחר כך חזר ואמר תנאי קודם למעשה לא מהני:
נסתפקתי בהא דבעינן דהתנאי יהיה קודם למעשה ומה שהסכימו הראשונים ז"ל הוא דצריך שיאמר אם תתני לי מאתים זוז הרי את מקודשת. אם כשחזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים תנאי למעשה שיאמר ואם לא תתני לא תהיי מקודשת אבל אם אמר ולא תהיי מקודשת אם לא תתני לא מהני. או דילמא כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיי מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה משום דלשון זה לא בא אלא משום כפל וכל שכפל אין חילוק בין הקדים תנאי למעשה או מעשה לתנאי. ואף שהטור בסימן ל"ח כתב קדימת תנאי למעשה בשתי החלוקות וז"ל אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת. וכן בכ"מ שהוזכר התנאי כגון גבי גט ש"מ דאמרינן בפרק מי שאחזו דף ע"ו דאתקין שמואל אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט הרי שגם בחלוקה השלישית הזכירו התנאי קודם למעשה אפשר דלאו דוקא אלא שכיון שהחלוקה האמצעית צריך עכ"פ שיהיה התנאי קודם למעשה נקטו כולם בזה הסדר דאי אמרת דדוקא הוא החלוקה הראשונה שהיא משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. היתכן דנקפיד בתנאי קודם למעשה שאם התחיל ואמר לא יהא גט אם לא מתי ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט פשיטא דמהני אלא דר"ל כל החלוקות בסגנון אחד. ומה שהקשה בתחילה ולימא לא יהא גט אם לא מתי קאי לשתי החלוקות שהתלמוד לא היה יודע עדיין דין זה דהן קודם ללאו. ומה שלא הקשה לשמואל דלימא בחלוקה השניה ויהיה גט אם מתי. הוא משום דמהיכא תיתי שנתקן סדר שיהיה חילוק בין החלוקה הראשונה לשניה. ומדברי הטור נ"ל שיש ללמוד דבר זה שכתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה ואם לא תתני לי מנה לא תהיי מקודשת אינו תנאי ומדלא אשמועינן רבותא דאפילו אם בחלוקה הראשונה הקדים תנאי למעשה ובחלוקה השניה לא הקדים דלא הוי תנאי משמע דס"ל דמהני. ומש"ה לא נקט אלא היכא דבחלוקה הראשונה הקדים מעשה לתנאי אף שבחלוקה השניה הקדים תנאי למעשה לא היה תנאי:
ולפי דעתי ספק זה שנסתפקנו הוא מחלוקת רש"י והתוספות בפרק האומר (דף ס"ב) דאמרינן התם אלא לר"מ חנקי מיבעי ליה א"ר תנחום הנקי כתיב ופירש"י דכפי המסורת שדינן ליה אקרא דבתריה לומר חנקי ואת כי שטית. והתוספות שם כתבו וז"ל וקשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי ואנן אמרינן במתניתין דר"מ בעי תנאי כפול לכן פר"י דלא קאי כלל אואת כי שטית דכתיב בתריה אלא כתיב הנקי והוי כאילו היה כתוב חנקי והכהן היה חוזר וכופל אם שכב חנקי והשתא הוי תנאי קודם למעשה ע"כ. והנה התם גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה הראשונה כתקנה דהכי כתיב אם לא שכב איש אותך הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה. ואפ"ה ס"ל להתוס' דגם בכפילת התנאי צריך שיקדים תנאי למעשה. ולדעת רש"י נראה דס"ל דליכא קפידא אלא בחלוקה הראשונה ומש"ה פירש דקאי חנקי אואת כי שטית ואף שהוא מעשה קודם לתנאי ליכא קפידא כיון שבחלוקה הראשונה הקדים תנאי למעשה וחלוקה זו לא נצרכא כי אם משום כפל. שוב ראיתי למהרימ"ט בחידושיו שתמה על דברי התוס' הללו וז"ל וכיון שכתבו שההן הוא אם לא שכב מאי נ"מ בלאו שיהיה המעשה קודם והלא לא הוצרך לאומרו אלא משום כפילא אטו האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז הרי זה גיטך ולא יהא גט אם לא תתני מי לא הוי תנאי עכ"ד. הרי שהסכימה דעת הרב שבחלוקת הכפל לא בעינן תנאי קודם למעשה. ולא ידעתי אם מסברא כתב הרב כן או יש לו ראיה לזה ואנחנו לא נדע. הן אמת דגבי תנאי דבני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן כל משפטי התנאים מצינו דגם בכפל הקדים תנאי למעשה והדבר צריך תלמוד. (* א"ה הנה הרמ"ז מהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים (דף מ"ב ע"ב) נסתפק היכא דבחלוקה אחת הקדים התנאי למעשה ובחלוקה האחרת הקדים המעשה לתנאי אי מהני והביא דברי מרן שבסדר הגט סצ"ט ומ"ש עליו הראנ"ח ח"ב סימן י"ז ע"ש): ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאילו אין שם תנאי כלל. נסתפקתי בהא דאמרינן דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן דאינו תנאי אי הוי דוקא בתנאי דלהבא כגון אם אעשה כך וכך או אם תעשה כך וכך אבל בתנאי דלשעבר לא בעינן משפטי התנאים. ויש טעם לחלק דבשלמא כשהתנאי הוא להבא אמרינן דלא אתי ביטול התנאי שיבא אחר המעשה ויבטל המעשה אא"כ נעשה התנאי כתנאי בני גד. אבל כשתנאי הוא בלשעבר כגון אם עשיתי דבר זה או אם עשית שמאותה שעה מתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מה צורך בזה למשפטי התנאים והסברא היתה נכונה בעיני. אלא שראיתי בפרק האומר דפריך לר"מ דבעי תנאי כפול מקראי דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דהתם נמי איכא כפילת התנאי. והתוס' שם חזרו והקשו דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושיא זו יע"ש. מכל הני מוכח דאף בתנאי דלשעבר בעינן משפטי התנאים דהא תנאי סוטה תנאי דלעבר הוא:
הן אמת שאני תמיה בסוגיא זו לסברת רבינו ז"ל ומאן דעמיה דאית להו דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים. וכתב ה"ה ז"ל שהטעם הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר ע"כ. ולפי זה תנאי דלעבר אף שהוא באם הוי כמעכשיו שהרי מעכשיו חל המעשה אם נתקיים התנאי. ועלה בדעתי לומר דאדרבה תנאי דלעבר מיגרע גרע משום דתנאי דלהבא כל שהוא מעכשיו דמעכשו חל המעשה והמעשה שעשה אף שעדיין לא נתקיים התנאי הוא באפשרות שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה ונמצא שבאותה שעה שאמר התנאי לא סתר המעשה ואם אח"כ לא נתקיים התנאי ונתבטל המעשה אין בכך כלום שהרי בשעת אמירת התנאי חל התנאי כיון שהיה באפשרות שיתקיים המעשה. אבל בתנאי דלעבר דמשעת אמירת התנאי מתבטל המעשה דמאי דהוה הוה אין כח בתנאי לבטל המעשה אא"כ הוא כתנאי בני גד ובני ראובן ועדיין לא נתקררה דעתי בזה: (* א"ה ולענין תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר עיין מ"ש ה"ה בפירקין ועיין בדברי הרב המחבר בפרק י"א מהלכות מכירה דין י'):
Loading...
6:2
1
Loading...