ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. שם בגמרא אינו כופה כו' ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו זו היא גירסתנו ופירש"י שני פירושים האחד הוא דבהמתו הוי סוס וחמור שהם מזויינים וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין אשה נותנת לו. עוד פירש בקרו נקבות בהמתו זכרים. והתוס' ז"ל גורסים לא ליתן תבן לפני בקרו ולא ליתן תבן לפני בהמתו דבשניהם אינה מחוייבת. ודע דאליבא דהתוס' אין הטעם משום חששא ולומר דבהמתו הוי סוס וחמור ובקרו הוי נמי זכרים אבל לעולם דבנקבות חייבת ליתן תבן אלא אליבא דהתוס' טעמא הוי משום דמלאכה דזילא היא ואינה מחוייבת בה. והרי"ף גורס לא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו והוא הפך מגירסת רש"י. ופירש הרא"ש גירסת הרי"ף לפני בהמתו שהוא רוכב עליה וזו היא גירסת רבינו בפירקין והסמ"ג לאוין סימן פ"א:
והנה לא נתבאר בגמרא חיוב זה באיזה זמן הוא. אך רבינו כתב דאינו אלא בדליכא שפחה אך אם הכניסה לו שפחה אחת נפטרה. וראיתי להר"ן שהקשה מההיא דאמרינן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר ואי משועבדת לו ליתן או לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר אדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרא וי"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחה אבל התם בשהכניסה והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל משום דכיון דהכניסה אינה חייבת בהם ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס והצעת המטה וכך נראה מדברי הר"ם שמנה נותנת תבן בפני בהמתו ע"כ. ומ"מ אין הכרח מסוגיא זו דנדרים דבשפחה אחת תפטר מנתינת תבן. דאפשר דהוי דומיא דמבשלת דאינה נפטרת כי אם בשתים ולדעת הר"ן שיש חילוק בין שתים לשלש ובין שלש לארבע אפשר דאינה נפטרה כי אם בארבע והתם מיירי בהכניסה לו ארבע ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס וחברותיה. ובפרק בתרא דנדרים כתב הר"ן וז"ל ואע"ג דבפרק אע"פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקי"ל התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו ואפ"ה נדרה שלא אציע מטתך כו' אין צריך להפר משום דקי"ל התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהני לפי שדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת ע"כ. והנראה מפשט דברים הללו דכל שלא הכניסה לו ארבע שפחות חייבת בנתינת התבן הפך דברי רבינו. ונ"ל דצריך לגרוס בדברי הר"ן הכא מיירי בהכניסה לו ארבע שפחות דקי"ל התם כו'. דאי כגירסת הספרים הא דקאמר דקי"ל התם כו' אין שם מקומו. ומאי דאיצטריך לאוקומי ההיא דנדרים בהכניסה לו ארבע שפחות לאו משום נתינת התבן אלא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא תני מבשלת ואידך דחייבת אפילו בשתים או בשלש להכי מוקי לה בהכניסה לו ארבע דלא משכחת חיובא אלא בהצעת המטה ומזיגת הכוס וכמ"ש בפרק אע"פ ולעולם דלנתינת התבן בחדא סגי. והתוס' אף שבפרק אע"פ גורסים לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו בפרק בתרא דנדרים נראה שגורסים כגירסת רש"י אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. ותירצו בשם ריצב"א דהתם מיירי שלא הכניסה לו שפחות והכא מיירי דהכניסה לו ארבע שפחות דקאמר התם דיושבת בקתדרא דיקא נמי דקתני שלא אמזוג כוסך דהני כופה אותה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות ולא תנא שלא אניק דהא לא משעבדא ליה כיון דהכניסה לו ארבע שפחות ע"כ. וגם מפשט דברי התוס' הללו נראה דלא כרבינו אך יש לדחות כמו שכתבנו בדברי הר"ן. וכן פשט דברי הרא"ש מורים שלא כדברי רבינו ואף שיש לדחות מ"מ הנראה אצלי הוא דהר"ן והתוס' והרא"ש ס"ל דלא מיפטרא מנתינת תבן כי אם בארבע שפחות כפשט דבריהם. וכן נראה מגירסא אחרת שהביא מהר"ר בצלאל בלקוטיו בשם רש"י וכתבתיה לעיל שלש אינה מצעת כו' אבל שאר דברים קטנים שבבית שאין בהם טורח כ"כ כגון ליתן תבן לפני בהמתו היא עושה וכיון דהכניסה לו ארבע אינה עושה שום דבר ויושבת בקתדרא ע"כ. הרי שכתב בהדיא דמנתינת התבן לא מיפטרא כי אם בארבע שפחות:
והנה רבינו ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות נדרים וז"ל נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך כו'. וכתב שם מרן שכן היא גירסתו בברייתא ואפילו לפני בהמתו אינה חייבת אלא תבן אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמתו בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת מחוץ לבית הילכך לא חל עליה חיוב השקאה אפילו בבית ע"כ. ובזה ניחא מ"ש הסמ"ג בהלכות נדרים וכן נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכיוצא בהם כו' ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר ע"כ. וכתב סתם ולא חילק בין עני לעשיר ובהלכות אישות נראה שגירסתו כגירסת הרי"ף ובמ"ש מרן לדעת רבינו ניחא. וראיתי בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין שכתב גבי וכן נדרה כו' ולעיל כתוב ונותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו ואין לחלק בין מים לתבן דהא רש"י ז"ל פירש הטעם משום רביעה דחיישינן וצ"ע ע"כ. ודבריו תמוהים מאד דדברי הסמ"ג לא סתרן אהדדי וכמ"ש מרן לדעת רבינו. ומ"ש דהא רש"י פירש הטעם משום דחיישינן לרביעה לא דק שרש"י פירש כפי גירסתו דגריס אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. אך גירסת הסמ"ג היא כגירסת הרי"ף שהיא בהפך אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו וכבר פירש הרא"ש דהטעם הוא לפי שהיא בהמתו המיוחדת לו ואינו משום חשש רביעה. ועוד אף לדעת רש"י אפשר דליכא כפייה בבקר אלא ליתן תבן אבל מים לא וכמ"ש מרן וזה פשוט. שוב ראיתי למהרש"ל בביאורו לסמ"ג שדחה דברי מהרא"ש הללו בשתי ידים. וראיתי למהרש"ל בהלכות אישות שכתב דיש מפרשים אף לפי גירסת הרי"ף בהמתו נקבה ובקרו זכר משום חשש רביעה ע"כ ופירוש זה אינו. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו שפירש אף כפי גירסת רש"י שאינו משום חשש רביעה אלא דבהמתו היינו שעומדת לרכיבה וכיוצא בו אבל בקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת לטרוח בו כיון שיש בו חיי נפש ע"כ. וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לפי גירסא זו אלא שכתבו שגירסת הרי"ף עיקר:
וכתב עוד הריטב"א דאף דנימא דנתינת התבן חייבת האשה מ"מ חייל נדרה דהא ממלאכות הקטנות שאינו צריך להם כ"כ לא אלמוה לשיעבודה בענין דלא תחול נדרה וכההיא שאמר נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתובה מ"מ חייל נדרה, ומיהו התם שהוצרך גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובתה אלא כופה הבעל. ונמצא שלשה דינים בדבר דבמלאכות הקטנות חייל נדרה ואם הוא מלאכה הצריכה תצא שלא בכתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכ"כ מוהר"ר בצלאל בשם ה"ר יונה ז"ל שאע"פ שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שיעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאד הקונם מפקיע אותו ולפיכך אמרו שאין הבעל יכול להפר וכן תירץ הרא"ה ז"ל ע"כ:
Loading...
21:5
1
Loading...